Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for נובמבר, 2012

Music and politics

היום בבוקר, בדרך לעבודה, שמעתי דיסק ישן של ג'ק ג'ונסון. קליל במשקל נוצה, נטול אתגר ומסיח את הדעת. זה הכי עמוק שהייתי מסוגל להכניס לאוזניים שלי אחרי השבוע האחרון. לא שמעתי אותו כבר איזה שבע שנים, אבל הצליח להעביר לי קצת את המחשבות ממה שהולך פה. מי שביקר אצלי בסלון יכול מיד לראות שמאז ומתמיד רכשתי את המוסיקה שאני שומע. בשנים האחרונות זה הופך להיות יותר ויותר בקבצים (אפילו אני, שכותב על עטיפות של תקליטים). ובכל זאת, תמיד הקפדתי לתת בחזרה למוזיקאים שעבדו על היצירה שלהם במידה ששווה הרבה יותר מחצי ליטר בירה בפאב השכונתי. ולמרות זאת יש רק אלבום אחד בחיי שקניתי צרוב. את ג'ק ג'ונסון.

***

לא מעט שנים מחיי העברתי בעודי לובש את מדי צה"ל. תשע ומשהו, למען האמת. אי שם בשנת 2005 נקראתי לדגל מעבודתי השוטפת לטובת פינוי גוש קטיף, יחד עם עוד אלפי אנשי קבע אחרים. משום מה לקחו את אנשי היחידה הקטנה שלי לטובת פינויים רגישים מהרגיל, ועד היום אני לא יודע להסביר למה. זאת היתה חוויה קשה ומתישה נפשית לכל מי שלקח בה חלק, בלי שום קשר אם אתה מצדד במהלך או סולד ממנו.

ביום השני או השלישי נתבקשתי (יחד עם עוד שלושה קצינים) לגשת לביתו של הרב של נווה דקלים. לא ניתן יהיה להעביר במילים את מה שהלך שם בכלל, ועד היום יש לי זכרונות מאוד מבולבלים מאותו יום. הבית היה מסודר כרגיל, דבר לא היה ארוז, כאילו שלא מתרחש שום דבר שאינו בשגרה. בניגוד לבתים אחרים, הרב אירח אותנו יפה וביקש לשוחח איתנו. ישבנו על הספה אצלנו בסלון ושוחחנו ארוכות על ההתנתקות, על צה"ל, על החיים בגוש קטיף ועל עתידה של מדינת ישראל. הוא היה רהוט, כריזמטי, נעים ואדיב. לאחר מכן הוא ערך טקס פרידה מהבית בנוכחותנו ובנוכחות בני משפחתו הרחבה. אני זוכר שהוא ליקט ענף מכל עץ בחצר ולקח אותם עימו לדרך. אחר כך הוא ביקש לברך את כולנו בזה אחר זה. ואז הוא הפסיק להיות המנהיג בקהילה ונהיה לרגע אב המשפחה שמאכזב את ילדיו ומוציא אותם מייבבים מהבית בו גדלו כל חייהם. המשפחה מיררה בבכי, וכך גם ארבעתנו אנשי צה"ל. נערכנו לזה חודשים ארוכים טרם ההתנתקות, אבל רק אז באמת הבנתי קצת ממה שעובר על תושבי הגוש.

היינו איתם בבית המון זמן, אולי ארבע או חמש שעות. הרב ביקש לצאת בכוחות עצמו, לעלות על האוטובוס ומיד לנסוע, כדי שלא יצטרך לראות את הבית מהאוטובוס בעודו ממתין. זה היה פינוי קשה יותר מכל מי שהיינו צריכים לגרור ברגישות ובנחישות מהבית שלו. כמה שעות עם אדם שמעולם לא פגשתי קודם לכן, וכנראה לעולם לא אפגוש. סיימתי את היום הזה מותש נפשית כפי שלא הייתי כבר הרבה זמן.

***

ביום שלמחרת נשלחתי לפנות את הבית של משפחת חטואל (שהאם וארבעת בניה נרצחו בפיגוע ירי שנה קודם לכן). אני אחסוך את החוויות, אבל כשסיימתי את אותו יום, המוח שלי כבר בכלל נהיה לגמרי סלט ומרוקן מחשבות. בערב היה לי קצת זמן פנוי, ואני זוכר שישבתי לראשונה לקרוא עיתון. כשהגעתי לעמוד האחורי, ראיתי את כל מודעות הפרסום של חברות התיירות. חברתי דאז (ואשתי היום) עברה לגור איתי בדירה ממש בזמן שהייתי בהתנתקות, שזו בהחלט לא קבלת הפנים שהייתי רוצה לתת. אני זוכר שיחת טלפון די הזויה איתה שבה ניסיתי לנחש מתי כל זה יסתיים. לקחתי עוד שבוע-שבועיים ספייר והזמנתי לנו בטלפון מנווה דקלים כרטיסי טיסה לתאילנד מאחת מהסוכנויות שפרסמו את עצמן בצד האחורי.

כנראה שניחשתי בסדר. בספטמבר 2005, פחות משבוע אחרי שהכל נגמר, עלינו שנינו על מטוס לתאילנד לחודש. כל מי שהיה שם (שזה רובכם בטח), תמיד מתרווח בספה, מגלגל את עיניו לאחור ונאנח "ת-א-י-ל-נ-ד" בערגה כשמציינים את החופים הבלתי-נגמרים והשלווה האינסופית. זה בדיוק מה שהייתי צריך. אפס דאגות, אפס מחשבות, ורק לקרוא ספרים על החוף ולשתות שייקים של קוקוס ובננה. אני ממש לא איש של בטן גב, אבל זה היה הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות באותו רגע. ניקוי ראש שבאמת יוצק משמעות ותוכן לצירוף מילים הזה.

בכל המקומות על החוף שבהם ישבנו, בקעה גיטרה קלילה מהרמקולים של הקיוסק. אחרי כמה ימים שמתנגן אותו פסקול בכל מקום, ניגשתי למוכר ושאלתי אותו במי מדובר. זה היה ג'ק ג'ונסון, שלא הכרתי באותו שלב. לא רציתי לשכוח איך קוראים לו (אחרי הכל זה באמת שם די גנרי), וכיאה לתאילנד היו שם גם דיסקים צרובים שלו בערימות. חמישה שקלים עלה לי הדיסק, שנרכש בעיקר כדי שאזכור איך קוראים לו בעידן טרום הסמארטפונים שבו מצלמים הכל.

לכל אחד יש מוזיקה שהוא זוכר מאירועים שונים בחיים. מה הוא שמע כשהיה מדוכא, מה היה שומע בימים מיד כשהתגייס, מה הוא שמע לאחר שנפרד מבן\בת זוג בעבר או מה שהתנגן בעודו צועד בחופה. אז לי ישנו גם האלבום ששמעתי באנחת הרווחה הזו, מיד לאחר ההתנתקות. זה אפילו לא דיסק מי יודע מה, אני חייב להודות, אבל הוא הצליח לעשות בדיוק את מה שמוזיקה נכונה יודעת לעשות בזמן הנכון. להתערבב עם הזכרון והתחושות, עד שהם בלתי ניתנים להפרדה מהפסקול שמלווה אותם בעודנו משחזרים ונזכרים בימים שעברו.

***

אחרי כמה שנים טובות, היום שמעתי שוב את הדיסק הזה בדרך לעבודה. אוורירי וחסר עומק בדיוק כמו שהייתי צריך בעקבות הימים האחרונים. השבוע האחרון בעט אותנו מחוץ למסלול היומיומי שלנו, והותיר אותי מוסח, חסר ריכוז וגדוש מחשבות. אני אוהב את המדינה שבה אני גר, ובה בעת מתוסכל מהמצב הבלתי-אפשרי שבו אנחנו נמצאים. ובעיקר, אני רוצה קצת שקט. לנו ולשכנינו.

אשף המילים ואמן הספוקן וורד מייקל פראנטי כתב לפני קצת יותר מעשרים שנה:

If ever I would stop thinking about music and politics
I might be able to listen in silence to your concerns
Rather than hearing everything as an accusation
Or an indictment against me

ועם הגיטרה המופלאה הזו ברקע, הוא ממשיך:

If ever I would stop thinking about music and politics
I would tell you that music is the expression of emotion
And that politics is merely the decoy of perception

מי ייתן ונדע כאן שוב קצת שקט כפי שמבטיחים, כדי לעסוק במה שאנחנו רוצים ואוהבים באמת. וגם אני ארגיש בנוח לשוב ולכתוב כאן טורים כבעבר.

תשמעו את הקטע הנהדר הזה. Music and Politics.

Read Full Post »