בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד. בניגוד ל"עלית", באמצע רמת גן, שכנה פעם חנות תקליטים שקרויה על שם בעליה – "בנצי", והיא לא היתה מיוחדת בשום צורה שהיא. היא היתה שכונתית, והדבר המיוחד היחיד שאני יכול לספר עליה הוא שזו היתה השכונה שאני גדלתי בה. היא היתה ממוקמת ברחוב הרצל, באמצע הדרך בין הבית שלי לבית של אבידן, חבר הילדות שלי. אני לא זוכר את בנצי כאיש נחמד באופן יוצא מהרגיל. הוא בעיקר תמיד נהיה חסר סבלנות כששנינו היינו נתקעים בחנות שעות ארוכות ומדפדפים בסחורה.
ב- 1990, בנצי החזיק בחנות אלבומים בשלושה פורמטים שונים – תקליטים (בגובה הברכיים), וקסטות ודיסקים מסודרים בגובה העיניים, לסירוגין. זה היה תור הזהב של הקסטות, למרות שבהסתכלות אחורנית זה בוודאי הפורמט הגרוע מבין השלושה. היה צריך לחכות דקה או שתיים עד שמריצים אותן להתחלה. לפעמים הסליל המגנטי היה נשחק, והסאונד היתה מתעמעם ומתחרבש. תמיד היה מסובך להחזיר את העטיפה למקום בסידור הנכון סביב הקסטה. וכמובן – כל פעם שהסליל היה מסתבך, היה צריך לשחרר ולסדר אותו בחזרה עם עיפרון, בתקווה שזה יעבוד.
אבידן תמיד היה צרכן מוסיקה הרבה יותר כבד ממני. היינו נפגשים אצל בנצי לפחות פעם בשבוע, הוא היה רוכש לעצמו איזה קסטה והיינו ממשיכים אליו הביתה. היינו יושבים אצלו בחדר, ושומעים מוזיקה בטייפ דאבל קאסט שלו. זאת היתה התקופה של פנצ'ר, ושל שירים במיץ עגבניות של מתי כספי, וטאטו, וגם של פוליאנה פרנק. אבידן קנה אותו בגלל "זיוה", שהיה סוג של להיט עם מילים מאוד מצחיקות. היינו שרים בקול יחד עם הבסיסט שבי עוזיאל, שצעק ברקע: "זיוה!". חוץ מזה אני לא חושב שהבנתי כלום ממה שהלך שם באלבום הזה, שהיו לו טקסטים נורא מוזרים על סקס, מלחמה, יחסים חד-מיניים ושאר דברים שילדים בכיתה ד' לא מבינים בהם מאומה.
כשגדלנו, עברנו לקנות ב"פיקדילי" בקניון איילון, ואז כבר במגוון החנויות שתל אביב הציעה. אין לי מושג אם החנות של בנצי עדיין קיימת בכלל, למרות שהסיכויים לא משחקים לטובתה לאור מגמות השוק. אבידן הפך להיות אספן תקליטים כבד, עם התמחות בישראלים נדירים ובפסיכדליה ופרוג ממקומות שכוחים בעולם, ועובד כבר כמה שנים ב"חור בשחור". את "אין לבחור" של פוליאנה פרנק לא שמעתי במשך כמעט 20 שנה, אבל בפעם הבאה שחזרתי אליו, התייחסתי אליו אחרת. היה בו הרבה מעבר לשיר קאלט על בחורה עם שם של מחלה. האלבום די פרוע וחסר מסגרת, אבל עם אמירה חזקה ומבט ביקורתי על החיים ועלינו כחברה. לטעמי, הוא גם הניח את התשתית ליצירה של הבילויים, המכשפות ושאר מוסיקאים שנמצאים בתפר בין שתי הלהקות. ועל אף האמור, בשבילי הוא אותה קסטה, עם ציור של מטאטא על העטיפה, ותמימות של ילד בכיתה ד'.
"זיוה", ה-להיט. 1990, עד פופ. שווה לראות ולו בשביל קוטנר שמאבד את זה ב- 15 השניות האחרונות.
פוליאנה פרנק נקראת בעקבות הֵלְחֶם של הדמות הספרותית פוליאנה, בצירוף עם דמותה של אנה פרנק. אחרי תקליט ראשון מחתרתי ("חיה מתה בארון", 1989) שמכר המון עותקים במפתיע, עזבה הסולנית שרון בן-עזר (אליוט) לאמסטרדם. כשחזרה, הקליטה כמה שירים עם אחיה רב הפעלים רזי בן-עזר וחברי הילדות שלהם עמי לוי ושבי עוזיאל. האלבום כלל כמה שירים בעברית וכמה באנגלית, ובניגוד לקודמו הוקלט באולפן מסודר. "זיוה" הפך ללהיט מטורף, והאלבום זכה להצלחה מפתיעה.
"העטיפה הזו נעשתה באופן אחר מכל העטיפות שעשיתי לפני כן, ומכל אלה שעשיתי לאחר מכן", מספר המעצב תמיר להב-רדלמסר (אתר, ויקיפדיה). במרוצת השנים עסק (ועודנו עוסק) בעיצוב עטיפות ספרים ובצילום אמנותי, וכן בעיצוב עטיפות אלבומים לפוליקר, שלמה ארצי, משינה, אריק סיני, יגאל בשן, נתן כהן, משינה, אילן וירצברג ורבים וטובים אחרים. "כל העיצוב נעשה בהתכתבות, מכיוון שאליוט גרה אז בחו"ל. זה כמובן היה לפני עידן האינטרנט והפידיאפים והכל. אני הייתי מעביר לחברת התקליטים, הם היו שולחים לה בדואר, והיא היתה מתקשרת ומעירה הערות בטלפון".
רזי בן עזר, הקלידן, המפיק ואחיה של אליוט מספר: "למיטב זכרוני, מהרגע שתמיר נבחר להיות המעצב, ניתנו לו הנחיות כלליות, אבל גם ניתנה לו די יד חופשית לעשות מה שטוב בעיניו. צורת העבודה הזו התאימה לרוח של פוליאנה, לרוח שבה נעשה האלבום: לתת לאינדיבידואלים המעורבים להביע את האמירה שלהם, להתבשל עם מה שהם רוצים להציע לאלבום, ואז להציג את זה לאישור".
"תמיד הרגשנו, שאמנות אינה תוצר של החלטות ועדה. גם השירים באלבום נוצרו כך. לכל שיר יש יוצר אחד, רובם נוצרו על ידי אליוט, אבל חלקם על ידי עמי [לוי] ושבי [עוזיאל], ובכל שיר, כמובן שהיו תרומות ושיפורים מצד שאר חברי הלהקה, אבל בתמונה הכללית: כל שיר הוקלט ברוחו של מי שכתב אותו. "זיוה", לדוגמה, נכתב על ידי עמי, הוא לימד אותנו שנים קודם איך לנגן אותו, אילו קולות רקע והדגשות ומקצב הולכים עם השיר- וכך הוא הוקלט. אותו דבר קרה עם השירים של שבי ואליוט".
"אז אם חוזרים לעטיפה", בן-עזר ממשיך, "בלי לדבר הרבה בינינו, היה די ברור שאם תמיר הוא המעצב המתאים לאלבום, פשוט ניתן לו לעשות את מה שהוא עושה, ואם זה יתאים- כך זה נועד להיות. למיטב זכרוני לא היו שום סבבים של תיקונים ושיפורים והצעות ו'אולי תנסה ככה ואולי תחליף רק את הפונט'. אני חושב שגם היה ברור מאליו בקרב חברי הלהקה, עוד לפני שתמיר נכנס לתמונה, מה אנחנו לא רוצים על העטיפה: היה ברור שאנחנו לא רוצים צילום מבוים שלנו, עם תלבושות ולוקיישן ו'ארט דירקשן'. זה היה כל כך לא אנחנו".
"זה היה one shot, בגדול", מספר להב-רדלמסר. "אולי העבודה הכי קלה שעשיתי. בדרך כלל המוסיקאי מתערב, לכל אחד יש מה להגיד. פה זה פשוט לא קרה. והאמת? אני לא חושב שזה בגלל המרחק הפיזי. בנוגע לקצה המטאטא – אין לי שום זכרון שמדובר בשורה משיר כלשהו או משהו. בספרות הילדים של פעם, חשבו שהילדים לא מבינים כלום והיו מאיירים ישירות מה שכתוב. היום האיור הוא כבר אלמנט משלים, פרשני. גם המטאטא על עטיפת האלבום הוא כזה. הוא אינו אילוסטרציה מפורשת לטקסט".
את העטיפה יצר להב-רדלמסר באמצעות תחריט לינולאום. הוא שמע את הקסטה פעם אחת בלבד (כשלא הכיר אותם קודם לכן), ניגש למגירה והוציא ממנו לינולאום, ויצר תחריט. "זה כמו חותמת – חורטים, מורחים צבע, שמים נייר ומצמידים", הוא מסביר. ואילו בן עזר משלים: "בדיעבד, הבחירה ללכת על תחריט, על משהו שהוא יותר "אמנות קלאסית", היתה כל כך נכונה, כי זה גם עוזר לה להיות רלוונטית במבחן הזמן, לא מתיישנת, כל כך ההיפך מלמשל עטיפה עם צילום של הלהקה, עם בגדים ותסרוקות וסטייל של התקופה, שהיום היה נראה אנכרוניסטי במקרה הטוב ונלעג במקרה הרע".
"אני לא יודע אם תמיר עשה זו בכוונה, אבל בעיני יש בהחלט התכתבות והתאמה והמשך רעיוני לעטיפת הקסטה שקדמה ל'אין לבחור', 'חיה ומתה בארון'. מה שתמיר יצר נראה לי כהמשך טבעי. לי אישית, המטאטא המעופף מזכיר את המכשפה זרש, אחת הדמויות האהובות עלי מהקומיקס של פופאי בילדותי שכמו כל המכשפות, רכבה על מטאטא".
עטיפת האלבום נצבעה בסגול, עקב הזיקה ליחסים לסביים (בדומה לורוד אצל הגברים). השינוי היחיד שהגיע מצד הלהקה נוגע לשינוי באות A. אליוט מסבירה: "הסמל הנקבי על ה- A של האנרכיה הוא סמל מקובל שלא אני המצאתי לאנרכו-פמיניזם, תנועה שמחברת אנרכיזם ופמיניזם. [בנוסף על מה שרזי כבר הסביר,] גם אני ידעתי מיד שזאת ה-עטיפה. קצה המטאטא שמרחף בשמיים רימז על הכל: מכשפות, תעוזה נשית, תעופה, חיים מחוץ לנורמה, כיף, וכמו שרזי אמר יפה – קלאסיקה שאינה קשורה לטרנד או תקופה".
Dykes and the Holy War, מהשירים החביבים עליי באלבום.
לפני שנתיים וחצי ציינה הלהקה עשרים שנה לאותו אלבום, ועמלה על מופע חגיגי לציון יציאת האלבום. לטובת האירוע, הוכנו מחדש פוסטרים עם האימאג' שעל העטיפה. "כל הזמן הזה שמרתי אצלי את הגלופה המקורית", מספר להב-רדלמסר בהתלהבות. "מכשעלה הצורך, לא נסרקה העטיפה המקורית והוגדלה – נעזרתי בה ובעצם יצירתי שוב את העטיפה מחדש, ושחזרתי אותה כפי שהיתה".
"הגרפיקה שהוא יצר", מסכם רזי בן-עזר, "האייקון של המטאטא המעופף, הפך לכל כך מזוהה עם האלבום והלהקה, שכשהתכוננו עשרים שנה אחר כך להופעות האיחוד ב-2010, היה ברור מאליו שהפוסטרים של ההופעה יהיו מבוססים על העיצוב של תמיר". ואילו להב-רדלמסר מסיים: " אולי זה קשור לטכניקה, שהיתה נכונה וקיימת גם במאה ה- 19. יש עבודות שהתיישנו, אולם את זו אני אוהב היום כפי שאהבתי אז".
—————————————————–
לקריאה נוספת, אני ממליץ על טור יפה שכתבה אליוט עצמה למעריב ב- 2010 (לקראת האיחוד של הלהקה לציון עשרים שנה לאלבום), ועל טור מופלא שכתב רזי בן-עזר דווקא על הקלטת הקסטה הראשונה "חיה מתה בארון".
פוליאנה פרנק – "אין לבחור", 1990. עיצוב עטיפה – תמיר להב-רדלמסר.
פוסט מעולה
אחרי שמכרתי את אוסף התקליטים שלי לא יכולתי למכור את התקליט הזה והוא אחד מ5 שהשארתי איתי ….