[פורסם ב- 29/8/12 בעכבר העיר, במסגרת הסיכום השנתי המשותף לעכבר העיר ולקול הקמפוס. מה, עוד לא הצבעתם?]
פייר, שנה מעולה.
משהו טוב קורה בזמן האחרון. אני חושב שאפשר כבר לסמן רשמית את היציאה מדכדוך מזרח תיכון חדש שידענו בעשור החולף. התמונה כפי שאני רואה אותה היא כזו: עשרות מוזיקאים מתוסכלים התחילו לכתוב באנגלית ולכוון החוצה לעולם הגדול. שם, בחו"ל, לא שומעים רק רוק ניינטיז ואפשר להעז קצת יותר. אין באמת מה לחשוש ואפשר להתנסות, ולו כי גם ככה אין מה להפסיד בשוק המקומי הפצפון שלנו במצבו העגום. ראו המוסיקאים כי טוב ושלא נגרם כל נזק, ועם קצת יותר תאווה, אומץ יצירתי ובטחון, עטו היוצרים גוון מקומי יותר ומאוד מרענן. בין אם בצליל, בין אם במעבר לעברית ובין אם בטקסטים, מתחיל לחזור לו הזיק בעיניים בכל מה שקשור ליצירה המוסיקלית בארצנו הקטנטונת. כך זכינו לקבל בשנה אחת את טייני פינגרז לצד מונטי פיורי, את קוב לצד בני המה, את אלון עדר לצד בוא לבר ואת רותם אור לצד אפרת בן צור. היה קשה מאוד לברור את המיטב מכל ההיצע הבאמת-עשיר הזה, והנה חמישיית אלבומים שגרמה לי לשוב ולהאמין במוסיקה שלנו בשנה החולפת עוד יותר מהשאר. ארבעה מתוכם הם אלבומי בכורה, אגב. יש סיבה טובה לאופטימיות.
אנטיביוטיקה – להישמע להוראות השימוש
קשה מאוד לכתוב על אנטיביוטיקה מבלי לעשות השוואות ולהפנות לרפרנסים אחרים. הקליק, נושאי המגבעת, משינה (הימים המוקדמים) ושאר מיני ניו-וייב, פאנק וסינתי של אמצע שנות השמונים. על פני השטח, זה בוודאי לא משהו שלא שמענו קודם לכן. אסופה קליטה וקולחת של המנונים זועקים שטרם הספקנו לשכוח. אף על פי כן, זהו אחד האלבומים המרעננים שיצאו פה בשנה החולפת. כמו של פעם, אבל חד יותר, נקי יותר וישיר יותר. שומעים את זה מהשניות הראשונות, ותמיד חוזרים להתחלה כשהאלבום נגמר.
בעודנו נשטפים בגל שובם של הסינתיסייזרים, התקליט הזה מושך הרבה יותר לרוק מאשר לפופ. הטקסטים עוסקים באובדן בעיר הגדולה ובניכור של החברה, ואלה קיבלו ביטוי הולם בעטיפה המצופפת והדוחקת שעיצבה לוטם גינתון. הצליל האפל והקודר משלים את האלבום הזה לכדי חבילה אחידה ומלוכדת. לא שאני איזה חובב משינה גדול, אבל כששומעים את סלונואיד בהופעה, אפשר בקלות לדמיין את תחושת הקהל לפני רבע מאה כשגל חדש עוד היה גל חדש. יש תקווה בשוליים, עכשיו היא רק צריכה לפרוץ החוצה.
לא דובים – בעזרת הנשים
יותר משלמה ארצי או מיאיר לפיד, הדבר הכי ישראלי שאתם צריכים להעניק לעצמכם השנה הוא את אלבום הבכורה של לא דובים. לא מעט השראות עברו לי בראש כששמעתי את הדיסק הזה – אינפקציה, איטליז, מרסדס בנד, איזבו, אפילו קצת כוורת – והמעניין הוא שכולם ישראלים. למרות שהאלבום נע בין פרוגרסיב לפ'אנק (שני סגנונות שבהחלט לא מבדלים את הסצינה המקומית מזו הבינלאומית), לא ניתן לטעות בישראליות שלו. הטקסטים עוסקים בחיים שלנו כאן בארץ, עם מבט ציני\מפוכח\נונסנסי – אני לא בטוח מה התשובה הנכונה.
נשים יהודיות וערביות במפעל לייצור זיתים מעטרות את העטיפה, לאיורו של אלון ברייאר המוכשר כשד. המוזיקה מקפיצה, יש ימבה בוזוקי בצליל ים תיכוני וסלאפים על הבס עד אין קץ. על אף הכתיבה הנוקבת, התקליט הזה פשוט עושה שמח ומחזיר את האמונה ביצירה המקומית. ואם לא די בכך, עיבוד השנה שלי הולך ללא ספק לקטע האינסטרומנטלי "גרוזינים". בית ספר בהלחנה, בתיזמור ובשמחה. תענוג גדול.
Sun Tailor – Like The Tide
תעשיית המוזיקה מתמודדת בשנים האחרונות עם סבלנות הולכת ופוקעת של המאזינים. ההיצע העצום לצד נגישות כמעט מלאה לכל חומר שכל יוצר משחרר הופכת אותנו למאזינים חסרי סבלנות ופוסלים נחפזים. במקרה של סאן טיילור, אפשר לומר שקרה לי ההיפך הגמור. דקה אל תוך הדיסק, כבר ידעתי שזה הולך להיות האלבום שאני אשמע הכי הרבה בשנה הקרובה. וכך היה.
עננה לונדונית מרחפת מעל התקליט החורפי הזה, משייטת לה בין ניק דרייק לבון איבר. ארנון נאור, האיש מאחורי שם הבמה, פורט על נימי הרגש כמעט באותה המיומנות שהוא עושה זאת על הגיטרה שלו. השירה הרהוטה והעדינה באנגלית נשמעת מצוין, וגם הצליל מאוד נקי וחלק. צילום מ- 1925 של הרקדנית אנה פבלובה על העטיפה רק מחזק את תחושות העל-זמניות וה"לא מכאן". יש יופי של הרכב שמגבה אותו (היחיד שאני מכיר שעושה שימוש בשתי גיטרות slide, אגב), ובהופעות זה נשמע לא פחות טוב ועדיין מרגש. הנאמבר וואן שלי השנה, וכל סופרלטיב שתרצו להוסיף יתקבל בברכה. אל תגידו שלא אמרתי.
ספי אפרתי – להתעורר בארץ אחרת
השם ספי אפרתי אולי אומר לכם משהו ואולי לא. אחרי שליווה והיה חבר באלף הרכבים (אביב גפן, רם אוריון, הווקי טוקיז, מוניקה סקס, בתרי זוזיי, בלאקפילד, שי נובלמן ובטח עוד כמה שאני לא זוכר או מכיר), יצא השנה אלבום ראשון שלו בקדמת הבמה. כיאה לחצי מאלבומי הבכורה ישראליים מהשנים האחרונות, הוא יצא מושקע ומופק היטב (במקרה הזה גיא שמי), מרפדים אותו כלי מיתר בחצי מהשירים והוא מתהדר בסוללה ארוכה מדי של מוסיקאים מהדרך המשותפת שקופצים להשתתף ולהגיד שלום.
אפרתי עצמו כתב והלחין את הרוב, וגם עשה את שלו על הבס והקלידים הכבדים. באבחנה מסקרנת בראיון ללאון פלדמן בקול הקמפוס, הוא סיפר שאין באלבום שימוש בשורשים א.ה.ב ו-ע.ז.ב. כן יש פה טקסטים אינטליגנטים שמתמודדים יפה עם זוגיות, ומתעסקים קצת במקום שלנו בתל אביב וכאן באופן כללי. אין פה משהו שלא שמענו קודם לכן, באק טו בייסיק בגדול, אבל אין כמעט נקודות חולשה באלבום הזה. אלבום רוק שעשה את זה נכון. יצא יופי.
ישראל ברייט – דרגות לכלוך ונקיון
לפני 14 שנה יצא אלבומם של השמחות, אחד התקליטים הטובים ביותר שידעתי מהעשור ההוא (ובכלל). אקורדיוניסט רוסי, דרבוקאי ערבי, הכתיבה הברייטית הטיפוסית וקיבוץ גלויות אחד גדול. האלבום ידע הצלחה מפתיעה מאוד, שמעולם לא השתחזרה בהמשך הקריירה של ברייט. בינתיים ברייט שקע בלימודי קומפוזיציה, והשנה שבר בצורת של שבע שנים עם אלבום חדש והו כה אופייני.
סוג של "עני וטוב לו" הוא ישראל ברייט. התקליט הזה יצא בהוצאה עצמית עם מינימום תהודת יחסי ציבור וראיונות בתקשורת. מנגד, הבנאדם קורן אושר, טוב לב, שמחת חיים של אנשים פשוטים ומדבר אל העם, אך במבט מאוד אמיתי וכן. מלאכת הלחנים והעיבודים היא מגוונת, וקשה להתחיל אפילו למנות את מקורותיה (תשואות רמות לאקורדיוניסט ויטלי פודולסקי). אז ב"דרגות לכלוך ונקיון" נפל לי סופית האסימון. כנראה שמי שיישמעו את ברייט הם אותם קומץ "ברייטיסטים" שצעדו צעד אחד מעבר למה שהרדיו דחף להם, והולכים אחריו כבר שנים. אני שם כבר מזמן. בשיר התיקון העצמי החברתי "המנקה", שר ברייט "קודם כל את עצמי אנקה, כי גם אני זונה זקנה". אם גם אתם מכירים רק את "יודה יודה", "היו לי פעם חברים" ו"בדרך הביתה", עוד לא מאוחר לתיקון עצמי.
סיפור, כיסוי. 