Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘1992’

 

שלמה ארצי - ירח, 1992

שלמה ארצי – ירח, 1992

 

לפני כמה ימים יצא לי לבקר במדעטק, שזה מה שפעם מזמן קראו לו הטכנודע, או מוזיאון המדע בחיפה. יש שם אגף באחת התערוכות שעוסק בחלל, ויש שם עמדה שמנציחה את אילן רמון. בין המזוזות, דגל ישראל ושאר הפריטים האישיים שהיו לרמון (חלקם לוקטו כשברים מהאדמה ומופיעים בתערוכה) היו גם שני דיסקים. הראשון היה "שמש רטובה" של אריק איינשטיין, עם הקדשה אישית מהמנוח. השני, נטול הקדשה, היה "ירח". חלקי דיסק מנותצים היו ממוסגרים לצד העטיפה (ששרדה בשלמותה – לא יודע אם הוא לקח איתו גם את העטיפות).

מישהו היה לוקח את המוזיקה שלו לחלל על גבי דיסק לחלל היום? אני מנחש שלא. זה בטוח יותר סנטימנטלי מקובץ דיגיטלי, אבל זה גם אקסטרה מטען שאתה צריך ממש לרצות לקחת איתך באופן אקטיבי. אני מאמין שרמון ברר איתו בקפידה מה הוא מחליט לקחת איתו. כך או כך, יצא שגם שלוימלה שלנו עבר מסע ארוך אל מחוץ לאטמוספירה וחזרה. שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא.

***

בסוף שנות התשעים, ימי התיכון העליזים שלי, הצליח ארצי לנפק רצף אלבומים רעים בזה אחר זה. ואני, שטעמי המוזיקלי באותם ימים בז במרדנות למיינסטרים האיום הזה, החרמתי במשך שנים ארוכות כל מה שקשור ליוצר הזה. עברו הרבה מאוד שנים, ולקח לי זמן, אבל בסוף אפילו אני הייתי מוכן להודות שטעיתי. שההשמצה עשתה לארצי עוול. שחרצתי גורלות מוקדם מדי: יש מיינסטרים הרבה יותר נורא.

קצת אחרי ההארה הזו, הרשתי לעצמי לנסות מחדש את שלמה ארצי. ומה אתם יודעים? גיליתי כמה אלבומים נפלאים של ממש. בראשם "דרכים", "חצות" ו"גבר הולך לאיבוד" בסוף שנות השבעים, שהם חלק בלתי נפרד מפסקול חיי, ואלבומים נהדרים אחד אחד (אני מפציר בכם לתת להם האזנה הגונה!). אחרי דעיכה מסוימת, וכמה אלבומי אוסף, ו"כרטיס ללונה פארק" הכושל, ונסיעה ללוס אנג'לס וחזרה, הוציא ב- 1992 את "ירח". כמה משירי האלבום עוד יצאו בתקליט שדרים, אבל האלבום בשלמותו כבר יצא רק על גבי דיסק. הוא הפך מיד לסיפור הצלחה כביר, והנמכר ביותר של ארצי עד אותה שנה. משם ביסס את מעמדו כזמר הפופולרי בישראל, עם המגבת והקיסריות ומה שכולנו מכירים.

***

צידו האחורי של הדיסק

צידו האחורי של הדיסק

אין לי את "ירח" בבית. שמעתי אותו כבר מלא פעמים במרוצת השנים – לא בטוח שביוזמתי, אגב – אבל בהחלט יש בו כמה רגעים יפים. את העטיפה שלו אני כמובן מכיר. על צידה האחורי מצוין המפיק המוזיקלי (ארצי, כמובן). ואז מגיע המפיק השותף (יהודה עדר). וגם מי שעשה את ההפקה, וארבעה אנשים שעשו עיבודים. ומעצב? יוק.

עכשיו תראו. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה. ב"דרכים" למשל, גם שם לא ניתן הקרדיט למעצב (בועז כהן התייחס לזה בטור ישן נושן ומקסים כשכתב על האלבום המהולל). אני יכול לחשוב על שתי סיבות כאלה, אבל אני לא יודע מי מהן נוראה יותר. אולי יש קרדיט שמסתתר בתוך החוברת, אולי לא. תעלומה!!!

(היי! אם יש פה קוראים שאוחזים האלבום בבית – סטטיסטית אתם בטוח קיימים! –  אשמח אם תציצו ותעדכנו אותי).

***

דיסקית פיוניר

דיסקית פיוניר

במצב אחר כנראה לא הייתי טורח לספר על העטיפה הזו, אבל במוזיאון המדע שמתי לב לפרט מסוים על העטיפה שנתגלה מאוחר יותר כממש מעניין. על גבי החזית הציב המעצב(ת) המסתורי(ת) שלנו (בהנחה שהעטיפה לא בראה את עצמה יש מאין) סימון צהוב ועדין של גבר ואישה עירומים. הצמד הינו חלק מתוך מה שקרוי "דיסקית פיוניר", לוחית אלומיניום שהוצמדה לחלליות פיוניר 10 ו- 11 בראשית שנות השבעים במטרה – תחזיקו חזק – להעביר מסר מהאנושות לחייזרים תבונים שאליהם עשויות החלליות להגיע. איי שיט יו נוט.

הדיסקית מוקמה מאחורי העמודים התומכים, בכדי שלא תישחק.

הדיסקית מוקמה מאחורי העמודים התומכים, בכדי שלא תישחק.

שתי טיסות אלה של פיוניר היו הראשונות שהתעתדו לצאת ממערכת השמש, ולכן צורפו לחללית. את הרעיון של הדיסקית הגה קרל סייגן, אסטרונום ומרצה בהרווארד, עליה עבד עם אשתו האמנית וכן חוקר נוסף.

בצדה הימני של הדיסקית משורטטות דמויות עירומות של גבר ואישה ומאחוריהן מצוירת החללית, על מנת לתת קנה מידה שיאפשר לחוצנים לדעת את הגודל האופייני של בני האדם. בין הקווים שמציינים את גובה האישה כתוב המספר הבינארי 8, הוא גובה האישה ביחידות שנקבעו למעלה (8×21ס"מ=168ס"מ). ידו הימנית של הגבר מורמת, וזאת על מנת לסמל שפניו לשלום, אם כי הסיכוי שהמחווה תובן הוא אפסי. בכל מקרה, הרמת היד מראה שהגפיים יכולות לזוז. במקור, הדמויות החזיקו ידיים, אך הציור שונה כשהובן שהמוצא עלול לחשוב בטעות שמדובר בייצור אחד ולא בשניים. נראה שהדמויות מערביות וצבע עורן לבן, אך הציור המקורי תוכנן כך שיהיה חופשי ככל האפשר מהבחנה גזעית.

איברי המין של האישה לא מופיעים בציור ורק כף הערווה שלה מצוירת. נטען שהיות שהזמן שניתן לסייגן להכין את הדיסקית היה קצר מאוד, הוא פחד שנאס"א תפסול את השרטוט אם הוא יכיל ציור מורכב מדי של איברי המין.‏ בפולקלור של נאס"א מסופר שהציור המקורי כלל קו קצר שמסמן את הפות, אבל הוא הוסר עקב התנגדותו של המדען הראשי של נאס"א.‏ יש עוד כל מיני סיפורי מורשת וקונספרציה אם אתם רוצים לקרוא הלאה בעצמכם.

מסלול החללית פיוניר 10 על גבי הדיסקית.

מסלול החללית פיוניר 10 על גבי הדיסקית.

עוד על הדיסקית מצוירת גם דיאגרמה סכימטית של מערכת השמש, בה מצויר המסלול שעברה החללית (פיוניר 11 השתמשה באותה דיסקית, אך מסלולה היה שונה – מה שהפך את הלוחית ללא מעודכנת). פלוטו מצוין בדיאגרמה ככוכב לכת למרות היותו כוכב לכת ננסי, זאת מאחר שהחללית שוגרה לפני העברת ההחלטה בשנת 2006. יש גם אלמנטים פיזיקליים נוספים על הלוחית המדברים על פליטת קרינה מאטום מימן, כמו גם על מיקום מערכת השמש ביחס לגלקסיה.

הרבה מאוד ביקורת היתה על הדיסקית, ובעיקר בטענה שנקודת מבטה אנתרופוצנטרית מדי (כלומר, זהו מסר שנכתב כאילו הוא מיועד לבני אדם) ותרבות אחרת תתקשה להבינו. תכנון המסר, ששאף לקודד כמה שיותר מידע במינימום מקום, גרם לכך שאף מדענים אנושיים שניסו לפענח אותו לא יכלו לכולו.

דווקא החלק שמובן לאדם באופן האינטואיטיבי ביותר, שרטוט מסלול החללית, יהיה מסובך ביותר לתרבות שתמצא את המסר. מאמר ב- Scientific American טוען ששימוש בחץ לציון מסלול הוא מלאכותי-אנושי, ותרבות אחרת יכולה שלא למצוא שום משמעות בסימן הזה. הלוס אנג'לס טיימס קיבל תגובות נזעמות רבות מצד קוראים שהאשימו את נאס"א בהוצאת כספי מסים אמריקאיים על שילוח דברי זימה לחלל.

when

"When I'm found in a million years, people will know what the score was." (Bender, Futurama S03E20, )

באחד הפרקים של Futurama נגזר על בנדר הרובוט לשייט בחלל. במהלך הריחוף הוא משרבט גירסא של הדיסקית, בה הוא רוכן מעל דמויות הגבר והאישה ומאיים עליהם. "When I'm found in a million years, people will know what the score was", הוא אומר. הדיסקית הופיעה גם בפרק של משפחת סימפסון, במסע בין כוכבים, ואם זה לא מספיק אז אפילו על עטיפת האלבום Aufheben של בריאן ג'ונסטון מאסאקר, 20 שנה אחרי שלמה שלנו.

עכשיו רק נשאר לגלות מי החביא את המעצב של העטיפה. זה החוטא שלי.

 

Read Full Post »

משינה - מפלצות התהילה, 1992

 

בפעם הראשונה שכריס קורנל בא לארץ – לפני איזה 5 שנים אני חושב – הודיעו שמשינה תעשה את מופע החימום. עכשיו תראו, אני לא איזה חובב משינה גדול, אבל אמרו שהם ינגנו את מפלצות התהילה בתור חימום להופעה, וזה פתאום נשמע אמממ…נכון. עם הסאונד המשוחרר, הפרוע והמושפע מהפיקסיז, סוניק יות' ומה שעוד כולם שמעו אז בתחילת שנות התשעים זאת היתה בעצם בחירה לא רעה בכלל. ביום המופע עצמו משינה באו לתת עבודה, ובלי דיבורים ניגנו את כל האלבום מתחילתו ועד סופו. בלי "מכונית" או "בלדה לסוכן כפול" או אף שיר אחר.

כמובן שכולם חיכו לכריס קורנל, אבל אני חייב להודות שזה היה מעולה. לא הייתי יכול לחשוב על שום חימום אחר שהיה עושה יותר טוב מה שחימום צריך לעשות (כמו למשל: איך, אבל איך לא היה איחוד של קרח תשע בתור חימום לסוויד לפי שלוש שנים?). ומשינה, מחוץ למשבצת המרכזית, נתנו למוזיקה לדבר.

זה באמת אלבום מצוין. מספרים שמשינה השקיעו בעבודה עליו קרוב לאלף שעות אולפן. הוא יצא ב"זברה תקליטים", הלייבל החדש שהקימו חברי הלהקה. בספר "עסקי הרוקנרול" סיפר שלומי ברכה: "החברים התנפלו על התקליט, עפו באוויר בתחושה שהם דורסים כל מה שעומד בדרכם, בלי לעשות חשבון לשום דבר". חברי הלהקה ציינו את האלבום לא אחת כאלבום שמיצירתו הם נהנו יותר מכל אלבום אחר. יובל בנאי הגדיר את יצירתם המשותפת שלו ושל שלומי ברכה בשירי האלבום כ"שיא יצירתי" של שניהם‏.

היה פער גדול בין מה שהקהל ציפה אחרי "העמותה לחקר התמותה" למה שהקהל קיבל. שלומי ברכה חזר מהעבודה עם נושאי המגבעת על אלבום הבכורה שלהם, והגיע יותר משוחרר ועם תיאבון לרעש. "שלומית בונה סוכה" של נעמי שמר הפך להיות Cecilia Ann בגירסה הישראלית. אחר כך הדיסטורשן של "את באה לבקר" נכנס והאלבום דוהר קדימה דרך מחוזות מאוד לא משינאיים.

וזה היה מוזר. מתוך לב הפופ הישראלי יצאו שירים כמו "הארי קריש דם", או "לילה בעיר". בסוף אפילו "הכל התחיל בנאצר" יצא כסינגל. ימים מוזרים, אין ספק. אני חושב שרוב הקהל די שנא את האלבום, כי זה לא מה חובבי משינה ציפו לקבל. אבל כנראה שהזמן עשה את שלו והיום הוא כבר יותר קל לעיכול ולא נותר כתקליט זנוח בדיסקוגרפיה של משינה. זהו גם אחד האלבומים היחידים של משינה שלא עשה שימוש בצילומים של ברי פרידלנדר, מעין עדות על שינוי הכיוון של הלהקה.

את עטיפת התקליט ציירה מיה זר, ציירת מצליחה שמאז כבר הספיקה להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. "התקליט הוא מאוד חריג מבין האלבומים של משינה, וגם הכי טוב שלהם. בשנים ההם עשיתי כמה עטיפות והיינו חברים טובים, וככה זה נהיה. אני חושבת שזה גם האחרון שיצא בפורמט של תקליט".

"רצינו שזה יראה פרוע, כמו איזו מסיבה פרועה, לנסות להתחבר לתקליט. אני משערת שהאימאג' שעל חזית העטיפה היה המצאה שלי, אבל עברו מאז איזה 400 שנה. אני כן זוכרת שביחס לעטיפות אחרות – למשל כשעבדתי עם מאור כהן על זקני צפת הראשון – היה לי הרבה מאוד חופש פעולה. העבודה היתה נורא חופשית, נורא משוחררת גם לי כציירת".

עטיפת התקליטון "הכל התחיל בנאצר"

עטיפת התקליטון "הכל התחיל בנאצר"

לאלבום יצאו חמישה תקליטונים – הכל התחיל בנאצר, את באה לבקר, בנות הים, אין מקום אחר ואיזה איש. "עשינו גם כמה DJ-ים מדהימים שהיו עוד יותר פרועים מהעטיפה. אנקדוטה מצחיקה היא שאחד התקליטונים היה פרודיה לאיזה קעקוע שחור על גבי צהוב. אני זוכרת שהבאתי את זה לבועז בן ציון, המנהל שלהם, והוא אמר לי שהוא אוהב את זה אפילו שזה צהוב. לא הבנתי למה הוא אומר את זה עד שגיליתי שזה בגלל שמדובר בצבעים של מכבי".

BNOT

at baa

EN

Eize

 

***

515882אלון שיפטן היה איתי בחוגי סיירות בזמן שהייתי בתיכון. היינו מטיילים ביחד פעם בחודש במשך כמה שנים. הוא היה בחור קצת מוזר, ועם חוש הומור שמובן רק לו אבל הוא היה בחור אופטימי עם לב זהב ונשמה טובה. אחר כך התגייסנו והיינו נפגשים רק לעתים רחוקות. יום חורפי אחד ב- 2001 התקשרה אליי חברה מהקבוצה שלנו לעדכן אותי שהוא נהרג בתאונת דרכים בצומת כח. כמה חודשים קודם הוא השאיל לי את "מפלצות התהילה" ואמר לי שאני חייב לשמוע את הדיסק הזה, ושהוא לא דומה לשאר הדיסקים של משינה. לא הספקתי להחזיר לו אותו והוא אצלי עד היום, יושב לי על המדף ועל המצפון. הטור הזה בשבילך, חבר.

משינה – מפלצות התהילה, 1992. עטיפה: מיה זר.
עטיפות התקליטונים באדיבות האספן אריק קנס.

Read Full Post »

זקני צפת / זקני צפת, 1992

מיום ראשון עד יום שישי
עומד באלנבי
דוחף בתחת
אבל לא דוחפים לי

אנשים מסתכלים עלי
אפשר לחשוב שאני לא בסדר
ערבים מתחילים איתי
מזל שאני לא שמאלני

מתוך "דוחף באלנבי"

 

 

 

 

  

  

קודם כל: התרווחו לכם בכסא, הישענו אחורה והתענגו על הקטע ההיסטרי הבא

ועכשיו, תחלישו קצת ושימו פליי


דבר העורך:  כמה שבועות לאחר שידור הכתבה הנ"ל במבט שני, שודרה כתבת ההמשך המובטחת שעסקה בסצנה בארץ. במסגרת הכתבה (שלצערי הרב לא הצלחתי לאתר ולשלב כאן באתר) תהה חיים יבין על שמה המשונה של הלהקה וכינה אותה טראש. אולי לחלקכם קשה לשמוע את מה שהלהקה העזה לעשות ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", אבל זקני צפת עשתה את מה שניתן היה לראות קודם רק בחו"ל. את מה שאמנים דיברו עליו, אבל פחדו לעשות. זקני היתה כל מה שלהקה פרועה ובועטת צריכה להיות. וכפי שתראו מיד, שום דבר בכל הנוגע להסברי הלהקה על העטיפה לא מפתיע. ואם זה לא מספיק, אסיים בסיפור קצר: חברי היקר א' דיפדף לו בין מדפי התקליטים ב"אוף דה רקורד" לפני כמה שנים טובות כשלפתע נכנס מאור כהן. אריה גלזר (האיש והאגדה) שואל אותו במה הוא יכול לעזור לו, ומאור כהן שואל אותו אם יש לו את האלבום הראשון של זקני צפת כי פשוט אין לו אותו…

במה מדובר: זקני צפת הוקמה ע"י מאור כהן בהיותו תלמיד תיכון בן 16 בלבד, והפכה בן לילה לשם החם בארץ. הלהקה אופיינה בסאונד צעיר, בועט ומשוחרר כל רסן. בתחילת הדרך, המוסיקה היתה פחות מלודית וקליטה, אבל הבאזז הגדול הגיע בעקבות ההופעות הפרועות של הלהקה. זקני צפת הלכו עד הסוף – צרחות, גסויות, הומור, סטייג' דייווינג ואחד מאור כהן בתחתוני בוקסר. חברות התקליטים ראו את הפידבקים החיוביים מהצעירים, אבל חששו שמדובר בעניין זמני וחולף. איציק ליכטנפלד, שהפיק את משינה באותם ימים, התלהב מאוד ולימים הפך להיות האמרגן והמפיק של הלהקה. לאחר לא מעט הופעות חימום במסגרת הסיבוב של "מפלצות התהילה", הוחתמה לבסוף הלהקה ב- NMC ושחררה את האלבום המדובר. עד התפרקותה ב- 96', התחלפו כמעט כל חברי ההרכב והלהקה הוציאה ארבעה אלבומים – יותר ערבים לאוזן ויותר מצליחים מסחרית .

אז ככה: התמונה מציגה את חברי הלהקה בחוף הים בתל אביב, כשברגע פטריית פיצוץ ענקית. הגיטריסט אורן לוטנברג לא זוכר את הנקודה המדויקת בה צולמה עטיפת האלבום. "בחוף בתל-אביב", הוא אומר, "נראה לי שבאזור בוגרשוב. סביר להניח שזה קרה שם, כי לא היה לנו כוח ללכת רחוק יותר, לא משנה לאיזה כיוון. הרעיון היה לצלם תמונה בה תל-אביב נחרבת בפיצוץ אטומי. אולי משהו קצת אנרכיסטי", מסביר לוטנברג. "זו היתה מעין הצהרה: 'זקני צפת הגיעו ואיתם פיצוץ אטומי'. אני יודע שבים תמיד יש תאורה טובה, כנראה זה היה השיקול להציב אותנו שם". רע מוכיח מוסיף: "הכל היה חלק מהמצברוח המרדני שהיינו בו. חשבנו שזה יהיה מצחיק להציג את ה-פצצה על תל אביב בזמן שכולם מבלים בים. אני חושב שהביקורת הזאת עדיין רלוונטית ועומדת גם היום".

Count Basie / The Complete Atomic Basie, 1957

מי שאחראית לצילומים היא האמנית מיה זר, שאחראית בין היתר גם לעיצוב של "מפלצות התהילה" של משינה. "אני זוכרת שלקחתי מצלמה כי בא לי לצלם אותם, ושירדנו לאלנבי לאיזה קפה מעופש בפינה של פינסקר. יכול להיות שצילמנו שם גם, ואחר כך עד כמה שאני זוכרת ירדנו לים, אני חושבת שלחוף ירושלים – זה הכי קרוב. עשינו סדרה של איזה מיליון צילומים, רע ישר התפשט, הכל היה מאד ספונטני ולא מי יודע מה מתוכנן. אני לא ממש זוכרת פרטים ולפי דעתי הערמה הענקית של התמונות של זקני צפת נעלמה לי בכל מעברי הדירות והארצות שקרו מאז".

הפיצוץ עצמו לקוח מעטיפת האלבום E=MC² של Count Basie (אלבום שמוכר יותר בשם The Atomic Basie). "היינו יכולים לקחת את התמונה הזו מכל מקום", מוסיף מוכיח, "אבל זו הייתה המחווה הקטנה שלנו לעטיפה אחרת של האמן הנפלא".

 

זקני צפת, "זקני צפת (הראשון)", 1992. צילום -מיה זר.

Read Full Post »