Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘2012’

1:1 - אושר, 2012

אושר הוא החלק האחרון בטרילוגיית אחד חלקי אחד (1:1), כחלק מפרויקט שנמשך שמונה שנים. הפרויקט החל בשנת 2004 בעקבות ספר שירה של הסופר והמשורר ערן בר-גיל תחת שם זה. הספר מחזיק נושא ומספר על איזו דמות. המלחינים, בועז ריינשרייבר, גדי רונן ומור שטייגל, בחרו את השירים אותם רצו להלחין , ויחד פיתחו את הדברים לטקסט שאפשר לשיר אותו. חלק נכבד מהעבודה על הטקסט היתה עריכות מתוך הספר כולו, חיבורים של דימויים, או הוספה של טקסט שנעשתה יחד עם הולדת המוסיקה שלו.

עוד מראש, כשהתחילו לעבוד על פרוייקט אחד חלקי אחד, הגדירו שמדובר למעשה בטרילוגית אלבומים. האלבום הראשון ראה אור ב- 2006, וההרכב החל להופיע ובד בבד לעבוד על חלקה השני של הטרילוגיה – "ברזל". בשנת 2012 יצא החלק השלישי בטרילוגייה "אושר". באופן די מעניין, כל אחד מהאלבומים עוצב על ידי מעצב אחר, למרות שהם יחסית מצליחים לשמור על קו מקשר (1:1 עוצב על ידי גילה קפלן, "ברזל" על ידי נדב ברקן ו"אושר" על ידי נדב שטריימר). שטריימר (פורטפוליו) הינו מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומי שגם אחראי לעטיפה ההחביבה עליי מבין השלוש. הוא מספר על העבודה על האלבום השלישי בסדרה:

558612_10150697036647742_906721010_n"אני מכיר את ההרכב עוד מאלבומם הראשון ותמיד חשבתי שהם אחת מלהקות הרוק הטובות שיש בארץ, אמנם לא הפופולריות שבהן, אבל בהחלט מהטובות ביותר בעיני. הגעתי לעבוד על עיצוב העטיפה מתוך פגישה מקרית עם חבר הלהקה גדי רונן. גדי הכיר קצת דברים שעשיתי בעבר, וכשהתעניינתי מתי יצא האלבום השלישי שלהם הוא טען שהם בדיוק מתחילים לסגור את רשימת השירים אחרי כמעט 4 שנים של עבודה. מספר חודשים אח"כ הוא יצר איתי קשר שוב ודיבר על שיתוף פעולה גרפי לעיצוב האלבום.

נפגשתי עם ערן בר גיל, כותב השירים של הלהקה, והוא סיפר לי על הקונספט של האלבום השלישי בטרילוגיה – אושר. הוא נתן לי דיסק עם הסקיצות שהם הקליטו (לפני התזמורים, המיקסים, העריכה וכו'…). כך שהעיצוב נעשה לאחר שנבחרו השירים אבל לפני שהוקלטו סופית באולפן. ללהקה לא היו הנחיות ספציפיות או רעיונות משלהם לגבי העיצוב. זו הייתה המשימה שלי למצוא ביטוי גרפי למילים, ללחנים ולסיפור שמספר אושר, הדיסק השלישי בטרילוגיה. בהמלצתי החלטנו ביחד עם חברי הלהקה שזה נכון ליצור אחידות בגריד של העטיפה שהיו לשני האלבומים הראשונים בסדרה – כלומר, גוש טקסט במרכז החזית. כל השאר היה בידי.
רוב השירים בדיסק מדברים על התמודדות של דמות אחת שבתוך שגרת יומה מתקשה למצוא את האושר. ומגלה אותו קיים לבסוף במקומות לא צפויים. מתוך כל המחשבות, הרעיונות והסקיצות במחברת, החלטתי לבסוף להשתמש בדימוי של הר כדימוי המוביל לקאבר של האלבום. קצה של הר הוא מבחינתי קצה של מסע, שהוא סוף מסע הטרילוגיה. בטרילוגיה אחד חלקי אחד הם בעצם מספרים סיפור של דמות אחת. בדיסק הראשון הדמות הזו מחפשת, בדיסק השני הדמות מבולבלת, ובדיסק השלישי הדמות מוצאת. והגיע למקום שבו היא רצתה להיות, אבל האושר הזה הוא מדומה. עם זאת יש בפסגת ההר מקום שהוא בודד, שקט, מפחיד ומסוכן. יש למילים של הלהקה, לאורך כל הדיסקים שלהם, התעסקות רבה בטבע. הרבה מהשירים שלהם מדברים בדרך כזו או אחרת לחיבור של האדם לטבע, וזה היה נראה לי חיבור נכון לדיסק השלישי, שייתן קונטרה של דימוי מעולם הטבע לתקליט הראשון (בו מופיעה תמונה אורבנית של עיר).
הדימוי בנוי למעשה מקולאז' של מספר הרים שצילמתי שנה קודם לכן בטיול טרקים בקירגיסטן. לתמונות אלה עשיתי עריכה פוטושופית כדי שייצרו משהו שמבחינתי הוא עוצר נשימה בגדולתו (הר מושלג, מחודד, קריר ומפחיד) אבל גם מרגיע (נגיעות קלות של נצנוצים, ומונח על צבעוניות מרגיעה של טורקיז).
לאחר הפגישה הראשונה בה הצגתי את הקונספט הגרפי חברי הלהקה נורא התחברו לרעיון. בהתחלה חששו שהצבעוניות שמחה מדי בשביל חבורה שעושה רוקנרול. הם גם היו רגילים בעיקר לגווני שחור/לבן בשני האלבומים הראשונים, כשמכת טורקיז נראתה להם יותר מדי, ובכן…מאושרת. אבל בעיני דווקא שם היה חיבור מעניין, בין צבעוניות יחסית אופטימית (טורקיז בית חולים) לבין הרכב רוק מעושן. הם הרי לא זמרת פופ. עשינו כמה סיבובים נוספים של צבעוניות, ושל קומפוזיציות, אבל בסוף חזרנו להחלטות הראשוניות.
551947_10150697035902742_1399618877_n

עטיפת האלבום עם כיסוי הקרטון

השיר האחרון בדיסק "נוף" הוא זה שנתן לי את ההשראה למארז של הדיסק. מארז קרטון אפור כאשר במרכזו שטאנץ עגול שדרכו מופיע שם התקליט. ההחלטה להוסיף את הכיסוי הזה נבע מתוך המילים של השיר נוף (ביצוע מור שטייגל, מילים ערן בר גיל)
"אני כותבת מול חלון / יושבת פני מול הנוף
אבל מהנוף יוצא מנוף / אין פה אף אחד 
עוצמת עיני / רואה / רואה את האושר מתרחק
…..
עשר שנים אחר כך / פני בחלון / כותבת מול הנוף
מהחלון/ יוצא בטון אפור, אפור, אפור
עוצמת עינים / רואה את האושר / מתרחק ממני בסירה'
305537_10150697036807742_838901772_n
החלטתי לתת ביטוי גרפי לשיר הזה, משום שמבחינתי הוא סיכם את כל האווירה של האלבום, קרטון הקראפט האפור והמחוספס מייצג את העולם התעשייתי הקודר שנבנה ומסתיר. השטאנץ העגול מייצג את החלון שמבעדו ניתן לראות את הטבע הנשגב שמאחוריו.

אגב את "נוף" הם לא תכננו להכניס לאלבום בהתחלה, אבל מכיוון שזה גם שיר שהתווה את הבסיס לעיצוב, וגם אחד השירים היפים בדיסק בעיני, הם החליטו כן לשבץ אותו בסופו של דבר.
עיצוב נקי ומסודר כספר שירה

עיצוב נקי ומסודר כספר שירה

מכיוון שאחד חלקי אחד הינו פרוייקט שמחבר בין להקת רוק לבין סופר/משורר (ערן בר גיל), מראש היה רצון לייצר בנוסף לדיסק גם ספר שירים. לכן בחוברת המצורפת החלטתי לייצר גריד נקי, קריא, שמאזכר ספרון שירה, ולוותר על תוספות גרפיות. בכל אחד משלושת האלבומים של ההרכב ישנם קטעי הקראת שירה שמשולבים בתוך האלבום. באלבום אושר מקריא את הקטעים השחקן רמי הויברגר.
בעבודה על החוברת עשיתי שימוש בשילוב בין פונט 37 לבין פונט מכבי. פונט מכבי, משום שיש משהו בלהקה שהוא כל כך ישראלי, כל כך מקומי. בעזרת פונט 37 יצרתי קונטרה, משום שבגסותו הקלה הוא מעביר תחושה יותר אורבנית ועכשווית.
בעמוד המרכזי שבחוברת החלטתי לשים דימוי של הלהקה. החלטתי לצלם אותם במקום שבו הם הכי מאושרים בו, שזה בחדר החזרות שלהם. השימוש בדימוי צבעוני וישיר במרכז החוברת הוא מתוך הבחירה לייצר הפתעה בקצב הדפדוף בחוברת המינימליסטית. פיזרנו בחלל החדר מגוון פריטים שמופיעים בתוך השירים, ואותם מאזכר ערן בר גיל כניצוצות קטנות של אושר בתוך חיים מלאי עצב – חדי עין יוכלו למשל לזהות סלסילת תפוזים או חכת דייג".
חברי ההרכב בלב העטיפה. צילום: טל שפיגל

חברי ההרכב בלב העטיפה. צילום: טל הרצוג

 

***

תמונות נוספות מתוך העטיפה ניתן למצוא כאן. תמונות מתוך עטיפת האלבום הקודם "ברזל" שעיצב נדב ברקן ניתן לראות כאן. ואילו עטיפה נוספת שכוללת חלון הצצה עגול (ושלא יכולתי שלא להזכר בה) היא זו המעולה של J. Viewz, שכתבתי עליה כאן לפני כמה שנים.

אחד חלקי אחד – "אושר", 2012. עיצוב: נדב שטריימר. צילום: טל הרצוג. אפס מוזיקה.

 

Read Full Post »

תודה על הסבלנות, סליחה על ההמתנה. חזרתי מחופשה נפלאה בחגים, משכתי את זה עוד קצת כאן בבלוג, אבל הנה אנחנו שוב במלוא הכוח, ויש כבר כמה דברים מעולים ממש בקנה.

Shoe-fiti – שילוב של shoe ו- graffiti.

אני אתחיל אולי בתגלית שהכי הרעישה אותי במהלך כתיבת פוסט זה, והיא המקור לתופעת זריקת הנעליים התלויות על חוטי חשמל. אותן זוגות נעליים ששרוכיהן קשורים זה לזה ומעטרות את כבלי המתח של העולם (ומכונות גם shoe-fiti) נמצאות גם על הדיסק של "כל החתיכים אצלי". חשבתי שרק תל אביב מלאה בהם, אבל אז נתקלתי בתופעה המוזרה הזאת גם בחו"ל. במה מדובר? מיד נחזור לזה.

קראתי איפשהו שכל עשרים שנה יש במוזיקה מעין rock revival, והרוק חוזר למרכז העניינים. היתה אפילו איזו תיאוריה סוציו-אנתרופולוגית שמצדיקה את זה ומסבירה למה זה קורה, אבל לא הצלחתי לאתר אותה בכתב למרבה הצער. גם אצלנו, אחרי ראשית שנות התשעים המאושרות, יש שוב תנופה שכזו שקצת חודרת למרכז. לא כולם כבר בשוליים, וכנראה שכשנהיה זקנים וננסה להזכר מה היה שם אז ברדיו בראשית שנות ה- 10' (או איך שקוראים את זה בכלל), יהיו שם גם כל מיני אסף אבידן ואלקטרה ונערות ריינס ואלישע בנאי ונינט טייב. וגם החתיכים.

אין היום אלבום הולם יותר שעולה לי בראש בצירוף "רוק", "ישראלי" ו"עכשוי" מאשר השני של "כל החתיכים אצלי". לפעמים זה נשמע להם אחלה, לפעמים אני נע בחוסר נוחות למשמע הטקסטים של איה זהבי פייגלין, אבל בסך הכל אני די שמח שהם כאן. גיא חג'ג', יקיר הבלוג והעולם באופן כללי, יצא ללוות אותם במשך שבוע במסע הופעות חוצה ישראל בוואן. הוא חזר עם כמה תובנות מסקרנות שמאירות אותם באור קצת אחר, ומרככות מעט את התחושה האמביוולנטית שיש לי כלפיהם. חוץ מזה זהבית כהן איירה פה יופי של עטיפה, וגם בנתה תהליך יפה מהתחלה עד הסוף, שאני שמח להעלות על הכתב ולהציג אימאג'ים מתוכו.

"בגדול אפשר להגיד שהתחברנו דרך הפייסבוק", מספרת כהן, מאיירת ומעצבת. "הם בדיוק סיימו להקליט והתחילו בשלב ההפקה, ואני פשוט הצעתי את עצמי כמעצבת. כלהקה, הכרתי אותם עוד לפני, באלבום הראשון, ואפילו יצא לי להיות בכמה הופעות שלהם. רק דרך תהליך העבודה אפשר לומר שהתעמקתי בהם יותר".

עטיפת הסינגל "כל הסיבות".

"התחלתי לעבוד מול החתיכים לקראת שחרור הסינגל הראשון מהאלבום, ולמעשה התחלנו מהעיצוב שלו. אז עוד לא היה לי קונספט סגור לגבי איך האלבום ייראה, אבל בדיעבד הסינגל הוביל לסגנון הסופי שלו. לא קיבלתי הנחיות ספיציפיות לגבי העיצוב לפני הסקיצות הראשונות, אבל הבנתי מהם שהרעיון הוא ללכת למקום יותר בוגר ושונה מהאלבום הקודם. בסינגל יצרתי את הדמות הראשונה בקולקציה. לא ניסיתי לאייר דווקא את הבחורה שעלייה מדובר בשיר, אבל כן שהיא תהיה הבחורה הצעירה שתזדהה ותבין את השיר הזה. בסופו של דבר, היא נכנסה גם לחוברת באלבום עצמו.

"אני לא מצליחה להיזכר למה, אבל בשלב מאוד ראשוני ידעתי שאני רוצה לאייר אותה. כבר ראיתי בראש שלי איך אני הולכת לעשות את זה ולא היה לי ספק שככה אני מתחילה את זה. העטיפה אכן מאוד שונה מקודמתה, אבל גם מהקשבה לדיסק וגם ממה שהלהקה ביקשה, כמו שכבר ציינתי, לאלבום השני היה אופי שונה מהראשון ובאיזשהו מקום בוגר יותר. לכן נדרש עיצוב ו-וייב שיעבירו את זה טוב מאוד. בכלל, לא היה טעם לחזור על משהו שכבר נעשה, זה משעמם בעיניי…"

מתוך החוברת.

כהן מציגה תהליך סדור, שבמקרים רבים לא מצליח להתממש מחוסר זמן או מסיבות כאלה ואחרות. "אחרי שקיבלתי את כל הפרטים הטכניים ממנהלת הלהקה וכל מה שצריך להיות באלבום, התחלתי בהקשבה ב-repeat לשירים. אולי כשאני אומרת את זה ככה, זה נשמע מייגע, אבל זו הקשבה קצת שונה. זה להרגיש כל מה שהם רוצים להגיד ולגלות כל פעם עוד קצת. זה לאו דווקא במילים או במסר, זה יכול להיות גם צליל או ניואנסים שיכולים לעזור. משם עברתי להרבה דימויים שעברו לי מראש ורשמתי ושירבטתי תוך כדי, ואז עברתי לסקיצות".

מתוך החוברת

באשר לקונספט שהוביל ליצירת העטיפה, היא מספרת: "יכול להיות שהתשובה שלי לשאלה הזו והתשובה של הלהקה יהיו שונות, אבל אני יודעת שמבחינתי, רציתי לספר סיפור. והסיפור הזה בעיניי היה של אנשים צעירים, קצת מוזרים, אבודים בעיר. בעיניי, איה [זהבי פייגלין, הסולנית] כותבת על דמויות סביבה ומעולם שבו היא נמצאת. גווני הצהוב-אפור נלקחו מפלטה שהם השתמשו בה כבר באתר שלהם. אני הרחבתי את קשת הגוונים הרבה יותר כדי שאוכל "ליצור חיים", ולקחתי את הצהוב כדי להעביר בעיניי את האוויר העומד בעיר- דחוס, מלוכלך, ובדרך כלל חם. כשעברתי את שלב הסקיצות, התחלתי לאסוף ולצלם רפרנסים שיעזרו באפיון הדמויות. זה עוזר לי להרכיב משהו ברור יותר בראש ולתרגם רעיונות יותר טוב. האיורים הם בגדול, מעבר לכל מה שכבר דיברתי עליו כאן, אוסף של דמויות אורבניות שמתחברות לכדי עלילה אחת".

העטיפה הקדמית עברה די בקריאה ראשונה, מלבד שינויים קטנים של העמדת לוגו ושם. "הייתה עוד סקיצה אחרת, אבל הבנות הצועדות ניצחו בגדול, ובסופו של דבר השפיעו גם על שאר האלבום. לגבי השאר, עברנו אישורים וסקיצות לפני המוצר הסופי, כמו בכל תהליך עבודה".

מתוך החוברת.

את הלוגו עיצב בעבר בחור בשם אור אטיאס, וכהן קיבלה אותו כמוצר מוגמר לאלבום. "אישרנו קודם את העטיפה הקדמית. בדרך כלל שאר האלבום מושפע ממנה, כי היא צריכה לבטא בקצרה את הלהקה ורוח האלבום. אחר כך התחלתי ליצור דמויות נוספות ולהחליט מה שיקרה בפנים. המוסיקה מורכבת מכמה פרמטרים שצריכים להשפיע על העיצוב, לטעמי: מילים, קצב, צליל, קולות, כלי הנגינה ודומיננטיות של כל אחד מהם, וייב, אופי הלהקה וגם הדברים שמשתמעים בין השורות. הרעיון הוא לתרגם את כל אלו לשפה ויזואלית. הלהקה הייתה מעורבת בבחירת הסקיצות הנכונות ביותר עבורם וכמובן בחידוד של דברים שהפריעו להם או שהם ממש רוצים שיהיו או לא יהיו. אפשר לראות חיבור בין הדמויות לאורך ה-booklet לבין השירים באלבום (וגם לראות את החיבור בין הדמויות עצמן, ובין הסביבה שלהם)".

הנעליים התלויות, על גבי הדיסק עצמו.

כפי שציינתי בראשית הטור, על גבי הדיסק עצמו משובצות נעליים קשורות שהושלכו על חוט חשמל. כהן שופכת אור על התופעה: "אגדות אורבניות טוענות שזו הייתה במקור פעולה של כנופיות – לסמן נקודות של סחר בסמים. בדרום אמריקה השתמשו בזה כדי לסמן אדם שנרצח בשכונה (תלו את הנעליים שלו). היום זה משהו שלדעתי אנשים עושים בלי סיבה מסויימת, או סתם כדי כמשהו סימבולי וזו נשארת הבדיחה הפנימית שלהם כנראה. אבל כל אלו לא היו הסיבה שבגללה בחרתי בהם לדיסק – פשוט חשבתי על חיבור לעטיפה הקדמית ולנוף האורבני מאחור. חשבתי על הרעיון הזה, שמעביר בפשטות סיפור, ימשיך את הקו של האלבום כולו, ויעורר סקרנות. מי שממש רוצה יכול להסתכל על הצד האפל בזה ולחשוב על הילדות שהן סוחרות סמים או משהו כזה, אבל זה פשוט קצת קריפי".

בהמשך, התגלגלו האיורים של כהן ועוצבו מהן גם חולצות בקו האלבום, אותן מדגמנות כאן כמה מהחברות של כהן (אפשר להזמין כאלה ממש כאן). קול!

חלק מהאיורים שזלגו להדפס על החולצות.

כל החתיכים אצלי – #2, 2012. איור ועיצוב – זהבית כהן, לוגו – אור אטיאס.

Read Full Post »

בטוקיו גרים איזה 35 מיליון איש, מה שהופך אותה למטרופולין הגדול ביותר בעולם. עשרות על עשרות של קילומטרים של בתים ומשרדים ומסחר ובילויים ואז עוד בתים, בזה אחר זה וללא קצה. ובכל זאת, הרכבת התחתית בעיר חדלה מלפעול לקראת חצות, וחוזרת לעבוד רק בחמש וחצי בבוקר. מציאות כזו מטילה שיתוק על העיר: מרכז טוקיו מלא בבנייני ענק, והמרחקים הרגליים ממקום למקום מייגעים ביותר. בפרברים המצב קשה עוד יותר – שכונות על שכונות של בתי מגורים ותו לא. רכבים הם חלופה לא נוחה בכלל, ולמעט מרחקים מוגבלים באופניים, כולם מקפידים לחזור לבתיהם לפני הרכבת האחרונה.

בספרו "אחרי החשיכה", מתאר הרוקי מורקמי לילה בחייה של נערה (וכמה דמויות נוספות) שמחליטה לא לחזור הביתה עם הרכבת האחרונה ולחוות את טוקיו של הלילה. העיר מוציאה החוצה טיפוסים אחרים, כמיטב הצבעוניות היפנית. מתאבקת לשעבר שמנהלת "מלון אהבה" (הבתים ביפן קטנים להחריד, ומקובל שבני זוג שמעוניינים להתייחד עושים זאת במלון לפי שעה, ולא כשהילדים נמצאים מעבר לקיר מנייר אורז); זונה סינית מוכה, סטודנט טרומבוניסט וגיק מחשבים – כל אלה מסייעים בבניית עולם מנוכר, סליזי, סהרורי ואפלולי, המתועד על ידי מצלמה בגובה מעוף ציפור.

יש בנמל טוקיו שוק דגים עצום (הגדול בעולם), שמדי יום נקלטות בו טונות על גבי טונות של סחורה סיטונאית טריה, בדרך להיות מופצת לכלל המסעדות, המלונות ושאר העולם המערבי. החל משלוש לפנות בוקר, אלפים של יפנים עמלים למיין, לנקות ולסדר את הסחורה, בכמויות (ובסוגים) שקשה לדמיין עד שלא רואים בעיניים. בשש בוקר הכל כבר מופץ ונעלם, והדרך היחידה לחוות את ההלם הזה היא להתייצב שם באמצע הלילה ולשוטט בהחבא בין הצוות, המלגזות והשרצים. מכיוון שכאמור המרחקים כל כך גדולים, הדרך היחידה להגיע לשם היא לבלות את כל הלילה בקרבת מקום.

לפני שנתיים יצא לי לראות את כל זה במו עיניי. בדקות שלפני הרכבת האחרונה, אלפי יפנים בחליפות ממהרים להספיק לעלות עליה. יפניות צעירות בחצאיות קצרצרות שחוזרות מבילוי (בקריוקי!) מזדרזות שלא להחמיץ את הדרך חזרה הביתה. העיר מתרוקנת, ונחילי אדם נבלעים להם מתחת לאדמה. הרכבת האחרונה חולפת ופתאום – שקט. בעיר הומה, גועשת ועמוסת מסכי וידאו עצומי מימדים, השקט הזה הוא בלתי נתפס, ממש כמו איזה סרט אימה. וזה מדהים, וזה מצמרר.

כפולה מתוך החוברת

לילה.

עד הבוקר שתינו כמה כוסות קפה (עד שנסגר), קנינו קצת אוכל בגירסה מקומית של AM:PM ושוטטנו ברחובות ללא תכלית. כל הטיפוסים התחלפו כהרף עין, וכל מה שחשבתי שראיתי בעיר הזאת אחרי יותר משבוע פשוט התערבב. הנימוס היפני הפנאטי פתאום החל להתפוגג לו. אין כמעט נשים ברחובות. את שארית הלילה העברנו בספרית וידאו, שיש בה תאי צפייה אישיים קטנים ומערכות אודיו\וידאו משוכללות. עשרות יפנים שפספסו את הרכבת יושבים להם על ספות עור (קצת סליזיות) ורואים סרטים, מחכים שהבוקר יגיע. באוזניות מאסיביות, חלקם רואים סרטים מצוירים, חלקם סרטים פורנוגרפיים. נדמה לי שראינו את "חתונת רפאים" של טים ברטון, אם אני זוכר נכון. עולם משוגע.

שנה אחרי שקראתי את הספר של מורקמי, יצא לי להבין על בשרי את כל מה שהוא תיאר במילים ממעוף הציפור ואני ניסיתי לדמיין. כמו שרואים סרט שמבוסס על ספר שקראת, גם כאן הדמיון שלי נכלא בתבנית שהיא כראות עיניו של הבמאי. המציאות תאמה יפה מאוד את מה שקראתי בספר, אבל לא הייתי מצליח לביים אותה באופן שבו היא נחשפה בפניי. ערבוביית אנשים לילית, מנוכרת, בודדה (כל אחד היה לעצמו), אפלה וקצת מינית. גם שוק הדגים היה חוויה שלא תיאמן. בשש בבוקר ועם אור ראשון מבצבץ, אחרי לילה לבן (ובמצב ערות מעומעם) גם אכלתי את הסושי הכי טרי שייצא לי לאכול אי פעם בחיי. עייפים ומסוחררים, לקחנו חזרה רכבת למלון וצנחנו לישון, לא ממש מעכלים את כל הלילה ההזוי הזה. טוקיו של לילה, טוקיו של יום.

והנה, לאחרונה מצאתי את עצמי מדפדף בעטיפת האלבום החדש של דודו טסה, וכל הלילה המוזר הזה חזר לי פתאום לראש בהבזקים חזקים. חושך ואפילה בגווני אדום, אין כמעט נפש חיה בחוץ, וערפילים קרירים ממלאים את הרחובות. וטסה שר "ולילה לילה שוב ניגרת ביצת הפקר על השמחות\ ושוב תילק לשון הקרת עקבות חיי על מדרכות" למילותיו של אלכסנדר פן, בעודו מתמצת את האלבום היפה הזה לכדי משפט.

כל הטקסטים והלחנים באלבום הזה משרים אווירה לילית, אפילה ומינית, ואני חושב שנטע שושני עשתה פה עבודה יפה מאוד. לא התאהבתי בה באופן מיידי כמו בעטיפה המושלמת שעיצבה ל"דודו טסה והכוויתים", ולקח לדברים זמן לשקוע. העטיפה החדשה קצת פחות יומרנית, מרגשת ומוקפדת מקודמתה, אבל היא עדיין מאוד מוצלחת ובהחלט עושה את מלאכתה נאמנה. אין פה שום יפני, אבל האסוציאציות והזכרונות שלי היו כל כך חזקים פתאום ולא הצלחתי להתאפק.

(קצת על האלבום מנקודת מבטו של טסה:)

שושני היא בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, וכיום הינה מעצבת עצמאית לצד עריכה בתחום הטלוויזיה. היא מספרת: "דודו ואני הכרנו לפני כמה שנים דרך בן זוגי. הוא ראה עבודות שלי שמצאו חן בעיניו וביקש ממני לעצב לו עטיפה לאלבום הקודם שלו. הוא חיבר אותי לצוות שעובד איתו בהד ארצי-NMC, ובניתי להם את הקונספט העיצובי לכוויתים. בפרוייקט ההוא עבדנו גם על טיזרים בצורת פוסטרים שנתלו ברחבי העיר. העבודה על האלבום הקודם היתה מוצלחת, וזה היה טבעי מאוד שנמשיך לעבוד יחד גם על האלבום סחרחורת"

"על העיצוב של סחרחורת התחלתי לעבוד כמתבקש בהקשבה לרצועות של האלבום, למוזיקה, למילים – בניסיון לקלוט את האווירה שלו ולמצוא דרך להעצים אותה בעולם ויזואלי מתאים.
עברה אצלי תחושה אפלה, לילית, מעט קודרת, מלנכולית ומנוכרת, מינית מאוד – של גבר שחי בעיר גדולה, בעיקר בלילות. שיר הנושא של האלבום 'סחרחורת' – שיר של אלכסנדר פן שדודו הלחין – הוא שיר מלא במטאפורות ובדימויים על עיר לילית "נצחית", בעלת "ריסי חשמל ארוכים", ו"ברקת אספלטים" המכפילה דמותה ב"ראי עקום". עם הדימויים והמילים הללו עבדתי בעיצוב העטיפה של האלבום – וחוברת המילים".

"בדיאלוג ביני ובין דודו דיברנו על האווירה הזו והסכמנו עליה מיד, האווירה העירונית המנוכרת והאפלה היא בהחלט משהו שהגיע גם ממנו. התרנגול עצמו לגמרי הגיע מדודו. הוא פשוט רצה תרנגול על העטיפה! אני התחברתי לתרנגול מיד כי תרנגול  (מעבר לעובדה שתרנגול הוא הקמע של בני יהודה – קבוצת הכדורגל שדודו ידוע כאוהד שרוף שלה) הוא גבר (מילה נרדפת), זכר בלול פרגיות, בעל כרבולת מפוארת, כזה שיוצא לקרב עם תרנגולים פולשים אחרים על ליבן של התרנגולות – וזו חיה שמאוד התחברה מבחינתי לתיאור של הגבר הלילי בעיר הגדולה. אם תרצו, התרנגול על העטיפה הוא סוג של דודו…"

את התחושה הלילית האפלה והמינית יצרה שושני תוך שימוש כמעט בלעדי בצבעים אדום ושחור בכל החוברת. "על העטיפה יש תרנגול בלילה, ברחוב חשוך המואר רק בתאורת פנסים אדומים. הוא בתנועה, אולי ממהר לאן שהוא, אולי בורח. הדימוי עצמו כמעט מונוכרומטי, כאשר הצבע היחיד הרווי בו הוא האדום של כרבולת של התרנגול, ותאורת הרחוב האדומה. הדימוי של התרנגול הוא מעין קולאז' מעובד שיצרתי מתצלומים שונים שצולמו בזמנים שונים ובמקומות שונים".

סקיצה לעטיפה. האימאג' נכנס בסוף לכפולה בחוברת.

"בחוברת המילים יש בכל כפולה דימוי עירוני – לילי, מעובד ובצבע האדום של האלבום. בכפולת האמצע (הכפולה של השיר 'סחרחורת') יש ארנב לבן שיורד במדרגות ברזל מעוגלות. זהו קולאז' נוסף שיצרתי והיה בתחילה סקיצה נוספת לקאבר. כשהוחלט ללכת על התרנגול החלטתי להכניס אותו בכל זאת לאלבום. את רוב הצילומים אני צילמתי, חלק מנסיעות שלי באירופה בשנים האחרונות, חלק בארץ – שום דבר לא צולם במיוחד לאלבום, אספתי וליקטתי דימויים ממקומות שונים עם feel  דומה. בכל מקרה כל האימאג'ים מעובדים צבעונית כמובן – מה שגם תרם לאיחוד ה"אווירה" שלהם".

"לגבי הפונט – חשבתי שיתאים להשתמש באלבום הזה בפונט סריפי [עם עיטורים וצ'ופצ'יקים סביב הגופנים, ללא-מעצבים שבינינו]. 'סחרחורת' הוא טקסט שירה, ובכלל באלבום הוקדשה המון תשומת לב למילים – דודו עבד עם כותבים שונים וכו'. "תפארת" הוא פונט סריפי חדש יחסית של ינק יונטף – מאוד מוצלח לטעמי – ומאפשר לתת "סריפיות הגונה" לא דרך הפונטים המסורתיים (פרנק-ריהל, הדסה). על העטיפה עבדתי בטיפוגרפיה על ריווח "קצבי" בין האותיות – לא אחיד, שמדבר עם משמעות המילה 'סחרחורת'".

חלופה לחזית העטיפה, שלא נבחרה בסופו של דבר.

כמה כפולות מתוך החוברת לסיום:

דודו טסה – "סחרחורת", 2012. עיצוב – נטע שושני.

Read Full Post »

אני לא מעצב בהכשרתי. מעולם לא למדתי עיצוב באופן פורמלי, אם כי אני משתדל להתעניין לא מעט. כל מה שאני יודע בתחום נובע מלקרוא בעצמי ומלדבר עם אנשים שכן מבינים איזה דבר או שניים. הדיסקליימר הזה בא לומר שתיקחו את מה שאני אומר עכשיו בערבון מוגבל – ככה אני מפרש ומפשט מאוד את הדברים (אתם מוזמנים לקטול אותי בתגובות אם שגיתי פה באופן גס או פחות גס):

באמנות יש יפה ולא יפה, כנראה בעיני המתבונן. יש יותר מקום ללאהוב ולהתחבר, או לדחות (reject) ולהתנגד. עיצוב, בניגוד לאמנות, בא לשרת מטרה מסוימת, לממש פונקציונליות כלשהי. לכן, יש כזה דבר עיצוב נכון ולא נכון. יש עיצוב שמעביר טוב יותר מסר או רעיון מסוים, ויש כזה שמטעה, מבלבל או מסרבל (ולפעמים גם סתם לא קשור). בעבודה על עטיפות תקליטים, זהו בהחלט עיצוב ולא אמנות. הלקוח (המוסיקאי) מעוניין לשדר משהו, להעביר רעיון או מסר מסוים, ועל המעצב להפוך את הקונספט\תדמית\אימאג' הזה לכדי משהו ממשי. בגלל זה עטיפה של יהוא ירון נראית כמו שהיא נראית, וזו של דודו אהרון גם עושה את עבודתה נאמנה אני מניח (אפילו שהיא משעממת תחת).

אולי הדוגמא הכי בולטת שעולה לי בראש מהשנה החולפת היא העטיפה של "להשמע להוראות השימוש" של אנטיביוטיקה. במבט ראשון חשבתי שהעטיפה שלו נמצאת איפשהו בטווח בין מכוערת לבין סתם מוזרה. כל האלבום הזה מלווה בסאונד אייטיזי חזק וקלידים גסים בסגנון של הקליק או משינה של פעם, כשהטקסטים שלו עוסקים בין היתר באובדן של הפרט בעיר הגדולה ותחושת הניכור הסובבת אותו. אז אחרי לא מעט שמיעות (היו לי הרבה מהן; זה אלבום פשוט מעולה – רוצו לשמוע!), אני מודה שאני מרגיש הרבה ביותר נוח עם העטיפה שלו. גם אם הקווים, הצורות הריבועיות הקשות והפונט הארכאי הזה לא מדברים אליי יותר מדי, אני חושב שהן השיגו את ייעודן היטב. ככה האלבום הזה נשמע, ובדיוק על זה הוא מדבר. ואם המעצב הצליח להעצים את התחושה שמועברת מההאזנה, או שמוסיף רובד נוסף ועמוק יותר למוסיקה שבאלבום, כנראה שהוא עשה את עבודתו כמו שצריך.

במקרה של האי.פי. החדש של ה- Wake Up Suzzys, הצליח להם פעמיים – קודם כל, יצא איור באמת סופר מגניב (כפיים ותשואות לגפן רפאלי, שעשתה פה יופי של עבודה). אבל יותר מזה – הוא ממש נכון. נכון במובן של עיצוב שצריך להגשים איזושהי מטרה או פונקציונליות מסוימת. כדי לדעת איך הולך להישמע האלבום של הסוזיז, מספיק לראות את חזית האלבום. שמחה, כיף ושיגועים סטייל הטה-דה-דה-דה-טה-טה של ג'יינס אדיקשן או boys don't cry של הקיור. אז הנה הולכת ומסתמנת לה אחת העטיפות החביבות עליי השנה. ואם תהיתם מה זה עיצוב נכון, נראה לי שאפשר להתבסס על העטיפה הזו כמקרה בוחן מוצלח למדי.

"כשהאי.פי שלנו היה קרוב לסיום, עשינו ישיבת להקה לדון בכל הדברים שצריך לסגור", מספר הסולן יותם שלזינגר, "ואחד מהם היה נושא העטיפה. אני זוכר שלי היתה אינטוציה מאוד חזקה לגבי זה שהעטיפה צריכה להיות איור. ברגע שהצעתי את זה לחבר'ה, כולם הרגישו אותו דבר. האי.פי. הזה שמח מרקיד וכיפי – בקיצור פאן פאן פאן. באיור יש את כל האלמנטים האלה, וזאת היתה הדרך הברורה בשבילנו להציג את האי.פי".
"אני זוכר שחשבתי שהאיור צריך להיות דמות קצת מחויטת שנמצאת בתנועה – איזשהו ריקוד? צעד יוגה? אולי מושיטה את היד? העיקר בתנועה. כל אלה היו הרעיונות שאיתם השתעשנו בזמן שחשבנו על העטיפה. הדמות מחויטת בגלל שאנחנו עולים לבמה מחויטים, ותנועה בגלל שיש המון תנועה במוזיקה שלנו. והאיור? בגלל שזה כיף".
השלב הבא היה למצוא מאיירת. חבר מעצב המליץ ללהקה לפנות לגפן רפאלי, בוגרת בצלאל שאני מציע לכולכם להציץ קצת על עבודות שהיא עשתה (אחד הפורטפוליואים המלבבים שנתקלתי בהם לאחרונה!). "למזלנו המעצב הגראפי שלנו שמע על גפן וסיפר לנו עליה. נכנסנו לאתר ומיד היה ברור שזה הוויב שאנחנו מחפשים. רוב האיורים שלה שמחים, מצוירים בצבעי מים, מאוד חיים, עם חוש מדהים לצבעים ולתנועה, ובקיצור – כל מה שרצינו".

סקיצה ראשונה לדמות.

"החיבור עם גפן גם היה מהיר. היא נדלקה על המוזיקה ועל האנרגיות שלנו בתור אנשים, ואמרה שהיא תשמח לעבוד איתנו. בזמן שדיברנו בטלפון היא כבר שרטטה בקווים כללים את הדמות שתופיע בעטיפה הסופית". רפאלי מצדה מוסיפה: "גיבשנו רעיון כללי לדמות ותנוחה, והשראות לדמות מהפיפטיז בעיקר. אלביס, אמריקנה, פולק, רוק אנד רול, דמות קצת מגושמת וקצת משונה אבל שמחה".

הדמות בתוך קולאז' – סקיצה שנייה.

"כשנפגשנו איתה בפעם הראשונה,"  ממשיך שלזינגר, "הקושי הגדול ביותר היה למצוא "פעולה" מדליקה לדמות. כל תנועה שחשבנו עליה הרגישה לנו דבילית ולא קשורה. ניסינו למצוא משהו שהוא גם חמוד אבל לא חמוד מדי. משם התקדמנו לרעיון של קולא'ז בין תמונות לבין האיור. אני מאוד אהבתי את זה, אבל הדעות בלהקה היו חלוקות. גם גפן אמרה שהיא אוהבת אבל זה יצא יותר מדי surf. החלטנו ללכת רק על איור של דמות בתנועה. זה כבר היה יותר נכון למה שחיפשנו, אבל היה קצת "ריק" מדי. זה היה מיני משבר ראשון ואחרון על איך משפרים את העטיפה. נפגשנו עם גפן וניסינו להבין מה עוד אפשר להוסיף לדמות כדי שזה יהיה ממש מגניב. דן [קרפמן, הבסיסט] הציע למקם את הדמות על אופניים. מיד כולנו אמרנו שברור שאופניים, ושאיך לא חשבנו על זה קודם לכן. משם הכל זרם ממש מהר, ותוך יומיים היה לנו את האיור הסופי.

דמות בתנועה, ללא הקולאז'. סקיצה שלישית.

"כולנו היינו מבסוטים מאוד", מסכם שלזינגר. "ואולי הדבר הכי משמעותי בשבילנו בעטיפה זה כשמישהו שואל איך אנחנו נשמעים, אנחנו מפנים אותו להסתכל על העטיפה. היא פשוט קלטה אותנו בול – את המוזיקה ואת הוויב. זה דבר מאוד מגניב ומרגש שיש לך עטיפה שאתה מאוד אוהב".

העטיפה בשלמותה – גירסה סופית

The Wake Up Suzzys – The Wake Up Suzzys, 2012. עיצוב: גפן רפאלי.

Read Full Post »

את המעצבת נורית וינד-קידרון הכרתי לראשונה כשכתבתי על עטיפת אלבום הבכורה של רוקפור שעיצבה בראשית שנות התשעים. מאז אותה עטיפה חלפו מעל עשרים שנה, כשבדרך עיצבה אינספור עטיפות לאמנים רבים, בהם חווה אלברשטיין, פונץ', אלון אולארצ'יק, ואחת שתמיד חיבבתי לשפי ישי. בשנים האחרונות היא מעבירה קורס בעיצוב למוסיקה, במסגרת לימודי תקשורת חזותית בבי"ס גורן במכללת עמק יזרעאל לתלמידי שנה ב'. מבנה הקורס הוא כזה שבשיעורים הראשונים לומדים להתמודד עם טקסטים ולחנים של מוסיקאי מסוים (תוך מתן אינטרפרטציות חופשיות לחומרים), ומסתיים בעיצוב ערכה של סינגלים ועטיפה לאלבום.

בשנים האחרונות נבחר מוסיקאי מן השורה, והסטודנטים עובדים לאורך הסמסטר על דיסק עתידי שלו שעומד לצאת. השנה עבדו הסטודנטים על אלבום מתקרב של מאור כהן. בראשית הסמסטר קיבלו התלמידים מהאמן סקיצות של שני שירים שצפויים להכנס לאלבום, ועיצבו עבורם סינגלים. תוך כדי הסמסטר הם מאזינים לחומרים ישנים וחדשים, הולכים באופן מרוכז להופעה ומשוחחים איתו. בסוף הסמסטר, לאחר שהסטודנטים עיצבו סינגלים, פוסטרים ואת כל חוברת האלבום, מגיע המוסיקאי למכללה להתרשם מהעבודות השונות.

(ככה זה נראה:)

וינד-קידרון מצביעה על אחד המקומות הייחודיים שהקורס לוקח אליהם: "מצד אחד, מדובר עבורם [הסטודנטים] לראשונה בעבודה מול לקוח עם תדמית ומאפיינים מסוימים, ולא לאוויר החופשי. מנגד, לעצב למוזיקה זה לא כמו לעצב עבור בנק – יש חיבור מהבטן, ממקור רגשי ובאינטרפרטציות אישיות. כמעצב, אתה מביא לשם יותר מעצמך. מבחינת המוסיקאי, הוא מקבל 30-40 סקיצות שונות בתכלית, עם אותו מעוף שיש לסטודנטים וקצת חסר לנו המעצבים הותיקים, ששוקעים בעבודה. זאת בניגוד ל- 2-3 חלופות שככל הנראה היה מקבל בשלב ראשון מסטודיו טיפוסי מולו היה בוחר לעבוד". בשנה שעברה עבדו התלמידים על אלבום חדש לירמי קפלן שעתיד לצאת בקרוב, כשאכן נמצא שידוך מוצלח. אחד הסטודנטיות המשיכה לעבוד מול האמן על שיופים נוספים של העטיפה עם תום הקורס, והפוסטרים שעיצבה כבר נמצאים בשימוש היום.

גירסה מוקדמת של האלבום כלוח שנה, כחלק מהתרגילים בקורס "עיצוב למוסיקה"

אז מסתבר שלא רק שבעמק יזרעאל יש קורס בנושא. גם במכון אבני מועבר קורס שנה ד' בתקשורת חזותית בשם "עיצוב למוזיקה", אותו מעביר המעצב דור כהן. כהן הותיק צבר קילומטראז' מכובד של עטיפות בעשרים השנים האחרונות (ובפרט את האחרון של ברי סחרוף, שכתבתי עליו בזמנו), ויש לו המון ידע ונסיון שהוא מביא איתו. תולדה מוצלחת במיוחד מהקורס של כהן היא העטיפה היפה של "חום וצל", אלבומו של רועי סלמן. לא ריכזתי סטטיסטיקה כזו מעולם, אבל אני לא אופתע אם יותר ממחצית העטיפות שאהבתי והצגתי כאן בבלוג מקורן אינו בהתקשרות עסקית טיפוסית בין מעצב ללקוח. כמה מהקאברים המוצלחים שנסקרו פה נוצרו עבור חברים, בני זוג ואפילו – במסגרת קורס אקדמי. בין אם מדובר בהשקעה גדולה יותר, בין אם בהיכרות יסודית עם האמן ובין אם פשוט לא מתייחסים לכך כעבודה גרידא, כנראה שזה מוכיח את עצמו בסופו של דבר.

מארז סינגלים, כחלק ממטלות הקורס

אז רועי סלמן הוא יוצר שהוציא לאחרונה אלבום בכורה קטן ומינימליסטי (שירה וגיטרה, בעיקר), אישי ורגיש. אני אישית מאוד התרשמתי מהעטיפה, ובאופן חריג אף אומר שהיא די עומדת בפני עצמה (למרות שהיא בהחלט משתלבת היטב עם האלבום). את העטיפה עיצבה שמרית סוויסה, שסיימה לאחרונה את לימודיה באותו מסלול של תקשורת חזותית במכון אבני. "אני מכיר את שמרית כבר המון שנים ואנחנו חברים טובים", מספר סלמן. "היא גם שמעה את שירי האלבום הרבה לפני שידעתי בכלל שהם יהפכו לאלבום ביום מן הימים. היא תמיד היתה מאיירת, וזה גם מה שהלכה ללמוד. כשהשירים התגבשו לאלבום, ביקשתי את עזרתה בעיצוב העטיפה, אבל היא היתה עסוקה מדי בלימודים באותו זמן".

"במסגרת הקורס 'עיצוב למוסיקה' שלקחתי, נדרשתי לעצב משהו שמתקשר למוסיקה", מספרת סוויסה. "אני התעניינתי ברעיון לעצב לוח שנה אורכי, כזה עם ספירלה שניתן לדפדף בו. רועי בדיוק התקדם עם האלבום, וזה פשוט השתלב לי יופי עם התרגיל. בניתי לוח שנה שכולל את מילות השירים ואיור תואם בצידו הקדמי, והאקורדים של השירים מופיעים בצידו האחורי".

מארז סינגלים, כחלק ממטלות הקורס

עם התקדמות הקורס, נוצרו גם סיכות דש כמרצ'נדייז, ולקראת סוף הקורס גם פיתוח לעטיפה מלאה לאלבום. "הקפדתי שהעטיפה תהיה בצבעים שמשתלבים בשם האלבום – 'חום וצל' – גוונים של חום, צהוב וירוק. כמו כן, היה לי חושב שזה יהיה מאויר. לא רק שזו יותר ההתמחות שלי, אני חושבת שזה גם איפשר לי להכניס באופן אישי יותר על רועי. אני מכירה אותו עוד מהגן, ולא היינו צריכים לדבר בכלל על מה שנכון לעשות בעטיפה".

מתוך העטיפה לאלבום

דפי החוברת כוללים איורים שנשזרים בחייו של סלמן ובהשירים שכתב. "הרבה מהסיטואציות המופיעות באלבום מוכרות לי, וידעתי לקשר את שירי האלבום לסיפורים האישיים וליצור את הדימויים הראויים בעיניי. החלון המאויר, למשל, נוצר בהשראת הדירה בה התגורר בירושלים. היה לו שם חלון עתיק ירושלמי כזה, והוא כתב בבית הזה לא מעט מהשירים באלבום. גם מספר הבית שרשום תחת החלון הוא זה שבו התגורר. הג'ירפה שולבה לראשונה במארז לסינגלים שגם עליו עבדתי במהלך הקורס. זו החיה האהובה עליו – יש לו המון ג'ירפות קטנות בבית – והיא שולבה גם בעטיפה כחלק מאיזושהי פנטזיה. האדם הקטן ביער הגדול [שהופיע בחזית] די מלנכולי, ויוצר תחושת חוסר ודאות מסוימת. שיחקתי עם הפרופורציות ביניהם עד שהשביע את רצוני".

איזה כיף זה ערימות

למרות ריבוי הדימויים והשונות ביניהן, הביצוע מאוד אחיד ומתחבר היטב לכדי משהו שלם. "היה לי חשוב שהקומפוזיציה תצא מקצועית. בקורס  גם הודגשה החשיבות של הבלטת האלבום לכשיגיע לחנות או לידי שדרים. גם בקליפ שצילמנו ל'הפעם הראשונה' ניסינו לשמור על אותו קו של גווני צבעים. בכלל, זאת חוויה מאוד מיוחדת כסטודנט שעבודה בקורס אקדמי מודפסת בהרבה עותקים באופן מקצועי. אולי מכיוון שאני מכירה היטב את האמן ומאוד התחברתי ליצירה שלו, יצאתי מרוצה באופן מיוחד מהעבודה הזו".

כמה אימאג'ים יפים מתוך החוברת, כפי שהודפסה לאלבום:

רועי סלמן – חום וצל, 2012. עיצוב: שמרית סוויסה.

Read Full Post »

אחת לשנה, בשבת השלישית של אפריל, נחגג בעולם ה- record store day, יום חנויות התקליטים (או יום התקליט, כפי שהוא נקרא בשוגג במחוזותינו). באותו יום נוהגות חנויות התקליטים העצמאיות ברחבי העולם לקיים יום מיוחד של הופעות, הטבות והנחות, ולעתים גם השקות מיוחדות של אלבומים חדשים. המסורת החלה בארצות הברית לפני חמש שנים (זוהי השנה השישית בה מתקיים האירוע), כאשר יותר ויותר חנויות ואמנים נוטלים בו חלק. קבלו רשימה זערורית מתוך מרכול האלבומים החדשים והמהדורות המיוחדות שמתוכננות לשבת הקרובה: דיוויד בואי, קולדפליי, ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, ארקייד פייר, בלאק קיז, וייט סטרייפס, וילקו, לאונרד כהן ופלורנס אנד דה מאשין.

ב- 2007 נפגשו המוסיקאי הבריטי בילי בראג (זמר פאנק-רוק בפני עצמו, שעבד בין היתר עם וילקו בראשית העשור הקודם) עם מייקל קורץ באופן מקרי בשדה תעופה. קורץ נמנה עם אחד ההוגים והמייסדים של רעיון יום חנויות התקליטים, ובראג הסכים לשתף איתו פעולה בהופעה מיוחדת בחנות תקליטים עצמאית בבריטניה, לצד מפגש קרוב ובלתי אמצעי עם קהל מאזיניו. השמועה נפוצה במהירות בזק, ועד למועד האירוע נרתמו קרוב ל- 300 חנויות עצמאיות, קטנות וגדולות כאחת, לציין ולחגוג את קיומן העצמאי בקרב קהל המאזינים באופן דומה. האירוע נחשב להצלחה פתאומית גדולה, כשהתחושה הרווחת היתה שזה היה צריך לקרות כבר מזמן.

הצמא של הקהל הוכיח את עצמו. לשנה שלאחר מכן כבר נקבעו עשר הוצאות של מהדורות מיוחדות ואלבומים חדשים של יוצרים מן השורה הראשונה, בהם גם מטאליקה ו- REM. מאות חנויות ברחבי העולם הזמינו מוסיקאים לקיים הופעות אינטימיות במתחמים זעירים שלרוב לא הורגלו אליהם. קהל המאזינים קיבל זאת באהדה רבה, ובאופן חצי-ספונטני נוצרה באותה הזדמנות גם פלטפורמה לרכישה ולסחר של תקליטים בין אספנים שונים.

בארץ נחגג האירוע זו השנה השנייה, כשהוא מובל באופן צפוי למדי על ידי האוזן השלישית. החנות העצמאית הבולטת במחוזותינו ביצעה רכש משמעותי של תקליטים נדירים מחו"ל, אותם תציע למכירה. במתחם החנות תתקיימנה לא מעט הופעות במהלך השבת, וכן יימכרו אלבומים חדשים רבים שמופצים החל מיום האירוע עצמו (למתעניינים, יש גם אירוע משלים ולא פחות מסקרן בשסק). לאו דווקא באוזן, אבל בקרב האלבומים הישראליים יושק ביום הזה גם האי.פי. החדש של קיצו בגירסת תקליט (בעל השם היומרני "נחיל של פרטים אל תוך חבל הטבור שלכם", בעברית). זו חגיגה משולשת בעיניי: ראשית, כי זהו עוד נדבך המחזק את ידי חנויות התקליטים (שלא איבדו את ערכן בקרב קהל צרכני המוסיקה המסורתי והנאמן); שנית, כי לא כל יום יוצא בארץ אלבום בויניל, על אחת כמה וכמה בעל עטיפה שמכבדת את מידותיו הגדולות של תקליט; ושלישית, כי לשמחתי כבר נזדמן לי לשמוע את האלבום הזה לא מעט בחודשים האחרונים טרם צאתו, והוא פשוט מצוין.

סקיצה ראשונה לעטיפה

למי שלא מכיר עדיין, קיצו הם חבורה ירושלמית צעירה ומוכשרת, שמשלבת באלגנטיות בין אינדי-רוק בועט לאלקטרוניקה. בחודשים האחרונים הם חזרו מסיבוב הופעות במזרח אירופה, ולמי שטרם נזדמן לראות אותם בלייב, אני ממליץ בחום לעשות זאת בהקדם. יש משהו מאוד אמיתי ורעב ביצירה שלהם, והם מאותן להקות שאתה פשוט ממש רוצה שילך להן ושיצליחו. Curious, הסינגל המוביל את האלבום, הוא מהודק ומבריק (למרות שהוא מזכיר לי מסיבה מסוימת את השיר הזה של פורקיופיין טרי – לא שזה רע באיזושהי צורה), והוא הבולט בשירי התקליט הזה בעיניי. מי שעיצב את העטיפה הוא jewboy המהולל, שאני אישית מת על העבודות שלו – בעיצוב, באיור ובעיקר באנימציה. ואם לא די בכך – הוא יוצא גם על גבי תקליט, במהדורה ייחודית ושונה מזו של הדיסק. תענוג!

(סטרים באדיבות גיא חג'ג' מעונג שבת, שאפילו יחלק לכם עותקים מהאלבום ממש כאן אם תהיו זריזים)

"היינו בשלבים מתקדמים של האלבום", מספר הגיטריסט נעם הלפר. "אמנם היינו מאוד מרוצים מהאיור של עטיפת האלבום הקודם, אבל חיפשנו כיוון קצת אחר הפעם. זוג מעצבות שהתחלנו לעבוד איתן ביקשו הרבה הכוונה, וזה היה קצת קשה לנו. אני חושב שאנחנו בלהקה יותר אנשים של להרגיש מאשר של לדבר, ויצא שאחרי חודשיים היינו יותר מבולבלים מאשר במקום ממנו התחלנו. בהמלצת חבר פנינו לדבר עם jewboy, שבמקרה גם עיצב לאחרונה את העטיפה של בני המה (החתומים אף הם באנובה). שלחנו לו את המוסיקה, והוא התקשר למחרת בבוקר לספר שהוא ממש התלהב מהמוזיקה ומהרעיון לעבוד גם על ויניל, ושיוצאים לדרך".

גירסת התקליט, חזית אחורית

"פנו אליי ממש בדקה ה-90", מספר jewboy. "הלהקה היתה בהכנות אינטנסיביות לקראת השלמת האלבום ובעיקר לקראת יציאה לטור במזרח אירופה. האלבום יועד לצאת כאמור גם בתקליט, והוא יוצר והודפס בפראג. התכנית היתה לאסוף את העותקים בתחילת הדרך, ולכן העיצוב היה צריך להיות מוכן במהירות שיא ולהיות משוגר מכאן בהקדם האפשרי. כך יצא שקיבלתי את המוסיקה עוד לפני השלמת המיקסינג והמאסטרינג, ומכיוון שהלהקה היתה עסוקה בעוד לא מעט דברים, היה לי די הרבה שקט לעצמי לשקוע במוסיקה ובמחשבות על העטיפה. בניגוד לעבודות אחרות, הפעם אותו כאוס מוכר דווקא היה לצידי".

מסתבר שמילות השירים לא עמדו לרשותו של jewboy באותו פרק זמן, והוא ספג והפנים אותן בהאזנות חוזרות ונשנות. "קיצו בונים באלבום מן מסע, שמתחיל בשיר הראשון ונחתם עם תום התקליט. יש שם משהו קצת פסיכודלי, מעורפל, הזייתי משהו, מאוד לא קונקרטי. לשים תמונה שלהם על העטיפה למשל מאוד לא התאים. למרות שהמוסיקה לא מאוד רכה, די מחוספסת אפילו, אני עדיין מצאתי שם מלודיות מאוד רגישות ושבריריות".

מהתחושות הללו יצא דימוי של כפות ידי קוסם שמחזיקות ציפור, ואיזשהו מפל, ומיקרוקוסמוס שלם בין כפות הידיים. jewboy שיחק עם הפרופורציות של הרים ועצים אל מול הידיים, כמייצגות השתקפות של העולם בעיני הקוסם. "זה היה די אמיץ, בעצם. זאת היתה הגירסה הראשונה שהראתי להם, והיא נעשתה במכה אחת, בעבודה קפדנית במחשב בעזרת העכבר בלבד, בלי כלי עזר חיצוניים. מבחינתי לקחתי סיכון – בקושי הכרנו, והם בקלות היו יכולים להגיד לי 'בנאדם, זה ממש לא', אבל אם להודות על האמת, זה הרגיש לי ממש נכון".

גירסת התקליט, חזית קדמית

חברי הלהקה התחברו מיד, ולאחר מעט מאוד שיפצורים ניתן היה להתקדם הלאה. "אמרתי להם שאני לא מאמין גדול בצד קדמי אל מול צד אחורי שיש בו טקסטים. בעיניי זו צריכה להיות יחידה שלמה. בפתרון הנבחר, כשסוגרים את העטיפה, שתי כפות ידיים נסגרות אף הן. מבחינתי יש פה איזשהו 'לפני ואחרי', סוג של תסריט – כפות ידיים שסוגרות על משהו ומסתירות אותו. כל אחד והאינטרפרטציה שלו. חברי הלהקה היו מאוד מרוצים, ביקשו לא לגעת בכלום ולהשאיר as is. אני אישית גדלתי על וינילים, ואני מודה שיש משהו בלשבת עם העטיפה ולקרוא. עם זאת, במקרה הזה חשבתי שמקריאת המילים אתה עשוי לא לגמרי להבין את הכתוב, לנסות להתעמק ולהתעסק עם הטקסטים. זה כיוון שלא רציתי למשוך אליו, מכיוון שהחוויה לא צריכה להיות קונקרטית ומפורשת בעטיפה ובאלבום כזה.

גירסת ה- CD מצומצמת לעומת גירסת הויניל, ולא כוללת את כל תכולת עטיפת התקליט. "רציתי שאם מישהו קונה את גירסת הדיסק, יגידו לו שהוא צריך את מה שבויניל. שם העבודה היא יותר גדולה ומלאה, יש לה ערך מוסף, וכצרכן אתה מקבל יותר. אני חושב שבשביל זה אנחנו מעצבים. כל אחד יכול להוריד mp3, אבל אנחנו בתור מעצבים צריכים לוודא שמי שכבר משקיע כסף, ייקבל משהו מעבר. אני רוצה להאמין שהתקליט יכול לעמוד בפני עצמו, כחתיכת אמנות שעושה לך טוב שהיא אצלך בסלון".

בעקבות ההערכה ההדדית, העבודה המשותפת רק החלה, ובימים אלה עובד ג'ובוי על קליפ ועל וידאו ארט שישולב בהופעות של הלהקה. הלפר מוסיף: "הבנאדם ממש עושה קסמים. היו ועדיין יש לנו שיחות מרתקות איתו, ובכלל תענוג לעבוד איתו". ואילו jewboy משלים מצידו: "אני מאוד אוהב אותם ומחובר אליהם. הם כנים ולא ציניים בכלל, מראה לא שגרתי כל כך בתחומם. יש אש בוערת שם בפנים, ואני מאוד מאמין במה שהם עושים".

עטיפת ה- cd, שמהווה גם סליב פנימי בתוך התקליט בגירסת הויניל

Kitzu – A Swarm of Details into your Umbilical Cord, 2012. Design – Jewboy.

Read Full Post »

הקדמה 1

לפני כמה חודשים המלצתי בדף הפייסבוק של "סיפור, כיסוי" להסב פעמיכם לעבר תערוכת "פורמטולוגיה", שאצרו רני זגר ודודיק אופנהיים. בתערוכה שהוצגה בגלריה יפו 23 של בצלאל, ניתן היה לסקור כ- 100 עטיפות אלבומים ייחודיות ונדירות. אחת מהן, למשל, היתה של הרכב הנויז Special Olympics (בו חבר זגר עצמו). הוא סיפר על כך לבן שלו ב"הארץ" בזמנו: "ראיתי את שקיות ההקאה שמחלקים במטוסים, וחשבתי שהן בדיוק בגודל המתאים להכניס לתוכן דיסק". זגר סיפר על הרעיון למוסיקאי דודיק אופנהיים, שישב לידו בטיסה, "והעיניים שלו נדלקו". השניים אספו כמה שקיות שיכלו באותה טיסה, וכשחזרו לארץ ביקשו מחברים שטסו לחו"ל שיביאו גם הם שקיות הקאה. השקיות החלו לזרום אליהם, ואחרי שישי ברגר, חבר להקת הפאנק "Useless ID", חזר מסיבוב הופעות בחו"ל עם לא פחות מ-50 שקיות, חברי "ספיישל אולימפיקס" יכלו להתחיל לעבוד על העטיפה שלהם. את הדיסק עצמו הם מיקמו בתוך עטיפת קרטון לבנה פשוטה, ואת הקרטון הכניסו לתוך שקית ההקאה. נוסף על כך, הוסיפו חברי ההרכב כתם קפה על כל אחת מהעטיפות, כך שאין שתי עטיפות זהות בעולם.

כמו עטיפה זו, הוצגו בתערוכה עטיפות רבות, כולן יצירתיות ומושקעות לאין שעור, ובעיקר של דיסקים דווקא (ולא וינילים). רובן הגדול נוצר בעבודת יד, בהשקעה רבה ובמחשבה ממושכת על הקונספט הנכון, הפורמט המתאים ורמת הביצוע המתבקשת. זגר מוסיף: "שמנו לב שכמעט כל המוסיקאים מהתחום הזה מקדישים הרבה מחשבה ואנרגיה כדי שהעטיפה תהיה כמה שיותר מיוחדת וכדי שהיא תיישר קו עם המוסיקה. אנחנו מדברים על מוסיקה שפונה לקהל מצומצם (הדיסקים שמופיעים בתערוכה יצאו במהדורות של כמה מאות ולפעמים כמה עשרות עותקים), ודווקא בגלל זה, בגלל שהמוסיקאי אומר לעצמו ‘מי כבר יקנה את הדיסק שלי', יש לו מוטיבציה מיוחדת להפוך את העותקים המעטים שהוא מוציא להכי מעניינים מבחינה ויזואלית".

"יש נטייה להגיד שלתקליטי ויניל היה ערך ויזואלי וברגע שנכנסו הדיסקים זה נגמר", אומר זגר. "אנחנו חושבים שזה לא נכון. דיסק יכול להיות לא פחות מעניין מבחינה ויזואלית, והסצינה שמתועדת כאן מוכיחה את זה"

[בקיצור, גם אם פספסתם את התערוכה, לכו לקרוא את הכתבה המלאה של בן שלו]

הקדמה 2

מאז שפתחתי את הבלוג, אני מקבל לא מעט דיסקים הביתה בדואר. זה כמובן חוויה אחרת להחזיק את העטיפה ביד לעומת להתבונן ב- pdf שלה, אבל אני בטוח לא מחדש לכם שום דבר אם אתם עוקבים כאן יותר מיום-יומיים. לפעמים אני מנסה לנחש מה הגיע, במקרים שמכינים אותי מראש לכך, ולפעמים אני פשוט מחכה בסקרנות עד ההגעה לסניף דואר. בדרך כלל אני כבר יודע מה האלבום כשאני רואה מי השולח על המעטפה. אני מספר את כל זה, כי הפעם אפילו לא הבנתי שקיבלתי דיסק. חיכתה לי קופסא מאוד גדולה עטופה בנייר עיתון. בתוכה, היה טמון ארגז של שישיית קוקה קולה, ובתוכו קופסא קצת יותר קטנה. זה היה האלבום של ניר מטרסו, שהוא גם מי שעומד מאחורי צ'רלי קצ'רלי. 30X30 סנטימטר של מארז לדיסק. בתוך הקופסא מתחבא משחק לוח, עם פיון וקובייה יעודיים, ושלבים בלוח שמלווים את שירי האלבום. העותק שלי ממוספר בכתב יד בעיפרון ב- 36 מתוך 100 עותקים סך הכל לאלבום. כשחזרתי איתו הביתה, אשתי היתה בטוחה שהפתעתי אותה והבאתי מגש פיצה – סיפור אמיתי.

האלבום

ניר מטרסו הוא מוסיקאי ויוצר קומיקס (שאולי, ממש ממש במקרה, זכור לכם מאיורים במגזין האלטרנטיבי והמיתולוגי "סטיות של פינגווינים"), ובדף הבית שלו יש ערימות של דברים מעניינים ולא שגרתיים. תרבות שוליים במיטבה. האלבום עצמו קצת קשה להגדרה – אלקטרוניקה ומקצבים לא סדירים, עם נגיעות פוסט פאנק, ריפים מוגברים של גיטרה בס, דגימות של קטעי טקסטים מקוריינים והבלחות מזדמנות של כלי נשיפה שונים. תנו שמיעה, ותבינו קצת יותר טוב לבד, אני מניח. העטיפה הזו היא אחת היותר יצירתיות, מושקעות ופרועות שראיתי בארץ בשנים האחרונות. היא בעיקר זועקת "עבודת יד", ומעלה מהר מאוד את המחשבה על כמות העבודה שאדם מסוים השקיע עד למוצר שאני מחזיק כרגע אצלי. קצת פאקינג לא ייאמן.

"הרעיון לעטיפה התגבש תוך כדי יצירה של האלבום", מספר מטרסו. "ניגנתי עם להקה במסגרת מופע תיאטרון כלשהו, עד שיום אחד אירעה טרגדיה – המתופף נפל במדרגות וחטף מכה קשה בראשו. הוא נכנס לתרדמת, וזה כמובן הפסיק את עבודתנו המוסיקלית המשותפת (זה מתגמד כמובן ביחס לאירוע עצמו). עם הזמן עברתי לנגן בעצמי קצת בבית, והקלטתי תוך כדי – מה שהוליד בסופו של דבר את האלבום".

לוח המשחק

"חבר העלה את הרעיון לייצר קומיקס או משחק לוח לטובת האלבום. הרעיון התחבר יפה לתקליט – איזשהו משחק או הרפתקה גולמית. בהתחלה חשבתי ללכת לכיוון של רטרו אייטיז או של פיקסל ארט, ועם הזמן הכיוון השתנה למשהו אנגלי סטייל המאה ה- 19. הגירסה שהודפסה בסופו של דבר היא ורסיה שלישית. כתבתי כבר שני משחקים לאלבום קודם לכן, כשהגירסה הזו היא קצת יותר פשטנית ופחות מתוחכמת". יש מעברים בין השלבים השונים במשחק, אשר מלווים ברשימת שירי האלבום. "קצת כמו סולמות ונחשים – יש סיפור, ויש קישורים אסוציאטיביים. כשהייתי ילד, היה יוצא לי לקרוא קומיקס בשפה שאני לא מכיר, או את חוברת 26 מבלי שקראתי את 25 הקודמות. מכיוון שאני גם עוסק בקומיקס בעצמי, אני מרבה להתמודד עם הפערים בין פריים לפריים, בין תחנה לתחנה במשחק – מה הפער שניתן לגישור באופן אסוציאטיבי. כשאתה באמצע משחק, אתה קצת שוקע בפנים ויכול להשלים את הפערים הללו".

"באלבום הקודם, עבדתי על פסקול לסרט ויצרתי עטיפה מאוד מושקעת. שם התוצר היה דיגיטלי וטיפ טופ, אולם זה נראה כאילו האלבום יצא ממפעל. זה לא נראה כמו עבודת יד, וזה קצת איכזב אותי. הפעם, ככל שהתקדמתי עם האלבום, העבודה עליו הפכה יותר ויותר ידנית". זוגתו של מטרסו עובדת ועוסקת בדפוס רשת, ומכאן היה גם הרעיון להשתמש בטכניקה זו לטובת מארז האלבום. "מירב [בת הזוג] עובדת בדרך כלל עם בד, והפעם היה צריך לבדוק עבודה עם נייר. היה צריך לבחור את סוג הנייר הנכון. אני עובד בתחום הגרפיקה, אך מעולם לא הייתי צריך להתמודד עם הבחירה הזו (תמיד מישהו אחר היה עושה את זה). עשינו גם נסיון בבלזה, שפחות צלח". היו נסיונות על מספר סוגים של ניירות, ולא כל העותקים הודפסו על אותו נייר. חלק הודפסו על נייר תפוח (בגוון ירקרק), חלק על נייר קש (חום מאסיבי) וחלק על קרטון אפור – כל עותק הוא תרכובת אחרת. על מנת להתקדם במשחק, נעזר המאזין בקוביית משחק ייעודית בעבודת יד, שממוספרת מאחת עד שלוש בלבד. ישנו פיון שמשמש לטובת התנהלות המשחק, והוא עשוי מפימו וחימר אפור. "רק להכין וללמוד את העסק לקח כחודשיים עבודה בערבים ובסופי שבוע. גם לעצב את המוצר לקח לא מעט זמן".

הדפסת נסיון על קרטון

מטרסו מספר שנתקל בקשיים בשלב יצירת הקופסא. "הייתי בטוח שאמצא מקום שמייצר קופסאות, שם אוכל להדפיס ולקבל את האריזות מוכנות. בסוף הבנתי שאף אחד לא ייצר 100 מארזים בלבד. הדפסתי שטנץ, הדפסתי על גביו והתחלתי לשפץ ולייצר באופן ידני לחלוטין. מאוד רציתי משהו שיושב על המדף ורואים אותו. אני עדיין מקפל, אגב – נותרו לי עוד 20 עתוקים בערך…"

המלצה קטנה לסיום

למי שמתעניין בעטיפות ייחודיות, חריגות ומושקעות, אני ממליץ בחום לעקוב אחרי Hardformat.org – זוג קולגות מעבר לים, שמחזיקים מקדש לעטיפות אלבומים מיוחדות בקונספטים פרועים, השקעות ייחודיות או סתם יצירתיות חריגה. אני לא מכיר כמעט אף מוסיקאי שהם סוקרים שם, אבל התוצאה לרוב מרהיבה לעין ומרתקת לקריאה.

כמה תמונות מתהליך העבודה על העטיפה של מטרסו לסיום –

בסדנא

חשיפה של הרשת לאור

הדפסה של השכבה האדומה - מריחה של הצבע על הרשת בעזרת מגב. מתחת לרשת יש קרטון, עליו כבר מודפסת השכבה השחורה.

הדפסת נסיון ראשונה - הקווים האדומים מסתברים כדקים מדי לדפוס משי.

כך נראה תהליך ההדפסה

קוביות משחק ופיונים

המארז עם הדיסק

לוח המשחק

המארז במלואו

Cherly KaCherly – Misadventure of a Meaty Machine, 2012. Design – Nir Matarasso.

Read Full Post »

Older Posts »