החברים של נטאשה - רדיו בלה בלה, 1994
"כמו כולם הלכתי לגן וספרתי עד עשר
אחר כך הגיע הזמן ללכת לבית ספר.
דנה קמה, דנה למה? כמו כולם…
אחר כך אני בן שלוש עשרה – מזל טוב! בר מצווה!
אחר כך ואחר כך פתאום צבא…
להיות חייל זה נורמלי – להיות משוגע זה דבר מטומטם?
אחר כך ואחר כך טיול בעולם, וילד טוב של אמא מגלה את הסם…
אחר כך היא עזבה והלב נשבר…
והגיהנום שבבטן שרף את כל מה שנשאר.
אחר כך פחדים וחשד שהכל מכוון
אחר כך אישפוז במוסד מנוון
אחר כך גידלתי כנפיים והתחלתי לעוף…
ועכשיו זה עכשיו."
מתוך "אוטוביוגרפיה", מילים מיכה שטרית
קודם כל: שימו פליי
(הפי מתבלבל, ומספר בעצם על שינויים בהרגלי הצריכה)
דבר העורך:
ועכשיו – ידיעה אינטימית! לפני מס' שבועות ציינתי פה באתר את חג השבועות בספיישל עטיפות לבנות. רדיו בלה בלה קיבל איזכור קצר, כשמחיתי על כך שטרם הצלחתי לאתר את מעצבת העטיפה אסנת בוכמן, אשר היתה אחראית על העטיפה הזו. תוך פחות משעה מרגע פרסום הפוסט, פנתה אליי נורית וינד-קידרון היקרה, מעצבת גרפית ותיקה (שעיצבה אינספור עטיפות בשנות התשעים, כולל את אלבום הבכורה של רוקפור שכבר קראתם עליו כאן), עם פרטיה של בוכמן. השתיים היו חברות עוד מימי הלימודים ב"ויטל" (לימים שנקר), ולמרות שהיא כבר פחות בתחום, סיפור העטיפה מוצג כאן לפניכם לשמחתי ולשמחתכם. תודה לנורית!
החברים של נטאשה הוציאה את אלבומם הראשון ב- 1989. חברי הלהקה התגוררו בראשית ימיה ב"מלון של יעקב", מלון דירות זול ברח' שלמה המלך בתל אביב (אותו יעקב תועד גם על עטיפת אלבום הבכורה, אבל על כך בפעם אחרת). חברי הלהקה חיו אז מהיד לפה והתמודדו עם מצוקה כלכלית קשה, כפי שגם תועד בפרק הנפלא של "סוף עונת התפוזים" (רבאק, מתי זה כבר ייצא בצורה מסודרת ב- DVD?). עשרה שירים, בלי הרבה יומרות ומורכבות, ועם אלבום אחד מרגש עד דמעות. מכניסת התופים של "יש זמן", דרך "מלנכולי" המצמרר ועד "נאמר כבר הכל" הקלאסי, הנטאשות היטיבו לשקף תמונת מצב ואת תחושות הייסורים שלהם. למרות שהתקליט מכר היטב כבר עם צאתו, חוזה דרקוני עם "הד ארצי" מנע מהם זכויות ותמלוגים ומצבם הכלכלי נותר קשה. "שינויים בהרגלי הצריחה" שבא אחריו הוא קלאסיקה על זמנית טובה לא פחות, ו"בדקה אחת שפויה" תמיד יזכיר לי את פסקול ימי מלחמת המפרץ בחדר האטום, תחת הגשם הסוער. יש בנטאשות משהו שתמיד ידע להגיד בצורה כל כך פשוטה את מה שהרגשת ולא הצלחת לנסח בעצמך. מיכה שטרית (שהוא באמת, אבל באמת כותב נהדר) וארקדי דוכין יצרו מנקודת מבט ריאליסטית, לא מיתממת ומאוד אנושית ובכך גדולתם. בלי התחכמויות, בלי הפקות מפוארות ובלי טקסטים יומרניים.
אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, הגיע רדיו בלה בלה. אנטי תזה לכל מה שכתבתי ותיארתי, הגיעה לה משום מקום יצירה דמיונית, פומפוזית, אקסטרה-מופקת, מושקעת ומופרעת עד הקצה. מקרה חריג של תקליט אולפן כפול (כמה כאלה כבר יצאו כאן בכלל???), שכולו אלבום קונספט כתוב להפליא, מתוזמר וגדוש אורחים. הרעיון היה פרוע, והחברים של נטאשה הלכו איתו ברצינות תהומית עד הסוף. מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה רק בא לי לשמוע את החברים של נטאשה. האמת שרק לפני שנתיים יצא לי לראשונה לראות אותם בהופעה, במסגרת איחוד אקראי כלשהו בפעם המי-יודע-כמה, במופע זריחה בים המלח ובעיבודים חדשים. מסחרי שמסחרי, הם תמיד היו עבורי איזו מין פיסת נוסטלגיה שכיף לחזור אליה ולהתענג על ימי עבר. היה עוד אלבום הופעה, ואוסף כפוי מצד הד ארצי, ואח"כ כל אחד פנה לדרכו. אבל רדיו בלה בלה? זאת באמת היתה פריצת דרך אמיתית ברוק הישראלי.
סטיקר שליווה את האלבום, נדיר להשגה כיום
במה מדובר:
גיבור האלבום הוא א. וקסמן, המנהל תחנת רדיו פירטית בשם רדיו בלה בלה (השם, אגב, זכה לאיזכור בשיר Radio Ga Ga של קווין). וקסמן חולה נפש וסובל מפיצול אישיות לארבע דמויות: פרדי הדכאוני והספקן, הפי הציני והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. התקליט מחולק לארבעה חלקים (המרכיבים יממה שלמה רצופה), כשכל חלק משודר על ידי אחת הדמויות הנ"ל. המציאות בה מתרחש האלבום היא מנוכרת, כאשר וקסמן נחשף לשטף החדשות בתקשורת, ונמצא תחת תחושה של פחד, אלימות, ושאין עם מי לדבר. "דרך ארבע דמויות אלה אנו מנסים לגעת בשאלה העדינה והמורכבת מה כדאי להיות על רקע המציאות המוזכרת", כותבים הנטאשות בחוברת המצורפת לאלבום.
התקליט מלא באיזכורים והפניות לקלאסיקות אחרות ברוק העולמי. הבולט שבהם הוא הקונספט של התקליט Quadrophenia של The Who, גם הוא תקליט כפול שמבוסס על דמות סכיזופרנית אשר סובלת מפיצול אישיות לארבע דמויות שונות, כל אחת בצד אחר של התקליט [אתנחתא אינפורמטיבית: פסיכולוגים יתקנו אותי ויאמרו כי התופעה נקראת ריבוי אישיות, או אישיות מרובת פנים, ולא סכיזופרניה או פיצול אישית, שזה משהו אחר. אז הנה אמרתי]. ההיקף, השאפתנות ובעיקר העטיפה מפנים מבט ל- The Wall ולאלבום הלבן של הביטלס. ואם לא די בכך, Radio KAOS של רוג'ר ווטרס אף הוא הינו תקליט שברקע שלו עומדת תחנת רדיו פירטית. "רדיו בלה בלה" זכה להצלחה רבה בארץ, ולתגובות ולביקורות אוהדות ביותר. עם שירי האלבום המוכרים נמנים "אני לא רוקד כשעצוב", "עכשיו אני", "קוק בצהריים", "שברי את הטלוויזיה", "פרדי על הבוקר" ו"חדשות" כמובן.
אז ככה:
אז כפי שכבר ציינתי בתחילת הפוסט, מי שאחראית לעטיפת האלבום היא אסנת בוכמן, מעצבת בוגרת "ויטל". התקליט הופק באופן עצמאי דרך קוטלר-אשר הפקות, ולא דרך הד ארצי כפי שאולי היה מצופה שיקרה. "מי שהיה המנהל האישי של הלהקה והמפיק של כל האלבום היה ארז אבנת", מספרת בוכמן. "באותו הזמן עבדתי במשרד הפרסום של שלמור-אבנון-עמיחי. מישהי שהכרתי בחברת ההפקות הפנתה את ארז אבנת אליי וכך נוצר הקשר".
הרעיון הכללי לעטיפה היה של ארקדי דוכין ושל מיכה שטרית, שהם גם האבות של התקליט הזה. "העטיפה מזכירה ומהווה רפרנס לעטיפת האלבום הלבן של הביטלס (או The Beatles בשמו הרשמי). הדגש היה על משהו לבן ומינימליסטי, כקונטרסט לעושר התוכני של האלבום. זה השתלב יפה עם היותו של התקליט אלבום קונספט". בפינת העטיפה ניתן לראות מיקרופון שדרים. "זה בכלל מיקרופון צעצוע", היא מספרת. "היה לי אחד כזה במשרד במקרה, וסרקתי אותו כמו שהוא ב- scanner. כבר בשלב מוקדם הצעתי למקם את מיקרופון השדרים בפינה התחתונה, והסידור הזה נשתמר עד צאת האלבום בעצם".
הפוסטר שליווה את האלבום עם צאתו
איש הקשר מצד הלהקה בכל מה שקשור לעטיפה היה בסיסט הלהקה קוזו, שהוא "המצייר ובעל הנטיות האומנותיות" לדברי בוכמן (אגב, קוזו היה זה שצייר את עטיפת "שינויים בהרגלי הצריחה"). גם החוברת עצמה היתה צבועה בשחור ובלבן, לטובת אותו מינימליזם שהוזכר קודם לכן. "שילבתי בחוברת תמונות של מכשירי רדיו ישנים, כהמשך לרוח מיקרופון השדרים. לתקליט יצא גם פוסטר אדום שכולל את מיקרופון השדרים במרכז, שתלוי עד היום אצל בוכמן. "בהמשך עיצבתי את עטיפת אלבום ההופעה של נטאשה, ולאחר מכן עבדתי גם אצל מנחם רגב ואצל יהודה דרי [שניים ממעצבי עטיפות התקליטים המובילים בארץ], אולם ברמה האישית זו ככל הנראה העטיפה המשמעותית ביותר שעשיתי".
החברים של נטאשה, "רדיו בלה בלה", 1994, הד ארצי. עיצוב – אסנת בוכמן.
סיפור, כיסוי. 