Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ספטמבר, 2012

כמו שאר עםישראל, אני יוצא לחופשה קצרה. אם יהיה לי זמן וחשק, יכול אפילו להיות שלא תרגישו בהיעדרי. בכל מקרה ולבינתיים, הנה מקבץ לינקים קצר מהתקופה האחרונה ששווה הצצה:

1. הבלוג Album Art Exchange התחיל לאחרונה לייצר עטיפות וינטג' לאלבומים בני זמננו. האחרונה שבהן לעטיפת האוספים Now that's what I call music! הפופית. דוגמא נוספת היא לעטיפת Born this way של ליידי גאגא.

רוצה לעלות אליי לשמוע תקליטים?

2. עטיפה חדשה ומוצלחת לאלבום החדש של אסף אבידן, מבית היוצר של יוניל (יונתן לקס) – תמונות יפות כאן. עטיפת קרטון שכוללת חיתוכים פנימיים, בדומה למה שעשה בעבר עם עטיפת האי.פי. של לורנה בי.

עטיפת Different Pulses. עיצוב: יוניל.

3. הבלוג הנפלא Hardformat מעלה בזה אחר זה תמונות מן המארזים המהודרים של הקלטות מיילס דייויס מימיו בחברת התקליטים קולומביה. העטיפה בכריכת בד קשה, בהטבעת קליגרפיה, עם 6 דיסקים בכל קופסא ותמונות שאפשר להתמוגג מהן. המארזים שונים זה מזה, אבל שומרים על צביון אחיד. שווים הצצה – המארז של 1963-4, מארז ההקלטות עם גיל אוונס ומארז ההקלטות עם קולטריין. מקסים.

4. את זה ממש הרבה אנשים שלחו לי בשבוע האחרון. לרגל ראש השנה, וואלה הרימו פרויקט צילומי מחווה לעטיפות תקליטים ישראליות. בין המשתתפים: אביב גפן במחווה ל"אדם בתוך עצמו", פיטר רוט עושה את אולארצ'יק וזהבה בן מתחפשת לעפרה חזה.

צילום: נמרוד סונדרס

5. פרויקט צילומי מחווה שהרבה יותר אהבתי הוא זה של נופר עמר, שמטרתו לעודד רכישת תקליטים לשם תמיכה באמנים. מה שהחל כתרגיל אקדמי בלימודי עיצוב גרפי הביא לשחזור מחדש בצילום של תריסר עטיפות ידועות יותר ופחות. התוצאה פשוט מעולה בעיני. התמונות כאן, ופה יש סרטון קצר. שאפו.

מתוך הפרויקט של נופר עמר. צילום: הילה עמר

6. היום כבר כמעט ולא רואים איורים שלא נעשה בהן שימוש במחשב באף שלב בתהליך. מה שלא היה אפשרי בכלל בדור הקודם, עובר תהליך משמעותי שהשלכותיו דרמטיות לאין שעור – History in the making. אני מקווה להעלות פוסט שעוסק בנושא בתקופה הקרובה. בינתיים, טור מצוין מה- NY Times של פרופ' מייקל גרייבס, ארכיטקט ומרצה בפרינסטון, בו הוא מדבר על מות האיור הידני. האם היתרונות בשימוש המחשב מתעלים על אובדן האינסטינקטיביות והספונטיות של היד החופשית? האם היצירתיות הולכת לאיבוד?

7. בן לם, מגדולי צלמי האופנה והפרסום שלנו, כותב על עטיפות תקליטים שצילם –  מ"חתונה לבנה" של שלום חנוך עד "חכם על קטנים" של דני סנדרסון.

הפצצת אייטיז היישר מהסוויטה הנשיאותית במלון שרתון. צילום: בן לם

8. טור ישן אך מבדר למדי, שבו סייד קשוע כותב בהארץ על יחסיו עם עמוס בידרמן, המאייר שנדרש לאייר את הטור שלו אחת לשבוע.

9. במאיירת גבריאלה ברוך נתקלתי בראשונה בפצ'ה קוצ'ה הקודם, שם היא הציגה את האינטרפרטציה שלה לשירים של פורקיופיין טרי. בינתיים היא הספיקה לאייר עטיפה יפה מאוד לאלבום האחרון של עמיר בניון (בעיצוב סטודיו גרוטסקה), ולהבחר לאמנית העונה של עונת התרבות בירושלים. שווה לעקוב.

עטיפת "עץ על מים". איורים: גבריאלה ברוך. עיצוב: סטודיו גרוטסקה.

10. בשבוע שעבר נפתחה במכללת שנקר תערוכת כרזות בשם "כל הארץ חזית, כל העם צבא". מדובר בכרזות ישראליות שנוצרו בין השנים 1920-1960 מהאוסף של איש העסקים רוני דואק, ואצרה אותה ד"ר בת שבע אידה גולדמן. פה יש סרטון קצר, כדאי לקרוא את הראיון שערך יובל סער וכנראה שהכי כדאי ללכת ולראות. פתוח עד ה- 10 באוקטובר.

11. No doubt מוציאים אלבום חדש בשבועות הקרובים. זה לא היה מעניין בשום אופן אלמלא היו לוקחים את El Mac, אמן רחוב אמריקאי מוכשר לאללה לאייר להם את העטיפה. הלהקה פרסמה וידאו מההכנות, והטכניקה מגניבה ביותר. לנו יש את תאגיד ברוקן פינגרז מנגד (הנה UNGA עושה את רועי נחום, והנה KIP עושה את כהן@מושון).

אין ספק, בלהיטם "הס". עיצוב: El Mac

12. אם יום אחד ייולד ל"סיפור, כיסוי" תת בלוג, הוא כנראה יעסוק בעטיפות של ספרים. עד אז, בלוג האיור "איור" מציג עטיפות ספרים ישראליים שתורגמו לחו"ל. בין המאויירים מחדש – דוד גרוסמן, אתגר קרת, עמוס עוז ויורם קניוק. העטיפה כמעט תמיד שונה בתכלית מזו בגירסה העברית, בעוד שבמוסיקה רואים את זה לעתים נדירות מאוד. נכון שבספר נדרשת עבודה רבה בהסבתו לשפה אחרת, אם כי אני לא בהכרח רואה את ההצדקה כשזה מגיע לעטיפה. למה זה? מעניין.

13. ב- Wall Street Journal מראיינים את בוב איגן, בן 59, שמברר עד הפרט האחרון היכן צולמו עטיפות תקליטים שונות ברחבי העולם. בין העטיפות שאיתר – בוב דילן, ניל יאנג, בילי ג'ואל, ברוס ספרינגסטין ועוד. לאתר של איגן (זהירות – הוא טרחן).

Strange Days של הדורז.

14. ולסיום, דווקא בנושא ממש לא קשור – נהנתי מאוד לראות את הסרטון הקצר "גלגולה של הר' המתגלגלת". סרט סוף שנה של סטודנטית לקולנוע, שעוסק כולו בשאלה – לאן נעלמה הריש המתגלגלת? נותנים דעתם: ירון לונדון, דן כנר, גידי גוב, אסף אשתר, יורם ארבל, דפנה ארמוני ועוד עורכי שידור ויועצים לשוניים. מבדרררררר ביותר.

ניפגש בקרוב, אינשאללה אחרי שאני זוכה לראות את הדבר הזה בלייב.

Read Full Post »

עטיפה מקסימה לעידן רייכל ווייה פארקה טורה. עיצוב: Matt Thame, Studio Auto. קונספט: ניצן טרייסטמן

[מתוך: שיחות שקיימתי עם עצמי]

אז מה, עוד פעם סיכום שנה?

בטח! למה לא? בשנה שעברה היה ממש כיף. אבל נראה לי שהפעם אני לא אעשה מצעד.

זה כי אתה נהיה לי עצלן?

דווקא לא, פשוט פחות מסתדר לי בראש.

אוקיי, אני אזרום עם זה. הקהל אוהב סיכומים.

אתה קורא לי פופוליסט?

לא, אבל אתה נראה לי כמו בחור שראה הרבה עטיפות תקליטים. בוא נתחיל אולי מהשורה התחתונה?

השורה התחתונה בסוף, אי אפשר להתחיל ממנה.

אמרו לך כבר שאתה קרציה?

מפעם לפעם. בדרך כלל זה אתה שאומר לי את זה.

כנראה שיש לי סיבה. ובכל זאת, היתה לנו שנה טובה?

ובכן חשבתי על זה לא מעט, והמסקנה שהגעתי אליה היא שבערך. זאת אומרת, ככה ככה. כן ולא.

עטיפת האי.פי המדליקה של The Wake Up Suzzys. איור: גפן רפאלי

אני קצת מאבד אותך. לאט לאט. איזו מין שנה היתה לנו?

טוב, הדבר הראשון שקשה לפספס הוא שמדובר בכנראה תור הזהב של המאיירים. יש פשוט כמות בלתי נתפסת של עטיפות מאוירות השנה – התפוחים, בלקן ביט בוקס, לא דובים, עמית ארז, אהוד בנאי, אנטיביוטיקה, נינט, אביב גפן, הפשרות, כל החתיכים אצלי, בוא לבר, איזבו, קיצו, גבריאל בלחסן, יאיר יונה, לוקאץ' , אתי אנקרי, טל כהן שלו, עמיר בניו-

אוקיי, אוקיי, הבנתי. למה זה?

בחיי שאין מושג! וגם כמעט תמיד מדובר במאיירים שונים. לא ברור. יש לי כיוון, והוא קשור לצילומי יח"צ.

תסביר.

בשנים האחרונות, גם לאמנים שלא מהשורה הראשונה, יש כבר כמה צילומי יח"צ שמיועדים לזה שיזהו את הפרצוף שלהם. המוסיקאי בוחר את התמונות בעצמו, לתקשורת זה נוח שמגישים להם בכפית (ובאישור) תמונות באיכות טובה וכך יוצא שבכל מקום בעיתונות המודפסת והמקוונת רואים את אותה תמונה של האמן.

עטיפת אלבום הבכורה של יונתן טל (עיצוב: סלעית קרץ. צילום: תמר טל. לוגו: חנן דיאמנט)

ואז?

ואז לא צריך את התמונה הזאת על העטיפה של האלבום. מה שהיה לנו בעבר פשוט לא נחוץ יותר. האימאג' המובהק שמלווה את צאת האלבום כבר לא חייב להיות על התקליט. פעם היית רואה את יהורם גאון חבוש בכובע ברט ומחייך למצלמה, ואת זה שמים על העטיפה. שכולם ידעו איך הוא נראה ומי עומד מאחורי האלבום. אפרופו העניין הזה אני חייב לשאול – לשרית חדד יש כבר אולי שלושים אלבומים. מילא זה שכולם כבר יודעים איך היא נראית, אבל למה היא שמה כל פעם את אותה תמונה על העטיפה?

היא לא. אבל עזוב רגע את חדד, היית באמצע.

כן, נכון. אז היום כשאתה קורא בויינט על מוסיקאי שהוציא אלבום חדש, לא תראה שם את עטיפת האלבום באמצע, אלא את תמונות היח"צ. ומכיוון שכך, מתפנה מקום על חזית האלבום. כמו שכוורת אמרו פעם: "העבירו את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן". עכשיו אפשר לשים אימאג' נוסף על העטיפה. והאמת? כבר אין ממש צורך להצמד לפנים היפות של הזמר. אתה לא מאמין לי? תסתכל על המועמדים של קול הקמפוס לרשימת אלבום השנה. אולי על 20% מהם תראה תמונה של האמן שעומד מאחורי האלבום.

מעניין מה שאתה אומר.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה. גם גלגל"צ ערכו מצעד סיכום שנתי. לא שהם מדד למשהו שאני רואה בו חשיבות יתרה, אבל מדבר אחד היה לי קשה להתעלם – אין יותר קטגוריה לאלבום הטוב ביותר. יש שיר השנה, יש זמר השנה, יש זמרת השנה, אין אלבום.

"שתיים" של בוא לבר, מבית היוצר של ברוקן פינגרז.

זה לא סוד שהקונספט של אלבום כבר קצת מתפוגג לו.

נכון. די חבל, אגב. ממש לא מזמן כתבו על כך בעכבר העיר – רואים היום יותר ויותר EP's של 5-6 שירים ולא אלבום מלא. לוקץ' התראיין שם וסיפר שהוא מוציא היום רק EP-ים, גם בגלל עלויות, גם כדי לתת גוון אחיד ושלם יותר לתקליט וגם כי שירים נוטים ללכת לאיבוד באלבום מלא בדור הפרעת הקשב שלנו. אבל סטיתי מהנושא! מה שהתחיל ב- 30X30 ס"מ של תקליט התכווץ ל- 12X12 של הדיסק, ומשם לנניח 600X600 פיקסלים ב- itunes. ואיזה אימאג' אתה כבר יכול לעשות בגודל זערורי שכזה?

זה נשמע די טראגי, בטח מצד מי שכותב בלוג על עטיפות של תקליטים.

לא באמת. אולי אפילו להיפך. מוסיקאים עדיין רואים ערך מוסף לפן הויזואלי שנלווה לאלבום, הוא פשוט מקבל מימדים חדשים. הרבה מהדברים המעניינים שראיתי השנה על התפר בין האוזן לעין קיבלו צורה אחרת.

למשל?

למשל עמית ארז. היית בהשקה שלו?

לא.

איך לא, דביל? אני הייתי! בכל מקרה, היתה שם תפאורה שחבל לך על הזמן. זה נראה כאילו שלקחו את את העטיפה של הדיסק ואת הקליפ של Whenever the sun comes והרים אותם לחיים בתלת מימד. יותם שפרוני (אתה פשוט ח-י-י-ב להעיף מבט על העבודות שלו) הרים שם ליין של גופי תאורה אמנותיים שמשתמשים באור לגילוי שכבות חבויות של דימויים החתוכים בנייר או בבד, בתור מסגרות עץ. עמית ארז מספר שמאחורי כל מסגרת הותקנו נורות שמאפשרות שליטה בעוצמתן בכל רגע נתון. ההשראה לדימויים שניגלו במסגרות נבעה מהטקסטים ומהמוזיקה, תוך שמירה על השפה הגרפית של אנה שבצ'נקו [שעיצבה את האנימציה בקליפ שהוזכר כאן]. היית צריך להיות שם בנאדם.

ללא תאורה, בסאונדצ'ק באיזור (צילום: עמית ארז)

התפאורה בפעולה בתיאטרון תמונע (צילום: נגה ארז)

לא רק הוא, אגב. גם אונילי דפקה תפאורה לפנים. תראה:

תפאורה מעלפת לבמה של אונילי, מבית היוצר של עמרי בראל (שגם צילם)

אוקיי.

או קח לדוגמא את דן תורן – כיוון אחר לגמרי. "דיבור בציבור" שלו, שיצא לאחרונה, קיבל טוויסט מסקרן. תורן כתב על כך: "אנחנו חיים בתקופה שהפורמטים משתנים כל הזמן, דיסק בפלסטיק מונשם במצב קריטי, דיסק און קי, דיסק באפליקציה? יש שאומרים למה בכלל להוציא את השירים ביחד, הרי הרדיו רוצה רק שיר אחד. השאלות גדולות על התשובות. דיבור בציבור הוא נסיון להוציא דיסק בפורמט של מיני סייט. אתר מיני זה אם כן, הוא נסיון לבדוק את נושא הפורמט כפי שהוא מתאפשר נכון לעכשיו (אמצע 2012)". אז זה כנראה לא האתר הכי יפה שראיתי, ואפילו נתקלתי בכמה בעיות טכניות. ובכל זאת, אני לא זוכר כמעט שראיתי כאלה אצלנו, אם בכלל. הוא בהחלט מותח את גבולות התפר ויז'ואל-מוזיקה שאנחנו רגילים לראות בארץ.

אבל רגע, אמרנו סיכום בעטיפות תקליטים, ובמקום זה אתה מראה לי אתר אינטרנט ותפאורות של הופעה?

טוב, כמובן שאנחנו לא עוסקים רק בנגרות ובמעצבי UI/UX, אבל אני רק מנסה להסביר שהקשר בין הויז'ואל למוזיקה בארץ הולך ופורץ את הגבולות המקובלים. ולא הזכרתי בכלל וידאו ארט אצל איטליז, בני המה ואחרים. אבל כששאלת אותי אם השנה היתה טובה, עניתי לך שכן ולא. ופה מגיע הלא. כמובן שהיו עטיפות טובות יותר וטובות פחות, אבל לא היה השנה איזה J.Viewz מפוצץ שהפיל אותי מהרגליים, או משהו שבאמת גרם ללסת שלי להשמט. או במילים אחרות: זאת היתה שנה שפורטיס לא הוציא בה אלבום.

ובכל זאת? לא יכול להיות שהמצב כזה גרוע. זרוק איזו עצם או משהו.

אה, בכיף!

עטיפת Give של Balkan Beat Box. עיצוב: יוניל

יונתן לקס (הידוע בעיקר כיוניל) הרביץ יופי של עטיפה לבלקן ביט בוקס. כבר הרבה זמן לא היתה לנו איזו עטיפה אייקונית ראויה (תנסו רגע להיזכר), והנה הוא בא עם האייקון הצועק של חצי מגהפון חצי M-16. משהו מאוד בולט וזכיר, בצבעים מאוד חזקים ובגופן מודגש וכבד. כל העטיפה מלאה בדימויים מאסיביים ודורסניים של חצי נשק חצי קול. ושים לב – אפילו לא רשום Balkan Beat Box על החזית כי אם BBB. לקס סיפר לי שהם התלבטו על זה לא מעט, ואני חייב לומר שההחלטה על כך משדרת הרבה מאוד בטחון, כנות ועוצמה. כשרואים את הקליפ של Political Fuck, יודעים שזאת באמת עטיפה ראויה לתקליט כזה. אולי כדאי שאני פשוט אקדיש לעטיפה הזו טור שלם, באמת יצאה נהדר.

(כל התמונות באדיבות יונתן לקס, פה יש עוד הרבה)

עטיפה אחרת שמאוד אהבתי היתה לאלבום "חלום אמריקאי" של אורי אילוז. אחת מאותן עטיפות שאתה מסתכל ואומר "בוא'נה, סחטיין". אמנון אילוז מסטודיו Re-Levant Design מספר שהם חיפשו דימוי שייצג את את מורכבות הרעיון שיעורר תשוקה מחד ודחייה מנגד, ובגדול נגעו בכל דימוי אמריקאי אפשרי – מבייסבול ועד פנקייק. במרכז העטיפה עומד ה'חלום' הצרכני – תבנית קרח כחולה בצורת כוכבים, פריט מוכר הנמצא כמעט בכל בית, שנקנה באיקאה – נציגת תרבות הצריכה האולטימטיבית ועיצוב זול להמונים (מי בכלל צריך קרח בצורת כוכב?). הגופן שנבחר, אגב, מבוסס על פונט אמריקאי שנקרא interstate המשמש לכל שלטי הדרכים בארה"ב. עטיפה אינטליגנטית שמצליחה להעביר את זה נכון בכל כך הרבה מובנים מבלי להראות שחוקה. אש.

עטיפת חלום אמריקאי. עיצוב: אמנון אילוז, Re-Levant Design. צילום: יאיר כהן.

במגזר הרומנטי יותר, אני רוצה לציין לטובה את אלונה וייס, על העטיפה הפשוט מקסימה שעיצבה לתומר יוסף. פייר, התרגשתי. וייס, שאני מוכרח להודות שמצליחה לקלוע בכל עטיפה שהיא מוציאה מהידיים שלה (ובפרט הפרויקט הסודי, דנה עדיני בעטיפה נהדרת ואיזבו השני), עשתה זאת שוב. לאלבום שמבוסס על זכרונות הילדות של יוסף מהמקום בו גדל בכפר סבא, יצרה וייס מראה יומני, אישי ונוסטלגי עם קריצה לתקופה שחלפה. הפילטר המיושן, התמונות האישיות וגווני ה- sepia מעניקים לאלבום גשר מוצק בין הישן לחדש ובביצוע קולע. פשוט ללקק את האצבעות, בחיי! נראה לי שזו הפייבוריטית שלי להשנה.

(כל התמונות באדיבות אלונה וייס יקירת הבלוג, ויש עוד מלא ממש כאן)

"השחר 35" של תומר יוסף. עיצוב: אלונה וייס.

לצידו של תומר יוסף, גם ריף כהן (דווקא במארז ממש לא מרשים) הציבה בחזית תמונה של סבתה התוניסאית כשהיתה ילדה והצליחה לגרום לי להתרגש קצת. בשנה שעברה זה היה דודו טסה. מה לעשות, אני בחור רך ועדין עם נטיות רומנטיות וחולשה לצילומים בשחור-לבן.

חוץ מזה, Jewboy הכביר עיצב שתי עטיפות נפלאות לאנובה – הראשונה ל"בני המה", בכלל במידות של ספרון DVD, שאני ממליץ בחום להשיג ממנו עותק (זה גם אחלה אלבום, אגב). השניה היא ל"קיצו", שיצאה גם בתקליט ואפילו כתבתי עליה כאן לפני כמה חודשים. רמה גבוהה.

אז נשמע שבכל זאת נהנית.

טוב, אולי בכל זאת לא מדובר בשנה כל כך רעה. מה שבטוח זה שהעטיפות בפירוש לא הוזנחו השנה. אבל יש נקודה אחת, איזה משהו שמציק לי ויושב לי כבד על הלב כבר הרבה זמן. אני קצת… לא יודע…

אתה יודע שאתה יכול להרגיש איתי בנוח.

כאילו, דה! אתה זה אני! שאיתך אני לא ארגיש בנוח? פחחח. טוב, יודע מה? לא, בעצם עזוב, לא נעים לי.

מה? דבר!

אלון עדר!!! בנאדם, מה הוא חשב לעצמו? באלבום הקודם (וגם באי.פי. החדש) הוא נעזר בסטודיו Dvivo Design המעולים וקיבל עטיפות מקסימות. ומה כאן? הבחור הפציץ באלבום פשוט כביר, עשיר ומלא בכל טוב, באמת שאין מילה רעה. ואז הוא היה חייב לחרבש הכל ולעטוף אותה בצ'יקמוק הזה. מה זה צריך להיות? אני מתערב איתך שלקח עשר דקות לייצר את יצירת הפאר הזאת. פונט של וורד (עם הצללה, השם ירחם!!!), בתמונה מטושטשת, ומוקפת באלמנט של ענן. בחיי, יש לי אחיינית בת 4 שיודעת לעשות דבריום יותר יפים. אפילו בתחנה מרכזית מתביישים לשכפל מזה עותקים סרוקים וצרובים, שתדע.

יהיה בסדר, אל תיקח את זה ללב.

וואו. פפפפפפ…אני שמח שהוצאתי את זה החוצה. זה היה משחרר. אולי תיקח אותי לגלידה?

תיכף. משהו אחרון לפני שהולכים?

כן! אני רוצה להגיד תודה לכם הקוראים שהלכתם איתי את הדרך הזו, ולכל המעצבים והמוסיקאים שמשתפים איתי פעולה מרגע קומו של הבלוג ועד היום. תמשיכו להשקיע! יש לכם בהחלט במה להתגאות. שנה טובה! מי ייתן ותהיו לצד הקדמי של העטיפה ולא לחזית האחורית. פחות נחמד שם. יש יותר מדי מילים, פחות מדי תמונות. מה זה פה, פלייבוי?

אתה די קרציה. אמרו לך את זה פעם?

Read Full Post »