Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוגוסט, 2012

[פורסם ב- 29/8/12 בעכבר העיר, במסגרת הסיכום השנתי המשותף לעכבר העיר ולקול הקמפוס. מה, עוד לא הצבעתם?]

פייר, שנה מעולה.

משהו טוב קורה בזמן האחרון. אני חושב שאפשר כבר לסמן רשמית את היציאה מדכדוך מזרח תיכון חדש שידענו בעשור החולף. התמונה כפי שאני רואה אותה היא כזו: עשרות מוזיקאים מתוסכלים התחילו לכתוב באנגלית ולכוון החוצה לעולם הגדול. שם, בחו"ל, לא שומעים רק רוק ניינטיז ואפשר להעז קצת יותר. אין באמת מה לחשוש ואפשר להתנסות, ולו כי גם ככה אין מה להפסיד בשוק המקומי הפצפון שלנו במצבו העגום. ראו המוסיקאים כי טוב ושלא נגרם כל נזק, ועם קצת יותר תאווה, אומץ יצירתי ובטחון, עטו היוצרים גוון מקומי יותר ומאוד מרענן. בין אם בצליל, בין אם במעבר לעברית ובין אם בטקסטים, מתחיל לחזור לו הזיק בעיניים בכל מה שקשור ליצירה המוסיקלית בארצנו הקטנטונת. כך זכינו לקבל בשנה אחת את טייני פינגרז לצד מונטי פיורי, את קוב לצד בני המה, את אלון עדר לצד בוא לבר ואת רותם אור לצד אפרת בן צור. היה קשה מאוד לברור את המיטב מכל ההיצע הבאמת-עשיר הזה, והנה חמישיית אלבומים שגרמה לי לשוב ולהאמין במוסיקה שלנו בשנה החולפת עוד יותר מהשאר. ארבעה מתוכם הם אלבומי בכורה, אגב. יש סיבה טובה לאופטימיות.

אנטיביוטיקה – להישמע להוראות השימוש


קשה מאוד לכתוב על אנטיביוטיקה מבלי לעשות השוואות ולהפנות לרפרנסים אחרים. הקליק, נושאי המגבעת, משינה (הימים המוקדמים) ושאר מיני ניו-וייב, פאנק וסינתי של אמצע שנות השמונים. על פני השטח, זה בוודאי לא משהו שלא שמענו קודם לכן. אסופה קליטה וקולחת של המנונים זועקים שטרם הספקנו לשכוח. אף על פי כן, זהו אחד האלבומים המרעננים שיצאו פה בשנה החולפת. כמו של פעם, אבל חד יותר, נקי יותר וישיר יותר. שומעים את זה מהשניות הראשונות, ותמיד חוזרים להתחלה כשהאלבום נגמר.

בעודנו נשטפים בגל שובם של הסינתיסייזרים, התקליט הזה מושך הרבה יותר לרוק מאשר לפופ. הטקסטים עוסקים באובדן בעיר הגדולה ובניכור של החברה, ואלה קיבלו ביטוי הולם בעטיפה המצופפת והדוחקת שעיצבה לוטם גינתון. הצליל האפל והקודר משלים את האלבום הזה לכדי חבילה אחידה ומלוכדת. לא שאני איזה חובב משינה גדול, אבל כששומעים את סלונואיד בהופעה, אפשר בקלות לדמיין את תחושת הקהל לפני רבע מאה כשגל חדש עוד היה גל חדש. יש תקווה בשוליים, עכשיו היא רק צריכה לפרוץ החוצה.

לא דובים – בעזרת הנשים


יותר משלמה ארצי או מיאיר לפיד, הדבר הכי ישראלי שאתם צריכים להעניק לעצמכם השנה הוא את אלבום הבכורה של לא דובים. לא מעט השראות עברו לי בראש כששמעתי את הדיסק הזה – אינפקציה, איטליז, מרסדס בנד, איזבו, אפילו קצת כוורת – והמעניין הוא שכולם ישראלים. למרות שהאלבום נע בין פרוגרסיב לפ'אנק (שני סגנונות שבהחלט לא מבדלים את הסצינה המקומית מזו הבינלאומית), לא ניתן לטעות בישראליות שלו. הטקסטים עוסקים בחיים שלנו כאן בארץ, עם מבט ציני\מפוכח\נונסנסי – אני לא בטוח מה התשובה הנכונה.

נשים יהודיות וערביות במפעל לייצור זיתים מעטרות את העטיפה, לאיורו של אלון ברייאר המוכשר כשד. המוזיקה מקפיצה, יש ימבה בוזוקי בצליל ים תיכוני וסלאפים על הבס עד אין קץ. על אף הכתיבה הנוקבת, התקליט הזה פשוט עושה שמח ומחזיר את האמונה ביצירה המקומית. ואם לא די בכך, עיבוד השנה שלי הולך ללא ספק לקטע האינסטרומנטלי "גרוזינים". בית ספר בהלחנה, בתיזמור ובשמחה. תענוג גדול.

Sun Tailor – Like The Tide

תעשיית המוזיקה מתמודדת בשנים האחרונות עם סבלנות הולכת ופוקעת של המאזינים. ההיצע העצום לצד נגישות כמעט מלאה לכל חומר שכל יוצר משחרר הופכת אותנו למאזינים חסרי סבלנות ופוסלים נחפזים. במקרה של סאן טיילור, אפשר לומר שקרה לי ההיפך הגמור. דקה אל תוך הדיסק, כבר ידעתי שזה הולך להיות האלבום שאני אשמע הכי הרבה בשנה הקרובה. וכך היה.

עננה לונדונית מרחפת מעל התקליט החורפי הזה, משייטת לה בין ניק דרייק לבון איבר. ארנון נאור, האיש מאחורי שם הבמה, פורט על נימי הרגש כמעט באותה המיומנות שהוא עושה זאת על הגיטרה שלו. השירה הרהוטה והעדינה באנגלית נשמעת מצוין, וגם הצליל מאוד נקי וחלק. צילום מ- 1925 של הרקדנית אנה פבלובה על העטיפה רק מחזק את תחושות העל-זמניות וה"לא מכאן". יש יופי של הרכב שמגבה אותו (היחיד שאני מכיר שעושה שימוש בשתי גיטרות slide, אגב), ובהופעות זה נשמע לא פחות טוב ועדיין מרגש. הנאמבר וואן שלי השנה, וכל סופרלטיב שתרצו להוסיף יתקבל בברכה. אל תגידו שלא אמרתי.

ספי אפרתי – להתעורר בארץ אחרת

השם ספי אפרתי אולי אומר לכם משהו ואולי לא. אחרי שליווה והיה חבר באלף הרכבים (אביב גפן, רם אוריון, הווקי טוקיז, מוניקה סקס, בתרי זוזיי, בלאקפילד, שי נובלמן ובטח עוד כמה שאני לא זוכר או מכיר), יצא השנה אלבום ראשון שלו בקדמת הבמה. כיאה לחצי מאלבומי הבכורה ישראליים מהשנים האחרונות, הוא יצא מושקע ומופק היטב (במקרה הזה גיא שמי), מרפדים אותו כלי מיתר בחצי מהשירים והוא מתהדר בסוללה ארוכה מדי של מוסיקאים מהדרך המשותפת שקופצים להשתתף ולהגיד שלום.

אפרתי עצמו כתב והלחין את הרוב, וגם עשה את שלו על הבס והקלידים הכבדים. באבחנה מסקרנת בראיון ללאון פלדמן בקול הקמפוס, הוא סיפר שאין באלבום שימוש בשורשים א.ה.ב ו-ע.ז.ב. כן יש פה טקסטים אינטליגנטים שמתמודדים יפה עם זוגיות, ומתעסקים קצת במקום שלנו בתל אביב וכאן באופן כללי. אין פה משהו שלא שמענו קודם לכן, באק טו בייסיק בגדול, אבל אין כמעט נקודות חולשה באלבום הזה. אלבום רוק שעשה את זה נכון. יצא יופי.

ישראל ברייט – דרגות לכלוך ונקיון

לפני 14 שנה יצא אלבומם של השמחות, אחד התקליטים הטובים ביותר שידעתי מהעשור ההוא (ובכלל). אקורדיוניסט רוסי, דרבוקאי ערבי, הכתיבה הברייטית הטיפוסית וקיבוץ גלויות אחד גדול. האלבום ידע הצלחה מפתיעה מאוד, שמעולם לא השתחזרה בהמשך הקריירה של ברייט. בינתיים ברייט שקע בלימודי קומפוזיציה, והשנה שבר בצורת של שבע שנים עם אלבום חדש והו כה אופייני.

סוג של "עני וטוב לו" הוא ישראל ברייט. התקליט הזה יצא בהוצאה עצמית עם מינימום תהודת יחסי ציבור וראיונות בתקשורת. מנגד, הבנאדם קורן אושר, טוב לב, שמחת חיים של אנשים פשוטים ומדבר אל העם, אך במבט מאוד אמיתי וכן. מלאכת הלחנים והעיבודים היא מגוונת, וקשה להתחיל אפילו למנות את מקורותיה (תשואות רמות לאקורדיוניסט ויטלי פודולסקי). אז ב"דרגות לכלוך ונקיון" נפל לי סופית האסימון. כנראה שמי שיישמעו את ברייט הם אותם קומץ "ברייטיסטים" שצעדו צעד אחד מעבר למה שהרדיו דחף להם, והולכים אחריו כבר שנים. אני שם כבר מזמן. בשיר התיקון העצמי החברתי "המנקה", שר ברייט "קודם כל את עצמי אנקה, כי גם אני זונה זקנה". אם גם אתם מכירים רק את "יודה יודה", "היו לי פעם חברים" ו"בדרך הביתה", עוד לא מאוחר לתיקון עצמי.

Read Full Post »

מכירים את זה שיש לכם גרב שהתבלתה, ואז אין ברירה אלא לזרוק את הגרב השניה או להשתמש בה בתור סמרטוט? ובכן, לקח לי בערך 25 שנים עד שנפל לי האסימון. בשנים האחרונות, מי שיפתח את מגירת הגרביים שלי, ימצא שם גרביים בצבע שחור בלבד. יותר מזה: הוא ימצא שם גרביים מדגם אחד בלבד – גרביים שחורות דקות של דלתא ללא תפר. הן עולות פי שלוש, אבל אין יותר נעים מזה (סמכו עליי פה). אחרי סקר מקיף, הצטיידתי בלא פחות משלושים זוגות של גרביים מאותו דגם (נגמר במלאי, הייתי צריך לחזור לחנות כמה פעמים עד השלמת הרכש). כל פעם שאחת הגרביים מתבלה, אני מיד זורק ומעולם לא דואג לאחותה התאומה – היא תמצא אהבה חדשה עם גרב בודדה אחרת. אחת לשנה אני מבצע רכישה נוספת ומחדש את המלאי. והיתרון הגדול – אף פעם לא מסתבכים עם הקיפול של הכביסה. תחשבו על זה – עשרות גרביים שכולן אותו דבר! חוסך כמה שעות אדם בממוצע מדי שנה (אותן אני מבזבז ברגע זה בהינף יד על כתיבת פוסט על גרביים).

חברי הטוב איתי שלח לי קישור לטאמבלר חדש שעוסק, איך לא, בעטיפות אלבומים שנוצרו באמצעות גרביים. Famous album covers recreated with my socks הוא נקרא, וכשמו כן הוא. לא שמדובר בקונספט חדש – אחת לכמה חודשים מישהו טורח לפרסם את יצירות האמנות שלו כרימייקים בפורמט מזדמן כלשהו (האחרונה שראיתי הציגה עטיפות עשויות מלגו). ובכל זאת, משהו הפעם דגדג לי קצת יותר. לא כי הן היו דווקא טובות באופן מיוחד, אלא בעצם כי למה לא אצלנו?

אז הנה אשתי היקרה ואני בילינו יופי של ערב לחיזוק הזוגיות ביצירה מחדש של עטיפות תקליטים שאנחנו אוהבים באמצעות גרביים, וכולן על טהרת התוצרת המקומית. אמה-מה? כמו שהבנתם כבר, יש לי רק גרביים בצבע שחור, אז נקודת המוצא שלנו היתה די מחורבנת כפי שאתם יכולים לשער. אם כן, בגאווה מהולה בזלזול, אני מרשה לעצמי להצהיר על הסט הראשון בעולם של עטיפות אלבומים ישראליות שנוצרו מחדש עם גרביים. ואם אני טועה, הזוי ככל שזה יישמע, אני חושב שאפשר לומר בבטחה שזה הסט היחיד שנוצר עם גרביים שחורות ללא תפר של דלתא. אולי נטרח להוסיף גם חלק ב' ביום מן הימים אם יהיה לנו כוח, ואולי לא. ואם מישהו רוצה ליצור עטיפות בכוחות עצמו ולשלוח לי, אשמח להוסיף אותן כאן בבלוג (עדיפות תיתנן לבעלי גרביים צבעוניות).

שבוע טוב!

עטיפה 1

עטיפה 2

עטיפה 3

עטיפה 4

תוספת מאוחרת: הקוראת היקרה נורית הלינה על כך שאני נוקב בלשון נקבה בכל איזכור למונח גרב (במקום זכר כפי שאני אמור). הצדק עימה, כמובן, אלא שתמיד אני מתנועע בחוסר נוחות למשמע "גרב מסריח" וביטויים דומים. אני מתנצל מראש בפני כל גרב שמצא עצמו נפגע כתוצאה מפוסט זה.

Read Full Post »

אני רוצה להאמין שלכל חובב מוזיקה ישראלי יש רגע כזה שבו האלבום הזה מצליף בו באבחה אחת, כמו לעמוד ניצב פעור פה וחסר אונים מול גל עצום מימדים מתקרב. לי זה קרה ביום הסטודנט כלשהו, לפני איזה 15 שנה. פעם עוד היתה לי סבלנות לימים ארוכים כאלה, והחלטתי להשאר להופעה האחרונה באותו ערב, מר בנאי היקר כפי שבוודאי ניחשתם. לא הגעתי עם עודף ציפיות להופעה של עוד בנאי, שהכרתי מעט מהיצירה שלו עד אז. כפי שמכיריו ומוקיריו יודעים לספר, את הערב שלי התעתד אהוד לחתום בשעתיים וחצי של הופעה מפוצצת מוחות וכריזמה נשפכת לכל עבר (מיכל מ"שיר טיול" כותבת על כך טוב ממני ובאופן תדיר, למשל כאן). מעבר לכל הסופרלטיבים השחוקים, את הכאפה שלי חטפתי עם כניסת התופים העוצמתית, דקה לתוך "עבודה שחורה".

(צולם בקניון איילון של פעם, אם זכרוני אינו בוגד בי)

סיפורו של האלבום הזה ידוע ומוכר. בנאי חיפש את עצמו וניסה את מזלו במוזיקה ללא הצלחה. אבוד בעולם ומתקנא בהצלחה הרבה של בני משפחתו, נדד בנאי וניסה את מזלו באמסטרדם, בלונדון, ברכבת התחתית. את אלבום הבכורה המופלא הזה הוציא בנאי בגיל מופלג (יחסית, כמובן) של 34, בעודו אבוד בעולם, נודד, חש נגזל וכפועל אלמוני. אדם פשוט ומקופח שמחפש כיוון ושזועק זעקה עוצמתית.

לאחר כמה נסיונות כושלים  ורגע לפני שויתר, מימנה לו משפחתו את ההקלטה של השיר "עיר מקלט", והוא זכה להצלחה מפתיעה. קוטנר מספר שכשתקליט השדרים הגיע לתקליטייה של גל"צ, הוא שמע אותו עשרים פעם ברצף וצעק 'עיר מקלט!'. בנאי (שמסר את העותק באופן אישי) שמע את קוטנר צועק דרך החלון, והבין שמשהו מתחיל לקרות. מפה לשם תפס בנאי תאוצה וחבר ליוסי אלפנט לעבודה על אלבום הבכורה המופתי הזה.

עטיפת תקליט השדרים ל"זמנך עבר"

בנאי טוען שהוא הרגיש במשך שנים כמו מטוס שמישהו החזיק על הקרקע ומשתוקק להמריא, ואני מאמין לכל מילה. האנרגיה והזעקה המתפרצת מהאלבום הזה היא אדירה. לא מעט פסגות מרשימות ניצבות לאורך הדיסקוגרפיה הארוכה של בנאי, אולם אף אחת מהן משתווה בעוצמתה לזו המשתקפת מהתקליט המנסר הזה. זה לא הבנאי שהולך כי הרופא אמר לו שזה טוב ללב, אלא בנאי פועל הבמה הפשוט וחסר העתיד שנשאר לעבוד עד הבוקר כשכולם כבר ישנים ומחר יתחיל עוד יום מדכא כזה.

אנחנו נמצאים היום בעידן הפוסט-מחאה חברתית, זה שבו המוסיקאים שלנו נזכרו פתאום שגם יכולה להיות להם דיעה וביקורת. having said that, אני מתקשה לראות שירים כמו "ערבב את הטיח" או "עגל הזהב" רואים אור בימינו. אני בדרך כלל מתנועע בחוסר נוחות למשמע מנטרות שחוקות כמו "רלוונטי מתמיד", אבל אם לא תקף הדבר לגבי "עבודה שחורה", אז אני לא יודע מה כן.

מי שיצר את העטיפה הזו הוא האמן, המעצב והיוצר איתן פימנטל. "שנתיים לפני צאת האלבום יצרתי שתי עטיפות לתקליטי השדרים של "עגל הזהב" ושל "עבודה שחורה" עבור בנאי. אז היה זמן לכך, ואהוד עוד לא ידע אם יהיה אלבום ואיך הכל יתגלגל. עבור שניהם נתתי אינטרפרטציה ישירה שלי לטקסטים עצמם".

עטיפת תקליט השדרים של "עגל הזהב"

"כשהתקליט המלא עמד לצאת, התגוררתי  באמסטרדם – שם גם למדתי", הוא מספר. "פגשתי שם את אהוד כשהוא הגיע לבקר. הוא השמיע לי קלטת שהיתה איתו ועליה היו מוקלטים שירי האלבום. אמרתי לו שימתין רגע, ושיש לי משהו לעטיפת האלבום. ניגשתי והבאתי את הציור הזה, והוא מיד אמר "את זה אני רוצה!". הדברים פשוט התחברו לו מבלי שהיה צריך לדבר.

עטיפת האלבום צוירה בדיו על גבי נייר מבריק. "הדיו לא היה נספג בנייר, ואני הייתי מנווט את הטיפות. זוהי עבודה מהירה שמבוססת מאוד על אינטואיציות, רגש ותחושות. העבודה היא לא חלק מסדרת ציורים כלשהי שיצרתי, אולם היא מבטאת היטב את הלך הרוח והתחושות שליוו אותי באותה עת – שסעים, קרעים בחברה, בדידות, כאב, היעדר התבוננות, ניכור. אלה דברים שאני חשתי וחוויתי באותה תקופה, וגם אהוד הרגיש אותם בעצמו. את מה שאני ביטאתי בציור, הוא ביטא במילים. היום זה דבר מאוד מקובל ומובן מאליו, אותו מפגש של טקסט ותמונה; יש הרבה מאוד עבודות המשלבות צילום, וידאו, מיצג. בזמנו היה זה אחד החיבורים הראשונים שראינו בין תחומי יצירה שונים לדעתי. לשנינו היו חוויות דומות, והשילוב הזה פשוט שיקף את התחושות המשותפות שלנו.

עטיפת תקליט השדרים של "עבודה שחורה"

"אני חושב שהעטיפה העניקה רובד נוסף מעבר לטקסטים. באותם ימים היו תמיד משבצים צילום של הזמר, לפעמים עם איזה חמציץ בפה. אהוד בא עם משהו אחר לגמרי. הוא אפילו לא רצה תמונה שלו בפרונט. הציור שנבחר מעניק עוד עומק ועוד שכבה לאלבום הזה. לשמחתי, לפני כשנה זכתה העטיפה להוקרה והודפסה על בול מטעם דואר ישראל. לקח זמן לדברים לשקוע וגם האלבום הזה התבסס לו בתרבות שלנו".

הקשר בין בנאי לפימנטל נמשך, כשהאחרון יצר עבורו עטיפה גם לאלבום השני 'קרוב'. "כאן העבודה היתה כבר יותר מסודרת. יצרתי עבור בנאי כמה DJ-ים טרם צאת האלבום, כולם בשחור\לבן ובטכניקה משותפת – גם כדי לאפשר זיהוי מהיר ואינטואיטיבי בידי השדרים. דווקא העטיפה לאלבום היתה שונה –  היא היתה מאוד מגמתית לטקסט. מדובר במרצפת מבית ירושלמי בעיר העתיקה. הבניין נהרס ולקחתי לעצמי כמה מרצפות משם. אהוד אהב את הרעיון, סרקנו את המרצפת הזו במכונת זירוקס והיא מצאה את דרכה לעטיפת האלבום". במרוצת השנים (לפני ואחרי הפליטים) יצר פימנטל כרזות ועטיפות שונות, שחלקן הוצגו גם בתערוכת "רואים רוק'נ'רול" שכתבתי עליה בזמנו כשהוצגה. בקישור זה כמה עבודות של פימנטל מתוכן, ביניהן כרזות לפורטיס בקולנוע דן, הקליק בצוותא ועטיפת אלבום של אטרף.

עטיפת "עבודה שחורה"

לפני כמה שבועות הגיע טוויסט מעניין בסיפורנו בדמות פרוייקט מחווה לאלבום "אהוד בנאי והפליטים", אותו ערך בית הספר Muzik. למעט "הדרכים הידועות" (הרימייק של "חתונה לבנה" על ידי מבחר אמני ישראל), מדובר בפעם השניה שאני מצליח לחשוב שבה מבצעים אלבום שלם מחדש, שיר אחר שיר (לא מחשיב את "בחזרה לשבלול" של רוקפור).

אני מודה ומתוודה שגם הפעם לא צלחתי את האלבום המחודש עד סופו, ולו בגלל אותו סוג של חילול קודש שצרם לי עוד לפני שעשיתי play בכלל. כן סקרן אותי לדעת איך מעצבים עטיפה לרימייק של אותו אלבום, 25 שנה אחרי. אם בצד המוסיקלי יותר קל לי לדמיין איך יכולה להישמע גירסה חדשה, הרי שבפן העיצובי זה פחות טריוויאלי עבורי.

מי שנתן על כך את הדעת הוא המעצב הגרפי טוביה קודשביץ (שאולי מוכר לכם גם כ- DJ ). הוא מספר: "בהתחלה באמת יצאתי מתוך נקודת הנחה שזהו רימייק לאלבום הקלאסי של הפליטים, וכך גם נגשתי לעיצוב של האלבום החדש. היות ואני גם דיג'יי ומיוזיק הוא בבסיסו בי"ס למוזיקה אלקטרונית, התייחסתי לעטיפה כמו אל רמיקס". העטיפה שיועדה בתחילת הדרך עשתה שימוש בעבודתו של פימנטל, תוך שהיא מעניקה לו אינטרפרטציה מעניינת באופן שמקובל בסינגלים של רימיקסים (זה מאוד הגיוני, בעצם!).

סקיצה לעטיפת אלבום המחווה, העושה שימוש בדימוי המקורי של פימנטל.

"לאחר מכן הגיעו קשיים  של זכויות יוצרים על שימוש בדימוי של העטיפה, על השם וכדו' ונאלצנו לרדת מהשם ומהקונספט. שם האלבום השתנה ל'אורחים לרגע' וכך גם הקונספט", הוא ממשיך. "הקשיים לא הסתיימו, מפני שהתברר שאהוד מוציא סינגל ראשון מתוך האלבום האקוסטי שלו תחת אותו שם. משם הגענו לשם "עבודה שחורה", וכך זה גם הסתיים. אני יודע שאהוד מאוד אהב חלק מהעיבודים החדשים ואפילו השתמש באחד מהם באלבום האקוסטי שלו". העטיפה החדשה מעניקה מראה מודרני תוך שימוש בגופנים מעוגלים ורכים יותר, עם אייקונוגרפיה, גוונים ופילטרים בני זמננו.

כמה מהסקיצות מתהליך העבודה של קודשביץ:

לפני סיום: אם מישהו בטעות החמיץ את הסרט הנ-פ-ל-א "חייב לזוז" של אבידע לבני, עוד לא מאוחר לתקן את העוול. מופת לתיעוד דוקומנטריסטי ברוק הישראלי, ובכלל סיפורו המפורט של האלבום הנהדר הזה מכל מי שנכון שיספר אותו. טעימה קטנה מפי אהוד על יוסי אלפנט המנוח:

לך, אלפנט!

——————————————————————-

אהוד בנאי – "אהוד בנאי והפליטים", 1987. עטיפה: איתן פימנטל.

תלמידי ביה"ס Muzik – "עבודה שחורה – מחווה לאהוד בנאי והפליטים", 2012. עטיפה: טוביה קודשביץ\סטודיו חץ.

Read Full Post »