Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מרץ, 2012

אחרי הפסקה ארוכה (מדי), חוזרת לה בשמחה רבה פינת "אורח לרגע", פינה שבה אנשים שאני אוהב ומעריך כותבים פוסט על עטיפת אלבום שעושה להם את זה (הנה בועז כהן, יובל סער ואיתי אלנאי). אני נרגש ונפעם לארח את גיא חג'ג', אדם יקר, קולגה וחבר רשת וירטואלי. נוסף על כך, הוא גם אחראי לתאגיד עונג שבת. למי שלא מכיר (קשה לי להאמין שיש כאן קוראים כאלה), מדובר במפלצת אדירת מימדים של מוזיקה טובה, דברים יפים שקורים ברשת ובעיקר מקדש ובמה ליצירה עצמאית. היריעה אינסופית, ועדיין מצליחה להיות תמציתית ומתוחזקת לעילא – איש לא היה יכול לעשות זאת טוב יותר. לשמחתי הוא בחר אלבום מצוין שלא זכה להערכה הראויה, ושמתח את גבולות המונח 'אקספרימנטלי' בתקופה בה יצא (בטח ובטח ממוסיקאי שחדר ללב ההמונים באלבומו הראשון). אז הנה, גיאחה – המקלדת שלך:

האלבום

יחסית לחייו הקצרים של הפופ או הרוקנ'רול (60 שנה בלבד), הספיקו להיווצר סביבם כמות מפתיעה של מיתוסים. אחד מהם, שולי וזניח יחסית אבל אמיתי הרבה יותר מסיסמאות הסקס סמים ואורח חיים ראוותני (אה כן, רוקנ'רול!), הוא מכשול האלבום השני.

האלבום השני הוא לאו דווקא אלבום מס' 2 בכרונולוגיית ההקלטות של האמן, אלא האלבום שבא מיד אחרי ההצלחה הגדולה. כמובן, אצל אמנים שההצלחה הגדולה שלהם מגיעה באלבום הבכורה, המכשול קשה וגדול עוד יותר: באלבום השני אתה צריך להבהיר שאתה לא פלא חד פעמי, שיש בך יותר מאלבום גדול אחד, שאתה כאן כדי להישאר. הציפיות גבוהות; הזמן קצר כי אסור להתמהמה ולהישכח; אנשי חברת התקליטים כבר רוכנים מעל שרטוטים אדריכליים ומתכננים את האגף הבא שיבנו במשרדיהם עם הרווחים מהאלבום הבא שלך. וכשהלחץ עצום, קל מאוד לטעות.

הנוסחה של מכשול האלבום השני אומרת כך: ככל שהאלבום הראשון שלך מצליח יותר, כך גובר הסיכוי שהאלבום השני יהיה נפילה: מסחרית, אמנותית, יו ניים איט. זו מלכודת, והסיכוי להיחלץ ממנה הוא מזערי: אם תשחזר את הנוסחה של האלבום הראשון והמצליח, המבקרים ישחטו אותך על חוסר יכולת להתפתח. אם תשנה כיוון, אתה עלול להפסיד את הקהל הגדול שצברת בזכות הסגנון הייחודי שמאפיין אותך. איך יוצאים מהברוך הזה?

אני יודע שזו אמירה כבדת משקל ואני עומד מאחוריה לגמרי: אביתר בנאי הוציא את אלבום הבכורה הטוב ביותר שהוקלט בעברית, נקודה. התנצלותי הכנה לכל אמן אחר שהקליט אלבום בכורה גדול – ולשמחתי יש הרבה מאוד כאלה במוזיקה הישראלית, ממאיר אריאל ועד עינב ג'קסון כהן – אבל זה פשוט לא כוחות. ואחרי האלבום הגדול הזה הוא הוציא אלבום שענה, על פני השטח, על כל המאפיינים של אלבום שני מסריח: הוא היה שונה מהותית מהראשון, חתך באחת לסגנון מוזיקה אחר ולנושאים אחרים, הוא גרם למעריצים רבים להתבלבל, לתהות מה קרה לבנאי, ובדיעבד להתעלם כמעט כליל מהאלבום הזה בדיסקוגרפיה שלו. אפשר להעריך די בקלות שיותר ממחצית הקהל העצום שצבר בנאי ב"אביתר בנאי" הפנה לו עורף שנתיים אחר כך, עם יציאת "שיר טיול".

מטאפורה לאהבה

לאחרונה למדתי קצת על מכניקת הקוונטים ויש שם מטאפורה שקולעת לענייננו: כדי שקרן אור תעורר תגובה בחומר מתכתי (במילים אחרות, תגרום לאלקטרונים "לעוף" החוצה מהמתכת), קרן האור צריכה לפגוע במתכת בתדירות מסוימת, אחרת לא קורה כלום. אצל כל מתכת התדירות הזו היא שונה. המאזינים ש"שיר טיול" פגע בהם בתדירות הנכונה, עפים איתו עד היום. כל השאר נשארו אדישים כגוש נחושת. זה לא תלוי באלבום, אלא במי שמאזין לו. אני הייתי אחד מגושי המתכת שתדר הפגיעה שלהם בימים בהם יצא "שיר טיול" תאם בדיוק את התדר שעליו רכב האלבום. עפתי, ועד היום אני עף. "שיר טיול" הוא אחד האלבומים האהובים עליי, שהכי מרגשים אותי, מבין כמה אלפי האלבומים שאני מכיר.

למה? כי בעיניי זה אלבום נועז, בעל עומקים תהומיים אולי אפילו יותר מ"אביתר בנאי", שמתאר בצורה מקורית ומדויקת את החיפוש של בנאי בתקופה שאחרי ההצלחה המוקדמת שלו (אל תשכחו שאלבום הבכורה יצא וזכה להצלחה כשבנאי היה רק בן 24), חיפוש אישי שהפך לחיפוש רוחני, פוליטי ומוזיקלי. בנאי נסע להודו, נדד למוזיקה אלקטרונית ולחיפושים רוחניים – והאלבום הזה הוא אלבום של חיפוש, של ניסיונות שהדרך אליהם חשובה יותר מהתוצאה שלהם. במובן הזה, זה אלבום קצת פילוסופי. כל מי שהגיע לאלבום הזה בתקופה בחייו בה גם הוא נמצא בחיפוש כלשהו, היה רגיש לתדירות הספציפית הזו. זה לא אלבום שאוהבים, זה אלבום שנקשר בנפש. הוא נקשר בנפשי עמוקות, ולמרות עומקיו הגדולים אני מרגיש שב-13 השנים שהעברנו ביחד הצלחתי לקלוט ולהכיל כמעט את כולו – מלבד אלמנט אחד שתמיד נשאר בעיניי מסתורי: העטיפה המשונה הזאת.

העטיפה המשונה הזאת

את העטיפה המסתורית עיצב, תחת הקרדיט "אחד מוזיקה מצפה רמון", עירד דיין1 . אותו דיין אייר ועיצב גם את העטיפה של "לילה כיום יאיר", האלבום הרביעי של בנאי, שיצא עשור מאוחר יותר ("אחרי העבודה על 'שיר טיול'", סיפר דיין, "פרשתי ואיזה 6-7 שנים לא עשיתי כלום, הרגשתי מיובש. אני לא חושב שזה בגלל 'שיר טיול', אבל זה היה נדבך בזה"). סגנונות העיצוב של שתי העטיפות שונה לחלוטין. בעוד "לילה כיום יאיר" נקי, לבן, מאויר בצבעי מים עדינים ובדמויות מלאות תנועה, "שיר טיול" מאופיין בעיצוב ממוחשב, גס, שלאו דווקא התיישן בחן, עם פונטים דיגיטליים עבים ומודגשים, תמונות מרוחות ומטושטשות עזות צבעים, ודימוי מסתורי בחזית: תמונה מעובדת ומטושטשת של שני גברים מזוקנים, שניצבים הפוכים זה לזה: א"ד גורדון והרב קוק.

"החיבור בין השניים מייצג לדעתו את קצוות רעיון הישראליות: רוחניות חילונית ורוחניות דתית", נכתב בקומוניקט עם צאת האלבום, שקיבל עם צאתו אתר מיוחד ב"וואלה" שעומד על תילו המיושן עד היום (בהצלחה עם הקידוד), "שניהם בעניין של עשייה ועבודה והם מייצגים את החיפוש אחרי ההתפתחות ואחרי החדש" (ההדגשה שלי).

יכולנו לסגור את זה כאן. אמרנו חיפוש? קיבלנו חיפוש. אבל הסיבה ששני אלה מופיעים על חזית האלבום אינה החיפוש, אפילו לא החיפוש הרוחני. גורדון וקוק מייצגים שני צדדים של הרוחניות בהיסטוריה הישראלית-יהודית. עשייה ושל למידה, קידמה ומסורת, ציונות חלוצית וציונות דתית. הם גם האבות של שני זרמים שהלכו והתרחקו בישראל, הלכו והתהפכו אחד לשני, עד למה שנחשבת בעיני רבים לנקודת ההתנגשות והקריעה הגדולה ב-1995, רצח רבין. הקרע הזה והרצח הזה מופיעים בצבעים חדים מאוד בשיר אחד בלבד באלבום, "בראשית", בעצם השיר הראשון באלבום אחרי קטע הפתיחה האינסטרומנטלי (שלא נכתב ע"י בנאי). לדעתו של דיין, "בראשית" הביא לעטיפת האלבום דימוי שפגע באלבום כולו.

בראשית

דיין הכיר את בנאי במצפה רמון, העיר המדברית אליה הגיע בנאי כשחזר מהודו. בנאי נשאר שם זמן מה ואחר כך עבר לתל אביב. דיין נשאר במצפה, והוא שם כבר מעל עשרים שנה: מצייר, מעצב, עורך את ירחון "אדרבא" לבעלי תשובה ומשפחותיהם, ומאמן חוג כדורגל מקומי לילדים. דיין היה בעל תשובה הרבה לפני אביתר, ולמרות הקרע האידאולוגי שמצייר בנאי ב"בראשית", הם הסתדרו נהדר כמעט מיד: "בוא נגיד שהתחברנו מאוד מהר ומאוד טוב. לקח קצת זמן של חשדנות והכל, אבל באמת הרבה אהבה צמחה בינינו בטווח מאוד מהיר. כמו ש'שיר טיול' בעצמו היה פרויקט, אז גם הפרויקט שלנו התחיל אז, הזוגיות שלנו. התפתחויות מקבילות".

תמונתו של א.ד. גורדון, ששימשה לעטיפה

תמונתו של א.ד. גורדון, ששימשה לעטיפה

אני מתחיל לבסס את השאלה הבאה, ומספר לעירד שהעטיפה של שיר טיול תמיד נשארה בעיניי מסתורית, אבל לא מסיים את המשפט. "העטיפה לא מסתורית, היא פשוט עטיפה מחורבנת!" קוטע אותי דיין, בלי כעס. הוא איש שיחה נעים ותזזיתי ומדבר איתי בטלפון תוך כדי הליכה במצפה רמון, "דווקא העבודה על הסינגלים הייתה באיזשהו אופן מדויקת, ותאמה את רוח השיר שאותו היא באה לשרת. באלבום עצמו יש את זה לפרקים. בעיניי, החוברת הפנימית עובדת בסדר עם האלבום המשונה הזה, אבל העטיפה תפסה את השיר הראשון בביצים, את "בראשית" (שר בקול גבוה: "והרוצח החייכן למד תורה… בבר אילן!"). היו לנו ויכוחים על השיר הזה. אֶבי היה אז חצי-רבע-לא פה לא שם, הוא לא היה בקטע אמוּני, וכמו לכולנו, כל הסיפור של רבין היה שבר גדול. והוא החליט להרים את הדגל הזה. אמרתי לו: מה אתה הולך ומרים דגלים? זה לא תפור עליך הסיפור הזה של להתחיל לתת… פוליטיקה. כי זה היה מאוד לא מרומז, זה היה כאילו בוטה, כאילו שיר מחאה, מאיר אריאל. האמירה שלו היא מתלהמת, שחור-לבן כזו. גם בדיעבד, השיר פשוט מקסים אבל המילים… זה לא מובן בהקשר של האלבום עצמו. 'שיר טיול' זו הרפתקה. אמרתי גם לאבי, זה היה צריך להיקרא 'פרויקט משהו'. החבורה של האנשים שבעצם בנתה את האלבום, מרמת הדגימות בשטח ועד לסאונדמנים בהפקה בתל אביב, זה היה בשבילם באמת משהו מאוד ניסיוני. ופה בא איזה קטע כזה כמו 'רישומי פחם' של מאיר אריאל יחד עם איזה טיול בגליל, בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה. זו תחושה של מישהו שבא לומר משהו אקטואלי, ולצעוק את זה כמו שהוא יודע לצעוק על דברים אישיים ורגישים. באיזשהו מקום הוא תפס את מרכז ההסתכלות על האלבום והעטיפה. זה היה שיר ראשון. כל השאר רחפני וניסיוני ופתאום בא שיר ראשון – בוב דילן".

אז הרגשת שהעטיפה מתייחסת רק לשיר הזה, ומפספסת?

"העטיפה התייחסה לשאר השירים, אבל הוּלכתי שולל קצת בתחושה שיש בטיול הזה משהו יותר ישראלי ויותר רחב, כאילו הוא בא להגיד משהו שיוצא מהאישי שלו ולדבר על קונטקסט יותר רחב, שיש בו גם נימה פוליטית וטיול, היסטוריה ורקע, אפילו קשר לזה שזה נבט במצפה רמון. הוא עבר מהודו למצפה, ומכאן תל-אביבה. הטיול הזה. הייתה לי תחושה שזה מין טיול על-זמני, אבל אני חושב שהולכתי שולל בעניין הזה. נתתי לאמירה הזאת להיות נקודת המוצא של כל הטיול, וזה לא נכון".

איפה נקודת המוצא האמיתית, בעיניך?

"בשיר 'אמביציה'. צילמנו פה זוג נכים שהכרנו2 , היא עם פיגור שכלי… הם היו זוג הרבה שנים. צילמנו אותם ליד השווארמה. יש שם אהבה. הם משונים, היה לזה סיפור שהכרנו מקרוב. היה בזה משהו ששייך לנו יותר. זה היה מקומי, genuine, אותנטי. זה בא מהרקע וההקשר שבו נכתבו הדברים, לא בקונטקסט של יגאל עמיר ולא שיר מחאה שנכתב בהודו…"

דיין לא נשמע כועס, אבל הוא נשמע, גם 13 שנה אחרי האלבום, מאוכזב. "אם אני מנתח את זה בדיעבד, נראה לי שזה היה ההשראה העיקרית: מהלך כזה שמקצין ומדגיש שני בראשיתים כאלה, אם זה מצד קוק או גורדון. עיצוב שאומר אמירה. יש פה חיתוך וקו ביניהם".

הם הפוכים אבל אין הפרדה.

"זה שהכיתוב בא באותו כיוון הרג את כל הקונטרסטיות הזאתי. בכל מקרה הם הופכיים".

אפשר להסתכל על זה כעל יין ויאנג כזה, משלימים.

"זו הייתה האמירה שלי לו, יש פה השלמה. הוא אמר שיש פה מלחמת אחים. 'זה מה שאני רואה מול העיניים, זה מה שאני מרגיש'. שמע, זה לא חדש. שנים שהדבר הזה… בעם ישראל, מראשית הממלכה. זאת המציאות. אבל יחד עם זה, זה שייך לאותו קלף, יין ויאנג כמו שאתה אומר".

הבונוס

כשיצא האלבום הייתי שדרן בתחנת רדיו חינוכית בגליל העליון, ובשבועות שלפני יציאת האלבום קיבלנו את הסינגלים שלו. רוב הסינגלים הישראליים לא מעניינים מבחינת הפורמט – הם מכילים את השיר וזהו. אבל שניים מהסינגלים של "שיר טיול" הכילו בי-סיידים. "חלון" הכיל את "חלון אחורי", למעשה גירסה מוקדמת יותר של אותו חלון, ובה מורגש פחות השבר הפתאומי מהעדינות אל האלימות; ו"אמביציה" הכיל את "פקק", שיר כאב יפהפה שעם השנים הפך, בהשמטת מילה משמעותית אחת, ל"פקק תנועה" שפתח את "עומד על נייר".

בזמנו הקלטתי את שניהם על קסטה וחרשתי אותם, אבל מאז הרבה סרטים מגנטיים עברו בנהר, וכשיצא "פקק תנועה" נעתקה נשימתי. מאז אני מחפש את שני השירים האלה. לקראת הפוסט הזה ביקשתי את עזרתו של מר יואב קוטנר, ואני מודה לו מקרב לב ששלף מהארכיון שלו את שני הקטעים האלה, שאתם יכולים לשמוע כאן.

——————————————————————————————-

1 דיין הוא אכן נצר לשושלת דיין הידועה. לא הצלחתי לבדוק, אך ייתכן שיש פה מפגש ראשון, או לכל הפחות נדיר, בין שתי שושלות תרבותיות מרכזיות בהיסטוריה הישראלית, בנאי ודיין.

2 התצלום נמצא בחוברת הפנימית של האלבום.

Read Full Post »

את ארנון נאור, האיש שמאחורי sun tailor, פגשתי לראשונה לפני כמה חודשים. שלי מ"מונומליציה" המליצה עליו בסיכום השנה העברית המצוין שלה, ואני התחלתי לדלות קצת מידע ברשת. מעט המוסיקה שהיתה זמינה באותו שלב תפסה אותי מהשניה הראשונה, וגם חזית העטיפה נעמה לי מאוד. מה שאני יודע לעשות מכאן בדרך כלל זה לאתר ולברר.

תרשו לי לגלות לכם סוד מקצועי – מרבית הפוסטים שאני כותב מתבססים על שיחה טלפונית לא ארוכה, חצי שעה לכל היותר, או מספר תכתובות מיילים עד שאני משלים את כל הידע שחסר לי. במקרה של האלבום הזה, יצא שישבנו אצלי בסלון אולי שעתיים וחצי ואני גם יכול לספר לכם שהוא איש ממש נחמד. אני חושב ששמענו אליוט סמית או ניק דרייק, ודיברנו בעיקר על מוסיקה ונושאים שלא קשורים לעטיפה היפה של האלבום (על אף שיש לה סיפור מוצלח בעיניי).

אז אמנם האלבום יצא רשמית רק בחודש שעבר, אבל הוא מתגלגל אצלי כבר כמה וכמה חודשים. אני לא אגזים בכך שאומר שזה אחד התקליטים שעשו לי את החורף (לצד יצירת המופת שרקחה קייט בוש השנה, וגם real estate הנעים שפשוט היה סופר-כיפי בשבילי). שמעתי אותו עשרות רבות של פעמים, והוא אפילו לא מתחיל לגלות סימני הימאסות. יש בו קסם שאני לא יודע לפצח, אבל ברור לי לגמרי שהוא שם.

נאור כתב את השירים באלבום בין השנים 2005-2008, בתקופה בה התגורר בלונדון. זה קצת נשמע ככה, וזה דווקא מצוין. עדין, קודר, נעים ומדויק. זה לא אלבום של הברקות, וזה גם לא משהו שלא שמעתי קודם, אבל לא מצאתי בו ולו נקודת חולשה אחת. המוסיקה קולחת, העיבודים מצוינים, הקול שלו נפלא, הגיטרה נהדרת (והלאפ סטיל, אוח, הלאפ סטיל הזה), והכל פשוט עובד כמו שצריך. לפרקים זה מזכיר לי את ניק דרייק שהזכרתי, לעתים קצת גראנט לי באפלו, לפעמים חוזה גונזלס – הבנתם את הרוח. אז אולי זה הטעם האישי שלי, אבל הדיסק הזה פנה ישירות לאותה סביבה מוזיקלית שאני מרגיש בה הכי בנוח, והוא פרט לי בדיוק על הנימים הנכונים.

האלבום עלה לרשת במלואו בחודש שעבר, ואני מפציר בכם לתת לו האזנה. למסלול מזורז, תתחילו ב- Still Fading שחותם את האלבום, בלאפ סטיל הנהדר של Marcela וב- Don't Knock On My Door המקסים, שגם מופיע כאן בגירסת הופעת אולפן בקליפ למעלה. אני יכול להעיד שצריך יותר מיד אחת כדי לספור את כמות האנשים שחזרו אליי בהתלהבות אחרי ששלחתי אותם לשמוע את האלבום הזה. אם שכנעתי גם אתכם, אשריכם.

גם סיפור העטיפה רומנטי בעיניי. יש בקאבר הקדמי משהו על התפר בין מצמרר לבין תמים, ובעיקר על-זמניות, שאופפת את האלבום מתחילתו ועד סופו. "הכל החל כשנסעתי למספר שבועות לפאריז", מספר נאור. "לקחתי חלק בהקלטות של הרכב בשם Charlotte & Magon, אחרי שהאלבום שלי כבר הוקלט. אחי היה שם גם הוא, ורצה לקנות מתנה לחברה שלו. הלכנו לחנות פוסטרים, והצטרפתי אליו למרות שאני בדרך כלל לא בעניין. יצא שנתקלתי תוך כדי דפדוף בתמונת הרקדנית הזו, והיא היכתה בי בבת אחת. אמרתי לעצמי מיד שאת זה אני רוצה על עטיפת האלבום. זה היה 'בום' חזק וברור".

מתוך הצילומים לחוברת

מתוך הצילומים לחוברת

נאור צילם לעצמו תמונה של הפוסטר, ושב לארץ. "כשחזרתי, התחלתי במסע הארוך להניח את ידיי על התמונה. חיפושים שונים בגוגל לרקדנית משולבת ידיים הובילו אותי לגלות שבעצם מדובר באנה פבלובה, אחת מבין הבלרינות הגדולות בהיסטוריה. ואז פתאום נפל לי אסימון: בשנים האחרונות לחייה התגוררה בלונדון, בבית שהפך להיות מרכז תרבות ולשימור זכרה עד היום. ב- 4-5 שנים בהן גרתי שם אני, עבדתי ממש באותו מרכז תרבות. כל יום ראיתי תמונות שלה במבנה, חלפתי על פניהן ורק עכשיו קישרתי אותה לתמונה שייעדתי לקאבר. פשוט לא ייאמן".

בשלב הזה היה כבר ברור לנאור שזה חייב להיות הקאבר לאלבום. "התמונה הזו מופיעה באינטרנט באינספור מקומות, אך ללא איזכורים למקור שלה ובאיכות ירודה מדי. שלחתי מיילים לעשרות רבות של בלוגים, מוסדות רלוונטיים וכל מי שעשוי לספק איזשהו קצה חוט – מי בעל הזכויות, מי צילם, ממתי התמונה, היכן ניתן להשיג עותק שלה באיכות טובה. רדפתי אחרי כל מי שרק אפשר, וניסיתי ליצור קשר עם כל גורם שעשוי לשפוך מעט אור על התמונה הזו".

עברו מעל לחודשיים, ונאור כבר כמעט אמר נואש. לא כולם חזרו אליו, ואלה שכן לא ידעו לתת פרטים נוספים. "עם כל הצער, הבנתי שכנראה אאלץ לחפש עטיפה אחרת, כשפתאום קיבלתי בחזרה מייל מנציג של ה- Royal Ballet House בלונדון. הוא סיפר שאת התמונה צילם Nicolas Yarovoff, שמרבית מורשת עבודותיו מתמצה לתיעוד של אותה אנה פבלובה. הוא הוסיף שהתמונה צולמה בסביבות 1925, ושהיא מתעדת את The dying swan, הריקוד שהביא לה את מירב הפרסום והתהילה. פבלובה והצלם נפטרו מספר שנים לאחר מכן, והוא ידע לומר שמגבלת הזכויות על השימוש בתמונה הוסרה, והיא זמינה לשימוש. ואם לא די בכך – הוא אף שלח לי את התמונה ברזולוציה גבוהה. זה היה אושר עילאי שקשה להסביר".

כעת ניתן היה להמשיך הלאה ולהשלים את המלאכה על יתר החוברת לעטיפה. "לא כתבתי את האלבום עם איזושהי תמה מרכזית, אבל מה שחיבר לי הכל היה זמן ונזילות של זמן. התמונה המקורית נראית משנות העשרים, ורציתי להוציא אותה מקונטקסט של תקופה. כמו המוסיקה, רציתי שהעטיפה תהיה חוצת זמן ועל-זמנית אף היא. אפרת [כהן] שעיצבה את העטיפה הוסיפה פילטרים על הרקע לטובת העניין, וגם בחרה את הפונט שאנחנו מאוד מאוד אוהבים".

מתוך סשן הצילומים בסטודיו

מתוך הצילומים לחוברת

יתר החוברת נמלאה בתמונות יפות שצילם ניר גייגר, מי שאולי מוכר לכם מהעטיפה המפתיעה של יעל קראוס. הוא מספר: "כשאני נפגשתי עם ארנון, הייתה כבר עטיפה מוכנה לאלבום – רקדנית הבלט, ומה שארנון רצה זה כמה תמונות באותו הנושא שיתאימו לחלקים הפנימיים וליח"צ. ישבנו בבית קפה והתחלנו להעלות רעיונות. חשבנו על שילוב של רקדניות בלט בתנועה כאשר ארנון יושב קפוא וחד, ומכאן היינו צריכים למצוא לוקיישן ורקדניות. התרוצצנו ביחד ולחוד בין חדרי סטודיו, אולמות ריקודים ומועדוני הופעות כדי למצוא לוקיישן, בזמן שארנון תולה שלטי דרושים בכל מקום. לבסוף מצאתי רקדנית בלט אצלי בחברים בפייסבוק, והוא מצא רקדנית אחת בדרכים שלו, ומצאנו תאריך מפגש".

"לאולם הבאתי תאורת סטודיו גדולה ורצינית של אלינכרום, אבל את התמונות הטובות באמת צילמנו בתאורה טבעית שהתקבלה מהחלונות הגדולים של הסטודיו לריקוד. הרעיון היה לבקש מארנון לשבת בלי לזוז, למשך 5-10 שניות בעוד הרקדניות חגות מסביבות בתנועות בלט. ביקשתי מהן לזוז מצד אחד של הפריים לצד שני, כאשר הן מתעכבות לכמה שניות כשהן קרובות לארנון, כדי שהדמות שלהם תקבל משמעות גדולה יותר בחלק הזה של התמונה (מבחינה טכנית – להצרב על החיישן לאורך זמן ארוך יותר, ובכך לקבל אותן מעט ברורות יותר כאשר הן קרובות אליו, ומרוחות יותר ושקופות יותר בקצוות). צילמנו עוד כמה תמונות  לסיום עם התאורה בשביל לקבל את ארנון והדוגמניות חדות, וסיימנו עם צילומי פורטרט נפרדים של כולם – ארנון בשביל תמונות היח"צ, והבנות כדי שיהיו להן תמונות יפות של עצמן, לאחר כל ההשקעה שהן נתנו בריקוד".

מתוך העטיפה

מתוך החוברת

לתמונות נוספות שצילם גייגר מתוך הסשן בסטודיו, ראו כאן.

מופע בכורה חגיגי להשקת האלבום יתקיים במוצ"ש הקרוב 17.3 בלבונטין. אני שם, בואו להגיד לי שלום!

Sun Tailor – Like The Tide, 2012.  Album art concept – Arnon Naor, Cover design – Efrat Cohen , Layout and art direction – Ale Feldman , Booklet photography – Nir Geiger

Read Full Post »

כשהייתי ילד קטן, היתה לי בחדר "אנציקלופדיית תרבות", כפי שהיתה למרבית חבריי באותה תקופה. אני לא כל כך זוכר איך או מתי היא הגיעה לשם. מבחינתי היא תמיד היתה מונחת על מדף שלם, ויוצרת לו "בטן" במרכזו. 16 כרכים כתומים וגדולים, תמיד מסודרים על פי הסדר. על הדופן שפונה לעבר הקורא היו מוטבעים סמל הוצאת מסדה, המילה "תרבות" בפונט ארכאי וכן מספר הכרך. את האותיות שמכסות את הערכים באותו כרך ("א-ג", נניח) לא רשמו מהסיבה הפשוטה שהערכים לא היו ממוינים בסדר אלפביתי בכלל. כל כרך היה מורכב מכמה חוברות דקות שניתנות לאיגוד באותה כריכה כתומה שהזכרתי, כל אחת מכסה מספר ערכים שונים. לרוב ידענו למצוא ערך מסוים על סמך הזכרון בלבד – באיזה כרך, ובאיזה חוברת (אני חושב שהיה גם כרך אינדקס בסוף, אבל אני לא בטוח).

זאת לא היתה אנציקלופדיה שגרתית, כפי שאתם כבר מבינים. קודם כל, היא היתה מיועדת לילדים ולנוער. ולמרות זאת, היא לא נראתה כמו "מכלל" או "בריטניקה" למשל. הערכים היו מתוארים באופן מאוד צבעוני וסיפורי, ולאו דווקא הגדרתי, אינפורמטיבי וקר. יתרה מכך – היא היתה בכלל מלאה בעבודות אמנות ובאיורים דרמטיים של קרבות יוליוס קיסר או של דינוזאורים אימתניים להמחשת הערכים. היו שם יותר ציורים מטקסט, אם אני זוכר נכון. קראתי אותה מתחילתה ועד סופה הרבה מאוד פעמים (זה הרבה פחות דרמטי ממה שזה נשמע – כאמור, הרבה מאוד ציורים).

עכשיו כשניסיתי לברר קצת יותר פרטים, גיליתי שהיא נוצרה במקור באיטליה בסוף שנות החמישים, בעידוד שר החינוך המקומי. על מנת למשוך את הילדים והנוער לקרוא בה, סגנון הערכים היה יותר סיפורי או עיתונאי, וגם הגירסה המקורית היתה מלווה בציורים ובאיורים רבים. היא תורגמה ל- 14 שפות (בהן גם עברית, כאמור) כשהיא עדיין שומרת על צביון היסטורי, גיאוגרפי, תרבותי ואיטלקי (דגש על תרבות רומי ודמויות מפתח איטלקיות).

עטיפת האלבום החדש של קוב זרקה אותי אחורנית איזה עשרים שנה לפחות, לימים בהם הייתי יושב על המיטה עם אחד הכרכים ביד, קורא ומסתכל בתמונות. אין לי מושג מה עלה בגורל האנציקלופדיה – אולי עברה לבן משפחה צעיר יותר, אולי נערמה למסירה ברחוב, אולי בכלל נקברה במעמקי הבוידעם. אני כן יודע לומר שהיא נתנה מענה לסקרנות של ילד, בעידן שלפני האינטרנט. יש לי תחושה שלדור הבא כבר לא תהיה מפלצת כזו על המדף – זה תופס מלא מקום, זה בטח נראה מיושן, הכל זמין באינטרנט ולא צריך להתאמץ ולזכור באיזה כרך נמצא כל ערך. ועל כן, קצת חבל לי שהחוויה הזו תתפוגג לה.

לא יצא לי לשמוע את קוב באופן רציני עד היום. ידעתי שכל עטיפה שלו נראית אחרת לגמרי (לגמרי!), וכולן מושקעות מאוד. את האלבום החדש דווקא שמעתי המון, והוא מצוין. אמנם לקול שלו הייתי צריך להתרגל קצת, אבל האלבום הזה גדל אצלי בעיקר מתוך הטקסטים הנהדרים והלחנים המדויקים. זהו תקליט מאוד בוגר, מודע לעצמו, ושלא נכתב כלאחר יד. שמונה קטעים בסך הכל, אבל לא היה צריך יותר בעיני. הסינגל הנהדר שיצא עם האלבום נקרא "רומא", ויחד עם העטיפה האנציקלופדית שלו, הכל התיישב לי בול והתחבר לי לאותה אנציקלופדיית "תרבות" המהוללת. את הגיטרה של "גשר לעולם", הרצועה שחותמת את האלבום, אפשר היה להמשיך לנצח מבחינתי, ונשארתי עם טעם של עוד.

"העטיפה מאוד חשובה לי", מספר קוב. "הפן הגרפי הוא חלק בלתי נפרד מהמוסיקה עצמה, והוא מהווה עוד אפשרות להתבטא. אני איני מעצב, אבל מאוד אוהב אמנות. עיצוב העטיפה מבחינתי היא איזושהי דרך להשתתף בעולם הזה. אני לא רואה לנכון ללכת כל פעם עם אותו מעצב. "הונאת האמרגן", התקליט הקודם, התכתב בעיקר עם דאבסטפ ומוסיקת מועדונים. מי שעיצב את העטיפה שם היה ברוקן פינגאז שעושה סטריט ארט, וזה זרם טוב עם המוסיקה. העטיפות שונות ומפוזרות, כי מוסיקלית אין ביניהן קשר. חיפשתי מה שיתאים לפרויקט הנוכחי".

מי שעיצבה את העטיפה היא חן שטיינברג, סטודנטית לתקשורת חזותית בבצלאל. בעבר עיצבה את העטיפה המוצלחת של ה- EP של מונטיפיורי האדירים (ורק עכשיו נוכחתי לגלות שזה צילום בן זמננו שהיא רקחה בעזרת הצלם דן ברונפלד, ולא לקוח ממגזין ישן. או יה!). "ראיתי את העטיפה של מונטיפיורי והתלהבתי. נפגשתי איתה, וראיתי שאפשר לסמוך עליה ולהפקיד בידיה את העבודה".

שטיינברג מספרת: "ביקשתי ממנו שישלח לי דברים שהוא אוהב, על מנת שאכיר יותר את הטעם שלו. ההשראה שלו באה בין היתר מציורים ומאמנות, בעיקר רנסנס. אני מצידי מאוד אוהבת לאסוף ספרים, טיפוגרפיה ואיורים ישנים. מכל אלה נכנסתי לכיוון אינדקסי ואנציקלופדי".

ראשית עמלה שטיינברג על חזית האלבום."רציתי לקחת תמונה ישנה, ולעשות עליה משהו. התחלתי בכך שאספתי כל מיני תמונות ישנות ושלחתי לקוב. את אחת הסקיצות הוא מאוד אהב, אולם כשניסינו לברר מאיפה וממתי היא, הסתבר שהיא חדשה למדי. נוסף על היותו מוסיקאי, קוב הוא גם עו"ד שמומחה לנושאי זכויות יוצרים, והתמונה הזו לא היתה חופשית בהקשר זה (בקצרה, החוק משחרר את הזכויות על יצירה 70 שנה לאחר מות היוצר). נאלצנו לחפש תמונה אחרת, ולקח הרבה מאוד זמן עד שהתכנסנו על זו שנבחרה – "אדיפוס והספינקס" של גוסטב מורו, מ- 1864".

קוב מוסיף מצידו: "הרעיון לשלב ציור היה מאוד מוצלח בעיני בעטיפת אלבום הבכורה של פליט פוקסז (לציורו של ברויגל). לי היה בראש איזשהו ציור מהרנסנס, או רומא הקלאסית. תמיד יש אווירה מאוד דרמטית שכזו, וזה מאוד התחבר לי. בסוף דווקא נבחר ציור מהמאה ה- 19, אבל הוא העביר בדיוק את מה שהיה צריך. חן הביאה את הרעיון לעשות איזשהו עיבוד על התמונה עצמה, והיא רקמה עליה בחוט אדום ובמחט לטובת העטיפה". שטיינברג מספרת שמבחינתה היא עשתה משהו קצת מטריד על העדינות שבתמונה, קצת כמו שמתבקש בעיניה לאור המוסיקה בדיסק.

אייקונים לכל אחד משירי האלבום

פנים החוברת נראה אחרת, כשהיא מאוד מינימליסטית, וצבועה בשחור על גבי לבן. "כאמור, משכתי לכיוון אינדקסי, אנציקלופדי בעבודה על העטיפה, וזה בא לידי ביטוי בגוף החוברת. משך השיר סומן בהערת שוליים, תחת מספר קטן, כאזכור לאנציקלופדיה. היה גם מעט ניקוד (באופן פרטני, גם לקוב היה חשוב ששמו ינוקד, למשל). מכיוון שלא רציתי שזה יקבל גוון קלאסי מדי, לא השתמשתי בסימני פיסוק. העדפתי שהטקסט יישאר נקי, ולכן שיחקתי עם הריווחים, ששוברים את הגריד. עדיין, על מנת לשמר את הרוח האנציקלופדית, השתמשתי בגירסה מסוימת של הגופן הקלאסי פרנק-ריהל, שיצרה אותה מרצה שלי – הטיפוגרפית מיכל סהר מהגילדה".

לכל אחד מהשירים הוצמד אייקון מסוים, שליוה אותו בחוברת. "את כל התמונות לקחתי מאנציקלופדיה קולומביאנית עתיקה בת 12 כרכים שמצאתי ברחוב. לא היה איזכור לתמונות, והן נבחרו על סמך התאמה כללית לויז'ואל ולאווירה של הדיסק. סך הכל מאוד התחברתי גם לדיסק עצמו ולמוסיקה. עכשיו אני מאוד שלמה עם התוצר. היה תהליך קשה, אבל אני מרוצה. קוב גם ידע לכוון אותי היטב". ואילו קוב מצידו מסכם: "אני חושב שהעטיפה מאוד נכונה. אחד השיקולים שלי בבחירת מעצב היה למצוא מישהו שעדיין רעב לזה, ולאו דווקא את אחד הסטודיואים הגדולים והשחוקים, וזה מאוד השתלם בעיניי. חיפשתי הרבה מאוד עד שמצאתי את חן. אני מאוד אוהב את הראש שלה, ואין לי ספק שהיא תגיע לגדולות".

מתוך החוברת

קוב – "סימני תשוקה", 2012. עיצוב: חן שטיינברג.

Read Full Post »