Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘2010’

כבר שלושה ימים שהגשם הזה לא מפסיק \ אין בא ואין יוצא
לפעמים אני מסוגלת למצוא בזה צד מצחיק \ אבל אתה כל הזמן בוכה
והדמעות שלך מתפתלות במין ריקוד עצבני \ בין זיפי הזקן שאתה מסרב לגלח
אז אל תצפה ממני לתשובות עכשיו \ עדיף שתיקח את עצמך להתקלח

באור הכחול האפור הזה \ כשאנחנו מאבדים את הצללים
אתה מתפלל \ אני קוראת עיתונים

(מתוך "הכחול האפור הזה", מ' סיון שביט)

זה היה בחורף של 96' או 97', אני לא כל כך זוכר כבר. אני שמעתי אז את פורטיסהד עד בלי די, מתמוגג מהקול המשתפך של בת' גיבונס ומהמלנכוליה הבריטית הקודרת הזו. ואז יצא אלבום הבכורה של סיון שביט, "הכחול האפור הזה", שזכה ללא מעט תהודה תקשורתית. בתוך מבול הזמרות של אותה תקופה (רונית שחר-מיקה קרני-איגי וקסמן-…), שביט הצליחה להותיר אצלי רושם אחר, משמעותי הרבה יותר. שיר הנושא טומן בחובו את אותו הקסם של החברים מבריסטול. בלי אפקטים מיוחדים, אבל עם אותה מלנכוליה עגמומית. בלי סקרצ'ים וחריקות תקליטים, אבל באותה עדינות ושליטה בשיגור המילים. וגם כאן מבליחים כינורות במקומות הנכונים. וגם כאן הקול כל כך מדויק. אני מקשיב היום לשיר הזה, וזה לא מרגיש כאילו עבר יום. הסאונד העגמומי , מובל על ידי השירה העדינה-אך-נותנת-את-הטון של שביט, נשמע לי עדיין כל כך רלוונטי ונכון.

(והנה הקליפ הסהרורי הנפלא, שבוים בעדינות וברגישות כמו שרק תמר קרוון יודעת, לאחד משירי שנות התשעים שלי:)

אני מת על סיוון שביט. כמי שבוררת את מילותיה בקפידה יתרה, שביט תמיד היטיבה לטוות את מילות שיריה ולבנות מהן עולם ומלואו. בכל שיר היא חושפת עוד טפח קטן, כזה שרק מי שיורד לעומקן של המילים ומי שיצירתה של שביט אינו זרה לו, יהיה מסוגל להשלים בדמיונו את רסיסי התצרף החסרים. כמו איזה מדען חוקר בנשמתו שאינו מסתפק רק בפרטים המצומצמים המונחים לפניו, אלא מנסה להסיק מהן ולחזות בראשו את התנהגות היקום, כך גם למאזין הסקרן שמנסה לפתח בדמיונו את החיזיון ששביט בנתה. כל נקודת מבט תיתן פרשנות אחרת. אם אשאל כמה מאזינים קשובים מה הם שומעים בשירים של שביט, אני מאמין שכל חוקר ייצור בדמיונו מראה משלו ויתאר תמונה אחרת. והיופי הוא שכנראה שכולם צודקים. הקסם שבאמנות.

מאז אותו אלבום חלפו כבר 16 שנה, והיא שחררה עוד שני אלבומים בלבד (גם הם לא מרובי שירים). הייתי רוצה לומר שקצב העבודה של שביט איטי באופן מחפיר, אבל איכשהו כל פעם שאני חוזר לשמוע אותה, אני קצת שמח שהיא לוקחת את הזמן. ואל תוך אותה הוויה שתיארתי קודם, נוצרה עטיפת "בניינים נמסים", עטיפה דלת פרטים שבמבט ראשון לא אמרה לי הרבה. משהו שנראה כמו אפקט מוגזם של חשיפת יתר הציג בפניי מעט מאוד מידע שמבצבץ מתוך עולם לבן מלא חלב. אבל בהמשך, הבנתי שמה שאני רואה הוא סוג של המחשה ויזואלית לאותה חוויה טקסטואלית שבה אני נתקל בכל אלבום של שביט. מעט מפרטי הסיפור מונחים לפני, אבל רק אם באמת אתעמק ואצלול לפרטים, אהיה מסוגל לצייר מחדש את מלוא התמונה על גבי כל הלבן הזה. וזו תהיה התמונה הכי נכונה עבורי, כי זו התמונה שאני רואה.

התקליט יצא לצד תערוכת צילומים שסיון שביט צילמה, ואצרה יעל עומר בגלריה 'החללית בירקון 70' בתל אביב. התערוכה, שנקראה "בניינים נמסים" אף היא, הציגה עבודות של שביט, וחלקן שימשו ליצירת עטיפת האלבום.

בשנים האחרונות מתגוררת שביט בברלין עם בן זוגה המוסיקאי אמיר צורף, והיא מספרת משם על העטיפה והצילומים: "בתערוכה הוצגו חלק מהתמונות המופיעות באלבום ותמונות נוספות. סה"כ כ-18 עבודות שנעו בין הגדלים של A6 למטר וחצי על שניים. התמונות הודפסו על נייר שנבחר בקפידה ושיווה להן מראה של ציורי מים. בחרתי הדפסות גדולות כי חיפשתי את התחושה של צפייה בדמויות דרך חלון. הרעיון של השילוב בין התערוכה לעטיפת האלבום היה של יעל עומר, אמנית רב תחומית בפני עצמה וחברתי הקרובה. יעל לוותה אותי בשני האלבומים האחרונים אותם עיצבה – 'וניל' [גם עם הצלם רונן ללנה] ו'בניינים נמסים'. יעל, למעשה, הפכה לאוצרת של העבודות שלי – התערוכה והאלבום. החברות בינינו הפכה את העבודה לאינטימית מאוד".

העבודה ל"ארוחת יום שישי"

העבודה על האלבום 'בניינים נמסים' ארכה שלוש שנים. "השירים נאספו לאט ובפינצטה", היא ממשיכה "והולחנו כולם על ידי אמיר צורף ועל ידי, כמו בשאר האלבומים שלי. אמיר הפיק את האלבום יחד עם עובד אפרת וכן אני כתבתי את המילים".
את מרגישה שהפן הויזואלי משלים את המוסיקה, או להיפך?
"הם מדברים את אותה השפה. זאת הייתה ממש תגלית בשבילי. את החיבור בין הצד הויזואלי למוזיקלי/תוכני זיהתה יעל. כמו בכתיבה שלי הצילומים מכילים סיפורים קטנים, עדינות, בדידות ומלנכוליה אוורירית. הפתיע אותי לגלות שיש קשר חזק בין השפה המוזיקלית והתוכנית שלי והצילום".
סיפור העטיפה התבסס בעצם הרבה לפני תחילת העבודה על התקליט. "אני מצלמת הרבה שנים במצלמת האמפקס משנות השישים האהובה עלי. כשנסעתי לתאילנד לפני 7 שנים, חשבתי לקחת מצלמה פחות כבדה ולא להתעסק עם פילם, אז קניתי דיגיטלית. עם הקליק הראשון הבנתי שאני בצרות…לא אהבתי את הפורמט בלשון המעטה. הוא היה פלסטי, חסר נשמה וגוף. התסכול הזה הוביל אותי לחפש את השפה שלי בתוך הפורמט הזר הזה. חזרתי מתאילנד עם הרבה צילומים תיעודיים שהיו סוריאליסטיים למדי, ומשם החיפוש המשיך".

מנקודת מוצא זו, יצאה שביט למסע מחקר אישי ארוך בדרך לגיבוש העבודות. הצילומים של האלבום צולמו בחופי הארץ במשך שנתיים, תוך מעקב סמוי אחר אנשים וסיטואציות שונות בחוף הים. בניגוד לרוב המוחלט של האלבומים בתקופתנו, לא היה כמעט כל עיבוד על האימאג'ים השונים. באשר לאפקטים של הבהירות הטשטוש מספרת שביט: "על הטכניקה נשאלתי רבות. טוב זה לא סוד – מדובר בעדשה, חשיפה, אור וחיפוש. למרות שהיו שחשבו שמדובר בעיבוד תמונות, אין כאן כל עיבוד למעט תמונה אחת שהסרנו ממנה שני גרגרי חול. התמונות המופיעות נעשו ב'קליק' והן עדיין נמצאות במצלמה שלי".

מתוך התערוכה

לקראת התערוכה כתבה האוצרת יעל עומר:
"סדרת הצילומים 'בניינים נמסים' מתחקה אחרי פיסות חיים זעירות בתוך אינטנסיביות של שגרת בילוי בחוף הים – בילוי המזוהה ביותר עם החברה בישראל. הים, המזמן היטמעות רגעית בתוך ההמון, טשטוש עד אובדן האינדיווידואליזם, בתוך מסה של רקמה אנושית שהיסודות המרכיבים אותה…משתקפים אצל שביט דווקא כמצע אלטרנטיבי להתבוננות קרירה, סטרילית כמעט, המתעמקת בפרטי הפרטים. הצילומים סורקים את הסביבה הצפופה…ומייצרים זום אין אידיאולוגי, המנפץ את ה'קולקטיב' ואת מסע הסטנדרטיזציה האנושית המתרחש תדיר על החופים, ומציף שוב את האדם הבודד. את סיפורו האישי. הטקסט הזה, הנוצר במימד הצילומי של שביט, ממשיך את החופש היצירתי הבלתי מוגבל שלה, וכמו בשיריה, שביט סומכת על רגישותו של הצופה ומאפשרת לו להמשיך ולהשלים את הפערים והנעלמים בסיפוריה, מבלי לכפות עליו פרשנות כזו או אחרת".

העבודה ל"מבטים לרצפה"

אותה חשיפת יתר של הצילומים העלימה פרטים רבים – תווי פנים, אובייקטים והקשר. בניית המסגרת הקונטקסטואלית מוטלת בסופו של דבר על הצופה-המאזין. בדומה לשירים של שביט, גם כאן אותו טפח קטן שהזכרתי בהתחלה יאפשר רק למתעמקים לשוות בדמיונם את התמונה המלאה. הזיקה בין הצילומים לשירים התואמים בחוברת רק מחזקת את שני הצדדים – בין אם מדובר בזוג שלוב הידיים לצד "בניינים נמסים, ובין אם בתצלום משפחתי המטושטש של "ארוחת יום שישי".

"החיבורים בין השירים לדימויים היה דרך האווירה שהשיר יצר לא בהתייחס לתוכן שלו", היא מסבירה. "שם התערוכה והאלבום הוא 'בניינים נמסים' ואין בעטיפה או בתערוכה ולו בניין אחד נמס". האימפקט המושג מצפייה בתמונות תוך שמיעת השירים מספק חוויה מעצימה יותר מהרגיל. בן שלו התייחס לכך אף הוא בשעתו עם צאת האלבום: "הרבה אלבומים מציגים תצלומים אמנותיים על העטיפה שלהם, אבל אצל שביט יש דיאלוג מוצלח במיוחד בין הלירי לבין הוויזואלי, אולי מפני שהצלמת, הכותבת והזמרת הן אותה אשה".

יש סיבה שלא רצית לראות את עצמך על העטיפה? רק ב'וניל' רואים, וגם שם זה קצת ובזווית.

"אני לא אוהבת להיות על הפנים של הדיסק –  למרות שזה חוק מכירות לא כתוב. ב'וניל' רואים אותי בקושי וזה נוח לי ככה. אני לא אוהבת להצטלם באופן כללי. מאוד נוח לי כצופה מאחורי המצלמה".

את עדיין מצלמת על פילם, או שנטשת את המדיום?

למרות שלקחתי את מצלמת הסטילס שלי לברלין אני לא מצלמת בה. התמכרתי ללצלם ומיד לראות את התוצאה… אבל שכללתי את הציוד הדיגיטלי וגמרתי לא מזמן לצלם ולערוך וידאו קליפ שאוציא בקרוב לשיר "ארוחת יום שישי".

העבודה ל"במקום בו המשוררים בוכים"

סיון שביט – בניינים נמסים, 2010. צילום: סיון שביט. עיצוב: יעל עומר

Read Full Post »

(עדי אלוני האלופה מרעננת פה מדי פעם את הכותרת בלי שאתם שמים לב. תהילת טוקבקים עולמית חסרת משמעות לראשונה שתגלה למה נבחרו דווקא האלבומים האלה לכותרת)

מסכמים את העטיפות של השנה! איזה כיף!!!

האמת? אני לא מת על דירוגים. אני לא מעניק ציונים לעטיפות באופן שוטף כפי שאתם יודעים, ולא בכדי. גם לדרג מרגיש לי מוזר. מה זה אומר שאלבום מסוים מדורג 8 לאותו שנה? כנראה שכלום. זה עניין מאוד סובייקטיבי, שנתון לחסדיו של המבקר (ובד"כ לא עם יותר מדי משמעות). אני כן חושב שיש יותר טוב ויש פחות טוב. יש עטיפות מעניינות, ויש עטיפות משעממות. יש כאלה שניצבות בקנה אחד עם האלבום אותו הן מייצגות (ואף מעשירות אותו), ויש שפשוט אינן ברורות.

מצד שני, אני כמעט תמיד קורא את דירוגי השנה. למה? לא יודע. כנראה שדירוגים זה מוכר. אולי יעבוד לי גם, מה יש.

אז הנה לכם סיכום העטיפות של תשע"א, על פי דעתי והתרשמותי האישית בלבד. השתדלתי לא לחפור יותר מדי, אבל אני לא בטוח שהצלחתי. במלוא הכנות, אני חושב שהיתה שנה מצוינת, ושהיה מגוון ועושר גדולים מאוד לבחור מהם. הימים של תמונת פרופיל משמימה וחוברת של שני עמודים רשמית מאחורינו, ועם כל הדיבורים על מות המוסיקה המודפסת – עושה רושם שלהרבה מעצבים גרפיים יש היום יותר עבודה מבעבר. אנחנו מיישרים קו עם העולם מאוד מהר, והרבה מהעטיפות המוצלחות שתראו כאן לא נופלות מאלה שמעבר לים. עברתי על לפחות מאה חמישים עטיפות (כנראה שיותר) לטובת הפוסט הזה, שוחחתי עם לא מעט מעצבים ואמנים, ואלה הבחירות האישיות שלי. את האלבומים שפספסתי, אתם יותר ממוזמנים להוסיף לתגובות. יאללה, לדרך.

Phototaxis – Pretty Ugly

במסגרת מיני באזז שכזה, נתקלתי בשם פוטוטקסיס לפני כמה חודשים. את האלבום עצמו יצא לשמוע איזה פעם פעמיים ולא נפלתי  (קצת מזכיר את מורצ'יבה, לחובבי הז'אנר). שני דברים מעניינים שכן יצאו מזה:

(1) שוחחתי עם המעצב דורון בדוח על העטיפה היפה של האלבום.

(2) גיליתי מה זה פוטוטקסיס! (תנועה של אורגניזמים והמשכותם לעבר אור)

"כשהקשבתי לאלבום זיהיתי בשירים מוטיב חוזר", מספר דורון. "המון דימויים ומטאפורות שמדברים על דבר שלא נמצא במקומו הטבעי. אפשר להרגיש וייב של הישרדות וחוסר יכולת למצוא את עצמך בסביבה שלך… או במילה: זרות. מילה זאת הנחתה אותי לאורך כל התהליך". תחילה ניסה לייצר דימוי שמבטא את הקונפליקט בין המוסכמות הנורמטיביות של החיים המודרנים, אל מול ישות חיה ופועמת שלא מבינה מה כל הדברים האלה. ישות ש"כל מה שהיא צריכה זה אגם לרחוץ בו ואדמה לשכב עליה", לדבריו. "צמצמתי את זה לאימאג' של אייל עומד בתוך סלון, מתוך כוונה לדבר על הזרות הזאת. לאחר בדיקה וחשיבה הבנתי שבמוסיקה שלהם יש נפח נוסף, סוריאליסטי יותר, מחוספס יותר. הוצאתי את הרהיטים ואת הסלון והשארתי אך ורק חדר מרובע וגיאומטרי, על מנת ליצור קונטרסט בין החדות המדוייקת של המבנה עשוי הבטון, לבין החיה שספק קופצת ספק נשאבת מעלה". את החוברת כתב דורון בכתב יד ע"פ פונט קוריאר, ושיבץ בכל עמוד דימויים פרטניים שבאים לתמצת את השיר, לעתים באופן ישיר ולעתים באופן עקיף.

ניתן לעיין בגלריית תמונות מתוך העטיפה כאן. יפה, מושקע ומעניין.

נעם רותם – ברזל ואבנים

שימח אותי מאוד לקרוא ש"ברזל ואבנים" של נעם רותם התמקם יפה בכל סיכומי השנה במוסיקה הישראלית. רותם מייצר רוק ישראלי אמיתי ואיכותי, כותב אינטליגנט בחסד, וחבל שאין לנו עוד כמוהו. את האלבום הזה תפסתי בזמן, לשם שינוי, ולא באיחור של שנתיים כמו קודמו (המופלא והמצמרר). כבר כתבתי פה על העטיפה היפה של האלבום, ולאלה מכם שפספסו ו/או מתעצלים –

מי שאחראי לעיצוב העטיפה הוא אדם אוהב-עמי (שעיצב גם את "עזרה בדרך" בשעתו). נעם מספר ששניהם יצאו לליל צילומים, שהתחיל מאוחר ונמשך אל הבוקר המוקדם: "ידעתי שאני רוצה בעטיפה את הר האשפה שרואים מחלון הבית שלי, ושאני עובר לידו בכל פעם שאני יוצא מהעיר (ההר מופיע גם בשיר הנושא "ברזל ואבנים"). ניסינו לצלם אותי על רקע ההר, אבל זה לא יצא כפי שציפינו". רעיון לניסוי קטן ואחרון הניב דווקא את התוצאות המעניינות ביותר, שלבסוף התגלגלו גם לשימוש באלבום עצמו. "אדם הציע להקרין עליי את הנוף הזה בסטודיו. ניסינו כל מיני רקעים, ביניהם את ההר, כשאני עומד מול המקרן ואדם מצלם. אדם בחר את התמונה עם הידיים על הראש, שנתנה תחושה של סוף מסלול מתיש, אולי של שבוי, או של השלמה? – אני חשבתי שהוא קלע בדיוק לרעיון שמאחורי האלבום. הוא בחר פונט גדול, אני חושב בכדי לתת לכל העניין תחושה של מרחב פילמוגראפי. בעטיפה הפנימית השתמשנו בתמונה מתוך ההקלטות, אולם ברגע האחרון חשבנו שתמונה מהופעה תתאים יותר לרוח האלבום".

צח דרורי – נקודת מפגש

אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה היה "נקודת מפגש" של צח דרורי (בהמלצתו של עמיחי חסון). לי זה היה מפגש ראשון עם דרורי כיוצר עצמאי, כשעל "כיוון הרוח" רק שמעתי המון סופרלטיבים ולא הזדמן לשמוע קודם לכן. מי שאחראית לעטיפה היא מירב שחם הנהדרת, שכבר התארחה פה באתר מספר פעמים. שחם יצרה השנה שתי מהעטיפות היותר אמיצות ומושקעות שנראו כאן בזמן האחרון – של קטב מרירי ושל יהוא ירון (שזכתה אף לפוסט לפני כמה חודשים). משיחותינו המשותפות ומהתוצרים שלה עושה רושם שהיא משקיעה וחוקרת יותר מכל מעצב אחר שדיברתי איתו במסגרת האתר – אותה פריבילגיה שיש לסטודנטים, וששוכחים מהר כשמתחילים לעבוד ויש דד-ליינים ואילוצים וכאלה.

ובכל זאת, יש לי חיבה מיוחדת לעטיפה הזו, פשטנית יותר מכל השאר. משהו בעדינות, בעמעום ובאינסופיות שלה משך לי את העין יותר והתלבש על המוסיקה בול. שחם מספרת: "באלבום הראשון [כיוון הרוח] ישבנו קצת יחד – הוא גם אנימטור ולכן בעל ראייה וחשיבה ויזואלית. דיברנו בעיקר על קונספט של מסע, ספינות, חציית יבשות, חיפוש. בעטיפה הראשונה החלטתי על כיוון של שושנת רוחות ומסע בלב ים; שיוט שלא ברור מהי נקודת ההתחלה ומהי נקודת הסיום שלו. שלווה שיש בה אי שקט מסויים. באלבום השני (שיצא בהפרש די קצר מהראשון), היה ברור לשנינו שהעטיפה השניה תהיה המשך ישיר של הראשונה, בין היתר כי גם השירים היו תוצר של ניסיון לסוג של סגירת מעגל עם האלבום הראשון. סקיצה ראשונית של צח נראתה כמו צילום של ים, 2 ספינות ומזח. אני מאוד אהבתי את הרעיון והחלטתי שהפעם אני מציירת הכל ביד בצבעי מים. רציתי לצאת מהמחשב ולקחת את הכל לכיוון יותר ידני ורגשי. כמו כן החלטתי לקחת את שושנת הרוחות שעיצבתי באלבום הראשון ולצייר סוג של שושנת רוחות הפוכה כשבאמצעה מסומנת נקודת המפגש. ציירתי עוד מספר אלמנטים מהסוג הזה כשלהכל נוספה אוירה של מפות אוצר ישנות שמצביעות על המטמון הנכסף בארצות רחוקות. אבל הצבעוניות והניקיון לקחו את זה למקום טיפה יותר עכשווי וגרפי".

ניתן לעיין בעטיפה באתר של מירב, ובכל מקרה – רוצו לשמוע את האלבום!

עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער

אחרי זמן לא מבוטל ששמה של עינב ג'קסון כהן הסתובב במקומות שאני הסתובבתי בהם, שיחררה עינב את אלבום הבכורה הכה יפה שלה. כבר הרבה זמן לא היה כאן אלבום פסנתר אמיתי וראוי, והתקליט הזה גרם לי לשים לב כמה היה חסר לנו אחד כזה בשנים האחרונות. הבחירה בעטיפה בשחור-לבן (בעיצובה של נוית בר) כתגובה לצבעי הקלידים היא מקסימה (ובדיעבד מתבקשת, בעצם), ועולה בקנה אחד עם המינימליזם והעדינות שבמוסיקה.

אני מתקשה אך מקצר מכיוון שפוסט ייעודי לעטיפה יעלה כאן בקרוב (עם תמונות יפות מהסט), ובכל זאת טעימה קטנה מדברי עינב על העטיפה: "הבית, החדר והמיטה מאד נוכחים בשירים שלי, ולכן זה הרגיש הכי נכון להצטלם איתם ובתוכם. אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מצטלמת באוויר תוך כדי זינוק והתרסקות אל המיטה. אם זה היה וידאו אני מדמיינת אותו בהילוך איטי מאד. אבל מאחר וזה שוט בודד –  סיון [שחור] צילמה את כל השלבים, והתאהבנו במיוחד בתמונה שתפסה את ה"רגע שלפני". במשך שנתיים הייתי בטוחה שאקרא לאלבום 'ניתוח לב פתוח'. צילום העטיפה הוא גם זה שבסופו של דבר נתן לאלבום את שמו. לא יכולתי לתת לו אף שם אחר". תחכו בסבלנות לשאר, מצטער :).

אלון עדר – אלון עדר

האלבום של אלון עדר הוא פנינה קטנה ונעימה, שמקומה במוסיקה המלודית והמולחנת היטב של שנות השבעים שלנו (שם טוב לוי, גרוניך, כספי, רכטר וחברים). עדר (בנו של יהודה עדר המפיק, המוסיקאי וחבר להקת תמוז בעבר) נעזר בטקסטים של אברהם חלפי, יהודה עמיחי ויורם קניוק, ומלחין אותם באופן מורכב אך נעים וקליט. על העטיפה מתנוססת דמותו של עדר, מורכב משכבות עץ בצבעים שונים (טוב שיש פה תמונה ליד). שי לניר מ- dvivo design מספר שהאלבום מתעסק בהלחנת שירי משוררים, והם ניסו להעניק לו מראה של ספר שירה. עקב כך, החוברת עצמה מינימליסטית וכוללת את מילות השירים בלבד. עדר צולם בצורה old-fashioned, בדומה לאופן שבו סופרים מצטלמים לספרים. העטיפה הקדמית היא הפשטה שלו, בחיתוך לייזר. "בניגוד לעוזי פיינרמן, גבע אלון ושאר היוצרים שנעים בסביבת הקאנטרי, רצינו לייצר מראה יותר 'גרמני' ופחות 'אמריקאי'. היו נסיונות בזכוכיות ובמתכת, אבל העץ הקנה הרבה חמימות של חומר יסוד ונבחר לשמש את העטיפה. בסוף אפילו קנינו לעצמו מכונה לחיתוך לייזר למשרד מרוב שהיינו מרוצים מהתוצאה". עוד אימאג'ים מהעטיפה – כאן. יפה ומיוחד.

יעל לוי – אי ירוק בים

"תעשה מה שאתה רוצה".

עם ההנחיה המפורטת (והאמיצה) הזו יצא לדרך גיא ביבי, אחרי שיעל לוי התרשמה מהעבודות שלו במסגרת שוטטות באינטרנט וחיפוש אחר מעצב. האלבום כולל חלק ראשון של עיבודים חדשים לשירים ישנים, וחלק שני של גירסאות אקוסטיות ואינטימיות יותר לשירים חדשים. גיא מייצר (בין היתר) קולאז'ים מדהימים, וסט חדש נוצר לטובת האלבום. "בתחילת הדרך עוד לא היה ברור כיצד יקרא האלבום", הוא מספר. "הכנתי קולאז'ים לסינגלים בזה אחר זה. לרוב אני קונה תמונות ודמויות בשוק העתיקות בכיכר דיזנגוף, ומשתמש בהן לעבודות שלי. כך היה גם בקולאז' לטובת האלבום הזה". לאחר שהוחלט שייקרא "אי ירוק בים",  ביקשה לוי שישתמש בדמויות שיצר בסינגלים לטובת העטיפה. "כל פנים החוברת נמצא על אי, ביבשה. רק בצד הקדמי והאחורי ניתן לראות שהיבשה מוקפת במים. המלאך בשער הוא ספק מלאך מוות, ספק מושיע. מאחור ניתן לראות ספינה מתקרבת, חצי טרופה. מותיר מקום לפרשנות אופטימית או פסימית".

יש לי כבוד והערכה רבה ליעל לוי. אלבום הבכורה שלה (למרות עטיפתו המחרידה) הוא קלאסיקה ישראלית אמיתית, עם שירים מופלאים כמו "תמונה" (דה-בה-דה-בה-דה וחוזר חלילה, ללחנו של קלפטר), "גשם הקשב לנשים" ו"ניחושים של ים". לוי תמיד יצרה אצלי את הרושם של מי שהולכת ליד, ולא דרך ההמון. יש גם משהו מאוד אמיץ להפקיד עטיפת אלבום ולהעניק למעצב חופש יצירה מוחלט וטוטאלי, שהשתלם בסופו של דבר בעטיפה הזו. הבחירה בקולאז' מאפשר לגשר יפה בין ישן לחדש, ברוח האלבום. "בפעם הראשונה שיעל ראתה את העטיפה, היא היתה קצת בהלם. היא ציפתה למשהו יותר נשי ונבהלה קצת. לאחר מכן התקשרה אליי ואמרה שהיא מהופנטת מהתמונה ולא מפסיקה להסתכל", מספר גיא. התוצאה הסופית מקורית, לא שגרתית וקצת חתרנית, וזה מתיישב יפה עם יעל לוי בעיניי.

ברי סחרוף – אתה נמצא כאן

אחרי כמה שנים קצת פחות מעניינות, ברי חזר בגדול והפציץ עם האלבום המצוין הזה. אחרי שכבר חצה את גיל 50, סחרוף פשוט ממשיך להיות רלוונטי לפחות כמו כל יתר היוצרים הצעירים שאמורים להיות פורצי דרך. לאלבום עצמו טקסטים מצוינים, עם לחנים מזרח-תיכוניים ורוקיסטים כאחד, והפקה שעושה בית ספר לכל השאר. העטיפה מציגה עבודות של האמן אבי (אברום) יאיר, חבר ילדות של סחרוף. אברום מרבה לעסוק במפות, ובעבודותיו הוא נוגע במקום שבו אנו נמצאים ובקיום שלנו. ברי ביקר בתערוכה שלו תחת אותו שם, התרשם מהעבודות והרגיש שהן מדברות בדיוק על מה שהאלבום עוסק בו – מיקומו של האדם בסביבה בה הוא נמצא. דור כהן, מעצב ותיק, הצטרף וסייע לגרום לעטיפה לקרום עור וגידים. חלק מהעבודות שהוצגו בתערוכה נכנסו לחוברת, וחלקן נוצרו במיוחד לטובת העטיפה (תוך התאמה למימדי הדיסק, דוגמת השער הקדמי).

העטיפה המיוחדת הוצגה באתר בעבר, עם התייחסותם של האמן אבי יאיר והמעצב דור כהן, וניתן לקרוא עליה בהרחבה כאן. עטיפה שדורשת זמן ומשאירה מקום למחשבה, ולא רק לשם רפרוף אגבי. יופי של דיסק, יופי של עטיפה.

רמי פורטיס – החבר אני

אני כבר הייתי עם שלושת רבעי פוסט כתוב, והעטיפה הא-ד-י-ר-ה הזאת פשוט השתחלה לה פנימה ברגע האחרון. פורטיס שחרר לפני שבועיים אלבום חדש, העלה אותו מיד לרשת, ויותר מכך-  נתן לקהל המאזינים לדפדף בעטיפה אונליין. האחראי הבלעדי לספרון\חוברת הזו הוא האמן פילפלד (ניר פלד), וקשה שלא להתרשם מהדברים המדהימים שהוא עושה ומוצגים באתר הבית שלו. אולי אכתוב על האלבום הזה בפירוט יום אחד, אבל קצת לבינתיים –

"בתחילת הדרך כתב פורטיס מעין מניפסט על החבר אני", מספר פילפלד. "מיהו אותו חבר? האם זה בעצם אני? חבר סודי בתוכי? או מישהו אחר? בעקבות כל אלה, הכנתי כמה סקיצות. בפרט, יצרתי את אותה דמות בלי פנים, שמסתירות אותן הידיים, ואותה גם הכי אהבתי". בהפקה התגובות היו קצת סקפטיות, אבל פורטיס התעקש בפניו שימשיך, שיעשה מה שהוא חושב ושלא יתן לאחרים להתערב. "המשכתי משם ויצרתי איור ייעודי לכל אחד מהשירים. אני חושב שזה הוביל להחלטה לייצר את העטיפה בפורמט של ספרון קטן". המארז הסופי מדהים ביופיו בעיני. פורטיס מודה בסופו לפילפלד "על הדרך המרהיבה בה המחיש את החבר אני לכדי כך שאנו נוכל לצפות בו…יש בה סמלים וסימנים והמבט המעמיק של הרואה רחוק, ואני שמח בכל ליבי על השותפות הטובה והיצירתית בינינו, זו שיצרה את המפגש המרתקשל מוזיקה ואמנות הנראה לעין".

העטיפה הקודמת של פורטיס משולש היתה אחת המדהימות שנוצרו כאן עד היום, כשהוא הוכיח את החשיבות שהוא רואה בעיני המוצר המודפס (וגם עשה בית ספר לכולם על הדרך). בסוף יוצא שמי שמתחרה בה בעוצמה שלה ובמקום אותו היא תופסת במארז שהמאזין מקבל ליד היא בעצם העטיפה של האלבום הבא של המשוגע. אני מדפדף, ואז מדפדף שוב. קאבום!

j. viewz – rivers and homes

j. viewz, הלא הוא יונתן דגן וגם האיש שלנו בניו יורק, שיחרר לאחרונה אלבום (מצוין, אגב) עם אחת העטיפות המרשימות שאני זוכר שיצאו בארץ. "לא ראיתי סיבה אמיתית לקנות מוזיקה על דיסקים, אלא אם כן לאריזה יש ערך ויזואלי, מוצר שכיף לך לשים בסלון, או משלים איזו תמונה קונספטואלית יחד עם המוסיקה", הוא מספר. לאלבום סאונד אלקטרוני נקי, נעים וטבעי, והוא מצטרף לרשימה ההולכת וגוברת של אמנים ישראלים שנשמעים כמו חו"ל ועושים את הדבר האמיתי.

אני ממש מתאפק ועוצר את עצמי בכוח מלספר את כל סיפור העטיפה, ומבטיח פוסט ייעודי בשבועות הקרובים. כמה מתאבנים בכל זאת כדי להסביר למה אני כך כך מתלהב –

האלבום מגיע כספר של ממש, בכריכת קרטון עבה (3 מ"מ). במרכז העטיפה ישנו חור עגול, שמאפשר להדגיש את עומק הכריכה וגם מאפשר הצצה לתוך הפנים העדין יותר (מתוך ה- home לעבר ה- rivers, אם תרצו). העטיפה הפנימית מרכיבה ספר של 26 עמודים, כשלכל שיר מוקדש דף ויצירה משלו. הצילומים הם בעיקר צילומי טבע ונוף, כל אחד על ידי צלם אחר. תהליך יצירת האלבום עצמו כלל העלאה של שיר אחד מדי חודש לאתר של דגן והאלבום התמלא לאט לאט בעיבוד ובשיתוף קהל המאזינים. אמנים ויזואליים שדגן מעריך (ממספר מדינות בעולם) קיבלו בהדרגה סקיצות של השירים בעבודה ויצרו אימאג'ים תואמים על פי קווים כלליים בלבד. הבחירה בקונספט של 'כאילו ספר' נעשתה "בעיקר בגלל האלמנט ה'יומני' של עשיית הפרוייקט", לדבריו. "הספר מציג מין יומן של השנה האחרונה". ההדפסה נעשתה בשני בתי דפוס שונים, הטיפוגראפיה המאסיבית (בהשראת המעצב דן ריזינגר) הוטבעה בכריכה ("די-בוס"), ולא נותר לי אלא להגיד וואו אחד ענק. כבר כתבתי פה בעבר שאחת התגליות של מעצבי עטיפות התקליטים בשנים האחרונות בעולם היא שאפשר להשתמש גם במימד העומק. הפורמט חי ובועט יותר מאי פעם, ואנחנו על המפה. רוצו לקנות!!!

דודו טסה והכוויתים

העטיפה הכי מוצלחת שראיתי כבר הרבה זמן במחוזותינו, והטובה שבהם לשנה זו בעיניי, היא זו של דודו טסה. במשפט, למי שפספס – דודו טסה מגיש מחדש, בשפת המקור, שירים מההרכב המצליח של סבו ואחיו בעיראק. בעטיפה הקדמית ניתן לראות תמונה בשחור-לבן של ההרכב של האחים אל-כוויתי, שני דורות אחורנית. התמונה (לקוחה מתוך אלבומו הפרטי של טסה) לכאורה חגיגית ופורמלית, אבל הסיפור אישי והמשפחה אמיתית. עוד בחוברת – כל מילות השירים בערבית ובתרגום לעברית (ע"י דפנה דורי). סמי מיכאל כותב הקדמה על המסורת המוסיקלית היהודית הבגדדית. טסה מוסיף עמוד משלו על המוסיקה הזו, שליוותה אותו מילדותו ועל איך היא לימדה אותו להכיר את סבו (שנפטר שלושה חודשים לפני שנולד). כל החוברת כולה שומרת על אותו מראה ישן בשחור ולבן, כשהקישור להווה נעשה בעיקר ע"י שימוש בצבע ורוד מסטיק בוהק. השילוב הזה בין ישן לחדש, בין מסורת לקידמה, בין העבר לבין החדשנות – כל אלה באים לידי ביטוי בצורה נהדרת בחוברת שמצורפת לאלבום.

זה כנראה לא האלבום שהכי אהבתי השנה, אבל הוא ללא ספק התקליט הכי חשוב שיצא השנה, בעיניי. הוא מסמל את הנקודה שבה היוצרים בארץ הפסיקו ליצור מוסיקה עם נגיעות מהמזרח, ולראשונה היישירו מבט והלכו עד הסוף. במשך שנים טסה עסק טסה במוסיקה מערבית לכל דבר, והפעם ניסה לעסוק ולחקור עד הסוף את העבר שלו. המון נגנים וחברים סייעו לשמר את הסאונד המקורי והוא עצמו מעיד על עבודה אינטנסיבית בהקשר של שירה והגייה נכונה בשפת המקור. החוברת הנהדרת, בעיצובה של נטע שושני (שטרם הצלחתי לאתר לצערי – אשמח להפניה למי שמכיר), עשתה יותר ממה שעטיפה טובה צריכה לעשות. לא רק שהיא השלימה את המוסיקה באלבום, היא גם סיפקה את כל החומר, הרקע והרגש כדי לספוג אותם עד הסוף. ניתן לדפדף בחוברת עצמה גם באתר הבית של טסה. ואם זה לא מספיק – האלבום יצא גם בויניל, ועוד תוצרת הארץ. אין בה את הגרנדיוזיות וההשקעה שיש בשתי הקודמות ברשימה, אבל היא הצליחה לגעת ולרגש אותי, ודיברה אליי יותר מכל עטיפה אחרת. תענוג צרוף, ועטיפת השנה שלי.

מה חשבתם, יש גם כאלה.

אהוד בנאי – רסיסי לילה

אהוד הוציא השנה אלבום בערך יחד עם ברי ונעם רותם באותו זמן. אני לא זוכר מתי בדיוק זה היה (אולי פסח), אבל רק זוכר ששמעתי אותם ברוטציה במשך איזה שבועיים-שלושה. אין ספק שהמארז של אהוד היה המשמעותי שבהם מבחינת נפח. ובכל זאת, יצאתי מאוכזב. למה? ניסיתי למקד את הסיבה, והאמת היא שהעטיפה פשוט לא מעניינת במיוחד. על השער מופיע הסימון בשבילי הליכה של מבוגר (משורר?) וילד. בראיון שערך יניב אלון מ"המגבר" עם אהוד, הוא סיפר שהתמונות בחוברת מתארות את הנופים שבהם הוא נוהג ללכת. רוב התמונות צולמו בשעת לילה וקשה מאוד לדעת מה רואים (למעט פנסים עמומים). למארז מצורף זוג דפים מתוך "הדף הלבן" – מעין יומן אינטרנטי שבנאי מנהל באתר הבית שלו, וזה תמיד כיף לקרוא. ובכל זאת, את זה קראתי כבר שם קודם לכן. בנאי יחסית משקיע במארזים שלו (אלבום ההופעה המשולש, למשל), ופה יצאה פשוט עטיפה, איך לומר, משעממת. חבל.

ואם כבר הזכרנו את העטיפה הזו, אני חייב לפרוק מעליי משהו שמטריד אותי כבר תקופת מה – למה כל עטיפות הקרטון הישראליות שעושות שימוש בדבק מתפרקות אחרי שבועיים? האם זה יותר מדי לבקש? אם אני מוצא את עצמי מדביק אותם לבד מחדש, כנראה שאתם עושים משהו לא בסדר.

הדג נחש – 6

פייר – התאכזבתי. הדג נחש אחראים לכמה מהעטיפות הטובות שהיו כאן בעשור האחרון (ומהוות גם את חוד החנית של עטיפות הסטודיו של דורון עדות). חלקן הברקות (חומר מקומי, לזוז), חלקן סתם טובות (בעזרת הג'אם), אבל פה זה בערך נגמר. הלוגו המנצח של "לזוז" שמלווה את הלהקה כבר שנים הוא הראשון שעובר לי בראש מבין כל הרכב ישראלי שהיה פה עד היום (כולל שבלול, הקליק, מוניקה סקס, נטאשה, בנזין ומי לא). המותג השתרש, אפשר להתקדם הלאה. יש לדג נחש פריבליגיה אמיתית לעשות איזו עטיפה שהם רוצים. ובכל זאת – שם האלבום  ("6") בצבעי הלוגו על העטיפה הנוכחית. אייקון הילד המשתין בצבעים אחרים על עטיפת האלבום הקודם. העם דורש לראות קצת אומץ בעטיפות. חברי הדג נחש היו אומרים על זה – "השיר הזה נחמד\אבל זה לא מספיק".

חוץ מזה היו עוד לא מעט עטיפות שהסיכום הזה לא יהיה שלם בלעדיהן: העטיפה המדליקה של אומללה המדליקים (בעיצוב של דקל חברוני המדליק אף הוא, וכאן תוכלו להתרשם מהתהליך העבודה על העטיפה – מקווה לפוסט בקרוב); מונטי פיורי שעושים סרף איטלקי ומשעשע א-לה סאן רמו, עם עטיפה ברוח התקופה + ציציםהעטיפה העשירה והשמחה שיעל בר עשתה למארש דונדורמה; המועדון, שבאמת הצליחו להפתיע אותי עם שובר לצ'ייסר בפאב הצ'ייסר בפלורנטין שהתחבא באריזה (כה מבריק!); ורונה קינן, שעשתה לי חיים קשים. אם אתם חושבים אחרת או שחושבים שפספסתי משהו, אתם יותר ממוזמנים להגיב למטה.

שתהיה לכל קוראיי הנאמנים (והמזדמנים) שנה מצוינת! אוהב אתכם ושמח שאתם עוקבים. אם עוד לא הצטרפתם לדף הפייסבוק של "סיפור, כיסוי", זה הזמן (מיקסטייפ דה בסט אוף תשע"א בעריכתי נמצא שם, להנאתכם). תאכלו מלא ראש של דבש, וניפגש בצד השני של החג עם פוסטים בפורמט הישן והטוב.

ביוש!

Read Full Post »

ג'ירפות - אין כניסה לפילים, 2010

"ביוב מפעפע באמצע הכביש
שמן מקשט את המים בצבעים
פרסות הסוס מחליקות
כולם נופלים
רדיאטור
מזגן
מכונת תפירה
סל מקש
דגל ישראל
עגלון
ובנו שמתחנן
״אבא 'בקשה,
אל תכה את מוזס…"

מתוך "מוזס"

 קודם כל: שימו פליי (כמה חום! איזה עושר של הפקה! הסינגל המושלם!)

דבר העורך:

רגע לפני שנתחיל, ולמקרה שפספסתם, חלפנו על פני שבוע הספר. יובל סער, כתב לענייני עיצוב ב"הארץ" ומעצב עטיפות ספרים בעצמו, ביקש מכ- 15 מעצבים, מאיירים ובלוגרים (בהם אני) לספר על העטיפה האהובה עליהם בבלוג שלו. הפרויקט עצמו מקסים, יש שם יופי של בחירות, וזו העטיפה שאני בחרתי לכתוב עליה.

לענייננו – כפי שכבר סיפרתי לכם בעבר, אני נוטה להגיע לאלבומי ג'ירפות באיחור. ל"אין כניסה לפילים" התוודעתי לפני חודש בלבד. זאת אומרת, ידעתי שהוא יצא, וגם שמעתי ברדיו את "לא יודע למה זה קורה לי" כמה וכמה פעמים. אבל יצא שראיתי רק לאחרונה את הסרט "ראיתי ג'ירפות בהודו" שתיעד את חברי הלהקה בהודו לאחר הפיגוע במומבאי, ושמעתי את "אין כניסה לפילים" ברדיו יום קודם (והתאהבתי), ורכשתי לעצמי עותק. בשמיעה הראשונה בבית עיינתי בעטיפה וידעתי שזה דורש פוסט, ומהר. היא חריגה מכל כך הרבה סיבות – ראשית, היא כולה מאויירת (כולל חברי הלהקה). שנית – זו עטיפת קונספט (פוטנציאל לכשלון) שיצאה פשוט נהדרת ובטוב טעם. ושלישית – יצרו אותה, כל אחד בתחומו, אסופת אנשים מוכשרים ומעוררי השראה. ניסיתי להבין למה הסגנון נראה לי מוכר, עד שראיתי מי המאייר (תשובה בהמשך!).

באשר למוסיקה – כל אלבום של ג'ירפות שונה מקודמו, וכך גם כאן. אמנם האלבום מתקשר לאותה נסיעה מפורסמת להודו, אבל רק השירים שפותחים וחותמים את האלבום הם אכן כאלה. יתרה מכך – זהו האלבום הכי ישיר, הכי ברור והכי מפוקס שלהם עד היום. לשם שינוי אני מרגיש שהבנתי את כוונת המשורר (בטח טעיתי), אולי בסתירה לאווירת הודו, והוא דווקא מאוד ישראלי בעיניי. את "גג" אני כנראה אוהב יותר, אבל ג'ירפות שוב מאתגרים את המאזין, ההפקה משובחת כהרגלה ו"31" הוא פשוט שיר מצחיק.

במה מדובר:

עטיפת הסינגל "לא יודע למה זה קורה לי"

"אין כניסה לפילים" הוא אלבומה השלישי של ג'ירפות, והוא נכתב בעקבות סיבוב ההופעות של הלהקה בהודו (שתועד גם בסרט הדוקומנטרי "ראיתי ג'ירפות בהודו"). התקליט מורכב מאסופת סצינות וסיפורים קטנים במיקרוקוסמוס שלנו – אם שחזרה מטיול בהודו, עגלון ובנו ברחובות תל אביב-יפו, מציל שמתחיל עם בחורות על החוף ואפילו זוג ציפורי שיר שעושות אהבה. ההפקה עשירה מאוד (לראשונה בחיי התוודעתי לכלי בשם "נבל פה"! מסתבר שזה הצליל המוזר ב- give it away של הפפרז), יאיר קז מנגן כהרגלו על אינספור כלים והטקסטים מאוד בוגרים, אישיים ואנושיים.

אז ככה:

עטיפת הסינגל "אין כניסה לפילים"

עטיפת האלבום היא רצועת איור אחד ארוך, הפרוסה על פני לא פחות משמונה דפים וכוללת את כל הדמויות מהאלבום ואת חברי הלהקה על הטיילת בתל אביב. מי שהגה את הקונספט הייחודי ששימש לעטיפה הוא גלעד כהנא, סולן הלהקה: "הקונספט נולד מתוך השראה של צילומים פנורמיים של ברי פרידלנדר, צלם ישראלי שיצר תמונות פנורמיות של רגעים מסויימים והצליח דרך הפנורמה לשלב בצילום רבדים רבים מאותה הסיטואציה. היה לי חשוב להבהיר שהכל, חברי הלהקה, הסיפורים ,הדמויות, הנוף, הקונטקסט – הכל נובע ממקום אחד ויחיד. מן המקום שבו אנחנו חיים".

סקיצה #1

מכיוון שהעטיפה כוללת את כל הדמויות שמוזכרות בשירי האלבום, כמובן שהיא נוצרה לאחר שהאלבום הושלם. מי שהיה אחראי על עיצוב העטיפה היה ינק יונטף, מעצב אותיות וטיפוגרף בחסד, שכל מעצב גרפי מתחיל יודע ומעריך את תרומתו המכרעת לפונטים בעברית. "אחרי שהאלבום היה מוכן (אין מה לעשות, אנחנו קודם כל עוסקים במוזיקה) פניתי לינק יונטף הנפלא ודיברתי איתו על הקונספט. הזכרתי את דוד פולונסקי כאחד האנשים שבעיני מתאים ביותר לאיור העטיפה, והוא אמר שהוא מכיר אותו ונתן לי את מספר הנייד שלו. מן הרגע שדיברתי עם פולונסקי ועד הרגע בו האיור הראשי היה מוכן עבר מעט מאוד זמן. התקשורת בינינו הייתה מיידית ולא היה כמעט צורך במילים."

סקיצה #2

את סגנונו של פולונסקי אתם ודאי זוכרים מ"ואלס עם באשיר", בו היה ארט דיירקטור ועשה עבודה פשוט נפלאה כמאייר הראשי. דוד מספר: "מהלך העבודה היה פרוזאי מאד ולצערי אין הרבה פיקנטריה – גלעד כהנא התקשר, נפגשנו והוא הציג בפני את הרעיון שלו – ציור פנורמי של הטיילת עם דמויות מהשירים וחברי הלהקה. הוספתי כמה רעיונות משלי – אני מכיר את הנוף הזה כי אני רוכב על אופניים בטיילת כל בוקר בדרך לסטודיו, אבל באופן כללי האיור הוא פרשנות שלי לרעיון של גלעד". מספר מקטעים (בשינויים קלים) שמרכיבים את התמונה הכוללת שימשו כעטיפות הסינגלים ששוחררו מהתקליט.

כהנא עצמו זוכר את התהליך כקצר מאוד וחלק מרגע גיבוש הקונספט. ועדיין, לא הכל הלך בקלות: "הדבר היחידי שלקח זמן ועיכב את העטיפה היה איור חלק מחברי הלהקה (לא אומר מי) שהרגישו שהאיור שלהם לא מייצג אותם מספיק טוב. או קיי…אומר מי… אסי (המתופף) הרגיש שהאיור לא באמת דומה לו, ונדרשו כמה עד אשר הוא סופק… בינינו – עד היום הוא חושב שזה לא דומה לו".

ג'ירפות, "אין כניסה לפילים", היי פידליטי, 2010. קונספט עטיפה – גלעד כהנא, עיצוב – ינק יונטף, איור – דוד פולונסקי.
 
 

Read Full Post »

תומר בן אפרים / בצילה של הפצצה, 2010

בנאדם צא מהחור
העולם מתפרק והעתיד הוא שחור
נשארו רק סוכני המכירות
הם תוקפים מכל עבר מבלי להרפות

מתוך "יורד עולה"

 

 

 

 

 

 

  

 

  

קודם כל: שימו פליי


דבר העורך: אני יודע מעט מאוד על תומר בן אפרים. אני זוכר את הסינגל החביב עולם מושלם שיצא מאלבום הנושא את אותו שם לפני איזה 8 שנים (בדיעבד ניתן היה לשים לב להפקה, לגיטרות ולטאץ' של רן שם-טוב מאיזבו). חוץ מזה, לא ממש נתקלנו. כלומר, עד שראיתי את העטיפה של האלבום הזה. התמונה נהדרת ומיד משכה את תשומת הלב שלי. היא אפילו נראתה לי מוכרת, אבל לא ממש ידעתי מאיפה. מסתבר שלא הייתי לבד – להלן הפתרונים.

במה מדובר: תומר בן אפרים ניגן בראשית שנות התשעים בניו יורק במספר הרכבים יחד עם הנגנים שליוו את דיוויד ברן מהטוקינג הדס. אחרי חזרתו לארץ, חזר לנגן ונוצר קשר עם רן שם טוב והם החלו לעבוד ביחד מוסיקלית. עד היום שיחרר בן אפרים את האלבומים "עולם מושלם" ב- 2003, "הקוסם" ב- 2006  ואת אלבומנו המדובר ארבע שנים לאחר מכן.

לא בטוח שצולם ממש באותה הזדמנות, אבל איזו תמונה נפלאה!

תומר בן אפרים מביא באלבום זה חזון אפוקליפטי משהו, בסגנון ישיר, ביקורתי וממוקד ובהפקה נפלאה של שם טוב.

אז ככה: התמונה (במקור בשחור-לבן) היא של צופים בניסוי גרעיני, שנתבצע בתחילת שנות החמישים ע"י האמריקאים. יש גירסאות סותרות לגבי המיקום שבו היא צולמה, בין אם זה בנבאדה ובין אם זה באתר הניסויים הגרעיניים Enewetak Atoll באוקינוס השקט (יודעים לשפוך אור על הסוגיה? הגיבו למטה או כתבו לי! אני מחפש תשובה). תומר בן אפרים מספר: "באשר לקונספט, הפצצה מתייחסת למצבנו המאויים מפצצות ומטילים, וכמובן לאיום ה-פצצה, כפי שהדברים מופיעים למשל בשירים "בצילה של הפצצה" ו"המפץ הגדול". אבל מעבר לחרדה הביטחונית כדימוי, הפצצה מייצגת איום קיומי תלוי ועומד ברמה האישית המייצר חרדות של שקיעה, התנוונות, התרוששות".

עטיפה אחורית

על עיצוב העטיפה היה אמון אסף בילט, במאי מוכשר ומעצב יצירתי במיוחד. בהתחלה היה רעיון שעסק ב"פצצה" והתפוררות מסוג אחר – המשבר הכלכלי שפקד את העולם. "רצינו לעשות משהו שקשור לפיטורין או לקריסה כלכלית של היחיד", מספר בילט. "תומר בא עם הרעיון ללכת אחד לאחד עם שם האלבום. כשבא הכיוון החדש הבנתי שכחסיד של מתודולוגיית "TLB" (תן לו בראש, אם תהיתם) עדיף ללכת על הפשוט, החזק והבומבסטי". אחרי שהבינו שהם מעוניינים ללכת עם הקונספט של פצצות וצללים, חיפש ומצא בילט את הצילום ברשת.

"לאחר שהיינו מרוצים מהסקיצה, היינו אבודים", הוא מתאר. "כמעצב שמכבד את עצמו ומקשיב לעורך הדין שלו, כמובן שלא יכלתי להשתמש ב'תמונה שהורדתי מגוגל'. אבל איך מוצאים למי שייכות הזכויות על התמונה?" הפתרון לא בושש לבוא והגיע מכיוון יצירתי למדי. סטארט-אפ שחבר עובד בו, TinEye הוא מנוע חיפוש לתמונות ב"רברס". "אתה מעלה את התמונה שלך או שם לינק אליה, והאתר מוצא לך את כל השימושים של התמונה ברשת, כולל מניפולציות עליה, crop-ים וכו'. אמריקה באינטרנט!" מספר בילט בהתלהבות (זה אכן מגניב ביותר). "מצאנו את התמונה והתברר שהזכויות מוחזקות על ידי GettyImages. רכשנו את התמונה והפצצה היתה מוכנה".

משקפי מגן - גזור ושמור

"ניגשתי לעיצוב שאר חלקי העטיפה באווירת דימונה – צבעים מדבריים, טקסט מלוכלך ומגורען, עיצוב הלייבל וכמובן צילום של תומר במשקפי מגן תואמים, שצולם על ידי דורון פרחי, צלם ושותף ליצירות שלי שנים רבות". בילט מוסיף: "מאחר ובתקופת ההורדות חובה לצ'פר את מי שממש הולך לחנות וקונה דיסקים, החלטנו להעניק שי לכל רוכש – משקפת להגנה על עיניך בשעת התקפת אטום – גזור ושמור!". לשיר הנושא "בצילה של הפצצה" יצא גם קליפ בבימויו של אסף, שנערך מסרטי הסברה אמריקאיים משנות הארבעים.

 

תומר בן אפרים, "בצילה של הפצצה", 2010. עטיפה קדמית – לא ידוע. צילום – דורון פרחי. עיצוב -אסף בילט.

Read Full Post »

ארז לב ארי / ארגמן, 2010

"השיבו לי כנפי והשיבוני אל עירי
השיבו לי מאור עיני ואשכון בבית קודשי
אדור בין אהובי ושמחה נפשי
כי עייפתי מיגון ושאול
קצתי משנתי."

מתוך שיר הנושא "ארגמן"

 

 

 

 

 

 

 

 

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: גל גדול מדי של אמנים שנגעו במקורות והתחברו לשורשים היהודיים שלהם בשנים האחרונות עשו לי קצת אנטי לכל יוצר חדש שמביא איתו את הקו הזה. זאת כנראה הסיבה שהדחקתי באופן אוטומטי את המוזיקה של לב ארי בהתחלה, למרות ההדים החיוביים יחסית בביקורות. דווקא במקרה של ארז לב ארי, היצירה מגיעה ממקום הרבה יותר טבעי ואמיתי בעיניי, ולכן גם משכנעת. כמו שאביתר בנאי עוסק בסוגיות האישיות שלו ובין האדם למקום, ואנחנו רק צופים סקרנים וצמאים מהצד, כך גם לב ארי מצליח לייצר זיקים שכאלה בחלק מהיצירה שלו. הגיטרות שמלוות פשוט נהדרות, וגם אם הסגנון די אחיד ועקבי, זאת עדיין יצירה אמיתית, מקורית ומעניינת בבליל היומיומי שלנו.

במה מדובר: קריירת הסולו של ארז לב ארי הגיעה לאחר הצטרפות ל"כשניקו תתחיל לדבר" בשלהי ימיה, עבודה עם פטריק סבג באלבומיו לאחר מכן וליווי אמנים רבים בגיטרה, בהם מאיר בנאי ולאה שבת. ב- 2006 הוציא את אלבומו הראשון "שמחת הפרטים הקטנים" שהציג טקסטים הנשענים על אלמנטים מהמקורות ושם את הגיטרה של לב ארי במרכז. אלבומו השני, "ארגמן", שומר על אותה ארשת ומתמיד עם הטקסטים מחפשי הפתרונים, שילוב אלמנטים מן היהדות וכמובן הסאונד המחשמל של הגיטרה.

אז ככה: על עיצוב העטיפה עמלה רינת מיזן, מעצבת גרפית ואותיות ובוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, בעלת סטודיו רנה

התהליך העיצובי בו היא דובקת בעבודותיה מבוסס על אלמנטים טיפוגרפיים. כל תהליך נובע מאותה תפיסה המתחילה מעיצוב אות, מובילה לעיצוב לוגו וממשיכה לפיתוח קונספט תדמיתי ייחודי. כך גם היה במקרה זה.

עטיפה פנימית

"אלבומו של ארז לב ארי הוא אלבום מאוד מרגש גם מבחינת הקונספט וגם תהליך האומן ומוסיקה", מספרת מיזן. "האלבום אינו דתי, אלא מייצג דואליות מעניינת בין דת לחילוניות בינו לבין עצמו". הקונספט לאלבום נבנה מתוך שמו "ארגמן", שעל פי ספר הזוהר הוא ראשי תיבות של חמשת המלאכים אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל. לצד זה, השם ארגמן בתנ"ך הוא אריג מצמר הצבוע בצבע הארגמן. את הצבע הכינו מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים, ומכאן הרעיון לתמונה של האלבום. "על הקונספט עבדתי עם רונן ללנה וביחד הגענו לקונספט של הקונכיה. החילזון/קונכיה מתקשרת גם לאופי האומן מצד אחד – המסתוריות והאפלוליות שלו ושל המוסיקה, אדם צנוע – ומנגד, יציאתו מהקונכייה". בהתאם לכך נקבעה גם תמונת האמצע של האלבום, שם רואים את ארז לב ארי סגור ומקופל בתנוחת הקונכיה.

טיפוגרפיה בעטיפת הסינגל "בוקר טוב"

הפונט שנבחר לעטר את העטיפה הוא כצפוי פונטי ייעודי וייחודי. "הפונט הוא פונט שבניתי לכבוד האלבום", מוסיפה מיזן. "הרעיון היה לקחת פונט המזוהה כ'ישראלי דתי' ולהוציא ממנו את החוטים – את הארגמן. לתת את התחושה שהפונט עשוי מפרימה של חוט"

ארז לב ארי, "ארגמן", 2010. עיצוב – סטודיו רנה. צילום – רונה ללנה ועמית ישראלי.

Read Full Post »