Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נורית וינד קידרון’

את המעצבת נורית וינד-קידרון הכרתי לראשונה כשכתבתי על עטיפת אלבום הבכורה של רוקפור שעיצבה בראשית שנות התשעים. מאז אותה עטיפה חלפו מעל עשרים שנה, כשבדרך עיצבה אינספור עטיפות לאמנים רבים, בהם חווה אלברשטיין, פונץ', אלון אולארצ'יק, ואחת שתמיד חיבבתי לשפי ישי. בשנים האחרונות היא מעבירה קורס בעיצוב למוסיקה, במסגרת לימודי תקשורת חזותית בבי"ס גורן במכללת עמק יזרעאל לתלמידי שנה ב'. מבנה הקורס הוא כזה שבשיעורים הראשונים לומדים להתמודד עם טקסטים ולחנים של מוסיקאי מסוים (תוך מתן אינטרפרטציות חופשיות לחומרים), ומסתיים בעיצוב ערכה של סינגלים ועטיפה לאלבום.

בשנים האחרונות נבחר מוסיקאי מן השורה, והסטודנטים עובדים לאורך הסמסטר על דיסק עתידי שלו שעומד לצאת. השנה עבדו הסטודנטים על אלבום מתקרב של מאור כהן. בראשית הסמסטר קיבלו התלמידים מהאמן סקיצות של שני שירים שצפויים להכנס לאלבום, ועיצבו עבורם סינגלים. תוך כדי הסמסטר הם מאזינים לחומרים ישנים וחדשים, הולכים באופן מרוכז להופעה ומשוחחים איתו. בסוף הסמסטר, לאחר שהסטודנטים עיצבו סינגלים, פוסטרים ואת כל חוברת האלבום, מגיע המוסיקאי למכללה להתרשם מהעבודות השונות.

(ככה זה נראה:)

וינד-קידרון מצביעה על אחד המקומות הייחודיים שהקורס לוקח אליהם: "מצד אחד, מדובר עבורם [הסטודנטים] לראשונה בעבודה מול לקוח עם תדמית ומאפיינים מסוימים, ולא לאוויר החופשי. מנגד, לעצב למוזיקה זה לא כמו לעצב עבור בנק – יש חיבור מהבטן, ממקור רגשי ובאינטרפרטציות אישיות. כמעצב, אתה מביא לשם יותר מעצמך. מבחינת המוסיקאי, הוא מקבל 30-40 סקיצות שונות בתכלית, עם אותו מעוף שיש לסטודנטים וקצת חסר לנו המעצבים הותיקים, ששוקעים בעבודה. זאת בניגוד ל- 2-3 חלופות שככל הנראה היה מקבל בשלב ראשון מסטודיו טיפוסי מולו היה בוחר לעבוד". בשנה שעברה עבדו התלמידים על אלבום חדש לירמי קפלן שעתיד לצאת בקרוב, כשאכן נמצא שידוך מוצלח. אחד הסטודנטיות המשיכה לעבוד מול האמן על שיופים נוספים של העטיפה עם תום הקורס, והפוסטרים שעיצבה כבר נמצאים בשימוש היום.

גירסה מוקדמת של האלבום כלוח שנה, כחלק מהתרגילים בקורס "עיצוב למוסיקה"

אז מסתבר שלא רק שבעמק יזרעאל יש קורס בנושא. גם במכון אבני מועבר קורס שנה ד' בתקשורת חזותית בשם "עיצוב למוזיקה", אותו מעביר המעצב דור כהן. כהן הותיק צבר קילומטראז' מכובד של עטיפות בעשרים השנים האחרונות (ובפרט את האחרון של ברי סחרוף, שכתבתי עליו בזמנו), ויש לו המון ידע ונסיון שהוא מביא איתו. תולדה מוצלחת במיוחד מהקורס של כהן היא העטיפה היפה של "חום וצל", אלבומו של רועי סלמן. לא ריכזתי סטטיסטיקה כזו מעולם, אבל אני לא אופתע אם יותר ממחצית העטיפות שאהבתי והצגתי כאן בבלוג מקורן אינו בהתקשרות עסקית טיפוסית בין מעצב ללקוח. כמה מהקאברים המוצלחים שנסקרו פה נוצרו עבור חברים, בני זוג ואפילו – במסגרת קורס אקדמי. בין אם מדובר בהשקעה גדולה יותר, בין אם בהיכרות יסודית עם האמן ובין אם פשוט לא מתייחסים לכך כעבודה גרידא, כנראה שזה מוכיח את עצמו בסופו של דבר.

מארז סינגלים, כחלק ממטלות הקורס

אז רועי סלמן הוא יוצר שהוציא לאחרונה אלבום בכורה קטן ומינימליסטי (שירה וגיטרה, בעיקר), אישי ורגיש. אני אישית מאוד התרשמתי מהעטיפה, ובאופן חריג אף אומר שהיא די עומדת בפני עצמה (למרות שהיא בהחלט משתלבת היטב עם האלבום). את העטיפה עיצבה שמרית סוויסה, שסיימה לאחרונה את לימודיה באותו מסלול של תקשורת חזותית במכון אבני. "אני מכיר את שמרית כבר המון שנים ואנחנו חברים טובים", מספר סלמן. "היא גם שמעה את שירי האלבום הרבה לפני שידעתי בכלל שהם יהפכו לאלבום ביום מן הימים. היא תמיד היתה מאיירת, וזה גם מה שהלכה ללמוד. כשהשירים התגבשו לאלבום, ביקשתי את עזרתה בעיצוב העטיפה, אבל היא היתה עסוקה מדי בלימודים באותו זמן".

"במסגרת הקורס 'עיצוב למוסיקה' שלקחתי, נדרשתי לעצב משהו שמתקשר למוסיקה", מספרת סוויסה. "אני התעניינתי ברעיון לעצב לוח שנה אורכי, כזה עם ספירלה שניתן לדפדף בו. רועי בדיוק התקדם עם האלבום, וזה פשוט השתלב לי יופי עם התרגיל. בניתי לוח שנה שכולל את מילות השירים ואיור תואם בצידו הקדמי, והאקורדים של השירים מופיעים בצידו האחורי".

מארז סינגלים, כחלק ממטלות הקורס

עם התקדמות הקורס, נוצרו גם סיכות דש כמרצ'נדייז, ולקראת סוף הקורס גם פיתוח לעטיפה מלאה לאלבום. "הקפדתי שהעטיפה תהיה בצבעים שמשתלבים בשם האלבום – 'חום וצל' – גוונים של חום, צהוב וירוק. כמו כן, היה לי חושב שזה יהיה מאויר. לא רק שזו יותר ההתמחות שלי, אני חושבת שזה גם איפשר לי להכניס באופן אישי יותר על רועי. אני מכירה אותו עוד מהגן, ולא היינו צריכים לדבר בכלל על מה שנכון לעשות בעטיפה".

מתוך העטיפה לאלבום

דפי החוברת כוללים איורים שנשזרים בחייו של סלמן ובהשירים שכתב. "הרבה מהסיטואציות המופיעות באלבום מוכרות לי, וידעתי לקשר את שירי האלבום לסיפורים האישיים וליצור את הדימויים הראויים בעיניי. החלון המאויר, למשל, נוצר בהשראת הדירה בה התגורר בירושלים. היה לו שם חלון עתיק ירושלמי כזה, והוא כתב בבית הזה לא מעט מהשירים באלבום. גם מספר הבית שרשום תחת החלון הוא זה שבו התגורר. הג'ירפה שולבה לראשונה במארז לסינגלים שגם עליו עבדתי במהלך הקורס. זו החיה האהובה עליו – יש לו המון ג'ירפות קטנות בבית – והיא שולבה גם בעטיפה כחלק מאיזושהי פנטזיה. האדם הקטן ביער הגדול [שהופיע בחזית] די מלנכולי, ויוצר תחושת חוסר ודאות מסוימת. שיחקתי עם הפרופורציות ביניהם עד שהשביע את רצוני".

איזה כיף זה ערימות

למרות ריבוי הדימויים והשונות ביניהן, הביצוע מאוד אחיד ומתחבר היטב לכדי משהו שלם. "היה לי חשוב שהקומפוזיציה תצא מקצועית. בקורס  גם הודגשה החשיבות של הבלטת האלבום לכשיגיע לחנות או לידי שדרים. גם בקליפ שצילמנו ל'הפעם הראשונה' ניסינו לשמור על אותו קו של גווני צבעים. בכלל, זאת חוויה מאוד מיוחדת כסטודנט שעבודה בקורס אקדמי מודפסת בהרבה עותקים באופן מקצועי. אולי מכיוון שאני מכירה היטב את האמן ומאוד התחברתי ליצירה שלו, יצאתי מרוצה באופן מיוחד מהעבודה הזו".

כמה אימאג'ים יפים מתוך החוברת, כפי שהודפסה לאלבום:

רועי סלמן – חום וצל, 2012. עיצוב: שמרית סוויסה.

Read Full Post »

החברים של נטאשה - רדיו בלה בלה, 1994

"כמו כולם הלכתי לגן וספרתי עד עשר
אחר כך הגיע הזמן ללכת לבית ספר.
דנה קמה, דנה למה? כמו כולם…
אחר כך אני בן שלוש עשרה – מזל טוב! בר מצווה!
אחר כך ואחר כך פתאום צבא…
להיות חייל זה נורמלי – להיות משוגע זה דבר מטומטם?
אחר כך ואחר כך טיול בעולם, וילד טוב של אמא מגלה את הסם…
אחר כך היא עזבה והלב נשבר…
והגיהנום שבבטן שרף את כל מה שנשאר.
אחר כך פחדים וחשד שהכל מכוון
אחר כך אישפוז במוסד מנוון
אחר כך גידלתי כנפיים והתחלתי לעוף…
ועכשיו זה עכשיו."

מתוך "אוטוביוגרפיה", מילים מיכה שטרית

 קודם כל: שימו פליי

(הפי מתבלבל, ומספר בעצם על שינויים בהרגלי הצריכה)

דבר העורך:

ועכשיו – ידיעה אינטימית! לפני מס' שבועות ציינתי פה באתר את חג השבועות בספיישל עטיפות לבנות. רדיו בלה בלה קיבל איזכור קצר, כשמחיתי על כך שטרם הצלחתי לאתר את מעצבת העטיפה אסנת בוכמן, אשר היתה אחראית על העטיפה הזו. תוך פחות משעה מרגע פרסום הפוסט, פנתה אליי נורית וינד-קידרון היקרה, מעצבת גרפית ותיקה (שעיצבה אינספור עטיפות בשנות התשעים, כולל את אלבום הבכורה של רוקפור שכבר קראתם עליו כאן), עם פרטיה של בוכמן. השתיים היו חברות עוד מימי הלימודים ב"ויטל" (לימים שנקר), ולמרות שהיא כבר פחות בתחום, סיפור העטיפה מוצג כאן לפניכם לשמחתי ולשמחתכם. תודה לנורית!

החברים של נטאשה הוציאה את אלבומם הראשון ב- 1989. חברי הלהקה התגוררו בראשית ימיה ב"מלון של יעקב", מלון דירות זול ברח' שלמה המלך בתל אביב (אותו יעקב תועד גם על עטיפת אלבום הבכורה, אבל על כך בפעם אחרת). חברי הלהקה חיו אז מהיד לפה והתמודדו עם מצוקה כלכלית קשה, כפי שגם תועד בפרק הנפלא של "סוף עונת התפוזים" (רבאק, מתי זה כבר ייצא בצורה מסודרת ב- DVD?). עשרה שירים, בלי הרבה יומרות ומורכבות, ועם אלבום אחד מרגש עד דמעות. מכניסת התופים של "יש זמן", דרך "מלנכולי" המצמרר ועד "נאמר כבר הכל" הקלאסי, הנטאשות היטיבו לשקף תמונת מצב ואת תחושות הייסורים שלהם. למרות שהתקליט מכר היטב כבר עם צאתו, חוזה דרקוני עם "הד ארצי" מנע מהם זכויות ותמלוגים ומצבם הכלכלי נותר קשה. "שינויים בהרגלי הצריחה" שבא אחריו הוא קלאסיקה על זמנית טובה לא פחות, ו"בדקה אחת שפויה" תמיד יזכיר לי את פסקול ימי מלחמת המפרץ בחדר האטום, תחת הגשם הסוער. יש בנטאשות משהו שתמיד ידע להגיד בצורה כל כך פשוטה את מה שהרגשת ולא הצלחת לנסח בעצמך. מיכה שטרית (שהוא באמת, אבל באמת כותב נהדר) וארקדי דוכין יצרו מנקודת מבט ריאליסטית, לא מיתממת ומאוד אנושית ובכך גדולתם. בלי התחכמויות, בלי הפקות מפוארות ובלי טקסטים יומרניים.

אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, הגיע רדיו בלה בלה. אנטי תזה לכל מה שכתבתי ותיארתי, הגיעה לה משום מקום יצירה דמיונית, פומפוזית, אקסטרה-מופקת, מושקעת ומופרעת עד הקצה. מקרה חריג של תקליט אולפן כפול (כמה כאלה כבר יצאו כאן בכלל???), שכולו אלבום קונספט כתוב להפליא, מתוזמר וגדוש אורחים. הרעיון היה פרוע, והחברים של נטאשה הלכו איתו ברצינות תהומית עד הסוף. מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה רק בא לי לשמוע את החברים של נטאשה. האמת שרק לפני שנתיים יצא לי לראשונה לראות אותם בהופעה, במסגרת איחוד אקראי כלשהו בפעם המי-יודע-כמה, במופע זריחה בים המלח ובעיבודים חדשים. מסחרי שמסחרי, הם תמיד היו עבורי איזו מין פיסת נוסטלגיה שכיף לחזור אליה ולהתענג על ימי עבר. היה עוד אלבום הופעה, ואוסף כפוי מצד הד ארצי, ואח"כ כל אחד פנה לדרכו. אבל רדיו בלה בלה? זאת באמת היתה פריצת דרך אמיתית ברוק הישראלי.

סטיקר שליווה את האלבום, נדיר להשגה כיום

במה מדובר:

גיבור האלבום הוא א. וקסמן, המנהל תחנת רדיו פירטית בשם רדיו בלה בלה (השם, אגב, זכה לאיזכור בשיר Radio Ga Ga של קווין). וקסמן חולה נפש וסובל מפיצול אישיות לארבע דמויות: פרדי הדכאוני והספקן, הפי הציני והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. התקליט מחולק לארבעה חלקים (המרכיבים יממה שלמה רצופה), כשכל חלק משודר על ידי אחת הדמויות הנ"ל. המציאות בה מתרחש האלבום היא מנוכרת, כאשר וקסמן נחשף לשטף החדשות בתקשורת, ונמצא תחת תחושה של פחד, אלימות, ושאין עם מי לדבר. "דרך ארבע דמויות אלה אנו מנסים לגעת בשאלה העדינה והמורכבת מה כדאי להיות על רקע המציאות המוזכרת", כותבים הנטאשות בחוברת המצורפת לאלבום.

התקליט מלא באיזכורים והפניות לקלאסיקות אחרות ברוק העולמי. הבולט שבהם הוא הקונספט של התקליט Quadrophenia של The Who, גם הוא תקליט כפול שמבוסס על דמות סכיזופרנית אשר סובלת מפיצול אישיות לארבע דמויות שונות, כל אחת בצד אחר של התקליט [אתנחתא אינפורמטיבית: פסיכולוגים יתקנו אותי ויאמרו כי התופעה נקראת ריבוי אישיות, או אישיות מרובת פנים, ולא סכיזופרניה או פיצול אישית, שזה משהו אחר. אז הנה אמרתי]. ההיקף, השאפתנות ובעיקר העטיפה מפנים מבט ל- The Wall ולאלבום הלבן של הביטלס. ואם לא די בכך, Radio KAOS של רוג'ר ווטרס אף הוא הינו תקליט שברקע שלו עומדת תחנת רדיו פירטית. "רדיו בלה בלה" זכה להצלחה רבה בארץ, ולתגובות ולביקורות אוהדות ביותר. עם שירי האלבום המוכרים נמנים "אני לא רוקד כשעצוב", "עכשיו אני", "קוק בצהריים", "שברי את הטלוויזיה", "פרדי על הבוקר" ו"חדשות" כמובן.

אז ככה:

(אלבום כפול, אז הרשתי לעצמי לפנק גם בפרדי. שיר מנומנם וקסום, עם קליפ מנומנם ו…מנומנם)
 

אז כפי שכבר ציינתי בתחילת הפוסט, מי שאחראית לעטיפת האלבום היא אסנת בוכמן, מעצבת בוגרת "ויטל". התקליט הופק באופן עצמאי דרך קוטלר-אשר הפקות, ולא דרך הד ארצי כפי שאולי היה מצופה שיקרה. "מי שהיה המנהל האישי של הלהקה והמפיק של כל האלבום היה ארז אבנת", מספרת בוכמן. "באותו הזמן עבדתי במשרד הפרסום של שלמור-אבנון-עמיחי. מישהי שהכרתי בחברת ההפקות הפנתה את ארז אבנת אליי וכך נוצר הקשר".

הרעיון הכללי לעטיפה היה של ארקדי דוכין ושל מיכה שטרית, שהם גם האבות של התקליט הזה. "העטיפה מזכירה ומהווה רפרנס לעטיפת האלבום הלבן של הביטלס (או The Beatles בשמו הרשמי). הדגש היה על משהו לבן ומינימליסטי, כקונטרסט לעושר התוכני של האלבום. זה השתלב יפה עם היותו של התקליט אלבום קונספט". בפינת העטיפה ניתן לראות מיקרופון שדרים. "זה בכלל מיקרופון צעצוע", היא מספרת. "היה לי אחד כזה במשרד במקרה, וסרקתי אותו כמו שהוא ב- scanner. כבר בשלב מוקדם הצעתי למקם את מיקרופון השדרים בפינה התחתונה, והסידור הזה נשתמר עד צאת האלבום בעצם".

הפוסטר שליווה את האלבום עם צאתו

איש הקשר מצד הלהקה בכל מה שקשור לעטיפה היה בסיסט הלהקה קוזו, שהוא "המצייר ובעל הנטיות האומנותיות" לדברי בוכמן (אגב, קוזו היה זה שצייר את עטיפת "שינויים בהרגלי הצריחה"). גם החוברת עצמה היתה צבועה בשחור ובלבן, לטובת אותו מינימליזם שהוזכר קודם לכן. "שילבתי בחוברת תמונות של מכשירי רדיו ישנים, כהמשך לרוח מיקרופון השדרים. לתקליט יצא גם פוסטר אדום שכולל את מיקרופון השדרים במרכז, שתלוי עד היום אצל בוכמן. "בהמשך עיצבתי את עטיפת אלבום ההופעה של נטאשה, ולאחר מכן עבדתי גם אצל מנחם רגב ואצל יהודה דרי [שניים ממעצבי עטיפות התקליטים המובילים בארץ], אולם ברמה האישית זו ככל הנראה העטיפה המשמעותית ביותר שעשיתי".

 

החברים של נטאשה, "רדיו בלה בלה", 1994, הד ארצי. עיצוב – אסנת בוכמן.
 
 

Read Full Post »

רוקפור \ רשת פרפרים, 1991

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: אני הגעתי לאלבום הזה אחרי ששקעתי עמוקות ב"האיש שראה הכל" המופתי, ואלבום ההופעה הנהדר שיצא אחריו בחצי השני של שנות התשעים. אם להודות על האמת, אני לא אוהב את "רשת פרפרים". הטקסטים ברובם די בנאליים, המוסיקה היא חיקוי פשטני של להקות הפופ הקלילות והעליזות של שנות השישים והאלבום כולו נשמע קצת בוסר. את העטיפה שלו, לעומת זאת, אני מאוד אוהב, ועל זה באנו לדבר. מעבר לעובדה שזה אחד הקולאז'ים היחידים שנעשו בארץ כעטיפה, העושר והצבעוניות שלו מצליחים לשקף היטב את רוח הלהקה ונותנים פן נוסף לתדמית שהלהקה ניסתה להעביר (אנקדוטה לא קשורה: ורסיה מוקדמת של עטיפת "עיר" של שלומי שבן היתה מורכבת מקולאז' של העיר תל אביב – אבל בשביל זה תצטרכו להמשיך לעקוב אחר האתר:). ולא להאמין – העותק המקורי של הקולאז' נשמר עד היום אצל המעצבת!

במה מדובר: האלבום "רשת פרפרים" הינו אלבומם הראשון של להקת רוקפור  (שקראו לעצמם Rock4 באנגלית, באותו זמן), שיצא בשנת 1991 בהפקתו של דני רכט. הלהקה מתנערת במידה מסוימת מהאלבום הפופי-סיקסטיזי הזה (שכלל גם חידוש עברי ל- Bus stop  של The Hollies), ומחשיבה את "האיש שראה הכל" כאלבום הבכורה שלהם. עם זאת, שני להיטים מתוך האלבום (המוצלחים שבהם, לטעמי) שרדו ונשמרו עימם לאורך השנים – "שוב לא שקט" ו"הכעס".

אז ככה: את עטיפת האלבום יצרה בשתי ידיה נורית וינד קידרון, מעצבת גרפית ותיקה ומנוסה שבאמתחתה מספר לא מבוטל של עטיפות אלבומים ישראליים בין היתר. כיום, יחד עם כל יתר עיסוקיה, היא מלמדת קורס בעיצוב עטיפות תקליטים במכללת עמק יזרעאל, ועל כך הרבה כבוד.

הקולאז' המקורי ששימש כעטיפת האלבום

נורית עבדה בראשית שנות התשעים כמעצבת הבית של NMC. היא בדיוק סיימה את לימודיה ב"ויטל" (לימים שנקר) והעטיפה הזו הינה הראשונה שעיצבה אי פעם. "עבדתי כמעצבת הבית של החברה. היינו קבוצה קטנה, ועבדתי שם כחמש שנים. בדיוק סיימתי את הלימודים וזה היה מאוד נחמד להתחיל את חיי המקצועיים שם". היה לוינד קידרון ברור שעושים משהו ברוח הסיקסטיז. "הם התלבשו ככה, הופיעו ככה, אווירה צבעונית, חולצות פרחוניות. במקרה של העטיפה הזו, הזהות הגרפית היתה חלק מהמהות של הלהקה והרוח הכללית של העטיפה היא בפירוש שלהם".

גזיר של חברי הלהקה

הקולאז' נעשה בגודל 1:1 למידות של תקליט, והעבודה עליו ארכה שעות רבות. מרבית האובייקטים נגזרו במספרי ציפורניים והודבקו זה לצד זה. בין היתר, כולל הקולאז' חתיכות אמיתיות של בדים, תמונות של בדים שצולמו בזירוקס צבעוני, שושנים מלינולאום, ציור של ארבעת חברי הלהקה, צילומי פירות וירקות מחוברת של מועצת הפירות (!) ואפילו ורד שצייר אלי לו-לאי, הסולן. "העבודה על הקולאז' היתה תענוג צרוף", מוסיפה נורית. "אני מאוד אוהבת קולאז'ים, אולם זה היה היחיד שיצרתי מעולם".

האלבום יצא בתקופה המאוד מצומצמת בהיסטוריה (כשנתיים) שבה עבדו הגרפיקאים על שלושה פורמטים בו זמנית – תקליט, קלטת ודיסק (הקלטת, אגב, נחשבה תמיד למאתגרת מביניהן עקב מידותיה הקטנות והעובדה שנדרשה הסבה של העיצוב ממבנה ריבועי למלבני). בנוסף, נוצר פוסטר (פריסה של שני צידי התקליט) ששימש לקידום הופעות הלהקה. הקולאז' המקורי שרד ברובו ונשמר עד היום אצל המעצבת בביתה, והוא מוצג כאן עשרים שנה אחרי.

פוסטר ששימש לקידום הופעות הלהקה

האלבום יצא בסמוך למועד יציאת האלבום "זה עושה לך את זה" של נוער שוליים, שעיצב יהודה דרי, אחד המעצבים הבכירים של עטיפות האלבומים הישראליים (בעודי קורא כעת את "הדבר היה ככה" המשובח של מאיר שלו, גיליתי שהוא גם מעצב עטיפות ספרים) . "שמעתי שגם יהודה מעצב עטיפה מאוד צבעונית וחששנו שתהיה בעיה. רצתי אליו עם הקולאז' שיצרתי, ולשמחתי ראינו שהעטיפות מספיק שונות ואין מניעה לדבוק בעיצוב הנבחר". סוף טוב, הכל טוב.

מכירים עוד עטיפות אלבומים ישראליים שהן קולאז'? הגיבו למטה!

רוקפור, "רשת פרפרים", 1991. עיצוב – נורים וינד קידרון.

Read Full Post »