Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘1999’

אחרי הפסקה ארוכה (מדי), חוזרת לה בשמחה רבה פינת "אורח לרגע", פינה שבה אנשים שאני אוהב ומעריך כותבים פוסט על עטיפת אלבום שעושה להם את זה (הנה בועז כהן, יובל סער ואיתי אלנאי). אני נרגש ונפעם לארח את גיא חג'ג', אדם יקר, קולגה וחבר רשת וירטואלי. נוסף על כך, הוא גם אחראי לתאגיד עונג שבת. למי שלא מכיר (קשה לי להאמין שיש כאן קוראים כאלה), מדובר במפלצת אדירת מימדים של מוזיקה טובה, דברים יפים שקורים ברשת ובעיקר מקדש ובמה ליצירה עצמאית. היריעה אינסופית, ועדיין מצליחה להיות תמציתית ומתוחזקת לעילא – איש לא היה יכול לעשות זאת טוב יותר. לשמחתי הוא בחר אלבום מצוין שלא זכה להערכה הראויה, ושמתח את גבולות המונח 'אקספרימנטלי' בתקופה בה יצא (בטח ובטח ממוסיקאי שחדר ללב ההמונים באלבומו הראשון). אז הנה, גיאחה – המקלדת שלך:

האלבום

יחסית לחייו הקצרים של הפופ או הרוקנ'רול (60 שנה בלבד), הספיקו להיווצר סביבם כמות מפתיעה של מיתוסים. אחד מהם, שולי וזניח יחסית אבל אמיתי הרבה יותר מסיסמאות הסקס סמים ואורח חיים ראוותני (אה כן, רוקנ'רול!), הוא מכשול האלבום השני.

האלבום השני הוא לאו דווקא אלבום מס' 2 בכרונולוגיית ההקלטות של האמן, אלא האלבום שבא מיד אחרי ההצלחה הגדולה. כמובן, אצל אמנים שההצלחה הגדולה שלהם מגיעה באלבום הבכורה, המכשול קשה וגדול עוד יותר: באלבום השני אתה צריך להבהיר שאתה לא פלא חד פעמי, שיש בך יותר מאלבום גדול אחד, שאתה כאן כדי להישאר. הציפיות גבוהות; הזמן קצר כי אסור להתמהמה ולהישכח; אנשי חברת התקליטים כבר רוכנים מעל שרטוטים אדריכליים ומתכננים את האגף הבא שיבנו במשרדיהם עם הרווחים מהאלבום הבא שלך. וכשהלחץ עצום, קל מאוד לטעות.

הנוסחה של מכשול האלבום השני אומרת כך: ככל שהאלבום הראשון שלך מצליח יותר, כך גובר הסיכוי שהאלבום השני יהיה נפילה: מסחרית, אמנותית, יו ניים איט. זו מלכודת, והסיכוי להיחלץ ממנה הוא מזערי: אם תשחזר את הנוסחה של האלבום הראשון והמצליח, המבקרים ישחטו אותך על חוסר יכולת להתפתח. אם תשנה כיוון, אתה עלול להפסיד את הקהל הגדול שצברת בזכות הסגנון הייחודי שמאפיין אותך. איך יוצאים מהברוך הזה?

אני יודע שזו אמירה כבדת משקל ואני עומד מאחוריה לגמרי: אביתר בנאי הוציא את אלבום הבכורה הטוב ביותר שהוקלט בעברית, נקודה. התנצלותי הכנה לכל אמן אחר שהקליט אלבום בכורה גדול – ולשמחתי יש הרבה מאוד כאלה במוזיקה הישראלית, ממאיר אריאל ועד עינב ג'קסון כהן – אבל זה פשוט לא כוחות. ואחרי האלבום הגדול הזה הוא הוציא אלבום שענה, על פני השטח, על כל המאפיינים של אלבום שני מסריח: הוא היה שונה מהותית מהראשון, חתך באחת לסגנון מוזיקה אחר ולנושאים אחרים, הוא גרם למעריצים רבים להתבלבל, לתהות מה קרה לבנאי, ובדיעבד להתעלם כמעט כליל מהאלבום הזה בדיסקוגרפיה שלו. אפשר להעריך די בקלות שיותר ממחצית הקהל העצום שצבר בנאי ב"אביתר בנאי" הפנה לו עורף שנתיים אחר כך, עם יציאת "שיר טיול".

מטאפורה לאהבה

לאחרונה למדתי קצת על מכניקת הקוונטים ויש שם מטאפורה שקולעת לענייננו: כדי שקרן אור תעורר תגובה בחומר מתכתי (במילים אחרות, תגרום לאלקטרונים "לעוף" החוצה מהמתכת), קרן האור צריכה לפגוע במתכת בתדירות מסוימת, אחרת לא קורה כלום. אצל כל מתכת התדירות הזו היא שונה. המאזינים ש"שיר טיול" פגע בהם בתדירות הנכונה, עפים איתו עד היום. כל השאר נשארו אדישים כגוש נחושת. זה לא תלוי באלבום, אלא במי שמאזין לו. אני הייתי אחד מגושי המתכת שתדר הפגיעה שלהם בימים בהם יצא "שיר טיול" תאם בדיוק את התדר שעליו רכב האלבום. עפתי, ועד היום אני עף. "שיר טיול" הוא אחד האלבומים האהובים עליי, שהכי מרגשים אותי, מבין כמה אלפי האלבומים שאני מכיר.

למה? כי בעיניי זה אלבום נועז, בעל עומקים תהומיים אולי אפילו יותר מ"אביתר בנאי", שמתאר בצורה מקורית ומדויקת את החיפוש של בנאי בתקופה שאחרי ההצלחה המוקדמת שלו (אל תשכחו שאלבום הבכורה יצא וזכה להצלחה כשבנאי היה רק בן 24), חיפוש אישי שהפך לחיפוש רוחני, פוליטי ומוזיקלי. בנאי נסע להודו, נדד למוזיקה אלקטרונית ולחיפושים רוחניים – והאלבום הזה הוא אלבום של חיפוש, של ניסיונות שהדרך אליהם חשובה יותר מהתוצאה שלהם. במובן הזה, זה אלבום קצת פילוסופי. כל מי שהגיע לאלבום הזה בתקופה בחייו בה גם הוא נמצא בחיפוש כלשהו, היה רגיש לתדירות הספציפית הזו. זה לא אלבום שאוהבים, זה אלבום שנקשר בנפש. הוא נקשר בנפשי עמוקות, ולמרות עומקיו הגדולים אני מרגיש שב-13 השנים שהעברנו ביחד הצלחתי לקלוט ולהכיל כמעט את כולו – מלבד אלמנט אחד שתמיד נשאר בעיניי מסתורי: העטיפה המשונה הזאת.

העטיפה המשונה הזאת

את העטיפה המסתורית עיצב, תחת הקרדיט "אחד מוזיקה מצפה רמון", עירד דיין1 . אותו דיין אייר ועיצב גם את העטיפה של "לילה כיום יאיר", האלבום הרביעי של בנאי, שיצא עשור מאוחר יותר ("אחרי העבודה על 'שיר טיול'", סיפר דיין, "פרשתי ואיזה 6-7 שנים לא עשיתי כלום, הרגשתי מיובש. אני לא חושב שזה בגלל 'שיר טיול', אבל זה היה נדבך בזה"). סגנונות העיצוב של שתי העטיפות שונה לחלוטין. בעוד "לילה כיום יאיר" נקי, לבן, מאויר בצבעי מים עדינים ובדמויות מלאות תנועה, "שיר טיול" מאופיין בעיצוב ממוחשב, גס, שלאו דווקא התיישן בחן, עם פונטים דיגיטליים עבים ומודגשים, תמונות מרוחות ומטושטשות עזות צבעים, ודימוי מסתורי בחזית: תמונה מעובדת ומטושטשת של שני גברים מזוקנים, שניצבים הפוכים זה לזה: א"ד גורדון והרב קוק.

"החיבור בין השניים מייצג לדעתו את קצוות רעיון הישראליות: רוחניות חילונית ורוחניות דתית", נכתב בקומוניקט עם צאת האלבום, שקיבל עם צאתו אתר מיוחד ב"וואלה" שעומד על תילו המיושן עד היום (בהצלחה עם הקידוד), "שניהם בעניין של עשייה ועבודה והם מייצגים את החיפוש אחרי ההתפתחות ואחרי החדש" (ההדגשה שלי).

יכולנו לסגור את זה כאן. אמרנו חיפוש? קיבלנו חיפוש. אבל הסיבה ששני אלה מופיעים על חזית האלבום אינה החיפוש, אפילו לא החיפוש הרוחני. גורדון וקוק מייצגים שני צדדים של הרוחניות בהיסטוריה הישראלית-יהודית. עשייה ושל למידה, קידמה ומסורת, ציונות חלוצית וציונות דתית. הם גם האבות של שני זרמים שהלכו והתרחקו בישראל, הלכו והתהפכו אחד לשני, עד למה שנחשבת בעיני רבים לנקודת ההתנגשות והקריעה הגדולה ב-1995, רצח רבין. הקרע הזה והרצח הזה מופיעים בצבעים חדים מאוד בשיר אחד בלבד באלבום, "בראשית", בעצם השיר הראשון באלבום אחרי קטע הפתיחה האינסטרומנטלי (שלא נכתב ע"י בנאי). לדעתו של דיין, "בראשית" הביא לעטיפת האלבום דימוי שפגע באלבום כולו.

בראשית

דיין הכיר את בנאי במצפה רמון, העיר המדברית אליה הגיע בנאי כשחזר מהודו. בנאי נשאר שם זמן מה ואחר כך עבר לתל אביב. דיין נשאר במצפה, והוא שם כבר מעל עשרים שנה: מצייר, מעצב, עורך את ירחון "אדרבא" לבעלי תשובה ומשפחותיהם, ומאמן חוג כדורגל מקומי לילדים. דיין היה בעל תשובה הרבה לפני אביתר, ולמרות הקרע האידאולוגי שמצייר בנאי ב"בראשית", הם הסתדרו נהדר כמעט מיד: "בוא נגיד שהתחברנו מאוד מהר ומאוד טוב. לקח קצת זמן של חשדנות והכל, אבל באמת הרבה אהבה צמחה בינינו בטווח מאוד מהיר. כמו ש'שיר טיול' בעצמו היה פרויקט, אז גם הפרויקט שלנו התחיל אז, הזוגיות שלנו. התפתחויות מקבילות".

תמונתו של א.ד. גורדון, ששימשה לעטיפה

תמונתו של א.ד. גורדון, ששימשה לעטיפה

אני מתחיל לבסס את השאלה הבאה, ומספר לעירד שהעטיפה של שיר טיול תמיד נשארה בעיניי מסתורית, אבל לא מסיים את המשפט. "העטיפה לא מסתורית, היא פשוט עטיפה מחורבנת!" קוטע אותי דיין, בלי כעס. הוא איש שיחה נעים ותזזיתי ומדבר איתי בטלפון תוך כדי הליכה במצפה רמון, "דווקא העבודה על הסינגלים הייתה באיזשהו אופן מדויקת, ותאמה את רוח השיר שאותו היא באה לשרת. באלבום עצמו יש את זה לפרקים. בעיניי, החוברת הפנימית עובדת בסדר עם האלבום המשונה הזה, אבל העטיפה תפסה את השיר הראשון בביצים, את "בראשית" (שר בקול גבוה: "והרוצח החייכן למד תורה… בבר אילן!"). היו לנו ויכוחים על השיר הזה. אֶבי היה אז חצי-רבע-לא פה לא שם, הוא לא היה בקטע אמוּני, וכמו לכולנו, כל הסיפור של רבין היה שבר גדול. והוא החליט להרים את הדגל הזה. אמרתי לו: מה אתה הולך ומרים דגלים? זה לא תפור עליך הסיפור הזה של להתחיל לתת… פוליטיקה. כי זה היה מאוד לא מרומז, זה היה כאילו בוטה, כאילו שיר מחאה, מאיר אריאל. האמירה שלו היא מתלהמת, שחור-לבן כזו. גם בדיעבד, השיר פשוט מקסים אבל המילים… זה לא מובן בהקשר של האלבום עצמו. 'שיר טיול' זו הרפתקה. אמרתי גם לאבי, זה היה צריך להיקרא 'פרויקט משהו'. החבורה של האנשים שבעצם בנתה את האלבום, מרמת הדגימות בשטח ועד לסאונדמנים בהפקה בתל אביב, זה היה בשבילם באמת משהו מאוד ניסיוני. ופה בא איזה קטע כזה כמו 'רישומי פחם' של מאיר אריאל יחד עם איזה טיול בגליל, בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה. זו תחושה של מישהו שבא לומר משהו אקטואלי, ולצעוק את זה כמו שהוא יודע לצעוק על דברים אישיים ורגישים. באיזשהו מקום הוא תפס את מרכז ההסתכלות על האלבום והעטיפה. זה היה שיר ראשון. כל השאר רחפני וניסיוני ופתאום בא שיר ראשון – בוב דילן".

אז הרגשת שהעטיפה מתייחסת רק לשיר הזה, ומפספסת?

"העטיפה התייחסה לשאר השירים, אבל הוּלכתי שולל קצת בתחושה שיש בטיול הזה משהו יותר ישראלי ויותר רחב, כאילו הוא בא להגיד משהו שיוצא מהאישי שלו ולדבר על קונטקסט יותר רחב, שיש בו גם נימה פוליטית וטיול, היסטוריה ורקע, אפילו קשר לזה שזה נבט במצפה רמון. הוא עבר מהודו למצפה, ומכאן תל-אביבה. הטיול הזה. הייתה לי תחושה שזה מין טיול על-זמני, אבל אני חושב שהולכתי שולל בעניין הזה. נתתי לאמירה הזאת להיות נקודת המוצא של כל הטיול, וזה לא נכון".

איפה נקודת המוצא האמיתית, בעיניך?

"בשיר 'אמביציה'. צילמנו פה זוג נכים שהכרנו2 , היא עם פיגור שכלי… הם היו זוג הרבה שנים. צילמנו אותם ליד השווארמה. יש שם אהבה. הם משונים, היה לזה סיפור שהכרנו מקרוב. היה בזה משהו ששייך לנו יותר. זה היה מקומי, genuine, אותנטי. זה בא מהרקע וההקשר שבו נכתבו הדברים, לא בקונטקסט של יגאל עמיר ולא שיר מחאה שנכתב בהודו…"

דיין לא נשמע כועס, אבל הוא נשמע, גם 13 שנה אחרי האלבום, מאוכזב. "אם אני מנתח את זה בדיעבד, נראה לי שזה היה ההשראה העיקרית: מהלך כזה שמקצין ומדגיש שני בראשיתים כאלה, אם זה מצד קוק או גורדון. עיצוב שאומר אמירה. יש פה חיתוך וקו ביניהם".

הם הפוכים אבל אין הפרדה.

"זה שהכיתוב בא באותו כיוון הרג את כל הקונטרסטיות הזאתי. בכל מקרה הם הופכיים".

אפשר להסתכל על זה כעל יין ויאנג כזה, משלימים.

"זו הייתה האמירה שלי לו, יש פה השלמה. הוא אמר שיש פה מלחמת אחים. 'זה מה שאני רואה מול העיניים, זה מה שאני מרגיש'. שמע, זה לא חדש. שנים שהדבר הזה… בעם ישראל, מראשית הממלכה. זאת המציאות. אבל יחד עם זה, זה שייך לאותו קלף, יין ויאנג כמו שאתה אומר".

הבונוס

כשיצא האלבום הייתי שדרן בתחנת רדיו חינוכית בגליל העליון, ובשבועות שלפני יציאת האלבום קיבלנו את הסינגלים שלו. רוב הסינגלים הישראליים לא מעניינים מבחינת הפורמט – הם מכילים את השיר וזהו. אבל שניים מהסינגלים של "שיר טיול" הכילו בי-סיידים. "חלון" הכיל את "חלון אחורי", למעשה גירסה מוקדמת יותר של אותו חלון, ובה מורגש פחות השבר הפתאומי מהעדינות אל האלימות; ו"אמביציה" הכיל את "פקק", שיר כאב יפהפה שעם השנים הפך, בהשמטת מילה משמעותית אחת, ל"פקק תנועה" שפתח את "עומד על נייר".

בזמנו הקלטתי את שניהם על קסטה וחרשתי אותם, אבל מאז הרבה סרטים מגנטיים עברו בנהר, וכשיצא "פקק תנועה" נעתקה נשימתי. מאז אני מחפש את שני השירים האלה. לקראת הפוסט הזה ביקשתי את עזרתו של מר יואב קוטנר, ואני מודה לו מקרב לב ששלף מהארכיון שלו את שני הקטעים האלה, שאתם יכולים לשמוע כאן.

——————————————————————————————-

1 דיין הוא אכן נצר לשושלת דיין הידועה. לא הצלחתי לבדוק, אך ייתכן שיש פה מפגש ראשון, או לכל הפחות נדיר, בין שתי שושלות תרבותיות מרכזיות בהיסטוריה הישראלית, בנאי ודיין.

2 התצלום נמצא בחוברת הפנימית של האלבום.

Read Full Post »

ג'ירפות / משוחח עם כסא, 1999

היא תלויה באוויר..תפסי! תפסי!
"אני רוצה למות!"
תתאבדי,
רק חכי עד צאת המועד.

מתוך "שיטין"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי (איזה נוסטלגיה של קליפ, יא אללה)

דבר העורך: קרה לכם שהתעוררתם באמצע הלילה והפרווה שלכם היתה ספוגה בזיעה קרה? אז זהו, שלי ממש לא. סביר להניח אפילו שהעברתי תחנה בפעם הראשונה ששמעתי את "וואו" (היי, תודו שאני לא לבד פה). כמה שנים מאוחר יותר, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. אני מאוד אוהב את ג'ירפות, הרבה בזכות הטקסטים הבלתי מתפשרים, הגישה המקורית והקו הייחודי שאימצו. הם אפילו די מצחיקים אותי, איי מאסט סיי. "גג" היה קצת שינוי בתפנית, עם סאונד הרבה יותר להקתי ורוקיסטי, והפקה בכמה רמות מעל (ובכלל זה אלבום משובח ביותר). "משוחח עם כסא" הוא אלבום קטן יותר, עצמאי ואינטימי, ובכך הרבה מהקסם והחן שלו. ומהרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, הדיסק לא מפסיק להתנגן אצלי במערכת. זה ללא ספק אחד המקרים של אלבום שאתה מגלה בו עוד ועוד רבדים בכל האזנה. והעטיפה? מיד תדעו.

במה מדובר: משוחח עם כסא הוא אלבומם הראשון של ג'ירפות. מרבית חברי הלהקה הכירו בצבא, והתקליט יצא שבע שנים לאחר שהתחילו לנגן ביחד. הלהקה ידועה בטקסטים הלא שגרתיים שלה, המשוטטים בין חוסר שפיות לשנינות אינסופית. "משוחח עם כסא" נחשב כאלבום קאלט במוסיקה הישראלית של השנים האחרונות, על אף היותו פונה בזמנו לקהל מצומצם יחסית של מאזינים. ב- 2006 שחררו את האלבום "גג" , שנחשב רציני יותר וזכה להצלחה רבה בקרב המאזינים. מתוך "משוחח עם כסא" התפרסמו השירים "וואו" ו"רמי מואשם באחזקת סמים קלים".

אני רק בת 14!

אז ככה: על העטיפה רואים שניים מחברי ההרכב מרכינים את ראשם בכסא מטוס, כפי שמדריכים בחוברות הבטיחות בטיסה. לנסות לפרשן ולהסביר את ג'ירפות זו גדול עליי בכמה מידות, אז השרביט עובר לגלעד כהנא, הביג צי'ף, שייתן את דעתו בעניין. "הרעיון עלה לי בטיסה לחו"ל. הסתכלתי בחוברת האיורים שבגב הכיסא מולי, זו שמתארת מה עושים במקרה של חירום והרגשתי שזה מדבר על החיים שלי. בעיקר תנוחת ההתכוננות להתרסקות. לא לדעת מתי יבוא הבום, אבל הוא לבטח יגיע. הרגע שבו החיים שלך יתנפצו לרסיסים. כולך מתוח ומכווץ לקראת הבלתי נמנע. לכן בעטיפה שילבנו את האיורים מתוך הברושור המקורי שהוליד את הרעיון (בנוסף לצילומים)".

סקיצה ראשונית לעטיפה (איור: גלעד כהנא)

אחרי שנסגר הקונספט, עשו לו ברייק-דאון ותוכננו פרטי הצילומים. הסקיצה הראשונית אוירה על ידי כהנא עצמו ונשמרה אצלו עד היום. בהמשך, התמונות צולמו על רקע לבן, בסטודיו של הצלם רונן ללנה, ביום שהחל בשמונה בבוקר והסתיים רק באחת בלילה. חברי הלהקה הצליחו להשיג ארבעה מושבים מחברת תעופה (שתי שורות של שני מושבים). ליום הצילומים הגיעו הג'ירפות עם רעיונות סגורים, שלוו גם עם אילתורים במקום.

גלעד כהנא מוסיף ומספר: "מרוב שרונן ללנה ואני התכוננו לקראת יום הצילום, כלומר הכנו מעין תסריט לכל הצילומים: צילומים של כולם על הכיסאות, נחים, בזמן תאונה. צילומים של כולם יחד עומדים, עם ז'קט, בלי ז'קט . צילומי יחיד של כולם… פרט לצילום היחיד שלי, את זה שכחנו". תמונתו של הסולן אולתרה ברגע האחרון באחת בלילה,  והיא היתה בסופו של דבר לעטיפה של הסינגל הראשון "וואו".

ג'ירפות, "משוחח עם כסא", 1999. צלם – רונן ללנה, ע. צלם – עמית ישראלי. עיצוב – דור כהן, ג'ירפות.

Read Full Post »