בפעם הראשונה שכריס קורנל בא לארץ – לפני איזה 5 שנים אני חושב – הודיעו שמשינה תעשה את מופע החימום. עכשיו תראו, אני לא איזה חובב משינה גדול, אבל אמרו שהם ינגנו את מפלצות התהילה בתור חימום להופעה, וזה פתאום נשמע אמממ…נכון. עם הסאונד המשוחרר, הפרוע והמושפע מהפיקסיז, סוניק יות' ומה שעוד כולם שמעו אז בתחילת שנות התשעים זאת היתה בעצם בחירה לא רעה בכלל. ביום המופע עצמו משינה באו לתת עבודה, ובלי דיבורים ניגנו את כל האלבום מתחילתו ועד סופו. בלי "מכונית" או "בלדה לסוכן כפול" או אף שיר אחר.
כמובן שכולם חיכו לכריס קורנל, אבל אני חייב להודות שזה היה מעולה. לא הייתי יכול לחשוב על שום חימום אחר שהיה עושה יותר טוב מה שחימום צריך לעשות (כמו למשל: איך, אבל איך לא היה איחוד של קרח תשע בתור חימום לסוויד לפי שלוש שנים?). ומשינה, מחוץ למשבצת המרכזית, נתנו למוזיקה לדבר.
זה באמת אלבום מצוין. מספרים שמשינה השקיעו בעבודה עליו קרוב לאלף שעות אולפן. הוא יצא ב"זברה תקליטים", הלייבל החדש שהקימו חברי הלהקה. בספר "עסקי הרוקנרול" סיפר שלומי ברכה: "החברים התנפלו על התקליט, עפו באוויר בתחושה שהם דורסים כל מה שעומד בדרכם, בלי לעשות חשבון לשום דבר". חברי הלהקה ציינו את האלבום לא אחת כאלבום שמיצירתו הם נהנו יותר מכל אלבום אחר. יובל בנאי הגדיר את יצירתם המשותפת שלו ושל שלומי ברכה בשירי האלבום כ"שיא יצירתי" של שניהם.
היה פער גדול בין מה שהקהל ציפה אחרי "העמותה לחקר התמותה" למה שהקהל קיבל. שלומי ברכה חזר מהעבודה עם נושאי המגבעת על אלבום הבכורה שלהם, והגיע יותר משוחרר ועם תיאבון לרעש. "שלומית בונה סוכה" של נעמי שמר הפך להיות Cecilia Ann בגירסה הישראלית. אחר כך הדיסטורשן של "את באה לבקר" נכנס והאלבום דוהר קדימה דרך מחוזות מאוד לא משינאיים.
וזה היה מוזר. מתוך לב הפופ הישראלי יצאו שירים כמו "הארי קריש דם", או "לילה בעיר". בסוף אפילו "הכל התחיל בנאצר" יצא כסינגל. ימים מוזרים, אין ספק. אני חושב שרוב הקהל די שנא את האלבום, כי זה לא מה חובבי משינה ציפו לקבל. אבל כנראה שהזמן עשה את שלו והיום הוא כבר יותר קל לעיכול ולא נותר כתקליט זנוח בדיסקוגרפיה של משינה. זהו גם אחד האלבומים היחידים של משינה שלא עשה שימוש בצילומים של ברי פרידלנדר, מעין עדות על שינוי הכיוון של הלהקה.
את עטיפת התקליט ציירה מיה זר, ציירת מצליחה שמאז כבר הספיקה להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. "התקליט הוא מאוד חריג מבין האלבומים של משינה, וגם הכי טוב שלהם. בשנים ההם עשיתי כמה עטיפות והיינו חברים טובים, וככה זה נהיה. אני חושבת שזה גם האחרון שיצא בפורמט של תקליט".
"רצינו שזה יראה פרוע, כמו איזו מסיבה פרועה, לנסות להתחבר לתקליט. אני משערת שהאימאג' שעל חזית העטיפה היה המצאה שלי, אבל עברו מאז איזה 400 שנה. אני כן זוכרת שביחס לעטיפות אחרות – למשל כשעבדתי עם מאור כהן על זקני צפת הראשון – היה לי הרבה מאוד חופש פעולה. העבודה היתה נורא חופשית, נורא משוחררת גם לי כציירת".
עטיפת התקליטון "הכל התחיל בנאצר"
לאלבום יצאו חמישה תקליטונים – הכל התחיל בנאצר, את באה לבקר, בנות הים, אין מקום אחר ואיזה איש. "עשינו גם כמה DJ-ים מדהימים שהיו עוד יותר פרועים מהעטיפה. אנקדוטה מצחיקה היא שאחד התקליטונים היה פרודיה לאיזה קעקוע שחור על גבי צהוב. אני זוכרת שהבאתי את זה לבועז בן ציון, המנהל שלהם, והוא אמר לי שהוא אוהב את זה אפילו שזה צהוב. לא הבנתי למה הוא אומר את זה עד שגיליתי שזה בגלל שמדובר בצבעים של מכבי".
***
אלון שיפטן היה איתי בחוגי סיירות בזמן שהייתי בתיכון. היינו מטיילים ביחד פעם בחודש במשך כמה שנים. הוא היה בחור קצת מוזר, ועם חוש הומור שמובן רק לו אבל הוא היה בחור אופטימי עם לב זהב ונשמה טובה. אחר כך התגייסנו והיינו נפגשים רק לעתים רחוקות. יום חורפי אחד ב- 2001 התקשרה אליי חברה מהקבוצה שלנו לעדכן אותי שהוא נהרג בתאונת דרכים בצומת כח. כמה חודשים קודם הוא השאיל לי את "מפלצות התהילה" ואמר לי שאני חייב לשמוע את הדיסק הזה, ושהוא לא דומה לשאר הדיסקים של משינה. לא הספקתי להחזיר לו אותו והוא אצלי עד היום, יושב לי על המדף ועל המצפון. הטור הזה בשבילך, חבר.
אושר הוא החלק האחרון בטרילוגיית אחד חלקי אחד (1:1), כחלק מפרויקט שנמשך שמונה שנים. הפרויקט החל בשנת 2004 בעקבות ספר שירה של הסופר והמשורר ערן בר-גיל תחת שם זה. הספר מחזיק נושא ומספר על איזו דמות. המלחינים, בועז ריינשרייבר, גדי רונן ומור שטייגל, בחרו את השירים אותם רצו להלחין , ויחד פיתחו את הדברים לטקסט שאפשר לשיר אותו. חלק נכבד מהעבודה על הטקסט היתה עריכות מתוך הספר כולו, חיבורים של דימויים, או הוספה של טקסט שנעשתה יחד עם הולדת המוסיקה שלו.
עוד מראש, כשהתחילו לעבוד על פרוייקט אחד חלקי אחד, הגדירו שמדובר למעשה בטרילוגית אלבומים. האלבום הראשון ראה אור ב- 2006, וההרכב החל להופיע ובד בבד לעבוד על חלקה השני של הטרילוגיה – "ברזל". בשנת 2012 יצא החלק השלישי בטרילוגייה "אושר". באופן די מעניין, כל אחד מהאלבומים עוצב על ידי מעצב אחר, למרות שהם יחסית מצליחים לשמור על קו מקשר (1:1 עוצב על ידי גילה קפלן, "ברזל" על ידי נדב ברקן ו"אושר" על ידי נדב שטריימר). שטריימר (פורטפוליו) הינו מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומי שגם אחראי לעטיפה ההחביבה עליי מבין השלוש. הוא מספר על העבודה על האלבום השלישי בסדרה:
"אני מכיר את ההרכב עוד מאלבומם הראשון ותמיד חשבתי שהם אחת מלהקות הרוק הטובות שיש בארץ, אמנם לא הפופולריות שבהן, אבל בהחלט מהטובות ביותר בעיני. הגעתי לעבוד על עיצוב העטיפה מתוך פגישה מקרית עם חבר הלהקה גדי רונן. גדי הכיר קצת דברים שעשיתי בעבר, וכשהתעניינתי מתי יצא האלבום השלישי שלהם הוא טען שהם בדיוק מתחילים לסגור את רשימת השירים אחרי כמעט 4 שנים של עבודה. מספר חודשים אח"כ הוא יצר איתי קשר שוב ודיבר על שיתוף פעולה גרפי לעיצוב האלבום.
נפגשתי עם ערן בר גיל, כותב השירים של הלהקה, והוא סיפר לי על הקונספט של האלבום השלישי בטרילוגיה – אושר. הוא נתן לי דיסק עם הסקיצות שהם הקליטו (לפני התזמורים, המיקסים, העריכה וכו'…). כך שהעיצוב נעשה לאחר שנבחרו השירים אבל לפני שהוקלטו סופית באולפן. ללהקה לא היו הנחיות ספציפיות או רעיונות משלהם לגבי העיצוב. זו הייתה המשימה שלי למצוא ביטוי גרפי למילים, ללחנים ולסיפור שמספר אושר, הדיסק השלישי בטרילוגיה. בהמלצתי החלטנו ביחד עם חברי הלהקה שזה נכון ליצור אחידות בגריד של העטיפה שהיו לשני האלבומים הראשונים בסדרה – כלומר, גוש טקסט במרכז החזית. כל השאר היה בידי.
רוב השירים בדיסק מדברים על התמודדות של דמות אחת שבתוך שגרת יומה מתקשה למצוא את האושר. ומגלה אותו קיים לבסוף במקומות לא צפויים. מתוך כל המחשבות, הרעיונות והסקיצות במחברת, החלטתי לבסוף להשתמש בדימוי של הר כדימוי המוביל לקאבר של האלבום. קצה של הר הוא מבחינתי קצה של מסע, שהוא סוף מסע הטרילוגיה. בטרילוגיה אחד חלקי אחד הם בעצם מספרים סיפור של דמות אחת. בדיסק הראשון הדמות הזו מחפשת, בדיסק השני הדמות מבולבלת, ובדיסק השלישי הדמות מוצאת. והגיע למקום שבו היא רצתה להיות, אבל האושר הזה הוא מדומה. עם זאת יש בפסגת ההר מקום שהוא בודד, שקט, מפחיד ומסוכן. יש למילים של הלהקה, לאורך כל הדיסקים שלהם, התעסקות רבה בטבע. הרבה מהשירים שלהם מדברים בדרך כזו או אחרת לחיבור של האדם לטבע, וזה היה נראה לי חיבור נכון לדיסק השלישי, שייתן קונטרה של דימוי מעולם הטבע לתקליט הראשון (בו מופיעה תמונה אורבנית של עיר).
הדימוי בנוי למעשה מקולאז' של מספר הרים שצילמתי שנה קודם לכן בטיול טרקים בקירגיסטן. לתמונות אלה עשיתי עריכה פוטושופית כדי שייצרו משהו שמבחינתי הוא עוצר נשימה בגדולתו (הר מושלג, מחודד, קריר ומפחיד) אבל גם מרגיע (נגיעות קלות של נצנוצים, ומונח על צבעוניות מרגיעה של טורקיז).
לאחר הפגישה הראשונה בה הצגתי את הקונספט הגרפי חברי הלהקה נורא התחברו לרעיון. בהתחלה חששו שהצבעוניות שמחה מדי בשביל חבורה שעושה רוקנרול. הם גם היו רגילים בעיקר לגווני שחור/לבן בשני האלבומים הראשונים, כשמכת טורקיז נראתה להם יותר מדי, ובכן…מאושרת. אבל בעיני דווקא שם היה חיבור מעניין, בין צבעוניות יחסית אופטימית (טורקיז בית חולים) לבין הרכב רוק מעושן. הם הרי לא זמרת פופ. עשינו כמה סיבובים נוספים של צבעוניות, ושל קומפוזיציות, אבל בסוף חזרנו להחלטות הראשוניות.
עטיפת האלבום עם כיסוי הקרטון
השיר האחרון בדיסק "נוף" הוא זה שנתן לי את ההשראה למארז של הדיסק. מארז קרטון אפור כאשר במרכזו שטאנץ עגול שדרכו מופיע שם התקליט. ההחלטה להוסיף את הכיסוי הזה נבע מתוך המילים של השיר נוף (ביצוע מור שטייגל, מילים ערן בר גיל)
"אני כותבת מול חלון / יושבת פני מול הנוף
אבל מהנוף יוצא מנוף / אין פה אף אחד
עוצמת עיני / רואה / רואה את האושר מתרחק
…..
עשר שנים אחר כך / פני בחלון / כותבת מול הנוף
מהחלון/ יוצא בטון אפור, אפור, אפור
עוצמת עינים / רואה את האושר / מתרחק ממני בסירה'
החלטתי לתת ביטוי גרפי לשיר הזה, משום שמבחינתי הוא סיכם את כל האווירה של האלבום, קרטון הקראפט האפור והמחוספס מייצג את העולם התעשייתי הקודר שנבנה ומסתיר. השטאנץ העגול מייצג את החלון שמבעדו ניתן לראות את הטבע הנשגב שמאחוריו.
אגב את "נוף" הם לא תכננו להכניס לאלבום בהתחלה, אבל מכיוון שזה גם שיר שהתווה את הבסיס לעיצוב, וגם אחד השירים היפים בדיסק בעיני, הם החליטו כן לשבץ אותו בסופו של דבר.
עיצוב נקי ומסודר כספר שירה
מכיוון שאחד חלקי אחד הינו פרוייקט שמחבר בין להקת רוק לבין סופר/משורר (ערן בר גיל), מראש היה רצון לייצר בנוסף לדיסק גם ספר שירים. לכן בחוברת המצורפת החלטתי לייצר גריד נקי, קריא, שמאזכר ספרון שירה, ולוותר על תוספות גרפיות. בכל אחד משלושת האלבומים של ההרכב ישנם קטעי הקראת שירה שמשולבים בתוך האלבום. באלבום אושר מקריא את הקטעים השחקן רמי הויברגר.
בעבודה על החוברת עשיתי שימוש בשילוב בין פונט 37 לבין פונט מכבי. פונט מכבי, משום שיש משהו בלהקה שהוא כל כך ישראלי, כל כך מקומי. בעזרת פונט 37 יצרתי קונטרה, משום שבגסותו הקלה הוא מעביר תחושה יותר אורבנית ועכשווית.
בעמוד המרכזי שבחוברת החלטתי לשים דימוי של הלהקה. החלטתי לצלם אותם במקום שבו הם הכי מאושרים בו, שזה בחדר החזרות שלהם. השימוש בדימוי צבעוני וישיר במרכז החוברת הוא מתוך הבחירה לייצר הפתעה בקצב הדפדוף בחוברת המינימליסטית. פיזרנו בחלל החדר מגוון פריטים שמופיעים בתוך השירים, ואותם מאזכר ערן בר גיל כניצוצות קטנות של אושר בתוך חיים מלאי עצב – חדי עין יוכלו למשל לזהות סלסילת תפוזים או חכת דייג".
חברי ההרכב בלב העטיפה. צילום: טל הרצוג
***
תמונות נוספות מתוך העטיפה ניתן למצוא כאן. תמונות מתוך עטיפת האלבום הקודם "ברזל" שעיצב נדב ברקן ניתן לראות כאן. ואילו עטיפה נוספת שכוללת חלון הצצה עגול (ושלא יכולתי שלא להזכר בה) היא זו המעולה של J. Viewz, שכתבתי עליה כאן לפני כמה שנים.
אחד חלקי אחד – "אושר", 2012. עיצוב: נדב שטריימר. צילום: טל הרצוג. אפס מוזיקה.
(שומו שמיים, יש פה עירום. הנה משהו אחר ללא עירום שנהנתי לקרוא השבוע, למי שלא חש בנוח)
עטיפת האוסף "לאזניים צעירות", 1969
המוזיקה הפופולרית ניפקה מאות של עטיפות המשלבות עירום כזה או אחר במרוצת השנים, כשהבולטת שבהן היא כמובן זו של ג'ון לנון מאלבומו Unfinished Music No.1: Two Virgins ב- 1968. לנון ויוקו אונו מופיעים בחזית בעירום פרונטלי מלא, מהלך בלתי לאמן בקנה מידה כזה (או כל קנה מידה, בעצם) ושקול להתאבדות מסחרית. לקח חודשים עד ש- Parlophone היתה מוכנה שוב להדפיס עותקים של התקליט, וגם אותם 5000 בודדים שהוחלט להדפיס בבריטניה נמכרו כשהם עטופים בנייר חום. הבריטים הגיבו בזעזוע העמוק כפי שהם יודעים, והאלבום ייזכר לדראון עולם כמעידה הזויה של אמן גדול (אף לא מילה אחת על המוזיקה!). טור ארוך ומקיף על האלבום והעטיפה כאן.
כמו לנון, מוסיקאים רבים היישר ממעמקי המיינסטרים לא היססו לשלב עירום על גבי העטיפות שלהם לאורך ההיסטוריה: ג'ימי הנדריקס ועשרות הבחורות בעטיפה הפנימית; צמד הדוגמניות של רוקסי מיוזיק; השד המציץ של הסקורפיונז; גבר עירום על עטיפת אלבומם השישי של Rush; פרינס מדגמן עירום מלא; עטיפות נוספות של ג'יינז אדיקשן, הפיקסיז, רד הוט צ'ילי פפרז, וגם קטינות עירומות בעטיפות של בליינד פיית' והסקורפיונז, כל אחת עוררה סערה בשעתה. בהחלט לא רשימה קטנה של אמני שוליים.
לנו הישראלים תמיד היה איזה עניין כזה עם עירום. שואפים להיות חופשיים ומשוחררים, אבל בכל זאת קצת חוששים. חושבים שאנחנו פתוחים ונאורים, אבל בסופו של יום קצת ביישנים. רוצים להרגיש אירופה אבל נמצאים בקצה המזרח התיכון. מזמינים דיאט קולה עם ההמבורגר. הבנתם.
צילומו של אילן בשור, לפני ואחרי הקיצוץ
לפני אי אילו שנים, עבד הצלם אילן בשור עם ריקי גל במסגרת מאות הפורטרטים שצילם לאורך הקריירה שלו. אחת התמונות הנבחרות מאותה סדרת תמונות הציגה את גל כששד אחד מציץ מצדו של המעיל. התמונה נבחרה לעטר את עטיפת אלבום המיטב הכפול שלה, לא לפני שהחברים ב- NMC קיצצו את מימדי התמונה והוציאו ממנה את העוקץ. כל מה שרצינו להגיד על המתירנות הישראלית בתמונה אחת – יש קווים מסוימים שבחלק מהמקומות היו מתאימים ובחלק פשוט לא.
מימין – הפרברים במצב הח"ן (1969). משמאל – פסקול הסרט "חצי חצי" (1971).
לא כך בהכרח היו הדברים בתחילת הדרך. למיטב ידיעתי, המקרה הראשון בו באמת ניסו לבחון את סובלנות הקהל לכך בארץ היתה בשנת 1971, אז יצא המחזמר "קפוץ". המחזמר נכתב בהשראת "שיער", והשתתפו בו בין היתר עוזי פוקס, דני סנדרסון ויוסי אלפי. המחזמר כלל קטעי עירום רבים, ועל עטיפת התקליט (וכרזות המופע שליוו אותו) הופיעה תמונות עירום גדולה, שחור על גבי לבן, שלא ניתן לטעות בה.
עטיפת המחזמר "קפוץ" (1971).
באולמות רבים בהם עלה המופע התקיימו הפגנות קשות בעיקר מצד גורמים דתיים, אשר הובילו לביטולו במספר רב של מקרים. התהודה התקשורתית היתה גדולה, והנושא אף עלה לדיון בכנסת. הצנזורה דרשה לפסול את המחזה, מפגינים היכו את השחקניות, ובית המשפט דן לא פעם בהכרעות שעניינן המחזה המדובר. מבקר התרבות של מעריב כתב על כך בינואר 1971:
"מן השמיים מסייעים ל'קפוץ'. ומי הוא המסייע למחזמר זה, שאני מזדהה עם כל הביקורות הלא-חיוביות שנכתבו עליו? דווקא מתנגדיו… והרי כבר נאמר, בחצי לצון חצי רצינות, כי כל מפיק מתפלל שהצנזורה "תיטפל" אליו, ושתהיה התנגדות מצד חוגים שונים – כאמצעי בדוק להצלחה". בסופו של יום, ירד המחזה מן הבמות, והופסקו הדפסתו של התקליט המאגד את שירי המחזה. עד היום נחשב התקליט לפריט אספנים נדיר במיוחד בקרב יודעי דבר.
מעבר לטענה המובנת-מאליה שעירום גורר תהודה תקשורתית, מקרה זה משמש נקודת ציון בכל הנוגע לשימוש בעירום בתרבות הפופולרית שלנו. והכיוון שהתוותה אבן הבוחן הזו אינו משתמע לשתי פנים בכל הנוגע ליחס לנושא בישראל. עירום? ועוד פרונטלי??? לא בבית ספרנו. אתם רוצים לנסות? בבקשה. אבל נעשה לכם את המוות. נפגין, ונכה, ונעתור, ונתיש אתכם עד שתתחרטו על כך.
קילר הלוהטת – דופקים את הלבנים (1985).
אפשר לומר שבעידן שאחרי "קפוץ" לא באמת נוצרו עוד עטיפות בעירום שכוונו ללב המיינסטרים בארץ (בניגוד לחו"ל, למשל). מי שבכל זאת בחר ללכת על עטיפות עם עירום, ידע היטב מי קהל היעד של התקליט – קהל שמלכתחילה לא ייבחן את התקליט רק על פי העטיפה. קהל שיתייחס לעטיפה בתור נרטיב, ולא בתור המהות. או במקרים מסוימים – ייבחר את האלבום בגלל שיש עליו תמונה של תחת.
טפחי הגוף בעיקר בשולי המוזיקה הישראלית, הרחק מעיני הציבור והמיינסטרים הישראלי. עטיפת האלבום של "קילר הלוהטת" באמצע שנות השמונים (הטור המלא על העטיפה התפרסם פה לפני כמה שנים) הציג ישבן חשוף שאי אפשר לפספס. עוד בPאנק גם עטיפת "יותר טוב מזה לא יהיה" של השקרנים (שזה אגב שם נהדר לאלבום שבא אחרי "הבא יהיה יותר טוב").
שתי עטיפות שאני כבר יותר אוהב הן "לשחות פרפר" של להקת כתם, שלקחה את שם האלבום לכיוון קצת מפתיע; ועוד יותר את עטיפת האלבום הראשון של מונטי פיורי האדירים, בעיצוב גדוש סטייל בטעם של פעם שמתלבש עם האלבום הזה כמו כפפה על חמאה. המעצבת חן שטיינברג (שיצרה את העטיפה) הפתיעה אותי וסיפרה לי בשעתו שזהו בכלל צילום בן זמננו שהיא רחקה יחד עם הצלם דן ברונפלד, והוא אינו לקוח ממגזין ישן. יש כבוד.
כפי שאולי שמתם לב, זו לא ממש ליבת המיינסטרים הישראלי. בטח לא הלנון וההנדריקס שלנו. דווקא בשאר תחומי הקולנוע, האומנות והמחול נראה שנוצרה הרבה יותר פתיחות לעירום בעשרים-שלושים השנים האחרונות. אז למה לא במוזיקה? ייתכן שעירום מביא יותר צופים לקולנוע, אבל הוא כנראה לא בהכרח מביא אנשים לשמוע אלבום.
מצד שני, יש שיאמרו: עטיפה של דיסק מונחת על המדף בחנות לצד מאות אלבומים אחרים. בגדול, זהו מתפקידו של מעצב גרפי להלחם על הפוקוס של הצופה ולמשוך את העין שלו בין מדפים גדושים בדיסקים. לכולם ישנם תנאי התחלה זהים: 12X12 ס"מ. בתוך המשבצת הזו, הכל בידיים שלך.
יעל קראוס – בוטיק (2010)
מי שדווקא לא היססה להצטלם בעירום על עטיפת אלבום הבכורה שלה היא יעל קראוס, ועוד על עטיפה של אלבום ראשון. היא מספרת: "מאז ומתמיד שרתי מילים ולחנים שלא שלי. כשהחלטתי להוציא אלבום סולו, ניסיתי להבין מה בעצם ההבדל מבחינתי. הבנתי שהפעם אין לי מאחורי מה או מי להתחבא, אין יותר אצבע שמכוונת ממני והלאה. בין אם אקבל ביקורת שלילית או חיובית, כמו בעירום, החשיפה מוחלטת. עדין חפשתי דרך לשמור את זה נטול אמירה מינית, תמים, עד כמה שאפשר בעירום…ניר גייגר, הצלם, הראה לי רפרנס של בחורה מכורבלת בתוך כורסא עגולה ומיד התאהבתי בתנוחה: אישה בוגרת בפוזיציה עוברית. קסום".
"מי שמחפש סיבה להיות מוסח, תמיד ימצא אחת (וזה לא קהל היעד שלי בכל מקרה). עטיפה לאלבום זה עוד ערוץ אמנותי שמאפשר להתבטא וכמו המוזיקה, יש מי שיתחבר ומי שלא. אין דרך לרצות את כולם, אז אני משתדלת לפקס את האנרגיה שלי בעשיה שמרגשת אותי. אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שהצטלמה בעירום אבל בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה… בדיוק כמו אלבום סולו, וזה מה שהפך את כל החבילה לכנה ושלמה בעייני".
"יש את אלה שפשוט התייחסו לתמונה כקומפוזיציה ואהבו או לא ברמה הויזואלית בלבד, יש את אלה שהתייחסו לקונספט והתחברו או לא, יש את אלו שדיברו על האומץ ויש את אלו שתהו על הקשר בין מוזיקה לעירום והאם יש צורך… יש את החביבים עלי, שנורא דאגו להרגלי האכילה שלי ואת אלה שעסקו במקוריות (מאוחר יותר גילינו שלאלניס מוריסט יש תמונת עירום עוברית בתוך אחת העטיפות שלה). ברגע שאני עשיתי את ההחלטה להוציא את זה, זה כבר לא היה משנה מה יגידו".
אתניקס – בדרך שלך (2001).
דווקא בלב ליבו הפועם של המיינסטרים, צצה לה עטיפה מפתיעה של אתניקס מ- 2001. מה שעוד יותר מפתיע מזה הוא שעיצב אותה סטורם ת'ורגרסון (!!!), אולי גדול מעצבי העטיפות בכל הזמנים (כמעט כל פינק פלויד, ומבחר עצום שכולל את זפלין, מקרטני, קראנבריז ומאות אחרים). בסרט עליו (הוא נפטר בשנה שעברה) ציינו שהוא ככל הנראה אחראי ל- 80% מהעטיפות שיש בעולם – לא יודע אם זה נכון. כך או כך, הוא גם הגיע עד ללבנט וחבר לאתניקס (אגב אם מישהו מקוראיי יודע איך זה קרה, אשמח מאוד לשמוע).
על העבודה עם אתניקס כתב ת'ורגרסון: "אתניקס הם מישראל, ושני האלבומים שעבדתי איתם עליהם נראו שמתכתבים עם המלחמה…קיבלתי את הרושם שאתניקס הטילו ספק וביקרו את מדינתם שלהם כמו גם אחרות". נו טוב. האמת ששום דבר לא ממש מתחבר לי בכל הסיפור הזה, אבל זו ללא ספק עטיפה מאוד, מאוד חריגה בנוף הפופ הים-תיכוני.
אולי אנחנו שמרנים מדי. אולי אנחנו מפחדים שזה יסיט את הדיון מהמוזיקה עצמה, שמא האלבום לא יישפט באמות המידה האיכותיות שהיה ראוי שיישפט לפיהן. בכל זאת, עד שנראה את משינה חוצים את אלנבי עם גרביים בלבד, או איזו שירי מיימון מתנדנדת על כדור ברזל ענק, נוכל להסתפק בכבודו אריאל זילבר עושה לנו קצת נעים בעין.
וטוב שיש דשא. עטיפה שאריאל זילבר מתנער ממנה לחלוטין היום (באופן לא מפתיע), ואחת הגרועות שאני מכיר באופן כללי.
כל החומרים המוצגים באתר, בין אם הם מאוחסנים בשרתי האתר ובין אם במקום אחר, הינם להתרשמות בלבד ואינם משרתים שום שימוש מסחרי באשר הוא. סיפור, כיסוי מעודד רכישה של האלבומים ושל העטיפות שאהבתם, וליהנות מהעטיפות הנפלאות הללו גם בביתכם. במידה שבעל זכויות הקניין באחד מהחומרים המוצגים באתר יבקש להסירם, המערכת תעשה זאת לאלתר.
אלון שיפטן היה איתי בחוגי סיירות בזמן שהייתי בתיכון. היינו מטיילים ביחד פעם בחודש במשך כמה שנים. הוא היה בחור קצת מוזר, ועם חוש הומור שמובן רק לו אבל הוא היה בחור אופטימי עם לב זהב ונשמה טובה. אחר כך התגייסנו והיינו נפגשים רק לעתים רחוקות. יום חורפי אחד ב- 2001 התקשרה אליי חברה מהקבוצה שלנו לעדכן אותי שהוא נהרג בתאונת דרכים בצומת כח. כמה חודשים קודם הוא השאיל לי את "מפלצות התהילה" ואמר לי שאני חייב לשמוע את הדיסק הזה, ושהוא לא דומה לשאר הדיסקים של משינה. לא הספקתי להחזיר לו אותו והוא אצלי עד היום, יושב לי על המדף ועל המצפון. הטור הזה בשבילך, חבר.
סיפור, כיסוי. 