רני שחר – אל תחזרי, 2011

בימים אלה ממש, מתקדמת עיריית תל אביב אל עבר הצעד הבא בגיבוש תכנית המתאר של העיר לשנת 2025. אין מדובר במהלך של מה בכך; על ההצעה עמלים גופים רבים מזה חמש שנים. לתהליך המורכב שותפים חברי מועצת העיר, החברה להגנת הטבע, פעילים סביבתיים וגם התושבים. ההצעה המתגבשת, ביידוע ובשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים, מציעה מהפכות לא קטנות. בין היתר, על פי ההצעה תפונה התחנה המרכזית הארורה (ותתפצל להרחבות במסוף ארלוזורוב ובמחלף חולון), ייבנה פארק לאורך איילון (בין הירקון לפארק שרון בחירייה), ועוד אינספור המלצות פרטניות בנוגע לשכונות ולרחובות ספציפיים רבים בעיר. העירייה חוזרת ומציעה לכל המעוניין להצטרף ולקחת חלק בדיונים, מתוך כוונה אמיתית לשתף את התושבים בהחלטות (וגם כדי למנוע ויכוחים ועימותים בהמשך, כמובן) – אני ממליץ לכל התל-אביבים שביניכם לפחות להעיף מבט על מה שמתכננים לעשות לכם מתחת לבית (לקריאה באתר העירייה, מחולק לפי שכונות).

לאחר המהפכה התעשייתית, זכה העיסוק בתכנון עירוני לתנופה משמעותית ביותר. עם זאת, מאז ההתפתחות האורבנית המשמעותית במאה השנים האחרונות, החלו לצוץ אתגרים חדשים. במקום לתכנן ערים חדשות ושכונות שלא היו קיימות, החלו המתכננים לשקול את השינויים במרחב האורבני הקיים לטובת התאמה ויישור קו עם הצרכים הדינאמיים של העיר. בתכנית המתאר הנוכחית מופנה דגש רב לעבר שכונות דרום תל אביב.

קשה להתווכח על הצורך, יאמרו רבים: הלכלוך, הפשע, התשתיות הרעועות, הסמים, חוסר הסדר, העובדים הזרים – לא חסרות סיבות. ובכל זאת, לא לצפון העיר ובטח שלא למרכזה יש אופי מובהק כמו לשכונות דרום העיר. ערב-רב של תרבויות, מפגשים והתכנסויות של כושים עבריים, אינספור אמנים, המסחר הזעיר שכבר כמעט ונעלם, אפילו ההומלסים יותר צבעוניים. עדיין יש טעם של פעם, של שכונה. כזו עם גבולות ברורים, עם מכולות שהן לא רק AM:PM, עם בורקס שכולם מכירים ועם אישה משוגעת שרצה ברחוב בשמלת כלה ועגלת סופר שכולם כבר מזהים. קשה לי להאמין שמישהו יתנגד לכך שהעירייה תעשה משהו עם ההזנחה והתשתיות הלקויות. לצד אלה מתכננת העירייה גם הרחבות הבנייה רבות, שינוי אופי המסחר והחלת פינוי-בינוי משמעותי. אם אלה אכן יצאו לפועל והשינוי יגרום לאובדן האופי המיוחד והמגוון של דרום העיר, אני מאמין שלחלקנו תהיה בכל זאת צביטה קטנה בלב.

"אל תחזרי", אלבום הבכורה הטרי של רני שחר, הוא קודם כל אלבום שמבוסס על טקסטים. המסקנה הראשונה שעלתה לי לאחר מספר האזנות לאלבום היא שלשחר יש הרבה מאוד עומק, כנות וביקורת בכתיבה שלו. במקרה של האלבום הספציפי הזה, קיומו נשען בעיקר על הטקסטים מהם הוא מורכב. למרות שיהוא ירון עשה יופי של עבודה בהפקת האלבום, אני מעז לשאול אם בכלל היה צריך להלחין, לשיר אותם ולהגישם כשירים. יש לשחר מגע של משורר, ולפעמים המעטפת המוסיקלית מצליחה להסיט את הזרקור מהרבדים העמוקים של הסיפור אותו הוא מגיש.

העיר ששחר מדבר עליה בתקליט היא מלוכלכת, אבל ממש לא רק חיצונית. היא הושחתה, אבל בהקשר של האנשים שמאכלסים אותה. ובעיקר – האהבה בה היא לא תמימה ולא קלה. עולם הדימויים של שחר מתקיים באיזור המלוכלך של תל אביב, כזה שבו נכתבים טקסטים כמו "אני הופך אותך במיטה \ כמו שעושה נעל לפחית זרוקה ברחוב \ לראות אם עוד יש בזה משהו". רני שחר ישיר ועמוק כמו מעטים מהמוסיקאים שאני שמעתי בשנים האחרונות בארץ. למרות החדות והבהירות הזו, בכל עשרים עמודי העטיפה יש רק תמונה משמעותית אחת של שחר, וגם היא לא בפוקוס. צריך לזה אומץ, בטח שבאלבום ראשון. בחודשים האחרונים פוזרו להם אינספור סטיקרים עם שם התקליט ברחבי העיר. למרות החדירה למרחב הציבורי של כולנו, יש משהו קצת מלוכלך בלהדביק את הסטיקרים האלה בכל מיני מקומות בולטים ברחובות העיר. במתכוון או לאו, יש בזה את אותו לכלוך שמשתקף באופן כל כך דומה בשיריו של שחר באלבום. אז בנימה אופטימית זו, וכדבריה של רונה קינן, בואו נצא לטיול בהיר, בחלק המוסתר של העיר.

"גדלתי במושב ולא בעיר, בטח שלא עיר גדולה כמו תל אביב", מספר שחר. "כשהגעתי לעיר לפני עשר שנים זה הגניב אותי – יש בה וייבים חזקים ומשהו מרתק. חלק מהאופי שלה הוא שהעיר לא נקייה, לא מצוחצחת כזו עם שדרות רחבות ובניינים נקיים. מעל כל אלה, יש משהו ב- roughness של דרום תל אביב. באנשים שהם לאו דווקא סטודנטים, אוניברסיטה, בגדים יפים – יש משהו מאוד חי בדרום העיר. האלבום מהווה מבחינתי איזשהו חשבון נפש שעשיתי עם עצמי. הרגיש לי נכון לעשות את זה לא בצד היפה של תל אביב. אני לא יודע אם זה היה בקטע של להעניש את עצמי, "לחפור לכלוך", אבל זה התחבר לי באותו זמן"

שחר מספר שלא היה לו מושג או כיוון לגבי העטיפה כשהחל לחשוב עליה באותו זמן, או מי הוא רוצה שיעבוד עליה. "לא הכרתי אף אחד ופשוט שוטטתי וחיפשתי. עברתי פה על הבלוג (!) ודיפדפתי באוזן השלישית, וחיפשתי דברים שאני אוהב. יצא שכמה מהאלבומים שאהבתי נעשו על ידי נדב ברקן, ביניהם הסליל של מטרופולין [שזכה לפוסט משלו] ונינט טייב. אחת הסיבות שהתחברתי אליו יותר היה שהוא לא רק מעצב גרפי, אלא גם עושה קצת אמנות. הרגיש לי נכון לעבוד עם מישהו שישלים עוד רובד על המוזיקה, וייתן מימד נוסף לאלבום. את כל אלה היה נראה לי שנדב מסוגל לעשות, וכשנפגשנו היה בינינו אחלה חיבור".

שחר העביר לברקן את תחושותיו באשר לרוח האלבום ובקונטקסט בו הוא נוצר. "התקליט נכתב כאמור בדרום העיר, ולכיוון הזה משכתי. רציתי משהו קצת סוריאליסטי, שיתחבר לי גם לתכנים שאני מדבר עליהם באלבום". ברקן החל לשוטט בשעת לילה ולחקור את האיזור. "תבין, הוא עם ילד בבית, והוא היה יוצא עם המצלמה שלו בארבע בבוקר לשוטט בדרום העיר. זה הגניב אותי". את התמונה שעל העטיפה צילם ברקן כחלק מאותם שיטוטים ליליים. הוא שלח לשחר כמה סקיצות, כשאחת מהן (במפגש הרחובות השומרון ומנחם בגין) היא גם זו שהופיעה על העטיפה בסופו של דבר. שחר מעיד שכבר בשלב זה היה ברור לכולם שזה מתאים.

"במקביל פניתי גם לצלם עמית ישראלי, על מנת שיצלם את תמונות האלבום. עשיתי איתו סיבוב באיזור וחיפשתי דברים שאני אוהב. הסתובבנו בעיר ולקחתי אותו למקומות שהיו רלוונטיים בהקשר של האלבום. חלקם השתקפו ישירות אל תוך האלבום: התמונה בצבע (היחידה בחוברת, ראו למטה) מציגה את הקיר החיצוני של החדר שבו גרתי בזמן שהאלבום נכתב; בעמוד אחר – הרחוב בו גרתי. באופן גורף, כל התמונות צולמו באיזור שבו האלבום נכתב". לאורך רוב זמן העבודה הכוונה היתה לשחרר את העטיפה כשהיא צבועה בשחור ובלבן בלבד. עם הזמן, הוחלט להוסיף לה גוון קצת כתום – כצבע פנסי בלמים של רכב, משהו קצת עירוני ובכך לשבור את האפרוריות. "בעיניי זה גם קצת מתקשר עם הטקסטים. הם לרוב קצת מלנכוליים, אבל יש גם נגיעות של צבע".

אם אתם גרים או מרבים להסתובב בתל אביב, אולי נתקלתם זה מכבר במדבקות של "אל תחזרי". "כבר באוגוסט ידעתי שהאלבום ייקרא בשם זה. הרעיון לסטיקרים היה של נעמי, בת הזוג שלי, והוא החל כמשחק – אמרנו שנראה איך זה ייצא. הופתענו לראות שזה השתלב בכל מקום, ובעיקר נתן לדברים נופך אחר לגמרי. בכל מקום, פרשנות אחרת. בתחילת הדרך הדבקנו אותן בעצמנו, ומהר מאוד הגיעו תגובות והדים חיוביים לרעיון. התחלנו לחלק את הסטיקרים בהופעות, ואנשים פיזרו והפיצו אותם בכל העיר (אלבום עם תמונות נבחרות)".

אז מה עם הזברה אתם שואלים? שאלה טובה. גם לי היה קשה להתאפק ולא לשאול. "הזברה היא יוזמה של נדב. לי זה ישר עשה שכל. אני לא יודע למה באמת הוא התכוון, אבל לי זה נורא התחבר. לא שאלתי אותו מעולם. יש לי פרשנות משלי, אבל זה עשוי לקלקל לאחרים. אני אוסיף ואומר שזה בדיוק מה שהתכוונתי – משהו שייתן עוד רובד, עוד מימד לאלבום. אני מעדיף שהקוראים בבית יתנו את הדעת בעצמם".

רני שחר – אל תחזרי, 2011. עיצוב גרפי: נדב ברקן, צילום: עמית ישראלי.

Read Full Post »

Solstice Coil – Natural causes, 2011

גואנאחואטו. צבעוני, שמח ועושה שרירים ברגליים

המטיילים במקסיקו יודעים שלרוב נוחתים במקסיקו סיטי, ממשיכים דרומה ומתקדמים עם הדרך עד אשר מגיעים לקנקון וליתר החופים. לפני חמש או שש שנים, אשתי-בטרם-היתה-אשתי ואני עברנו את אותו מסלול גם אנחנו. החופים מטורפים, והפינוק באמת שאינו נגמר. סוג של טורקיה לאמריקאים – ים, מלונות פאר, שמש, יותר זול מהמקום שממנו באת, ולמקומיים יש שפם. זה לא שלא נהנתי שם – די להיפך. אבל חתכנו משם אחרי שלושה ימים ודווקא ניסינו את האיזור שצפונית למקסיקו סיטי, הפחות מתויר, זה שלא בדרך לכלום אבל בדיעבד הרבה יותר כיף. הגענו לעיירת סטודנטים צבעונית לא גדולה בשם גוואנחואטו, נטולת מכוניות, וכולה בנויה על הר בשיפוע תלול כל כך שנתפסים לך השרירים כל בוקר מחדש.

יש בעיר אוניברסיטה גדולה מאוד, גדושה בצעירים עם תיקי ציור גדולים ביד ובכלל אווירה תוססת למדי. כולם מסתובבים ברחובות מרוצפי אבנים, בין מבנים עתיקים שניצבים שם כבר מאות שנים. כאלה שגורמים לך לתהות אם יום אחד גם ירושלים תראה מהצד מספיק צעירה ושוקקת חיים; כאילו בעיר העתיקה יגורו רק סטודנטים בליינים. העיר היא גם מקום מולדתו של דייגו ריברה, מגדולי הציירים המקסיקנים בכל הזמנים (והרבה יותר מוצלח מאשתו פרידה קאלו, בעיניי). ריברה צייר באינספור סגנונות שקשה לתאר, כפי שראינו במקומות רבים בעיר. במוזיאון על שמו ניתן לראות את קו הדגל שלו, אם תרצו – ציורי הקיר המפורסמים. למי שלא ראה דבר כזה מימיו, יהיה קשה להסביר את הרושם העז שהם מותירים. פיזית, הציורים הרבה יותר גדולים ממך. הירידה לפרטים היא אינסופית, אפילו קצת מעצבנת. מאחורי כל החלטה, כל פיסת איור יש מחשבה עמוקה. ברבים מציורי הקיר שלו ניתן לראות עשרות רבות של דמויות (לרוב ידועות ופוליטיות), כאשר למיקומן, לבגדים בהם הולבשו, למידותיהן הפיזיות ולמה שהחזיקו ביד יש משמעות. ככל שתתבונן יותר, תבין עד כמה זה גדול עליך. יותר מאשר ביצוע שלוקח חיי אדם להשלים פחות או יותר, התכנון וההעמדה מופרעים לחלוטין. אני לא חובב אמנות גדול, אבל זה היה וואו אמיתי. סרג'נט פפר למתקדמים – ככל שבוהים יותר, מגלים עוד פרטים. לקח עשרים דקות לגרור אותי משם, וגם זה היה בכוח.

תגדילו, תבינו (או שלא)

לא הכרתי את Solstice Coil קודם לכן, למעט זה שידעתי שזה הרכב פרוג-משהו ישראלי שעושה מוזיקה שהיא לא בדיוק כוס התה שלי. בדיעבד זכרתי גם שהיה להם קטע משותף ומפתיע עם דרים ת'יאטר (שגם אותם אני בדרך כלל לא שומע לעצמי). עטיפת אלבומם השני מפוצצת פרטים, עד כדי כך שהקונוטציה הראשונה שעברה לי בראש היא אותם ציורי קיר עצומים וגדושי פרטים של ידידנו המקסיקני. זה לא ציור קיר של ריברה, אלף אלפי הבדלות וכאלה, אבל גם כאן לא היה לי ספק שהיתה משמעות לכל פרט ופיסת איור. עם האלבום ביד, זו גם העטיפה הראשונה שראיתי שמתקפלת ונפתחת ל- 4X4 (לרוב עטיפות הדיסקים נעצרות בפריסה של 3X3) וזה בהחלט מרשים ומוסיף לאפקט במידות הגדולות. בכלל, כיף לראות שלאנשים אכפת, וזה מה עושה לי את הבלוג הזה מעניין לכתיבה.

וממתק אחרון לשבת לפני שמגיעים לעטיפה עצמה – למקרה שטרם נתקלתם בתמונה הבאה, כבר היה שווה לקרוא את הפוסט הזה – בתמונה הבאה מתחבאים למעלה משבעים שמות מאויירים של להקות. לפני הרבה שנים בזבזתי כמה שעות טובות מהחיים שלי בנסיון למצוא את כולם. לא הצלחתי, אבל היה לי ממש כיף. עכשיו תורכם. קחו את הזמן.

זהירות - מבזבז זמן

אז מה יש לנו כאן? עופר וישניא הוא הגיטריסט המוביל (והמעצב הגרפי) של הלהקה. נוסף על כך שהוא ואני חולקים את אותו השם (שזה כבר נותן לו קרדיט), הוא מספר על תהליך יצירת עטיפת האלבום. "זהו האלבום השני שלנו. לאלבום הראשון עיצבתי חוברת של 16 עמודים שהיתה מורכבת מאיורי קומיקס, ובדיסק השני רצינו להתעלות על עצמנו ביחס למה שיצרנו באלבום הקודם. שיר דויטש, סולן הלהקה, התלהב מעטיפת האלבום Six של Mansun. הוא אמנם לא אהב את הביצוע יותר מדי, אבל הרעיון של ריבוי האובייקטים תפס. נפגשנו כל הלהקה והחלטנו שאנחנו רוצים איור עשיר בפרטים".

הקונספט שהתגבש אצל חברי הלהקה דיבר על תחנת רכבת אליה נכנסים וממנה יוצאים, כמטאפורה לחיים עצמם. סצינות שונות בתמונה ייצגו דימויים שונים שעולים מתוך שירי האלבום. "עברנו שיר-שיר, וחשבנו איך אנחנו רואים לנכון לייצג כל אחד מהדימויים. רצינו להעניק להם אופי סוריאליסטי, למרות היותם מצוירים באופן מדויק. קצת בסגנון של מגריט או דאלי. את המחשבות סיכמנו למסמך מפורט, ואז הבנתי שגם אם אעבוד על זה שנתיים, לא אגיע לתוצאה כפי שאני רוצה. ידענו שנדרשת רמת ביצוע מאוד גבוהה".

סקיצה ראשונית - עץ עם דרגנוע

וישניא החל לשלוח את המסמך לכ- 20-30 אמנים ברחבי העולם, לאחר שחיפש וראה עבודות שלהם באינטרנט. "הצגתי את עצמנו ואת הלהקה, ושלחנו את פרטי האימאג' כפי שראינו אותם בעיני רוחנו. בסופו של דבר מצאנו את ויטלי ס' אלקסיוס, אמן שמתגורר בקנדה. עברנו על הפורטפוליו שלו, וראינו שהסגנון שלו מלא בפרטים, עוסק בנושאים פוסט-אפוקליפטיים והוא מצייר איורים קרים ומחושבים. מצידו הפרויקט נראה לו מעניין ויצאנו לדרך". אוסף הדימויים שהעבירו לו היה רב ומגוון. לתחושה ולסגנון של התחנה, הפנו אותו לתמונה מסוימת של Penn Station. בין היתר, נדרש עץ עם מדרגות לתוך חור בגזע שלו, לצד הולך רגל שהוא זוג אצבעות וכן אדם שחולב פרה, שהחלב נוזל על הרצפה. הרשימה הגיעה לעשרות דימויים, שכולן באו בסופו של דבר לידי ביטוי באיור.

אז החלה התכתבות ממושכת בין הלהקה לבין האמן.  "שלחתי לו סקיצות ואת הרשימות, והחלו השאלות. הדימוי לצביעת אבן שפה לכביש באדום-לבן לא היה מוכר לו, שכן אין כאלה במקום ממנו הוא מגיע, והיינו צריכים להסביר לו. ויטלי היה שולח לנו כל דמות ודמות עם ההתקדמות שלו, וכעבור שלושה חודשים הושלם האיור". על מנת להדפיס את האיור במידות הראויות לו, נדרש היה לקפל אותו ל- 4X4. "גם המנהל בבית הדפוס מאוד התפלא, שכן מעולם לא ראה עטיפת דיסק בגודל כזה. עשינו ניסוי, ולשמחתנו ראינו שהנייר אכן מתקפל ונכנס כראוי לפלסטיק".

וישניא מאוד מרוצה מהתוצאה הסופית. "כל האימג'ים שמופיעים בציור יוצרים יחד תמונה כוללת שמרכיבה את ההרגשה שרצינו להעביר עם המוזיקה. מסוג התמונות שאפשר לשקוע בהן וכל פעם לראות פרטים חדשים שפספסת".

העטיפה במלוא הדרה (לחצו להגדלה)

Solstice Coil – Natural Causes, 2011. Cover art -Vitaly S. Alexius, design – Opher Vishnia

http://www.solstice.co.il

Read Full Post »

סיכום 2011: העטיפות הגרועות של השנה!

כן, גם זה בפנים

במסגרת סיכומי השנה שוואלה! עורכים בימים אלה, קיבלתי פנייה משמחת לערוך את סיכום השנה הלועזית בעטיפות התקליטים.

זה משמח משתי סיבות. קודם כל, כי זה סוגר לי פינה קטנה – בחודש האחרון השתעשעתי עם עצמי ברעיון לערוך רשימה כזאת כאן. לפעמים קצת קשה לי להתאפק, אבל לרוב אני משתדל לשמר את האתר על טהרת המקומי. אמנם כבר ראיתם חריגות שכאלה בעבר, וכפי הנראה עוד תראו, אולם הן תמיד נלוות בהתחבטות פנימית מסוימת ובדו-שיח שלי עם עצמי על פרסום רשומות בנושאים שאינם ישראליים, והן נבחרות בקפידה. העובדה שהבלוג הזה הוא ישראלי בהוויתו מסבה לי הרבה סיפוק, ואני עושה מאמצים גדולים לשמר אותה ככזה. לעשות אותו לועזי היה יכול להיות הרבה יותר קל – החומר נגיש בהרבה, והשפע רב. ועדיין. קצת גאווה מקומית, אתם יודעים. יש במה להתגאות, באמת שיש.

הסיבה השניה (והמשמחת אף יותר) היא שהמארז שעוטף את המוסיקה שלכם מתחיל לקבל יותר ויותר תהודה. יש לו ערך ממשי באופן שבו המוסיקה שאנחנו שומעים נתפסת. כיף לראות שזה מפעפע לפלטפורמות גדולות יותר מהפינה הקטנה שלי.

זה נשאר בחוץ (הרהורי חרטה 1)

היום התפרסמה רשימת העטיפות הגרועות של אלבומים לועזיים לשנת 2011 שנהנתי מאוד לערוך (ולנמק!), ואתם מוזמנים לראות אותה כאן. אם הכל יילך כמתוכנן,  תוכלו לקרוא בשבוע הבא את חלק ב' של הסיכום – העטיפות הטובות ביותר של 2011. אני בשלבי גיבוש מתקדמים של הרשימה, והיא מסתמנת אפילו כיותר כיפית מזו – יש למה לצפות.

קיצר, אני מזמין אתכם לקרוא את הרשימה המלאה.

ברכות לוואלה. כפיים לעינב שיף!

גם זה נשאר בחוץ (הרהורי חרטה 2). בחיי, זה מביך.

Read Full Post »

The Secret Project – Shhh…, 2011

(יש חתול בתמונה הזאת)

היום, קוראים יקרים, נלמד כיצד לא להיראות בשלוש מערכות.

מערכה ראשונה

אחת התכונות הידועות של הזיקית היא היכולת שלה לשנות את צבעה. זנים שונים של זיקיות מסוגלים לשנות את צבעם למגוון רחב של צבעים – ורוד, כחול, אדום, כתום, ירוק, שחור, חום, תכלת, צהוב, טורקיז וסגול. מפתיע לגלות, אבל הסוואה היא לא הסיבה העיקרית לשינויי הצבע ולהתפתחות האבולוציונית שהובילה לכך. הסברה הרווחת בקרב חוקרים היא שאיתות לזיקיות ולחיות אחרות הוא השימוש המוביל לאותם שינויי צבע. זיקית כועסת, מאיימת או מנסה להרתיע תעטה על עצמה גוונים כהים יותר, בעוד שזכרים נוטים לגוונים בהירים ועשירי צבעים כשהם פוגשים בזיקיות בנות המין האחר.

זן מסוים של זיקית משנה את צבעו משיקולים תרמיים בכלל. בשעות הבוקר הקרירות, הוא משנה את צבעו לשחור לספיגת חום מהשמש. בשעות הצהריים תשנה הזיקית את צבעה לאפור בהיר, ובכך תגביר את החזרת קרני השמש. באופן די מדהים, אותו זן של זיקית יכול להיות אפור בצד שפונה לשמש, ושחור בצד המוצל, בהפרדה נקייה וברורה לשני צידי עמוד השדרה. מתחת לשכבות העור העליונות והשקופות נמצאים תאים מיוחדים, המכילים פיגמנטים במספר צבעים. תאים אלה פרוסים על פני כמה וכמה שכבות, וגוף הזיקית מסוגל לשלוט במידת השקיפות או אטימות של כל אחת מהשכבות. כך הוא מסוגל לייצר שילובים שיוצרים גוון מסוים שבו הזיקית צבועה, והחלפות הצבעים הן כמעט מיידיות.

ולמרות כל האמור לעיל, במקרים רבים משנה הזיקית את צבעה על מנת להסתוות ולהיעלם מהשטח. אם איתרע מזלכם ולא נתברכתם בשכבות העור ובתאים הרצויים, כנראה שתצטרכו לעבור לשיטה הבאה.

מערכה שנייה

החבורה העליזה של מונטי פייתון החלה להציג את המערכונים שלה בטלוויזיה הבריטית בשנת 1969. שנתיים מאוחר יותר, ליקטה את מיטב המערכונים שלה לסרט באורך מלא, ושמו "And now for something completely different". זה היה סרטם הראשון מבין חמישה, והוא נפתח כך בצורה המופלאה הבאה:

(היי! אל תדלגו! תראו בכל זאת!)

המערכון האלמותי הזה מלמד אתכם, פשוטי העם, כיצד לא להיראות. ראיתי אותו לראשונה בכיתה ח' אצל חבר, וזאת כנראה היתה חוויה מכוננת בחיי התרבותיים. במשך חודשים ראינו את הקלטת הזו עוד פעם ועוד פעם. אני חושב שדיקלמתי אותה בעל פה. אפילו עכשיו אחרי יותר מ- 15 שנה, כשנזכרתי במערכון הזה, לא פספסתי אפילו שורה. הסרט עצמו מומן באופן מפתיע על ידי נשיא פלייבוי הבריטית, שקיווה לכבוש את השוק האמריקאי. היו לא מעט מריבות בינו לבין השחקנים (בפרט על האופן בו יופיע בכתוביות, כשזכה לנקמה טיפוסית מצד טרי גיליאם). הסרט לא נחל הצלחה יתרה מחוץ לממלכה הבריטית, אולם זוכה למעמד קאלט עד היום. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשראיתי את העטיפה הנהדרת של הפרויקט הסודי היתה המערכון המופלא הזה, והוא הזכרון הכי חזק שלי מהסרט הזה. איזה נוסטלגיה כיפית, בחיי.

אם לא הקשבתם להנחיות שלי, אני רק יכול להמליץ לכם על הכלל הראשון בדרך לא להיראות – Not to stand up. ועכשיו – למשהו אחר לגמרי!

מערכה שלישית ומסכמת

איזה יופי של עטיפה! אוהבים אותי פה השנה.

כבר זמן מה שחיכיתי להזדמנות לשוחח עם המעצבת אלונה וייס, שיש לה יד בכמה מהעטיפות המושקעות בשנים האחרונות (אחת מקסימה לדנה עדיני, איזבו השני השמח והצבעוני והלוגו של אטליז כהתחלה). הפרויקט הסודי מובל על ידי אונילי (נילי אוחיון) ושאול עשת, והם מייצרים מעין אלקטרו-פופ מלודי בסאונד עשיר והפקה מתחכמת בטעם של פעם. וייס היא בת זוגו של עשת (הפסקתי מזמן לספור כמה פעמים זה קרה פה בבלוג) ובאופן טבעי היה ברור שהיא תעצב עבורו את העטיפה. "עקב הקשר הישיר, הרגשתי באופן טבעי שהעבודה הזו היא יותר 'שלי' מיתר העבודות. שהיא באמת חגיגה"

בשלב ראשון חשבו שנדרש לוגו חזק. היה לה חשוב שיהיה גם אייקון וגם טקסט, על מנת שניתן יהיה להשתמש בשניהם בהמשך. אותו לוגו שליווה את הפרויקט הסודי, הפך בהמשך לפלאיירים ולאט לאט זרם לרעיון לעטיפה. "רציתי שיהיה מאוד ברור למה זה הפרויקט הסודי. היה לי רעיון, אבל לא כל כך ידעתי איך לממש אותו", מספרת וייס. "חשבתי על לוקיישן ודיברתי עם חברה שפתחה את סטודיו הנמר. זהו סטודיו לאביזרים ול- props, שמשמשים להפקות שונות. ביקרתי שם, ונדלקתי על החלל. ביקשתי ממנה לצלם שם, והיא השיבה בחיוב בשמחה". מבין הצלמים שהתעניינו בפרויקט בחרה וייס להיעזר בעומרי בראל, שאת עבודותיו היא מעריכה.

על סדר הדברים היא מספרת: "ראשית צילמנו את הפריים כפי שרצינו שיהיה בסופו של דבר. אחר כך הלכנו והתאמנו לשאול ולנילי את הבגדים. במשך זמן רב חיפשנו חליפה לבנה לשאולי, כשלבסוף לקחנו חליפה שחורה ופשוט צבענו אותה בלבן. באשר לנילי – היתה באותו מחסן ספה מנומרת. אני זוכרת שצילמתי את הספה ובמשך יום שלם חיפשתי בנחלת בנימין בד תואם, על מנת שאוכל לתפור לה בגדים מתאימים. זה המקום להזכיר ולהודות לזוהר רון. זוהר הוא אמן רב תחומי בתחומי וידאו וצילום, וגם חבר טוב של נילי. נוסף על כך, הוא גם מאפר גוף מדהים, ושכרנו את שירותיו לטובת העניין. הוא השלים בציור את כל מה שהיה נדרש לטובת הצילום".

את יום הצילום וייס זוכרת כחוויה טובה אך מתישה. "היה יום ממש כיף, היתה אווירה טובה.  ראשית צילמנו את צילומי הפרומו, לאחר מכן את הצילומים לעטיפה ולבסוף השלמות וצילומים קטנים לטובת החוברת. התנוחה שבה היו צריכים לעמוד היתה מאוד מאתגרת. ממש התאמצנו כך שלא יהיה צורך לגעת בפוטושופ לאחר מכן, ועבדנו שעות על גבי שעות לטובת אותה תמונה בודדה. זה היה רצף הנחיות בלתי פוסק של 'ראש טיפה ימינה, טוסיק לכאן' וחוזר חלילה. ממש ריחמתי עליהם – מי שעומד בתנוחה עצמה לא רואה את כל התיקונים המינורים הללו. נילי התמסרה אבל היתה כל כך מותשת, שבשלב כלשהו היא פשוט נרדמה על הספה תוך כדי הפוזה".

היא מסיימת בכמה מילים על הסטודיו: "חשוב להבין שהסטודיו עצמו הוא כמו מגרש משחקים. הבעלים של המקום הם אספנים מטורפים, והיה קשה להתאפק לא להכניס עוד ועוד פריטים לפריים. מאז ביקרתי בסטודיו המון פעמים, ובכל פעם נוספים עוד ועוד אביזרים. עטיפת האלבום בעצם מהווה תיעוד למראה הסטודיו כפי שהיה במועד הצילום. נוסטלגיה לימים הראשונים שלו". בהופעות הראשונות של הפרויקט הסודי, ערכה החבורה אדפטציה ידנית ומעט עקמומית ללוגו, והקהל שהגיע להופעה צולם כחלק מהלוגו עצמו.

אחלה של עטיפה, תענוג לעיניים.

The Secret Project – Shhh…, 2011

ארט דירקשין, קונספט, עיצוב גרפי – אלונה וייס; צילום – עומרי בראל; איפור גוף וגוד וויבס – זוהר רון; צולם בסטודיו הנמר באדיבותם של אלה ספקטור ואורי רבין

Read Full Post »

לא דובים – בעזרת הנשים, 2011

תשע שנים וחודש אחד זה הזמן שנתתי לצה"ל. לא הייתי בנח"ל, הייתי בקבע.

מדי שנה הקפיד צה"ל למשוך אותי מעבודתי השגרתית (אך מרתקת!) ולפנק אותי בשבוע נופש, כל פעם ביישוב אחר. הפעם האחרונה שזה קרה, כחודש לפני השחרור שלי, היתה לטובת אבט"ש במאחז אחיה במטה בנימין, סמוך להתנחלות שילה. לרוב מדובר במשימות אבטחה שוטפות סביב השעון, כשבזמן הפנוי בין התורנויות אתה אדון לעצמך. כך יוצא שהייתי מספיק לגמוע איזה שניים-שלושה ספרים, להשלים עונה של סדרה כלשהי, לבשל במשך שעות ולשחק עם הכלבים של היישוב. כל מה שיש לך זה זמן, ובשפע. אמנם את רוב הדברים שהזכרתי אפשר לעשות גם בבית, אבל זה פשוט לא קורה. ובעיקר – יש זמן לחשוב על דברים שהם מעבר למה שאני צריך לעשות היום ומה מתחשק לי לאכול.

הנוף ממשק אחיה (צילום: אייל טואג)

כל המאחז כולו הוא עשרים משפחות. גן ילדים, בית כנסת, מקווה, לא הרבה מעבר. כלבים משוטטים באופן חופשי, ילדה בת ארבע לוקחת את אחותה בת השנתיים לגן, על הכביש. לא משהו שאני רגיל לראות בתל אביב. אחד הבקרים שלי שם החל כשבחוץ עוד חושך מוחלט, ואני ניצב עם מעיל חם, כוס גדולה של קפה שחור, נגן MP3 ורמקולים קטנים. יש שם פרגולה מדהימה, מעין מרפסת על ההר שצופה לנוף מטלטל, וקשה להאמין שיש אנשים שרואים את זה כל בוקר כשהם פותחים את החלון. השמש החלה לעלות ולאור הזריחה החלו להגיע כמה נשים שסידרו שם שולחנות, מפות וכיבוד. הם סיפרו לי שמגיע משקיע שמתעניין בבית הבד שלהם (משק אחיה, אולי ראיתם בסופר). כך יצא שאכלתי ארוחת בוקר דשנה אחרי שבוע של דני וניל, זכיתי לשמוע את סיפורו הבאמת מרתק של בית הבד ולשמוע מה מטריד מגדלי זיתים בימינו (מחירי המים לחקלאות, תקינה של מועצת הזיתים והירידה בכמות המשקעים, אם תהיתם). ובזמן שאני טוחן כמויות לא סבירות בכלל של זיתים, מה שקבוצת הנשים באמת התגאתה בו היה עבודה עברית.

שימו רגע פוליטיקה בצד. אני הולך פה על קליפות ביצים ומתאמץ לא להכנס לזה, לא כי אין לי דיעה בנושא אלא כי זה פשוט לא המקום ולא המהות בעיניי. היה מאוד מרומם נפש לשמוע קבוצה קטנה של נשים חרוצות שדוגלות במשהו ומאמינות בו בכל מאוויהן. "אנחנו לא מעסיקות עובדים זרים בכלל, ואין ספק שזה מייקר את התוצרת. ובכל זאת, אנחנו מעדיפים לצמצם את הרווחים ולעודד את העבודה העברית", סיפרה אחת מהן. ככה דמיינתי את תחושת החלוציות שהיתה בארץ לפני הקמתה, ובכלל, לראות היום אנשים שדוגלים במשהו זה לא מובן מאליו. משמח לשמוע, בכנות. כשסיימתי את המשמרת, שבע וטוב לבב, נתקלתי בכמה ילדים שכבר הספקתי להכיר במהלך השבוע הזה. הייתם צריכים לשמוע אותם מדברים על שכניהם הערבים. אסופת ילדים בני שלוש שמפצירים בי, האוחז בנשק, ללכת ולרצוח את כולם בזה אחר זה ולמחוק את היישובים שלהם מהמפה. לשמוע ולא להאמין. התנחלויות בעד או נגד – זה לא משנה. הדבר הראשון שחשבתי היה 'הורים – אתם עושים משהו לא בסדר'. אני קצת מתחרט שלא יצא לי להגיד להם את זה במקום, אבל מוטב לפרוק את זה מאוחר מאשר לעולם לא. יהיה בלתי אפשרי לשכנע אותי שאתם לא מפתחים שנאת חינם אצל הילדים שלכם. כשהבת שלי תגיע לגיל שלוש, אני יודע שהיא לא תדבר ככה. כל מה שהייתי יכול להגיד לאותה חבורה צוהלת אמרתי, וגם חזרתי למחרת לוודא שהם זוכרים את שיחתנו מאשתקד. ובכל זאת, אני נעלמתי משם כעבור כמה ימים ומי שנשאר הם אמא ואבא. זה תלוי רק בכם.

אז לפני שהפוסט הזה נהיה רציני וכבד מכפי שהתכוונתי, אני מבקש להודות לכם, אנשי משק אחיה, על ארוחת הבוקר המצוינת ההיא ועל הכנסת האורחים מחממת הלב לפני כמה שנים – אני מעריך את זה עד היום. אני גם מעוניין להקדיש לכם את העטיפה הסופר-מדליקה של לא דובים. עטיפה שכולה זיתים ונשים ודו קיום. קצת פחות שנאה וקצת יותר אהבה לא יכולה להזיק, חברים.

אדם לאדם אדם.

התפתחות הדמות הנשית הבסיסית

ובכן – לא דובים! איזה אלבום נהדר! כבר ארבע שנים שהחבר'ה האלה מנגנים ביחד, ובשעה טובה יצא אלבומם החדש לשוק לפני קצת יותר משבוע. לא דובים מעידים על עצמם שהם עושים "פאוור פ'אנק עם גרוב ים תיכוני ומילים על התפר שבין אמירה חברתית ונונסנס", ולא הייתי מצליח לייצר הגדרה טובה מזו אם הייתי מנסה. אם הייתי צריך בכל זאת, הייתי אומר שהם שמעו הרבה אינפקציה, מרסדס בנד, איזבו, איטליז ושוטי הנבואה, לקחו את כל מה שאהבו והצליחו לייצר לעצמם סאונד ייחודי שלא ניתן יהיה לטעות בו. האלבום הוא כולו שמחה אחת גדולה, מלא בוזוקי, ויש לי תחושה שבהופעות זה אפילו נשמע יותר טוב. הקטע ששמעתי הכי הרבה בשבוע האחרון הוא "גרוזינים", חגיגה של יותר מעשרה כלי נשיפה ומיתר, שאני מתקשה להבין איך בן אנוש הצליח לכתוב, לעבד ולתזמר אותו. מדהים!

האיור על העטיפה באמת נהדר, מאלה שצריך כזה בענק אצלך בסלון. מי שאייר אותו הוא אלון בריאר, שאמנם סיים בצלאל רק לפני שנה אבל מחזיק באחד הפורטפוליואים היפים שראיתי במסגרת עבודתי על האתר בשנה האחרונה – ממליץ בחום לכולכם להעיף מבט. "זאת העטיפה הראשונה שעשיתי, וזו נישה שאני מנסה להכנס אליה כבר זמן רב", הוא מספר. "ניגנתי עם חברי 'לא דובים' בכל מיני הרכבים, אבל בסוף הלכתי ללמוד בירושלים והם נשארו לנגן בתל אביב. היה די ברור שאעצב להם את העטיפה כשיבוא היום".

"אבני הבניין" בדרך ליצירת הקומפוזיציה

לפני זמן מה הכריז משרד פרסום ישראלי על תחרות בשם The Impossible Brief. "זה היה פרויקט שאפתני – לתת לכל מיני מעצבים וארט-דיירקטורים בכל העולם להציע דרכים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני עבדתי על הצעה בשם olives for peace עם ארט דיירקטורית מהולנד. מפעל זיתים, מורכב רק מנשים, משווקות בעצמן ועובדות ביחד למען השלום – נראה לנו מעניין. בסופו של דבר נוצר האיור המדובר שלא זכה, וגם איכשהו לא שילמו למאיירים בתום הפרויקט והזכויות נשארו אצלי. בשלב מאוחר יותר, סטודיו "בעלי המלאכה" הדפיס את האיור על גבי משי וזכה איתו בתחרות אחרת, ונוצרו מספר חולצות עם ההדפס הזה".

באופן בלתי תלוי, בשלב הזה פנו חברי הלהקה לאלון בתקווה שייעצב להם את העטיפה. "האמת שפשוט הייתי עסוק ומוצף מעל לראש באותה תקופה. אמרתי להם בצער רב שבזמן הקצוב שנותר לי, לא אספיק לעבוד על העטיפה לאלבום". ובכל זאת, חודש לאחר מכן התקשרו אליו חברי הלהקה פעם נוספת וסיפרו שיש להם כבר עטיפה לתקליט. הגיטריסט רונן ברטן מספר: "אנחנו התלבטנו לגבי שם התקליט, וחשבנו על 'מקבל בהבנה', שלקוח משיר שבכלל לא נכנס לאלבום בסופו של דבר. רצינו שהעטיפה תתאים לכותרת הזו, אבל פשוט לא הצלחנו למצוא משהו הולם. אבי [תורג'מן, הבסיסט] נתקל בתמונה הזאת במקרה באתר של אלון והתלהב. הוא הראה אותה לנו וגם אנחנו אהבנו אותה מאוד".

ואלון ממשיך: "הם עברו על תיק העבודות שלי, ראו את האיור ולא מצאו משהו יותר מתאים מזה לעטר את העטיפה. משהו ים תיכוני, 'ערבי' ומנותק מהאלבום מספיק (מפעל זיתים) כדי שיתאים וישתלב יפה בתקליט. שאלתי אותם אם מפריע להם שהאיור כבר מופיע על כמה חולצות ברחבי העיר, והם השיבו שלהיפך, למען האמת".

'בעזרת הנשים' (שלקוח מהשיר 'קבצנים של מין') לא היה כאמור השם המוביל לאלבום, אולם הוא התבקש והשתלב מצוין לאור האיור, ונבחר ככותרת לאלבום בסופו של דבר. באופן משעשע למדי והזוי משהו, האיור שמעטר את האלבום מופיע כיום על כרזת ענק גם במרכז פרס לשלום.

חלופות שונות לצבע עטיפת האלבום, לאחר יצירת האיור

שבת שלום לכולם. רוצו לקנות את האלבום.

תשנאו קצת פחות. תאהבו קצת יותר.

תאכלו זיתים!

לא דובים – בעזרת הנשים, 2011. איור עטיפה – אלון בריאר. עיצוב – אנה דוכמן.

Read Full Post »

Umlala – Stand Go Show Shout, 2011

"שאלה לאומללה: איך ממירים את הדיסק שלכם ל- mp3?"

[עידו קינן מחדר 404, בשאלה פתוחה ללהקה לפני שבוע]

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש אחרי שיצא האלבום של אומללה היתה שזה נשמע לא מכאן. אולי כי זה מה שהשמועה אמרה בקרב היפסטרי העיר, אולי זה אחרי כמה שמיעות בעצמי. טעם של חו"ל. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שזאת לא האבחנה המדויקת. המסקנה שהלכה והתחדדה עם הזמן היא שהאלבום פשוט נשמע חדש. חדש במובן שסוף סוף חצינו את קו OK Computer, שכנראה מהווה סוג של מחסום סגנוני לא מסובר במוסיקה בארץ. בחמש או עשר השנים האחרונות, ישנה פריחה עצומה של מוסיקאים ישראלים שיוצרים באנגלית. הסיבות יכולות להיות מגוונות – רצון להצליח מחוץ לגבולות ישראל, העדפה לאנגלית כשפה להתבטא בה, זיקה יותר חזקה למוסיקה שהאמן שומע ואולי סתם גימיק. ועדיין, זה אחד האלבומים היחידים שיצאו פה בשנים האחרונות שיש להם סאונד בן זמננו. לא שאני יודע באמת להגיד מה זה אומר, אבל זה נשמע לי יותר כמו The XX ופחות איפה הילד. יותר כמו MGMT ופחות כמו משינה. יותר כמו CSS ופחות כמו מוניקה סקס. הבנתם את הרוח. ולא שיש לי משהו נגד המוסיקה של פעם (להיפך, למען האמת), אבל כיף שאנחנו נשמעים עדכניים מפעם לפעם. וכיף לראות להקה צעירה ובועטת עם הרבה תיאבון כמו החבורה הירושלמית השמחה הזאת. הסאונד מוקפד, הכל יושב במקום וכל מה שנותר זה לתופף ברגליים.

שוחחתי ארוכות עם דקל חברוני, שאחראי לעטיפה הסופר מדליקה הזאת. חברוני הוא כנראה המעצב המוביל ל- Gig posters בארץ (ובוודאות עושה את היפים שבהם), שמתחילים לקבל קצת מקום בתודעה של הצופים עם הזמן. עוד יבוא היום שאכתוב על כך באופן פרטני, אני מניח. בינתיים, אני שמח להביא את דבריו של חברוני, שאני יכול לומר בלב שלם שהוא באמת אוהב את מה שהוא עושה ומתייחס לעבודה ברצינות תהומית. חוץ מזה, זאת גם הזדמנות טובה להציג את התהליך המורכב שמתרחש מאחורי הקלעים עד שאנחנו המאזינים רואים את המוצר המוגמר. קבלו סיפור טוב, בקיצור.

"הכל התחיל במסיבת סילבסטר שנערכה בבית הבתים בפלורנטין", מספר חברוני. "לא הכרתי את אומללה קודם לכן, והם הופיעו שם. אורי וינוקור (המפיק והבסיסט "קולולוש", שדקל עבד איתם על עטיפת אלבומם הראשון) סיפר שהוא עובד איתם וכך התגלגלתי לראות אותם. האמת שלא ציפיתי לזה, וזה פשוט העיף לי ת'תחת. הם לא רק ניגנו , הם גם זזו ביחד. היתה תשוקה אמיתית, וזה פשוט נראה ונשמע טוב. בסוף ההופעה ניגשתי לסולן, נתתי לו כרטיס ופשוט אמרתי לו שאנחנו צריכים לעבוד ביחד".

גיג פוסטר שיצר דקל חברוני לאומללה, טרם תחילת העבודה על האלבום

הדבר הראשון שעליו עמל חברוני היה גיג פוסטר ללהקה. "הם רצו לבנות קצת מרצ'נדייז. אם תשים לב, תראה שאין תאריך נקוב, אלא רק Tour 2011". הקו הכללי של הפוסטר השפיע והשתלב בהמשך העיצובים עבור הלהקה, וניתן לראות תמונות מתהליך העבודה על הפוסטר כאן. מספר חודשים לאחר מכן, קיבל חברוני טלפון מחברי הלהקה שהם עובדים במרץ על האלבום, ושהם מעוניינים שיעצב עבורם את העטיפה שלו. "ללא ספק הרגשתי שזה מתאים לי, גם כמעצב וגם מבחינת המוזיקה. ידעתי שזה הולך להיות מעניין".

שלבים באבולוציית חזית העטיפה

"חברי הלהקה מאוד מוקפדים, מודעים אסתטית והיו מעורבים בתהליך", הוא מספר. "הם דיברו הרבה על נונסנס וקצת על שנינות וציניות כנושאים שהעטיפה צריכה להתכתב איתם. גם ה- 100% magenta היה שם משלב מוקדם, בין אם בעקבות צבע הפוסטר ובין אם קודם לכן. הרעיון הראשוני לפוסטר כלל תמונת ארכיון של ילד, כשמחובר לו ראש של space invader. אותם שאריות 80s גלשו גם ללוגו, פונט קצת pacman-י, שנשאב בעיקר ממשחקי וידאו שמאפיינים את שנות השמונים". בפליקר שלו ניתן לראות אינספור וריאציות על הלוגו עד שקיבל את צורתו הסופית. "הלב עם הקש פשוט צץ לי – בקונוטציה של לשתות את הלב. אח"כ התפתח דיון ארוך – נוזל או לא נוזל; לב מקומט או לא, יישפך או לא יישפך וכו'".

עטיפת Rome של Danger Mouse

בערך בשלב שהגיעו להסכמה, יצא לאור Rome, האלבום של Danger Mouse ודניאל לופי. בחזית העטיפה – לב נוזל. היה די ברור שלא ניתן להשאיר את העטיפה כמו שהיא, והוחלט להוסיף לאותו לב גם גוף (והלב הענק יהווה ראש). "לקחתי שער ישן של המגזין 'רולינג סטון' שבו רואים את וינונה ריידר באוברול. חתכתי לה את הראש וחיברתי את הלב במקום. הגוף צר וקטן, הראש ענק ובסוף הכל התחבר יפה. אחרי אינספור הוריאציות נראה שכולם הגיעו להסכמה ויצאנו סופית לדרך". אולם פתאום דברים התחילו להסתבך.

"אחד מחברי הלהקה הראה את העטיפה לחבר שלו, שמיד אמר 'היי! זאת וינונה ריידר!'. מסתבר שזאת תמונה ממש מוכרת שלה, וכשחיפשתי את וינונה בגוגל זה בערך עלה כתמונה השלישית. השלב שבו עלינו על זה היה במהלך הסופשבוע, חודשיים וחצי בתוך התהליך, וארבעה ימים בלבד לפני שהחוברת יורדת לדפוס. זה לחץ אדיר". מי שנחלץ לעזרתם היה המוסיקאי קוב, שהוא גם עו"ד במקצועו ומתמחה בנושא של זכויות קניין. "הוא מאוד עזר לנו, ולאחר התייעצות החלטנו לרדת מוינונה ולחפש חלופה אחרת"

המרדף נגד הזמן נמשך. "היינו כבר הרבה אחרי הרגע שבו העטיפה צריכה להיות מוכנה. אחרי קצת מחשבה, הצעתי להילה [פלג, שעימדה ועיצבה את האלבום עצמו] שאולי ננסה לצלם ולשלב אותה בעיצוב לעטיפה. וכך באמת היה: צילמנו עשרות תמונות, מכל מיני זוויות וכיוונים עד שהגענו למשהו שאנחנו מרוצים ממנו. עברנו על התמונות ובחרנו את זו שנראתה הכי מתאימה. שילבנו את הגוף של הילה לראש הלב, וזו התמונה שמצאה את דרכה לעטיפה הקדמית בסופו של דבר".

בבית הדפוס, הרגע שאחרי

"עוד אנקדוטה מעניינת בהקשר של העטיפה מתייחסת למילים בחוברת", מספר חברוני. "שים לב שלא כל המילים של כל השירים מופיעות. מפתיע, אבל בשבוע שלפני שהחוברת ירדה לדפוס, עדיין לא היו לנו כל המילים של השירים מהלהקה (איך זה קרה? קרה). לכן, תמצא עבור חלק מהשירים רק טיפוגרפיות או אלמנטיים גרפיים שמתכתבים עם השירים. ההצעה הראשונית שלי היתה לעטיפה שמתקפלת ונפתחת לכדי פוסטר fold-up גדול. חלק מהטיפוגרפיות נלקח משם ושולב בעטיפה הסופית".

הצעה ראשונית לעטיפת fold-up לאלבום

חברוני מאייר באופן קבוע את הטור של יהונתן גפן במעריב, עובד כמעצב web אבל נראה שהוא נהנה יותר מכל וחשובה לו העבודה על המוסיקאים פה בסצינה. "העבודה על אלבום היא אחרת מאשר פוסטר, שנניח דוהה עם הזמן. ובכל זאת זו עדיין אותה אותה גישה מבחינת האימפקט הראשוני על עיני הצופה. סוג של התקפה חדה ומהירה למשיכת תשומת הלב. חשוב לציין, שלמרות העבודה הרבה והמאומצת, ולמרות שאני ניגש לזה מתוך כוונה לעשות את הכי טוב שאני מסוגל לייצר – בסופו של דבר, במקרה הכי טוב, נגרום למישהו לחייך או שניתן לו השראה. ובמקרה הכי גרוע, הוא יסתכל וימשיך הלאה. דרמטי? אולי כן. אבל קריטי? לא. וזה מאוד מקל ועוזר לי לזכור את זה במהלך העבודה".

Umlala – Stand Go Show Shout, 2011

עיצוב – דקל חברוני

עימוד ועיצוב אלבום; דוגמנית הבית – הילה פלג

 

 

Read Full Post »

עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער, 2011

עינב ג'קסון כהן - עץ נופל ביער, 2011

"כל הימים מסתכמים באושר
למרות טעם בוסר
וכל הלילות נופלים בין הכיסאות
עם בוקר"

מתוך "שיר הרס"

 קודם כל: שימו פליי

כבר בסוף שנות השישים התחיל פרדי מרקורי המנוח לעבוד על Bohemian Raphsody האלמותי. תמונה כללית היתה לו בראש כבר בתחילת הדרך, אבל ככל שעבר הזמן השיר הלך ונבנה. במשך שנים היה מנגן קטעים מתוכה לחבריו ללהקה, אך רק ב- 1975 הרגיש שהיצירה בשלה מספיק, וניתן לייצר ממנה שיר שלם העומד בפני עצמו. במשך שלושה שבועות מלאים עבדו חברי הלהקה על פחות משש דקות של שיר, עובדים על הניואנסים הקטנים, משפרים ומשייפים. רק לאחר שהתייצבו על מה שהם רוצים לבצע (Queen היו ידועים בכך שעבדו רבות על השירים והעיבודים תוך כדי הקלטות באולפן), הגיעו מוכנים מהרגיל לאולפן. הפעם היה מדובר בחמישה אולפנים שונים. ההקלטות נמשכו שלושה שבועות רצופים , בין 10 ל- 12 שעות ביום בלי הפסקות כמעט בכלל. כל השיר מורכב מלא פחות מאשר 180 ערוצים של אודיו. מכיוון שבאולפנים דאז היו רק 24 ערוצים של טייפ, נדרשו תוך כדי הקלטה לאחד ערוצים רבים פעמים רבות ולהקליט שוב ושוב על מנת להגיע לתוצאה הרצויה. הגיטריסט בריאן מיי מספר שתהליך העבודה היה אחד המאתגרים והקשים שנתקל בהם, אולם זה ללא ספק היה שווה את העבודה. זה נחשב עד היום לסינגל היקר ביותר שהוקלט בהיסטוריה, ואחד המורכבים ביותר שנוצרו אי פעם.

אני מספר את כל זה, כי לפני כמה ימים אח שלי השמיע לי בהתלהבות במשך שעה וחצי את Bohemian Raphsody של קווין, פרוסה לכל אותם ערוצים בתוכנת עריכת סאונד. לא מיציתי אפילו עשירית ממה שיש להאזנה שכזו להציע – אינספור ערוצי קול, פסנתר, גיטרה ומה לא שניתן להפריד ולבודד – ואני אפילו לא כזה חובב קווין (כאילו, אוהב וכאלה, מי לא אוהב קווין, אתם יודעים). אבל מה שהדהים אותי באמת והדביק אותי למחשב עד שכבר ממש הייתי צריך ללכת היה הדיוק האינסופי, העידונים וההקפדה שאינה מתפשרת על הפרטים הקטנים. אין טכנאי בעולם, מנוסה ככל שיהיה, שמסוגל להבחין בכל מבול הקולות הזה. ואני שומע את אינספור הערוצים והקולות, ומה שעובר לי בראש זאת האהבה של קווין למוזיקה שהם עשו והאכפתיות מהתוצר הסופי. אי אפשר להסביר את זה אחרת.

מתוך חוברת האלבום (צילום: סיון שחור)

אל מול השיר (ובכלל האלבום הפומפוזי ממנו הוא לקוח) ניצב "עץ נופל ביער" של עינב ג'קסון כהן, ששמעתי המון כל אותו שבוע. במובנים רבים, זה הדבר הרחוק ביותר שניתן להשוות אותו אליו. "עץ נופל ביער" הוא יצירה שבבסיסה פסנתר ושירה, כאשר רוב ההפקה מסביב (מצוינת, אגב) תומכת בשני אלה. זמרת + פסנתר. השירים שקטים, והטקסטים מאוד אישיים, חושפניים ונוגעים ללב. ובכל זאת, דבר אחד צועק מתוך האלבום הזה, והוא אהבה. אהבה למוזיקה, אהבה לדיוק בפרטים, אהבה להקפדה. וזה בולט בעיקר על רקע הפסנתר, בהיותו כלי שכל כך רגיש לאופן הנגינה וההגשה. על אף המינימליזם שבו, אין מילימטר באלבום הזה שלא הושקעו בו אינספור שעות של מחשבה.

זה יפה, כי היא לא מפחדת לתת לשחרר ולהרפות, אבל בדיוק במידה שבה זה מתבקש. רונה קינן הוציאה יופי של תקליט השנה, אבל כהרגלה עדיין לא נתנה למוזיקה לסחוף אותה, אלא להיפך. נעם נבו נתנה בראש עם אלבום אדיר, חסר מעצורים בבסיסו ובלי טיפת רסן (בכלל, רוב האלבומים הטובים שיצאו השנה הן של נשים). ואילו עינב ג'קסון כהן השכילה לשלב בין העולמות – גם איפוק, גם עדינות וגם היסחפות אחר הרגש. בפעמים הראשונות ששמעתי את "עץ נופל ביער", התייחסתי אליו כאל אלבום אישי, חושפני, מאוד יפה ונוגע ללב. רק אחרי מספר לא מבוטל של השמעות, הוא באמת המריא מבחינתי. בעיקר הבנתי עד כמה מעט ספגתי. הטקסטים, הלחנים, העיבודים, השירה, העטיפה – אני עדיין מרגיש שלא הכלתי את כולו. כל התהליך הארוך (שבע שנים?!) מהשיר הראשון ועד צאת האלבום – קשה, אפילו בלתי אפשרי לדחוס הכל לפחות משעה. זהו אלבום שגדל משמיעה לשמיעה, במלוא מובן המילה. ועם כל כך הרבה אהבה למוסיקה ולתהליך היצירה, קשה שלא להתאהב ולהסחף.

ובכל זאת, מרבית בני התמותה עדיין יכולים להתרווח ולהתענג על Bohemian Raphsody, גם בלי לשמוע ולספוג הכל. אז לטובת אלה שטרם שמעו את "עץ נופל ביער", תרשו לי רק לומר שזה באמת באמת אלבום מקסים. ולמי שמחפש את אשר מאחורי הטקסטים החושפניים, הנגינה הבלתי מתפשרת והעיבודים העדינים אך מורכבים – אשריכם.

*************

מתוך התערוכה Art Beat (צילום: סיון שחור)

כמו כל דבר בתקליט הזה, גם לעטיפה ניתנה מחשבה ותשומת לב רבה לאופי התוצר ולאיכותו הגבוהה, ובעיקר עם הרבה רגש כמו שג'קסון כהן יודעת. היא מספרת יפה: "בתוך השנה הארוכה שביליתי באולפן ההקלטות, ממש מהרגעים בהם האלבום קיבל גוונים ראשונים של צבע וסאונד ידעתי שאני מדמיינת את העטיפה שלו בשחור ולבן. זה היה שילוב של אינטואיציה והעדפה אסתטית, וגם מפני שהלב של האלבום הוא הפסנתר. יש בשירים איזו עדינות ומינימליזם שמאד רציתי וקיוויתי לשמור עליהם גם בצד הויזואלי. כמו שהדברים האלו בדרך כלל מתרחשים – עשינו סיבוב מאד גדול, עמוס ניסיונות והתלבטויות – רק כדי להגיע בחזרה אל התמונה הראשונה, זאת שנגעה בנו הכי חזק מהרגע שבו ראינו אותה".

על הסט, בביתה של ג'קסון כהן

המעצבת הגרפית שעבדה עם ג'קסון כהן על האלבום היא נוית בר, שאחראית בין היתר גם על הלוגו הקטן של הזמרת. את הצלמת סיון שחור הכירה כששודכו יחד לתערוכת המוזיקאים Artbeat. "אני מודה שלא קל לי להצטלם, וניסינו לחשוב על מקום שירגיש לי הכי טבעי. הבית, החדר והמיטה מאד נוכחים בשירים שלי, ולכן זה הרגיש הכי נכון להצטלם איתם ובתוכם.  חדר השינה שלי מוקף חלונות גדולים והוא התברר כלוקיישן מוצלח עם המון אור טבעי. בלי תכנונים או שרטוטים מוקדמים, החלטנו לפעול מהבטן.
אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מצטלמת באוויר תוך כדי זינוק והתרסקות אל המיטה. אם זה היה וידאו אני מדמיינת אותו בהילוך איטי מאד. אבל מאחר וזה שוט בודד –  סיון צילמה את כל השלבים, והתאהבנו במיוחד בתמונה שתפסה את ה"רגע שלפני". התמונה הזו הייתה אחת מ 5 התמונות שהצגנו בתערוכה, שם היא הופיעה עם איור בפרשנות של מיקי זמיר. בעטיפת האלבום היא מופיעה נקייה, כמו שהיא".

"כשהעטיפה הייתה מוכנה היה ברור לנו שכל חוברת האלבום חייבת לדבר באותה השפה. החלטנו לשמור על קו השחור-לבן, לחדד אותו ולהדפיס את השחור בצבע פנטון (צבע שחור מדויק וחזק שנרקח בבית הדפוס). כצבע נוסף בחרתי גוון כהה של זהב. גם אותו רוקחים במיוחד, ומלבד צבעו היפה הוא גם מעט מחוספס, ויש לו ממש טקסטורה.  על עטיפת הקרטון והחוברת עשויה נייר-עץ, אפשר ממש להרגיש אותו באצבעות. בחוברת האלבום עוד שתי תמונות מרכזיות, אחת נוספת שצילמה סיון שחור [במעלה הפוסט] ושנייה שצילמה מאי צבן" [שמצא את דרכו לעטיפת הסינגל 'ניתוח לב פתוח'].

"אני אוהבת את התמונה הזו, כי היא צלולה ונקייה מצד אחד, אבל מעבירה תחושה מעורפלת של כוח-משיכה מבלבל ומיקום לא ברור בתוך החלל. אני אוהבת את הכפלים והקימוטים שכאילו 'מציירים' שבילים או עורָקים בסדין הלבן, את קיר האבנים מאחורי. את התנועה בשרשרת הפנינים, מול הרגע בזמן שמרגיש קפוא וסטאטי. גם מופשט וגם כמעט דוקומנטרי. זה קונטרסט שמאד נוגע בי במוזיקה. אני מתרגשת ממנה מחדש בכל פעם שהעיניים שלי נחות במקרה על אחד מהעותקים של האלבום שמפוזרים בחדר. במשך שנתיים הייתי בטוחה שאקרא לאלבום 'ניתוח לב פתוח'. צילום העטיפה הוא גם זה שבסופו של דבר נתן לאלבום את שמו. לא יכולתי לתת לו אף שם אחר".

עינב ג'קסון כהן, "עץ נופל ביער", 2011, היי פידלטי. עיצוב – נוית בר. צילום – סיון שחור

 

 

Read Full Post »

J. Viewz – Rivers & Homes, 2011

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

לפני שלושה חודשים, חברה טובה דחפה לי את הדיסק הזה ליד ואמרה שאני חייב לשמוע, ושלפני כן אני חייב להסתכל. את J. Viewz הכרתי כבר כמה שנים קודם לכן, ולפחות בהקשר של המוסיקה ידעתי שיש למה לצפות. Muse Breaks, שיצא ב- 2005, היה חידוש מרענן ואיכותי של אלקטרוניקה עם טעם חזק של חו"ל (שיר מצוין ועוד אחד), ומספרים שגם ההופעות שליוו את האלבום הזה היו משובחות. החידוש ל- Smooth Criminal ב- EP הבא הוא פשוט מעולה, ועושה בית ספר להפקה להרבה מהמוסיקאים שיצאו מכאן.

לענייננו, לפני ששמעתי את האלבום החדש, הסתכלתי, והסתכלתי טוב. מה שהחזקתי ביד היה תענוג צרוף, ובקנה מידה בינלאומי. העטיפה שמלווה את האלבום היא מושקעת מאוד, איכותית ורואים שבוקעים ממנה המון מחשבה ואהבה. כששמעתי מיונתן דגן (האיש מאחורי J. Viewz) על תהליך יצירת העטיפה, קשה היה שלא להתרשם מההתלהבות ומהאכפתיות מאופי התוצר, האיכות שלו והתהליך שעבר עד השלמת האלבום. ומחשש שזה ייבלע בתוך הפוסט, תרשו לי רק לציין מפורשות שזה באמת יופי של דיסק ואני מפציר בכם לקנות (בגירסה מודפסת!).

עטיפות כאלה מזכירות לי למה מלכתחילה פתחתי את הבלוג הזה, ואני מקווה שגם אתם תעריכו את המחשבה וההשקעה בזמן שתגללו למטה. מקום שני במצעד העטיפות לתשע"א שנערך פה בשבוע שעבר. קבלו!

במה מדובר:

האלבום Rivers & Homes נוצר בתור פרוייקט אינטרנטי שנקרא "Work in progress" שבו העלה דגן שיר חדש לרשת מדי חודש, עד שהאלבום התמלא לאט לאט.

כל היצירה נתמכה על-ידי מאזינים של J. Viewz שנהיו "מנויים" של הפרוייקט הזה, ובעצם שילמו מחיר שלם של אלבום עוד כשהיה בשלבי התהוות ראשוניים. אותם מנויים בעצם מימנו חלק מעשיית האלבום, וקיבלו כניסה מלאה לאתר שכלל גרסאות דמו של השירים, רמיקסים, קטעי וידאו וכו'. רוב העיצובים של השירים נעשו במסגרת עשיית האלבום – כל חודש שיר, כל חודש צילום\ציור, כל כמה חודשים וידאו. בזמן שדגן עבד על השיר הבא באלבום, הקהל קיבל את השיר הקודם שרק יצא ממאסטרינג, האמן הויזואלי קיבל סקיצה של השיר הבא, ולפעמים צוות וידאו עבד על אחד השירים הקודמים.

כשסיים דגן את העבודה על האלבום, כל המנויים קיבלו עותקים בדואר, כשהעותק הפיזי כולל דף מיוחד שמוקדש למנויים הראשונים. חלק מהם העלה תמונות של עצמם לאתר במהלך העבודה, ותמונות אלה מעטרות קולאז' בדף האחרון בספרון. בנוסף לדף הזה, קיים גם קוד מיוחד שאיתו אפשר להיכנס לעטיפה ה'אינטראקטיבית' באתר – העתק של העטיפה הפיזית, עם תפריט על כל שיר שמציג רמיקסים, ארט, קרדיטים לחיצים של המוזיקאים שלקחו חלק ועוד.

אז ככה:

דגן מספר על הקונספט והתמונה הכוללת שהובילה אותו לעטיפה: "הרגשתי שהיו כמה אלמנטים מוסיקאליים ראשיים באלבום שהיה קל להגדיר ויזואלית. למרות שהקו המוסיקאלי נקי בבסיסו, יש איזושהי קריצה לאיך שייצרו מוסיקה פעם, ומבחינה אישית – הרבה אלמנטים שמשכו אותי למוסיקה בתור ילד. המון שימוש בסלילים, בקסטות, טייפים שלא בדיוק מכוונים ועוד אלמנטים שונים שלדעתי נותנים חיים למוזיקה, בעיקר האלקטרונית. אלה האלמנטים שגורמים לך לרצות לתת ביס ברמקול. שנשמעים קראנצ'יים ו"טעימים". ככה גם בעטיפה – הקו היה מאוד נקי ונשען על טיפוגראפיה בבסיסו, ויחד עם זאת החומרים מאוד מאסיביים וקורצים לתקופה שבה היו כורכים ספרים: הפרונט/בק מודפס על קרטון 3 מ"מ, כזה שנראה כמו סנדביץ' שבא לך לנגוס בו, כשהטיפוגראפיה המאסיבית מודפסת בשיקוע ("די-בוס") אל תוך הקרטון. החור במרכז העטיפה הדגיש את המאסיביות של החומר העוטף בעובי שלו, ומצד שני זה סוג של חלון לאלמנט השני שקיים בעטיפה ובמוסיקה. משהו יותר זורם ועדין. The rivers, כמעט בקונטרסט מלא לאגרסיביות של העטיפה החיצונית – מבפנים פועם הלב, תמונות הטבע, הסיפור של עשיית האלבום, המילים".

העטיפה הפנימית מודפסת על נייר נטול-עץ 170 גרם, ומרכיבה ספר של 26 עמודים, שלכל שיר מוקדש דף ויצירה משלו. "הצלמים והאמנים שהשתתפו הם בחלקם חברים שכבר שנים אני מחפש הזדמנות לעבוד איתם, וחלקם פשוט אמנים שאהבתי ולא הכרתי אישית עד להזדמנות הזאת", הוא ממשיך. "חלק מהעיצובים נעשו במיוחד, וחלק היו קיימים ונבחרו כי התאימו לשירים. את חלק מהשירים שלחתי למעצבים/צלמים לפני השלב הסופי של המיקסים וביקשתי מהם לעצב מה שנראה להם נכון לשיר. היו קווים מנחים מאוד כלליים לגבי האווירה של העטיפה, אבל לא משהו ספציפי מדי. העבודה היתה מאוד מפרה, בעיקר הסתובבתי בעולם בשנה האחרונה עם רדאר פתוח, כל חודש עם שיר אחר בראש, וככה התחילו לזרום האמנים לחיי פחות או יותר בהתאם לשיר שחיפשתי.

"אחת היצירות האהובות עלי היא של גבריאלה ויינסנצ'ר, שעבדה על פרוייקט די מדהים כשנפגשנו בשם "The Morning Drawing". סוג של פרוייקט ששילב משמעת עצמית ואמנות בשבילה, ומאוד עבד לי עם ה- "Work in progress" (פרוייקט יצירת האלבום) שעבדתי עליו באותה תקופה. היא הסכימה לערוך את אחד מציורי הבוקר שלה עבור שירים 4 ו5 באלבום". צילומי הטבע הן עבודות של ארון פיבר, צלם קליפורני, ושל אסף אשכנזי, (צלם שבעברו היה הסאונדמן של הלהקה החיה של J. Viewz). "משהו בצילומים שלהם מדגיש אלמנט מאוד מסויים במוזיקה, מעיין סטאטיות כזאת".

טיפוגרפיה של ג'וזף מילר-ברוקמן

באשר להשראות, דגן מספר שעבר תהליך לא קצר. "השתמשתי בהמון חומר בעיצוב העטיפה, בעיקר קראתי המון וחיפשתי ספרים של עיצוב אירופאי מאמצע המאה, זה התחיל מאיזו משיכה לעיצוב גראפי תעשייתי, שקיים חזק בעיצובים "סובייטים", וגם בעיצובי פוסטרים ישראלים שמועדדים פטריטטיות בתקופה של הקמת המדינה, או פרסומות ישנות בעיקר של המעצב הישראלי דן ריזינגר. משהו בגסות של הטיפוגראפיה מאוד מושך. אז התחלתי לאסוף השראות, לעיצוב, לחומרים, לגישה. הרבה מההשראה הגיעה מה"גריד סיסטם" של המעצב השוודי ג'וזף מילר ברוקמן".

"הסיפור המעניין ביותר בכל מה שקשור לעיצוב העטיפה היה בעצם תהליך ההדפסה, שכלל שני בתי דפוס, אחד לדפוס עצמו והשני לכל עבודת הכריכה וה"די-בוס", כל התהליך היה פינג פונג אינסופי בין בתי הדפוס אחד לשני ואלי. בחודש יוני השנה אני בעצם כמעט גרתי בבית דפוס בארץ, רוב הזמן הייתי שם ואני חייב תודה ענקית לדפוס ע.ר וליובל להב שהיה אחראי הפרוייקט. בית הדפוס המדהים הזה נכנס באובססיה מבורכת ואמנותית לפרוייקט. החומרים עצמם היו מאוד חשובים לי ולקח לנו זמן רב למצוא חלק מהחומרים לעטיפה. הצוות שם לא רק עבד בסבלנות אין קץ כלפי הדרישות הקטנוניות שלי, אלא גם באהבה והשראה אמיתית. דפוס ע.ר היו הנס של העטיפה הזאת".

דגן מסביר שבחר בקונספט של ספר "בעיקר בגלל האלמנט ה'יומני' של עשיית הפרוייקט. הספר מציג מין יומן של השנה האחרונה. רציתי ללכת על עיצוב שמאוד נשען על טקסטורות, על החומר הפיזי", הוא מסכם. "לא ראיתי סיבה אמיתית לקנות מוזיקה על דיסקים, אלא אם כן לאריזה יש ערך ויזואלי, מוצר שכיף לך לשים בסלון, או משלים איזו תמונה קונספטואלית יחד עם המוסיקה".

חלופות מתהליך העבודה על העטיפה (לחצו להגדלה)

J. Viewz – Rivers & Homes, 2011

Designed by Jonathan Dagan

Photography by Aaron Feaver, Asaf Ashkenazy, Roy Cohen, Shelly Carmel

Early sketches by Steven Acres

Artwork by Assaf Dagan, Franz Jeitz, Gabriela Vainsencher, Noam Livneh

Read Full Post »

סיכום שנת תשע"א בעטיפות התקליטים!

(עדי אלוני האלופה מרעננת פה מדי פעם את הכותרת בלי שאתם שמים לב. תהילת טוקבקים עולמית חסרת משמעות לראשונה שתגלה למה נבחרו דווקא האלבומים האלה לכותרת)

מסכמים את העטיפות של השנה! איזה כיף!!!

האמת? אני לא מת על דירוגים. אני לא מעניק ציונים לעטיפות באופן שוטף כפי שאתם יודעים, ולא בכדי. גם לדרג מרגיש לי מוזר. מה זה אומר שאלבום מסוים מדורג 8 לאותו שנה? כנראה שכלום. זה עניין מאוד סובייקטיבי, שנתון לחסדיו של המבקר (ובד"כ לא עם יותר מדי משמעות). אני כן חושב שיש יותר טוב ויש פחות טוב. יש עטיפות מעניינות, ויש עטיפות משעממות. יש כאלה שניצבות בקנה אחד עם האלבום אותו הן מייצגות (ואף מעשירות אותו), ויש שפשוט אינן ברורות.

מצד שני, אני כמעט תמיד קורא את דירוגי השנה. למה? לא יודע. כנראה שדירוגים זה מוכר. אולי יעבוד לי גם, מה יש.

אז הנה לכם סיכום העטיפות של תשע"א, על פי דעתי והתרשמותי האישית בלבד. השתדלתי לא לחפור יותר מדי, אבל אני לא בטוח שהצלחתי. במלוא הכנות, אני חושב שהיתה שנה מצוינת, ושהיה מגוון ועושר גדולים מאוד לבחור מהם. הימים של תמונת פרופיל משמימה וחוברת של שני עמודים רשמית מאחורינו, ועם כל הדיבורים על מות המוסיקה המודפסת – עושה רושם שלהרבה מעצבים גרפיים יש היום יותר עבודה מבעבר. אנחנו מיישרים קו עם העולם מאוד מהר, והרבה מהעטיפות המוצלחות שתראו כאן לא נופלות מאלה שמעבר לים. עברתי על לפחות מאה חמישים עטיפות (כנראה שיותר) לטובת הפוסט הזה, שוחחתי עם לא מעט מעצבים ואמנים, ואלה הבחירות האישיות שלי. את האלבומים שפספסתי, אתם יותר ממוזמנים להוסיף לתגובות. יאללה, לדרך.

Phototaxis – Pretty Ugly

במסגרת מיני באזז שכזה, נתקלתי בשם פוטוטקסיס לפני כמה חודשים. את האלבום עצמו יצא לשמוע איזה פעם פעמיים ולא נפלתי  (קצת מזכיר את מורצ'יבה, לחובבי הז'אנר). שני דברים מעניינים שכן יצאו מזה:

(1) שוחחתי עם המעצב דורון בדוח על העטיפה היפה של האלבום.

(2) גיליתי מה זה פוטוטקסיס! (תנועה של אורגניזמים והמשכותם לעבר אור)

"כשהקשבתי לאלבום זיהיתי בשירים מוטיב חוזר", מספר דורון. "המון דימויים ומטאפורות שמדברים על דבר שלא נמצא במקומו הטבעי. אפשר להרגיש וייב של הישרדות וחוסר יכולת למצוא את עצמך בסביבה שלך… או במילה: זרות. מילה זאת הנחתה אותי לאורך כל התהליך". תחילה ניסה לייצר דימוי שמבטא את הקונפליקט בין המוסכמות הנורמטיביות של החיים המודרנים, אל מול ישות חיה ופועמת שלא מבינה מה כל הדברים האלה. ישות ש"כל מה שהיא צריכה זה אגם לרחוץ בו ואדמה לשכב עליה", לדבריו. "צמצמתי את זה לאימאג' של אייל עומד בתוך סלון, מתוך כוונה לדבר על הזרות הזאת. לאחר בדיקה וחשיבה הבנתי שבמוסיקה שלהם יש נפח נוסף, סוריאליסטי יותר, מחוספס יותר. הוצאתי את הרהיטים ואת הסלון והשארתי אך ורק חדר מרובע וגיאומטרי, על מנת ליצור קונטרסט בין החדות המדוייקת של המבנה עשוי הבטון, לבין החיה שספק קופצת ספק נשאבת מעלה". את החוברת כתב דורון בכתב יד ע"פ פונט קוריאר, ושיבץ בכל עמוד דימויים פרטניים שבאים לתמצת את השיר, לעתים באופן ישיר ולעתים באופן עקיף.

ניתן לעיין בגלריית תמונות מתוך העטיפה כאן. יפה, מושקע ומעניין.

נעם רותם – ברזל ואבנים

שימח אותי מאוד לקרוא ש"ברזל ואבנים" של נעם רותם התמקם יפה בכל סיכומי השנה במוסיקה הישראלית. רותם מייצר רוק ישראלי אמיתי ואיכותי, כותב אינטליגנט בחסד, וחבל שאין לנו עוד כמוהו. את האלבום הזה תפסתי בזמן, לשם שינוי, ולא באיחור של שנתיים כמו קודמו (המופלא והמצמרר). כבר כתבתי פה על העטיפה היפה של האלבום, ולאלה מכם שפספסו ו/או מתעצלים –

מי שאחראי לעיצוב העטיפה הוא אדם אוהב-עמי (שעיצב גם את "עזרה בדרך" בשעתו). נעם מספר ששניהם יצאו לליל צילומים, שהתחיל מאוחר ונמשך אל הבוקר המוקדם: "ידעתי שאני רוצה בעטיפה את הר האשפה שרואים מחלון הבית שלי, ושאני עובר לידו בכל פעם שאני יוצא מהעיר (ההר מופיע גם בשיר הנושא "ברזל ואבנים"). ניסינו לצלם אותי על רקע ההר, אבל זה לא יצא כפי שציפינו". רעיון לניסוי קטן ואחרון הניב דווקא את התוצאות המעניינות ביותר, שלבסוף התגלגלו גם לשימוש באלבום עצמו. "אדם הציע להקרין עליי את הנוף הזה בסטודיו. ניסינו כל מיני רקעים, ביניהם את ההר, כשאני עומד מול המקרן ואדם מצלם. אדם בחר את התמונה עם הידיים על הראש, שנתנה תחושה של סוף מסלול מתיש, אולי של שבוי, או של השלמה? – אני חשבתי שהוא קלע בדיוק לרעיון שמאחורי האלבום. הוא בחר פונט גדול, אני חושב בכדי לתת לכל העניין תחושה של מרחב פילמוגראפי. בעטיפה הפנימית השתמשנו בתמונה מתוך ההקלטות, אולם ברגע האחרון חשבנו שתמונה מהופעה תתאים יותר לרוח האלבום".

צח דרורי – נקודת מפגש

אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה היה "נקודת מפגש" של צח דרורי (בהמלצתו של עמיחי חסון). לי זה היה מפגש ראשון עם דרורי כיוצר עצמאי, כשעל "כיוון הרוח" רק שמעתי המון סופרלטיבים ולא הזדמן לשמוע קודם לכן. מי שאחראית לעטיפה היא מירב שחם הנהדרת, שכבר התארחה פה באתר מספר פעמים. שחם יצרה השנה שתי מהעטיפות היותר אמיצות ומושקעות שנראו כאן בזמן האחרון – של קטב מרירי ושל יהוא ירון (שזכתה אף לפוסט לפני כמה חודשים). משיחותינו המשותפות ומהתוצרים שלה עושה רושם שהיא משקיעה וחוקרת יותר מכל מעצב אחר שדיברתי איתו במסגרת האתר – אותה פריבילגיה שיש לסטודנטים, וששוכחים מהר כשמתחילים לעבוד ויש דד-ליינים ואילוצים וכאלה.

ובכל זאת, יש לי חיבה מיוחדת לעטיפה הזו, פשטנית יותר מכל השאר. משהו בעדינות, בעמעום ובאינסופיות שלה משך לי את העין יותר והתלבש על המוסיקה בול. שחם מספרת: "באלבום הראשון [כיוון הרוח] ישבנו קצת יחד – הוא גם אנימטור ולכן בעל ראייה וחשיבה ויזואלית. דיברנו בעיקר על קונספט של מסע, ספינות, חציית יבשות, חיפוש. בעטיפה הראשונה החלטתי על כיוון של שושנת רוחות ומסע בלב ים; שיוט שלא ברור מהי נקודת ההתחלה ומהי נקודת הסיום שלו. שלווה שיש בה אי שקט מסויים. באלבום השני (שיצא בהפרש די קצר מהראשון), היה ברור לשנינו שהעטיפה השניה תהיה המשך ישיר של הראשונה, בין היתר כי גם השירים היו תוצר של ניסיון לסוג של סגירת מעגל עם האלבום הראשון. סקיצה ראשונית של צח נראתה כמו צילום של ים, 2 ספינות ומזח. אני מאוד אהבתי את הרעיון והחלטתי שהפעם אני מציירת הכל ביד בצבעי מים. רציתי לצאת מהמחשב ולקחת את הכל לכיוון יותר ידני ורגשי. כמו כן החלטתי לקחת את שושנת הרוחות שעיצבתי באלבום הראשון ולצייר סוג של שושנת רוחות הפוכה כשבאמצעה מסומנת נקודת המפגש. ציירתי עוד מספר אלמנטים מהסוג הזה כשלהכל נוספה אוירה של מפות אוצר ישנות שמצביעות על המטמון הנכסף בארצות רחוקות. אבל הצבעוניות והניקיון לקחו את זה למקום טיפה יותר עכשווי וגרפי".

ניתן לעיין בעטיפה באתר של מירב, ובכל מקרה – רוצו לשמוע את האלבום!

עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער

אחרי זמן לא מבוטל ששמה של עינב ג'קסון כהן הסתובב במקומות שאני הסתובבתי בהם, שיחררה עינב את אלבום הבכורה הכה יפה שלה. כבר הרבה זמן לא היה כאן אלבום פסנתר אמיתי וראוי, והתקליט הזה גרם לי לשים לב כמה היה חסר לנו אחד כזה בשנים האחרונות. הבחירה בעטיפה בשחור-לבן (בעיצובה של נוית בר) כתגובה לצבעי הקלידים היא מקסימה (ובדיעבד מתבקשת, בעצם), ועולה בקנה אחד עם המינימליזם והעדינות שבמוסיקה.

אני מתקשה אך מקצר מכיוון שפוסט ייעודי לעטיפה יעלה כאן בקרוב (עם תמונות יפות מהסט), ובכל זאת טעימה קטנה מדברי עינב על העטיפה: "הבית, החדר והמיטה מאד נוכחים בשירים שלי, ולכן זה הרגיש הכי נכון להצטלם איתם ובתוכם. אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מצטלמת באוויר תוך כדי זינוק והתרסקות אל המיטה. אם זה היה וידאו אני מדמיינת אותו בהילוך איטי מאד. אבל מאחר וזה שוט בודד –  סיון [שחור] צילמה את כל השלבים, והתאהבנו במיוחד בתמונה שתפסה את ה"רגע שלפני". במשך שנתיים הייתי בטוחה שאקרא לאלבום 'ניתוח לב פתוח'. צילום העטיפה הוא גם זה שבסופו של דבר נתן לאלבום את שמו. לא יכולתי לתת לו אף שם אחר". תחכו בסבלנות לשאר, מצטער :).

אלון עדר – אלון עדר

האלבום של אלון עדר הוא פנינה קטנה ונעימה, שמקומה במוסיקה המלודית והמולחנת היטב של שנות השבעים שלנו (שם טוב לוי, גרוניך, כספי, רכטר וחברים). עדר (בנו של יהודה עדר המפיק, המוסיקאי וחבר להקת תמוז בעבר) נעזר בטקסטים של אברהם חלפי, יהודה עמיחי ויורם קניוק, ומלחין אותם באופן מורכב אך נעים וקליט. על העטיפה מתנוססת דמותו של עדר, מורכב משכבות עץ בצבעים שונים (טוב שיש פה תמונה ליד). שי לניר מ- dvivo design מספר שהאלבום מתעסק בהלחנת שירי משוררים, והם ניסו להעניק לו מראה של ספר שירה. עקב כך, החוברת עצמה מינימליסטית וכוללת את מילות השירים בלבד. עדר צולם בצורה old-fashioned, בדומה לאופן שבו סופרים מצטלמים לספרים. העטיפה הקדמית היא הפשטה שלו, בחיתוך לייזר. "בניגוד לעוזי פיינרמן, גבע אלון ושאר היוצרים שנעים בסביבת הקאנטרי, רצינו לייצר מראה יותר 'גרמני' ופחות 'אמריקאי'. היו נסיונות בזכוכיות ובמתכת, אבל העץ הקנה הרבה חמימות של חומר יסוד ונבחר לשמש את העטיפה. בסוף אפילו קנינו לעצמו מכונה לחיתוך לייזר למשרד מרוב שהיינו מרוצים מהתוצאה". עוד אימאג'ים מהעטיפה – כאן. יפה ומיוחד.

יעל לוי – אי ירוק בים

"תעשה מה שאתה רוצה".

עם ההנחיה המפורטת (והאמיצה) הזו יצא לדרך גיא ביבי, אחרי שיעל לוי התרשמה מהעבודות שלו במסגרת שוטטות באינטרנט וחיפוש אחר מעצב. האלבום כולל חלק ראשון של עיבודים חדשים לשירים ישנים, וחלק שני של גירסאות אקוסטיות ואינטימיות יותר לשירים חדשים. גיא מייצר (בין היתר) קולאז'ים מדהימים, וסט חדש נוצר לטובת האלבום. "בתחילת הדרך עוד לא היה ברור כיצד יקרא האלבום", הוא מספר. "הכנתי קולאז'ים לסינגלים בזה אחר זה. לרוב אני קונה תמונות ודמויות בשוק העתיקות בכיכר דיזנגוף, ומשתמש בהן לעבודות שלי. כך היה גם בקולאז' לטובת האלבום הזה". לאחר שהוחלט שייקרא "אי ירוק בים",  ביקשה לוי שישתמש בדמויות שיצר בסינגלים לטובת העטיפה. "כל פנים החוברת נמצא על אי, ביבשה. רק בצד הקדמי והאחורי ניתן לראות שהיבשה מוקפת במים. המלאך בשער הוא ספק מלאך מוות, ספק מושיע. מאחור ניתן לראות ספינה מתקרבת, חצי טרופה. מותיר מקום לפרשנות אופטימית או פסימית".

יש לי כבוד והערכה רבה ליעל לוי. אלבום הבכורה שלה (למרות עטיפתו המחרידה) הוא קלאסיקה ישראלית אמיתית, עם שירים מופלאים כמו "תמונה" (דה-בה-דה-בה-דה וחוזר חלילה, ללחנו של קלפטר), "גשם הקשב לנשים" ו"ניחושים של ים". לוי תמיד יצרה אצלי את הרושם של מי שהולכת ליד, ולא דרך ההמון. יש גם משהו מאוד אמיץ להפקיד עטיפת אלבום ולהעניק למעצב חופש יצירה מוחלט וטוטאלי, שהשתלם בסופו של דבר בעטיפה הזו. הבחירה בקולאז' מאפשר לגשר יפה בין ישן לחדש, ברוח האלבום. "בפעם הראשונה שיעל ראתה את העטיפה, היא היתה קצת בהלם. היא ציפתה למשהו יותר נשי ונבהלה קצת. לאחר מכן התקשרה אליי ואמרה שהיא מהופנטת מהתמונה ולא מפסיקה להסתכל", מספר גיא. התוצאה הסופית מקורית, לא שגרתית וקצת חתרנית, וזה מתיישב יפה עם יעל לוי בעיניי.

ברי סחרוף – אתה נמצא כאן

אחרי כמה שנים קצת פחות מעניינות, ברי חזר בגדול והפציץ עם האלבום המצוין הזה. אחרי שכבר חצה את גיל 50, סחרוף פשוט ממשיך להיות רלוונטי לפחות כמו כל יתר היוצרים הצעירים שאמורים להיות פורצי דרך. לאלבום עצמו טקסטים מצוינים, עם לחנים מזרח-תיכוניים ורוקיסטים כאחד, והפקה שעושה בית ספר לכל השאר. העטיפה מציגה עבודות של האמן אבי (אברום) יאיר, חבר ילדות של סחרוף. אברום מרבה לעסוק במפות, ובעבודותיו הוא נוגע במקום שבו אנו נמצאים ובקיום שלנו. ברי ביקר בתערוכה שלו תחת אותו שם, התרשם מהעבודות והרגיש שהן מדברות בדיוק על מה שהאלבום עוסק בו – מיקומו של האדם בסביבה בה הוא נמצא. דור כהן, מעצב ותיק, הצטרף וסייע לגרום לעטיפה לקרום עור וגידים. חלק מהעבודות שהוצגו בתערוכה נכנסו לחוברת, וחלקן נוצרו במיוחד לטובת העטיפה (תוך התאמה למימדי הדיסק, דוגמת השער הקדמי).

העטיפה המיוחדת הוצגה באתר בעבר, עם התייחסותם של האמן אבי יאיר והמעצב דור כהן, וניתן לקרוא עליה בהרחבה כאן. עטיפה שדורשת זמן ומשאירה מקום למחשבה, ולא רק לשם רפרוף אגבי. יופי של דיסק, יופי של עטיפה.

רמי פורטיס – החבר אני

אני כבר הייתי עם שלושת רבעי פוסט כתוב, והעטיפה הא-ד-י-ר-ה הזאת פשוט השתחלה לה פנימה ברגע האחרון. פורטיס שחרר לפני שבועיים אלבום חדש, העלה אותו מיד לרשת, ויותר מכך-  נתן לקהל המאזינים לדפדף בעטיפה אונליין. האחראי הבלעדי לספרון\חוברת הזו הוא האמן פילפלד (ניר פלד), וקשה שלא להתרשם מהדברים המדהימים שהוא עושה ומוצגים באתר הבית שלו. אולי אכתוב על האלבום הזה בפירוט יום אחד, אבל קצת לבינתיים –

"בתחילת הדרך כתב פורטיס מעין מניפסט על החבר אני", מספר פילפלד. "מיהו אותו חבר? האם זה בעצם אני? חבר סודי בתוכי? או מישהו אחר? בעקבות כל אלה, הכנתי כמה סקיצות. בפרט, יצרתי את אותה דמות בלי פנים, שמסתירות אותן הידיים, ואותה גם הכי אהבתי". בהפקה התגובות היו קצת סקפטיות, אבל פורטיס התעקש בפניו שימשיך, שיעשה מה שהוא חושב ושלא יתן לאחרים להתערב. "המשכתי משם ויצרתי איור ייעודי לכל אחד מהשירים. אני חושב שזה הוביל להחלטה לייצר את העטיפה בפורמט של ספרון קטן". המארז הסופי מדהים ביופיו בעיני. פורטיס מודה בסופו לפילפלד "על הדרך המרהיבה בה המחיש את החבר אני לכדי כך שאנו נוכל לצפות בו…יש בה סמלים וסימנים והמבט המעמיק של הרואה רחוק, ואני שמח בכל ליבי על השותפות הטובה והיצירתית בינינו, זו שיצרה את המפגש המרתקשל מוזיקה ואמנות הנראה לעין".

העטיפה הקודמת של פורטיס משולש היתה אחת המדהימות שנוצרו כאן עד היום, כשהוא הוכיח את החשיבות שהוא רואה בעיני המוצר המודפס (וגם עשה בית ספר לכולם על הדרך). בסוף יוצא שמי שמתחרה בה בעוצמה שלה ובמקום אותו היא תופסת במארז שהמאזין מקבל ליד היא בעצם העטיפה של האלבום הבא של המשוגע. אני מדפדף, ואז מדפדף שוב. קאבום!

j. viewz – rivers and homes

j. viewz, הלא הוא יונתן דגן וגם האיש שלנו בניו יורק, שיחרר לאחרונה אלבום (מצוין, אגב) עם אחת העטיפות המרשימות שאני זוכר שיצאו בארץ. "לא ראיתי סיבה אמיתית לקנות מוזיקה על דיסקים, אלא אם כן לאריזה יש ערך ויזואלי, מוצר שכיף לך לשים בסלון, או משלים איזו תמונה קונספטואלית יחד עם המוסיקה", הוא מספר. לאלבום סאונד אלקטרוני נקי, נעים וטבעי, והוא מצטרף לרשימה ההולכת וגוברת של אמנים ישראלים שנשמעים כמו חו"ל ועושים את הדבר האמיתי.

אני ממש מתאפק ועוצר את עצמי בכוח מלספר את כל סיפור העטיפה, ומבטיח פוסט ייעודי בשבועות הקרובים. כמה מתאבנים בכל זאת כדי להסביר למה אני כך כך מתלהב –

האלבום מגיע כספר של ממש, בכריכת קרטון עבה (3 מ"מ). במרכז העטיפה ישנו חור עגול, שמאפשר להדגיש את עומק הכריכה וגם מאפשר הצצה לתוך הפנים העדין יותר (מתוך ה- home לעבר ה- rivers, אם תרצו). העטיפה הפנימית מרכיבה ספר של 26 עמודים, כשלכל שיר מוקדש דף ויצירה משלו. הצילומים הם בעיקר צילומי טבע ונוף, כל אחד על ידי צלם אחר. תהליך יצירת האלבום עצמו כלל העלאה של שיר אחד מדי חודש לאתר של דגן והאלבום התמלא לאט לאט בעיבוד ובשיתוף קהל המאזינים. אמנים ויזואליים שדגן מעריך (ממספר מדינות בעולם) קיבלו בהדרגה סקיצות של השירים בעבודה ויצרו אימאג'ים תואמים על פי קווים כלליים בלבד. הבחירה בקונספט של 'כאילו ספר' נעשתה "בעיקר בגלל האלמנט ה'יומני' של עשיית הפרוייקט", לדבריו. "הספר מציג מין יומן של השנה האחרונה". ההדפסה נעשתה בשני בתי דפוס שונים, הטיפוגראפיה המאסיבית (בהשראת המעצב דן ריזינגר) הוטבעה בכריכה ("די-בוס"), ולא נותר לי אלא להגיד וואו אחד ענק. כבר כתבתי פה בעבר שאחת התגליות של מעצבי עטיפות התקליטים בשנים האחרונות בעולם היא שאפשר להשתמש גם במימד העומק. הפורמט חי ובועט יותר מאי פעם, ואנחנו על המפה. רוצו לקנות!!!

דודו טסה והכוויתים

העטיפה הכי מוצלחת שראיתי כבר הרבה זמן במחוזותינו, והטובה שבהם לשנה זו בעיניי, היא זו של דודו טסה. במשפט, למי שפספס – דודו טסה מגיש מחדש, בשפת המקור, שירים מההרכב המצליח של סבו ואחיו בעיראק. בעטיפה הקדמית ניתן לראות תמונה בשחור-לבן של ההרכב של האחים אל-כוויתי, שני דורות אחורנית. התמונה (לקוחה מתוך אלבומו הפרטי של טסה) לכאורה חגיגית ופורמלית, אבל הסיפור אישי והמשפחה אמיתית. עוד בחוברת – כל מילות השירים בערבית ובתרגום לעברית (ע"י דפנה דורי). סמי מיכאל כותב הקדמה על המסורת המוסיקלית היהודית הבגדדית. טסה מוסיף עמוד משלו על המוסיקה הזו, שליוותה אותו מילדותו ועל איך היא לימדה אותו להכיר את סבו (שנפטר שלושה חודשים לפני שנולד). כל החוברת כולה שומרת על אותו מראה ישן בשחור ולבן, כשהקישור להווה נעשה בעיקר ע"י שימוש בצבע ורוד מסטיק בוהק. השילוב הזה בין ישן לחדש, בין מסורת לקידמה, בין העבר לבין החדשנות – כל אלה באים לידי ביטוי בצורה נהדרת בחוברת שמצורפת לאלבום.

זה כנראה לא האלבום שהכי אהבתי השנה, אבל הוא ללא ספק התקליט הכי חשוב שיצא השנה, בעיניי. הוא מסמל את הנקודה שבה היוצרים בארץ הפסיקו ליצור מוסיקה עם נגיעות מהמזרח, ולראשונה היישירו מבט והלכו עד הסוף. במשך שנים טסה עסק טסה במוסיקה מערבית לכל דבר, והפעם ניסה לעסוק ולחקור עד הסוף את העבר שלו. המון נגנים וחברים סייעו לשמר את הסאונד המקורי והוא עצמו מעיד על עבודה אינטנסיבית בהקשר של שירה והגייה נכונה בשפת המקור. החוברת הנהדרת, בעיצובה של נטע שושני (שטרם הצלחתי לאתר לצערי – אשמח להפניה למי שמכיר), עשתה יותר ממה שעטיפה טובה צריכה לעשות. לא רק שהיא השלימה את המוסיקה באלבום, היא גם סיפקה את כל החומר, הרקע והרגש כדי לספוג אותם עד הסוף. ניתן לדפדף בחוברת עצמה גם באתר הבית של טסה. ואם זה לא מספיק – האלבום יצא גם בויניל, ועוד תוצרת הארץ. אין בה את הגרנדיוזיות וההשקעה שיש בשתי הקודמות ברשימה, אבל היא הצליחה לגעת ולרגש אותי, ודיברה אליי יותר מכל עטיפה אחרת. תענוג צרוף, ועטיפת השנה שלי.

מה חשבתם, יש גם כאלה.

אהוד בנאי – רסיסי לילה

אהוד הוציא השנה אלבום בערך יחד עם ברי ונעם רותם באותו זמן. אני לא זוכר מתי בדיוק זה היה (אולי פסח), אבל רק זוכר ששמעתי אותם ברוטציה במשך איזה שבועיים-שלושה. אין ספק שהמארז של אהוד היה המשמעותי שבהם מבחינת נפח. ובכל זאת, יצאתי מאוכזב. למה? ניסיתי למקד את הסיבה, והאמת היא שהעטיפה פשוט לא מעניינת במיוחד. על השער מופיע הסימון בשבילי הליכה של מבוגר (משורר?) וילד. בראיון שערך יניב אלון מ"המגבר" עם אהוד, הוא סיפר שהתמונות בחוברת מתארות את הנופים שבהם הוא נוהג ללכת. רוב התמונות צולמו בשעת לילה וקשה מאוד לדעת מה רואים (למעט פנסים עמומים). למארז מצורף זוג דפים מתוך "הדף הלבן" – מעין יומן אינטרנטי שבנאי מנהל באתר הבית שלו, וזה תמיד כיף לקרוא. ובכל זאת, את זה קראתי כבר שם קודם לכן. בנאי יחסית משקיע במארזים שלו (אלבום ההופעה המשולש, למשל), ופה יצאה פשוט עטיפה, איך לומר, משעממת. חבל.

ואם כבר הזכרנו את העטיפה הזו, אני חייב לפרוק מעליי משהו שמטריד אותי כבר תקופת מה – למה כל עטיפות הקרטון הישראליות שעושות שימוש בדבק מתפרקות אחרי שבועיים? האם זה יותר מדי לבקש? אם אני מוצא את עצמי מדביק אותם לבד מחדש, כנראה שאתם עושים משהו לא בסדר.

הדג נחש – 6

פייר – התאכזבתי. הדג נחש אחראים לכמה מהעטיפות הטובות שהיו כאן בעשור האחרון (ומהוות גם את חוד החנית של עטיפות הסטודיו של דורון עדות). חלקן הברקות (חומר מקומי, לזוז), חלקן סתם טובות (בעזרת הג'אם), אבל פה זה בערך נגמר. הלוגו המנצח של "לזוז" שמלווה את הלהקה כבר שנים הוא הראשון שעובר לי בראש מבין כל הרכב ישראלי שהיה פה עד היום (כולל שבלול, הקליק, מוניקה סקס, נטאשה, בנזין ומי לא). המותג השתרש, אפשר להתקדם הלאה. יש לדג נחש פריבליגיה אמיתית לעשות איזו עטיפה שהם רוצים. ובכל זאת – שם האלבום  ("6") בצבעי הלוגו על העטיפה הנוכחית. אייקון הילד המשתין בצבעים אחרים על עטיפת האלבום הקודם. העם דורש לראות קצת אומץ בעטיפות. חברי הדג נחש היו אומרים על זה – "השיר הזה נחמד\אבל זה לא מספיק".

חוץ מזה היו עוד לא מעט עטיפות שהסיכום הזה לא יהיה שלם בלעדיהן: העטיפה המדליקה של אומללה המדליקים (בעיצוב של דקל חברוני המדליק אף הוא, וכאן תוכלו להתרשם מהתהליך העבודה על העטיפה – מקווה לפוסט בקרוב); מונטי פיורי שעושים סרף איטלקי ומשעשע א-לה סאן רמו, עם עטיפה ברוח התקופה + ציצים;  העטיפה העשירה והשמחה שיעל בר עשתה למארש דונדורמה; המועדון, שבאמת הצליחו להפתיע אותי עם שובר לצ'ייסר בפאב הצ'ייסר בפלורנטין שהתחבא באריזה (כה מבריק!); ורונה קינן, שעשתה לי חיים קשים. אם אתם חושבים אחרת או שחושבים שפספסתי משהו, אתם יותר ממוזמנים להגיב למטה.

שתהיה לכל קוראיי הנאמנים (והמזדמנים) שנה מצוינת! אוהב אתכם ושמח שאתם עוקבים. אם עוד לא הצטרפתם לדף הפייסבוק של "סיפור, כיסוי", זה הזמן (מיקסטייפ דה בסט אוף תשע"א בעריכתי נמצא שם, להנאתכם). תאכלו מלא ראש של דבש, וניפגש בצד השני של החג עם פוסטים בפורמט הישן והטוב.

ביוש!

Read Full Post »

רונה קינן – המראות ונחיתות, 2011

רונה קינן / המראות ונחיתות, 2011

"עטלפים עפים נמוך כשהעיר שלך נרדמת
ואף אחד לא מחכה בחדרים החשוכים
אתה צונח בחיוך אל התהום המתנשמת
ולא אכפת לך בכלל
אם הדברים הם הפוכים

מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש בשיא הלילה
מתגלה כלא יותר ממלצרית בהמתנה"

מתוך "עטלפים עפים נמוך"

 קודם כל: שימו פליי (הקסם בהתגלמותו. שלמות!)

דבר העורך:

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על רונה קינן. מזה עשור עוד מעט, קינן היא אחת היוצרות שאני מחכה בסבלנות למוצא פיהם, תמיד.

ובכל זאת, אולי קצת מפתיע שהעטיפה הראשונה שאני כותב עליה היא דווקא זו שלא התאהבתי בה מהרגע הראשון. בלי טיפת דמיון בין העטיפות, לכל אחת היה הקסם שלה – האיורים המופלאים (ממש ממש) של רותו מודן; החלום הנוסטלגי שהיה ואיננו בעטיפת שירים ליואל (שציירה אחותה שלומציון); אפילו רונה אוחזת בתקליט של מהאליה ג'קסון – כל אחת מהן נראתה לי נהדרת מהרגע הראשון שראיתי אותה. את העטיפה הזו, פשוט לא הבנתי. בינתיים הספקתי לעיין לא מעט בחוברת, לשמוע את הדיסק הרבה מאוד פעמים, והדיעה שלי הולכת ומשתנה. עם הזמן, אני מחבב אותה יותר – משהו באפלוליות של האלבום מתחבר עם העטיפה השחורה. או שאולי הצילומים הליליים המסתוריים מתחברים לי עם הטקסטים המעורפלים משהו. מה שבטוח, זה שהדיסק הזה היה צריך לצאת בחורף.

יש שיאמרו שאמנות זו אמנות, ותמיד יש מי שיאהב ומי שלא. לעומת זאת, בהחלט יש כזה דבר עיצוב טוב ועיצוב לא טוב. אני לא יודע מה קדם למה אצלי בעיכול האלבום הזה, אבל העטיפה והתקליט שזורים זה בזה, ונכון למועד כתיבת שורות אלה אני כבר מתקשה להפריד בין השניים. שיחה עם הצלם עמית ישראלי על תהליך גיבוש הקונספט ומעבר על חלק מהחומרים המצולמים הוסיפו לי את הפרספקטיבה הנדרשת כדי להבין עוד יותר. מוצלח? אני חושב שכן. הלך בקלות? לא. כמו כל תקליט של רונה, אם תרצו.

מעקב ומציצנות. מתוך סשן הצילומים

במה מדובר:

"המראות ונחיתות" הוא אלבומה הרביעי של קינן, והוא בבסיסו אלבום להקה. ynet הגדילו לעשות ופרסמו יומן הקלטות מצולם שמתעד את העבודה על האלבום בשלב ההקלטות שלו (יותר משזה היה מפתיע, זה היה מבורך ועורר חשק לבאות). כרגיל, נדרשות מספר השמעות של האלבום על מנת להכיל ולעכל אותו, והוא אלבום שגדל משמיעה לשמיעה. מה שבהחלט אפשר לזקוף לזכות התקליט הזה הוא החבורה המלוכדת שלקחה בו חלק. רונה יוצרת ומתמידה כבר כמה שנים עם אותו הרכב נגנים (תלמודי-רנרט-ויץ-שפריר), ועם יזהר אשדות שמנצח מעל הכל ועשה עבודה מצוינת כמפיק של האלבום הנוכחי. שני כוחות חיזוק בתקליט שאני לא יכול שלא להזכיר הם דויד פרץ ויהוא ירון הנהדרים, שתרומתם לאלבום היא יותר ממורגשת (לראיה פשוט תקשיבו ל"הקולב" או ל"הפרש המהורהר", בהתאמה).

האלבום יצא גם במהדורה מורחבת, שכוללת מס' שירים נוספים לא קשורים שהופיעו במהלך הדרך. אני חושב שאת רובם הכרתי קודם לכן (החידוש ל"סוף העונה" של גלי עטרי מתוך "עבודה עברית" הוא המוצלח שבהם, בעיני), אבל האמת שהם קצת פוגעים באותו אוסף של שירים שמרכיבים אלבום שלם. כשאני משחזר עכשיו, אני זוכר שהרגשתי אותו דבר על דיסק הבונוס שצורף ל"עיניים זרות" (וגם ל"עיר" של שלומי שבן, אגב). מתקליט לתקליט, רונה מצליחה ליצוק יותר תוכן למסגרת של אלבום שלם (השיא כמובן ב"שירים ליואל" בהקשר הזה), ואני מתחבר לגירסה המצומצמת שלו קצת יותר.

מתוך חוברת האלבום

אז איך האלבום החדש? אם אתם מקווים לאיזו מהפכה, לפריצת דרך או לשינוי כיוון, כנראה שתתאכזבו. רונה מספקת עוד מהחומר שהיא יצרה עד כה, סוג של רוק-פולק עברי אם צריך לתת לזה כותרת. ושלא תבינו אותי לא נכון – זה עדיין יותר טוב מרוב מה שמסתובב כאן, וזה אלבום רביעי ברציפות שהוא לא פחות ממצוין. קינן יוצרת לטווח ארוך, תישאר איתנו עוד הרבה זמן (אני מקווה) ותמשיך לייצר קו איכותי, אינטליגנטי ומאתגר את האוזן. הטקסטים, כרגיל, מופלאים. השירה עדיין מוקפדת ומדוקדקת. מי שמצפה ממנה לצאת מהשליטה המלאה שבה היא נמצאת, מרביצה גיטרות ונותנת למוזיקה לסחוף אותה ולא להיפך, לא ימצא את כל אלה באלבום החדש (עוד לא החלטתי עם עצמי אם זה באמת דבר רע). מצד שני, מי שהתרגש עד דמעות ב"מבול" או ב"עיניים זרות" באלבומים הקודמים, כנראה שימצא פינה חמה גם לתקליט הנוכחי. ואם המפוחית של דויד פרץ ב"מעשנים בשרשרת" לא גרמה לכם לרצות לחבק מישהו, לכו תחפשו דיסק אחר לשמוע.

אז ככה:

העבודה על עטיפת האלבום היתה תהליך יחסית ממושך, והיא פרי שיתוף הפעולה של המעצבת מיכל סהר ושל הצלם עמית ישראלי (שאוזכר כאן כבר כמה וכמה פעמים, ולראשונה גם משתתף). "שמעתי די הרבה את האלבום, ולשמחתי היה לי זמן להתעמק בו לפני העבודה על העטיפה", מספר ישראלי. "נפגשתי עם מיכל [סהר] אולי פעמיים או שלוש עד שהתכנסנו על רעיון. די מהרגע הראשון היתה שפה צילומית שרצינו לשמר – לילה, מתח, משהו קצת מציצני. היה ברור שזה לא הולך להיות צילום שבו היא תיישיר מבט או תתבונן למצלמה, אלא משהו יותר נונשלנטי, מתבונן מהצד."

עם הזמן, התגבש לו הרעיון הסופי. "מי שפיצחה בעצם את הקונספט שנבחר בסופו של דבר היתה מיכל לדעתי, והוא הנושא של 'מעקב'. את ההמראות והנחיתות לא רצינו לקחת לכיוון של מישהי שנוסעת לפגוש אהוב בשדה, אלא יותר 'צריכה להגיע לאנשהו', מסתורי, היצ'קוקי, לילה, אווירת מתח, אי נוחות. קצת פיפטיז". הקו הכללי הזה יצר תוואי ליום צילומים שהחל בשעות הצהריים ונמשך אל תוך הלילה. "חיפשנו מקום לצלם בו. נפגשנו בדירה של רונה, שהיא דירה מיתולוגית של אבא שלה ושל המשפחה, עם הרבה נוסטלגיה ופריטים ישנים, והיה פשוט ברור שצריך לצלם כאן. חלק מהאביזרים שרואים בחוברת – גלובוס ישן, מודל של אוטובוס וכו' – את חלקם הבאנו איתנו, אבל לא מעט היו אצלה בבית מלכתחילה והשתמשנו בהם לסשן הצילומים".

מתוך חוברת האלבום

ישראלי עובד בעיקר כצלם אופנה, יותר מאשר עטיפות אלבומים (על אף רפרטואר עשיר למדי). "בדומה לצילומי אופנה, במקרה של העטיפה הזו דווקא היה צוות של ממש – שיער, איפור, סטיילינג וכל השאר – ואפשר היה ממש לבנות את הדמות שרצינו. כשצילמתי את "עיר" [של שלומי שבן] למשל, היינו רק הוא ואני, והסתדרנו שנינו כפי שאנחנו. התחלנו את הצילומים אצל רונה בבית, עברנו לצילומי כביש מהיר וצילומים במכונית, כמה צילומים על הגג. מיכל הסתובבה באותה תקופה עם מצלמה והשלימה תמונות, בין היתר של מטוסים ושדה תעופה. אני לא זוכר כמעט סשן עם כל כך הרבה תמונות שצילמתי כמו לעטיפה הזו".

על מנת לחזק את המוטיב הלילי והאפל, כל דפי החוברת שחורים וכל הצילומים בשחור ולבן בלבד. "יש תמונה אחת שאהבתי במיוחד מיום הצילומים, תמונה ספק מהורהרת, ספק מעורערת של רונה, כשהיא שותה מספל של אלביס. היה משהו באירוניה של התמונה שאהבתי, וחשבתי שהיא צריכה להיבחר כעטיפה, מה שלא קרה בסופו של דבר והיא נשארה בחוץ. אני עדיין ממש אוהב את התמונה הזו".

רונה ואלביס

רונה קינן, "המראות ונחיתות", אן. אם. סי., 2011. צילום – עמית ישראלי, עיצוב וצילומים נוספים – מיכל סהר.

 

 

Read Full Post »