Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דקל חברוני’

"שאלה לאומללה: איך ממירים את הדיסק שלכם ל- mp3?"

[עידו קינן מחדר 404, בשאלה פתוחה ללהקה לפני שבוע]

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש אחרי שיצא האלבום של אומללה היתה שזה נשמע לא מכאן. אולי כי זה מה שהשמועה אמרה בקרב היפסטרי העיר, אולי זה אחרי כמה שמיעות בעצמי. טעם של חו"ל. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שזאת לא האבחנה המדויקת. המסקנה שהלכה והתחדדה עם הזמן היא שהאלבום פשוט נשמע חדש. חדש במובן שסוף סוף חצינו את קו OK Computer, שכנראה מהווה סוג של מחסום סגנוני לא מסובר במוסיקה בארץ. בחמש או עשר השנים האחרונות, ישנה פריחה עצומה של מוסיקאים ישראלים שיוצרים באנגלית. הסיבות יכולות להיות מגוונות – רצון להצליח מחוץ לגבולות ישראל, העדפה לאנגלית כשפה להתבטא בה, זיקה יותר חזקה למוסיקה שהאמן שומע ואולי סתם גימיק. ועדיין, זה אחד האלבומים היחידים שיצאו פה בשנים האחרונות שיש להם סאונד בן זמננו. לא שאני יודע באמת להגיד מה זה אומר, אבל זה נשמע לי יותר כמו The XX ופחות איפה הילד. יותר כמו MGMT ופחות כמו משינה. יותר כמו CSS ופחות כמו מוניקה סקס. הבנתם את הרוח. ולא שיש לי משהו נגד המוסיקה של פעם (להיפך, למען האמת), אבל כיף שאנחנו נשמעים עדכניים מפעם לפעם. וכיף לראות להקה צעירה ובועטת עם הרבה תיאבון כמו החבורה הירושלמית השמחה הזאת. הסאונד מוקפד, הכל יושב במקום וכל מה שנותר זה לתופף ברגליים.

שוחחתי ארוכות עם דקל חברוני, שאחראי לעטיפה הסופר מדליקה הזאת. חברוני הוא כנראה המעצב המוביל ל- Gig posters בארץ (ובוודאות עושה את היפים שבהם), שמתחילים לקבל קצת מקום בתודעה של הצופים עם הזמן. עוד יבוא היום שאכתוב על כך באופן פרטני, אני מניח. בינתיים, אני שמח להביא את דבריו של חברוני, שאני יכול לומר בלב שלם שהוא באמת אוהב את מה שהוא עושה ומתייחס לעבודה ברצינות תהומית. חוץ מזה, זאת גם הזדמנות טובה להציג את התהליך המורכב שמתרחש מאחורי הקלעים עד שאנחנו המאזינים רואים את המוצר המוגמר. קבלו סיפור טוב, בקיצור.

"הכל התחיל במסיבת סילבסטר שנערכה בבית הבתים בפלורנטין", מספר חברוני. "לא הכרתי את אומללה קודם לכן, והם הופיעו שם. אורי וינוקור (המפיק והבסיסט "קולולוש", שדקל עבד איתם על עטיפת אלבומם הראשון) סיפר שהוא עובד איתם וכך התגלגלתי לראות אותם. האמת שלא ציפיתי לזה, וזה פשוט העיף לי ת'תחת. הם לא רק ניגנו , הם גם זזו ביחד. היתה תשוקה אמיתית, וזה פשוט נראה ונשמע טוב. בסוף ההופעה ניגשתי לסולן, נתתי לו כרטיס ופשוט אמרתי לו שאנחנו צריכים לעבוד ביחד".

גיג פוסטר שיצר דקל חברוני לאומללה, טרם תחילת העבודה על האלבום

הדבר הראשון שעליו עמל חברוני היה גיג פוסטר ללהקה. "הם רצו לבנות קצת מרצ'נדייז. אם תשים לב, תראה שאין תאריך נקוב, אלא רק Tour 2011". הקו הכללי של הפוסטר השפיע והשתלב בהמשך העיצובים עבור הלהקה, וניתן לראות תמונות מתהליך העבודה על הפוסטר כאן. מספר חודשים לאחר מכן, קיבל חברוני טלפון מחברי הלהקה שהם עובדים במרץ על האלבום, ושהם מעוניינים שיעצב עבורם את העטיפה שלו. "ללא ספק הרגשתי שזה מתאים לי, גם כמעצב וגם מבחינת המוזיקה. ידעתי שזה הולך להיות מעניין".

שלבים באבולוציית חזית העטיפה

"חברי הלהקה מאוד מוקפדים, מודעים אסתטית והיו מעורבים בתהליך", הוא מספר. "הם דיברו הרבה על נונסנס וקצת על שנינות וציניות כנושאים שהעטיפה צריכה להתכתב איתם. גם ה- 100% magenta היה שם משלב מוקדם, בין אם בעקבות צבע הפוסטר ובין אם קודם לכן. הרעיון הראשוני לפוסטר כלל תמונת ארכיון של ילד, כשמחובר לו ראש של space invader. אותם שאריות 80s גלשו גם ללוגו, פונט קצת pacman-י, שנשאב בעיקר ממשחקי וידאו שמאפיינים את שנות השמונים". בפליקר שלו ניתן לראות אינספור וריאציות על הלוגו עד שקיבל את צורתו הסופית. "הלב עם הקש פשוט צץ לי – בקונוטציה של לשתות את הלב. אח"כ התפתח דיון ארוך – נוזל או לא נוזל; לב מקומט או לא, יישפך או לא יישפך וכו'".

עטיפת Rome של Danger Mouse

בערך בשלב שהגיעו להסכמה, יצא לאור Rome, האלבום של Danger Mouse ודניאל לופי. בחזית העטיפה – לב נוזל. היה די ברור שלא ניתן להשאיר את העטיפה כמו שהיא, והוחלט להוסיף לאותו לב גם גוף (והלב הענק יהווה ראש). "לקחתי שער ישן של המגזין 'רולינג סטון' שבו רואים את וינונה ריידר באוברול. חתכתי לה את הראש וחיברתי את הלב במקום. הגוף צר וקטן, הראש ענק ובסוף הכל התחבר יפה. אחרי אינספור הוריאציות נראה שכולם הגיעו להסכמה ויצאנו סופית לדרך". אולם פתאום דברים התחילו להסתבך.

"אחד מחברי הלהקה הראה את העטיפה לחבר שלו, שמיד אמר 'היי! זאת וינונה ריידר!'. מסתבר שזאת תמונה ממש מוכרת שלה, וכשחיפשתי את וינונה בגוגל זה בערך עלה כתמונה השלישית. השלב שבו עלינו על זה היה במהלך הסופשבוע, חודשיים וחצי בתוך התהליך, וארבעה ימים בלבד לפני שהחוברת יורדת לדפוס. זה לחץ אדיר". מי שנחלץ לעזרתם היה המוסיקאי קוב, שהוא גם עו"ד במקצועו ומתמחה בנושא של זכויות קניין. "הוא מאוד עזר לנו, ולאחר התייעצות החלטנו לרדת מוינונה ולחפש חלופה אחרת"

המרדף נגד הזמן נמשך. "היינו כבר הרבה אחרי הרגע שבו העטיפה צריכה להיות מוכנה. אחרי קצת מחשבה, הצעתי להילה [פלג, שעימדה ועיצבה את האלבום עצמו] שאולי ננסה לצלם ולשלב אותה בעיצוב לעטיפה. וכך באמת היה: צילמנו עשרות תמונות, מכל מיני זוויות וכיוונים עד שהגענו למשהו שאנחנו מרוצים ממנו. עברנו על התמונות ובחרנו את זו שנראתה הכי מתאימה. שילבנו את הגוף של הילה לראש הלב, וזו התמונה שמצאה את דרכה לעטיפה הקדמית בסופו של דבר".

בבית הדפוס, הרגע שאחרי

"עוד אנקדוטה מעניינת בהקשר של העטיפה מתייחסת למילים בחוברת", מספר חברוני. "שים לב שלא כל המילים של כל השירים מופיעות. מפתיע, אבל בשבוע שלפני שהחוברת ירדה לדפוס, עדיין לא היו לנו כל המילים של השירים מהלהקה (איך זה קרה? קרה). לכן, תמצא עבור חלק מהשירים רק טיפוגרפיות או אלמנטיים גרפיים שמתכתבים עם השירים. ההצעה הראשונית שלי היתה לעטיפה שמתקפלת ונפתחת לכדי פוסטר fold-up גדול. חלק מהטיפוגרפיות נלקח משם ושולב בעטיפה הסופית".

הצעה ראשונית לעטיפת fold-up לאלבום

חברוני מאייר באופן קבוע את הטור של יהונתן גפן במעריב, עובד כמעצב web אבל נראה שהוא נהנה יותר מכל וחשובה לו העבודה על המוסיקאים פה בסצינה. "העבודה על אלבום היא אחרת מאשר פוסטר, שנניח דוהה עם הזמן. ובכל זאת זו עדיין אותה אותה גישה מבחינת האימפקט הראשוני על עיני הצופה. סוג של התקפה חדה ומהירה למשיכת תשומת הלב. חשוב לציין, שלמרות העבודה הרבה והמאומצת, ולמרות שאני ניגש לזה מתוך כוונה לעשות את הכי טוב שאני מסוגל לייצר – בסופו של דבר, במקרה הכי טוב, נגרום למישהו לחייך או שניתן לו השראה. ובמקרה הכי גרוע, הוא יסתכל וימשיך הלאה. דרמטי? אולי כן. אבל קריטי? לא. וזה מאוד מקל ועוזר לי לזכור את זה במהלך העבודה".

Umlala – Stand Go Show Shout, 2011
עיצוב – דקל חברוני
עימוד ועיצוב אלבום; דוגמנית הבית – הילה פלג
 
 

Read Full Post »