שלושים שירים לסגור איתם את 2016

איור: דייב קלי

מוזיקה ששמעתי השנה ואהבתי, והייתי שמח לחלוק עם עוד אנשים. יש זיפ של הכל כאן, ושמתי קישורים ליוטיוב איפה שהיה. מסודר לפי האלף בית, הנה זה בא:

 

A Tribe Called Quest – Dis Generation

קאמבק השנה? לגמרי. אין תחרות בכלל. איך בכלל נשמע אלבום של להקת ענק שלא הוציאה כלום 18 שנה? הלוואי שככה תמיד. מארחים פה באלבום גם את אנדרסון פאאק, קנדריק, אנדרה 3000, ג'ק ווייט, טאליב קוולי, אבל אני נותן את הקול שלי לקטע עם באסטה ריימס, האיש שיורה מהפה שלו מהר יותר מ…מהכל, כנראה.

 

Anderson Paak – Put Me Thru

המלך הבלתי מעורער של השנה הזאת מבחינתי. פאאק עשה פה מה ששמנדריק עשה לפני שנה, או מה שפרנק אושן עשה לפני שלוש, וזה להוציא אלבום מופת שמצד אחד מותח את היריעה על כל גווני היפ-הופ-סול-ג'אז-פ'אנק-ראפ, ומצד שני לעשות הכל בנזונה. בעידן שבו התקליט מאבד בחזרה את המעמד לטובת השיר הבודד, האלבום הזה שלם וסגור על עצמו. הפייבוריט שלי ל- 2016. אפשר היה להכניס לרשימה הזאת חמישה שירים בשקט, אבל ברגע הנתון הנוכחי התחשק לי את זה.

 

Archive – Splinters

הכישוף הזה מתגבר ונחלש ומתגבר ונחלש, ובסוף לא נשארת ברירה אלא לשים את הקטע הזה מהתחלה.

 

BADBADNOTGOOD – In Your Eyes (feat. Charlotte Day Wilson)

הקטע הזה מתרומם מעל שאר האלבום בקטע קצת זירו7 בימים המוקדמים, עם עיבודים מתוזמרים עדינים ואלקטרוניקה מלטפת והרמוניות של זמרות וחלילים רכים. המחשבות נודדות הרחק ועם קצת שמש על הפנים הכל קצת יותר נעים.

 

Bon Iver – 29# Strafford APTS

אתחיל בוידוי: בון איבר לא עושה לי את זה. מאלבום לאלבום כולם מפצירים בי לרוץ לשמוע, ואני אף פעם לא שוקע ומתאהב כמו שכולם מבטיחים לי שוב ושוב. מצד שני, בכל אלבום יש שיר שמיימי אחד או שניים שבגללם אני לא אתייאש ואנסה גם את האלבום הבא. #29 Strafford APTS הוא השיר הזה באלבום הנוכחי. יפה יפה יפה.

 

Carl Broemel – Sleepy Lagoon

רוכב לי באופניים לאורך הטיילת התל אביב. לא צריך בכלל לפדל, ואני גולש לי בעצלתיים מבלי להפעיל כל מאמץ. אני לא ממהר, הכל מתקדם בהילוך איטי, השמש מתעוררת לה בבוקר, נעים בחוץ, כולם מחייכים זה לזה וברקע הגיטריסט של My Morning Jacket עם השיר הזה.

 

Cass McCombs – Bum Bum Bum

כזה אלבום מקסים! דיסק של חורף, איטי וחשוך, אבל כזה שמתחמק באלגנטיות מלהיות קודר ומדכדך. ככה הוא נפתח, וזה נפלא בעיניי.

 

D.D Dumbo – Satan

השיר הכי טוב באלבום הבכורה של D.D Dumbo האוסטרלי הוא ללא ספק הקטע הזה. אזהרת מנענע-רגליים-תוך-כדי-ישיבה.

 

David Bowie – Dollar Days

נוח על משכבך בשלום, גיבור שלי.

 

De La Soul – Lord Intended

הקאמבק של השנה? כמעט. דה לה סול עם הסולן של The Darkness? לא ראיתי את זה מגיע. החצי הראשון של השיר הזה הוא יותר דה לה סול, החצי השני הוא יותר ג'סטין הוקינס. אבל החצי שראשון לא היה מוצלח בלי החלק השני, ואילו החצי השני לא היה נוגע בשמיים בלי החלק הראשון. קצת יותר משבע הדקות המתגמלות של השנה. וואו.

 

Hiss Golden Messenger – Cracked Windshield

בסיכום השנתי המעולה שתומר קופר מעלה מדי שנה בבלוג "הרמוניה דרומית" (מחכה כבר לסיכום!) אני תמיד נשאר עם להקה חדשה שאני ממשיך לעקוב אחריה באדיקות משם והלאה. לפני כמה שנים זאת היתה Hiss Golden Messenger, הישר ממעמקי הקאנטרי-פולק-רוק האמריקאי. הם נהדרים בעיניי, וגם אם האלבום הזה לא מצטיין כמו שני קודמיו, הוא עדיין יודע לא מעט רגעים יפים כמו הקטע הזה. איזה שיר מקסים.

 

Japanese Breakfast – Psychopomp

דקה ורבע נמשכת הנעימה מתעתעת הזו, לאט אבל בטוח, והיא יכלה להמשיך לנצח מבחינתי.

 

Joey Bada$$ – Brooklyn's Own

אח, הנוער של היום. מוציאים אלבום שלישי לפני גיל 21, והקטע המעולה-מעולה הזה הוא כבר מתוך הרביעי שבדרך. אלה שנים יפות מאוד בהיפ הופ, אני חייב לומר. לא אמרתי שום דבר על Mr. Robot!

 

Justice – Randy

האלבום הקודם היה אחלה מן אחלה. החדש יצא לפני 3 שניות בערך ועוד לא הספקתי ממש לשמוע, אבל שני הסינגלים הראשונים שיצאו עד עכשיו הם לא פחות מנפלאים. זה Randy והוא מדבק לאללה. גם Safe and Sound לא נופל ממנו במילימטר. שימו את נעלי הריקוד שלכם וצאו אל הרחבה.

 

Kaytranada – Bus Ride (feat. Karriem Riggins and River Tiber)

כיף של אלבום! אלקטרו-סול-היפ הופ-ג'אז שרקח די ג'יי קנדי מהאיטי. על אף האמור, זה מצליח להיות לא מבולגן ומאוד נעים. דוגמית מייצגת, שווה לשמוע את התקליט מתחילתו.

 

Kendrick Lamar – Untitled 03 | 05.28.13

גם באלבום של דמואים חצי מבושלים, הוא עדיין לוקח את כולם בסיבוב. ולא שהוא מנסה להמשיך לרכב על גלי ההצלחה של האלבום הקודם – הבנאדם רץ על המילים כמו חמאה ועושה בית ספר לכל הראפרים בשכונה.

 

M83 – Laser Gun

טוב, זה מדבק. כמה שלא ניסיתי להתחמק מהשיר הזה, הוא לא יצא לי מהראש תוך כדי כתיבת הרשימה הזאת. תתמודדו.

 

Margaret Glaspy – Anthony

כשאומרים על מישהו או מישהי שהוא Singer-Songwriter, מתייחסים לכתיבה ולשירה. במקרה של מרגרט גלספי, היא גם מבצעת מעולה. אלבום קטן וחמוד שמדבר אליך פתוח ובגובה העיניים, כמו לשבת עם חברה בפאב. "אנטוני מעולם לא קנה לי דבר \\ לא טבעת נישואין משובצת יהלומים \\ למה שכבתי לצידו?"

 

Massive Attack (feat. Azekel) – Ritual Spirit

אי.פי. חדש למאסיב אטאק אחרי 6 שנות שתיקה (מאז Heligoland הלא מספיק מוערך לטעמי). מאסיב אטאק קלאסי, אם כי לא תמיד אחיד ברמתו. השיר הזה עדיין נשמע רענן וחי, ומראה שבכל זאת נשארו עוד כמה קלפים בשרוול. גם הקטע עם Tricky לגמרי נותן עבודה.

 

Michael Kiwanuka – Love and Hate

אם יש משהו שאפשר לומר על מייקל קיוואנוקה, שזה שהוא עושה חם בלב ונעים בנשמה. כך היה גם באלבום הקודם, כך גם כאן. 8 דקות עם הפה-פה-פה-דה-פה הזה, שהגיע אפילו לרדיו המקומי שלנו. הרבה יופי ואמת יש באלבום הזה, ויש בו הרבה יותר אהבה משנאה. כל סיכום מוזיקלי שיפסח על השיר הספציפי הזה עושה חטא לפסקול של 2016.

 

Nick Cave and the Bad Seeds – Magento

האלבום הקודם של ניק קייב (Pushing the Sky Away) היה מופלא בעיניי. את האלבום הזה כבר שמעתי מעט מאוד לעומתו, בעיקר כי התהפכה לי הבטן כל פעם מחדש. האלבום שהוקלט במהלך אובדן בנו בן ה- 15 כולו מחוספס, מעומעם ומצמרר מתחילתו ועד סופו. הכל קצת בוסרי ולא מהודק לגמרי, ובעצם אין לי מושג מה הטראומה עושה לך בעבודה על אלבום (ולצלם את התהליך בסרט).

 

Radiohead – Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief

אלבום תשיעי כבר, ועדיין נשאר כוח במתניים. אולי בגלל שאלה רדיוהד, אני נותן קצת יותר צ'אנס וקרדיט להאזנות נוספות ביחס לאלבומים אחרים. כך או כך, מדובר באלבום לגמרי ראוי, שנשמע כמו המשך טבעי ומוצלח באבולציה של רדיוהד. כרגיל דורש כמה וכמה האזנות כדי לגדול ולצמוח באוזן, ובסוף מדובר באחת החבילות המשתלמות של 2016.

 

Roosevelt – Moving on

נדיר לראות אלבומים אלקטרוניים עם תמונה של הדי ג'יי בחזית של העטיפה. גם נדיר לשמוע אותם שרים. מה אתם יודעים, לפעמים מגלים שיש גם בנאדם וזו לא רק מכונה. החבוב הגרמני הזה שימח אותי לגמרי השנה, עם אלבום סינתי-אלקטרו-אייטיז כייפי לאללה. יש פה כמה קטעים שהם מדויקים כמו Midnight City של M83 ויכולים להיות להיטי פופ אדירים. זה אחד מהם, הנה עוד אחד מושלם כזה.

 

Savages – Sad Person

יש להקות של גיטרה-בס-תופים. זאת להקה של תופים-בס-גיטרה. הקטע הזה קודח בקצב מהודק שלא מרפה. צריך לראות את זה פעם בהופעה. What else, what else, what else?

 

Sunflower Bean – Come on

אלה, לעומת זאת, יותר בכיוון של גיטרה-בס-תופים. למי שאוהב שירים שלא מבזבזים זמן מיותר, ובמיוחד למי שעדיין מרגיש בנוח בעיקר עם הניינטיז.

 

Shooter Jennings – I'm Left, You're Right, She's Gone

מתוך אלבום המחווה של זמר הקאנטרי-רוק שוטר ג'נינגס למוזיקה של ג'יורג'יו מורודר. זה מפתיע, וזה בקצב, וזה מאוד מגניב.

 

Tedeschi Trucks Band – I Want More

אמריקנה לפנים. יופי של אלבום, אחלה גיטרות, קטע נהדר.

 

The Stone Roses – Beautiful Thing

השיר הזה נשמע יותר כמו האלבום השני והשלישי של הסטון רוזס מאשר האלבום הראשון שלהם. ובכל זאת, האלבום הראשון שלהם הוא פלא ומופת שקורה פעם בדור, אז זה עדיין שם אותם במקום לא רע, לא?

 

Todd Terje & The Olsens – Firecracker

תקליט הבכורה It's Album Time מחזיק בתואר האלבום הטוב ביותר ביחס לשם הגרוע שלו. גם בלי זה, הוא היה התקליט שטחנתי הכי הרבה בכמה שנים האחרונות, ואני מפציר בכם בכל כוחי להתענג עליו. אלבום הקאברים הזה שראה אור השנה לא מלהיב לצערי כמו קודמו, אבל טוד טריה אלוף בלדלות פנינים מן האוב ולעשות מהם קסמים. הקטע הסיני הזה הוא מדבק בטירוף.

 

Twin Peaks – Butterfly

הלהקה שתמיד רציתם להקים בגראז' שלכם בצד הדרומי של ארצות הברית. מרושל ומזייף, אבל גם ככה רק אתם מקשיבים לעצמכם אז למי'כפת וכיף לכם.

 

כאמור הכל מזופזפ ומסודר יפה יפה כאן, ואם יש משהו חדש שגיליתם ואהבתם, אתם מוזמנים לכתוב לי ולעשות אותי שמח. שתהיה לכם 2017 מהממת!

 

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015

 

"התחלנו בצורה די חצופה. כלומר חצופה שלי. סיימתי מכינת אילוסטרייטור רגע לפני שנקר והחלטתי לשלוח מייל לג'ירפות שאני רוצה לעבוד איתם. ככה".

*****

את פרס הגיבור של הערב שלנו מקבל טל סולומון ורדי, סטודנט לעיצוב גרפי בשנקר. אני לפעמים שואל את עצמי למה זה כמעט ולא קורה אף פעם. כאילו, אם יש אמן שאתה ממש אוהב ומעריך ומתחבר אליו, למה לא בעצם? זה נורא הגיוני כשחושבים על זה. אז הלילה אני מרים כוסית לתמימות ולכנות ולכל מי שעשה צעד אמיץ כי למה לא. חושב על רומנטיקה במקום על פוליטיקה, כזה.

"משוחח עם כסא", טייק 2

"כמה ימים לאחר שפניתי התקשר אליי גלעד כהנא והציע שנעשה נסיון. איירתי מחדש את "משוחח עם כסא" שחגג 15 שנה בסיבוב הופעות חגיגי למשהו מודרני יותר, וקטורי. האימאג' נכנס למודעות שליוו את הסיבוב, ואחרי כמה חודשים הוא הציע שנעבוד יחד על התקליט שלי. הסיפור הזה מבחינתי מזכיר את העטיפה של פונץ' שאילה טל עיצבה. היא היתה מעריצה שמאוד רצתה לעבוד איתם והציעה להם את העיצובים שלה, ואני מזדהה עם זה מאוד. הייתי נורא נורא צעיר, זה היה מפתיע מאוד, ומבחינתי אני גם מרגיש שזה חנך אותי למקצוע יותר מאשר הרבה דברים שאני לומד בשנקר".

"העבודה על 'אפריקה שלי' היא חוויה של כמעט שנה וחצי", ממשיך סולומון ורדי. "באתי לאולפן לשמוע את האלבום וראינו שיש לו קו קוהרנטי שטרם הצלחנו לבשל לגמרי". בינתיים שריאל קסלסי, אנימטור ומאייר יוצא בצלאל, עבד על הקליפ המעולה של 'אפריקה שלי', שהוא גם אחד מהשירים הטובים שיצאו כאן בשנה החולפת לטעמי. "שריאל התחיל לבנות עולם של דימויים שהתחברה לשיר, עם הרבה תל אביב וכהנא שרוקד בכל מקום. העולם הויזואלי הזה מאוד התחבר לאלבום והמשכנו כולנו להתקדם איתו הלאה".

פנים התקליט, עם קו הרקיע התל אביבי (לחיצה וזה גדל!)

"ההחלטה המקורית היתה שהאלבום ייצא בפורמט של ויניל כפול. בשלב הזה כבר היה די ברור שקו הרקיע של תל אביב הולם וצריך להכנס לאורך פנים התקליט. הפרונט, לעומת זאת, לא ישב טוב. התחלנו באיורים של כיכר הבימה עם פסל "התרוממות" עם שלושת העיגולים, אבל כהנא הלך עם האיור לכמה אנשים ולא היה להם מספיק ברור". (הפסל של קדישמן, אגב, תועד בעטיפה שאייר מנחם רגב לאלבום ההופעה המשותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך מ- 1979).

התמונה המקורית לעטיפה לפני ריטושים (צילום: רונן ללנה)

היה נסיון למצוא כיוון חדש. "הסיפור שלי עם הצלם רונן ללנה מתחיל מהעטיפה של 'משוחח עם כסא', האלבום הראשון של ג'ירפות", מספר גלעד כהנא. "הוא צילם אז עטיפה על בסיס ציור שעשיתי ומאז אני והוא חברים אחים. אלה היו ימים של חברות תקליטים, תקציבים, הפקות על".

"הפעם התקשרתי אליו בערב ואמרתי לו 'שמע, אני מגיע מחר, אני מוריד חולצה, רוקד כמו משוגע, ואתה מצלם'. רונן הזדעק ואמר שמה פתאום מחר, ואיך יצטלם ריקוד ואין לו איתו בכלל את המצלמה הנכונה. אמרתי לו שזה אלבום שריקוד זה חלק אינטגרלי ממנו, אני רוקד והוא מצלם. שמתי את האלבום בפול ווליום, התחלתי לרקוד והוא נתן קליקים".

"באיזשהו שלב רקדתי כבר די הרבה ונהיה לי חם, ואמרתי לרונן שנראה מה יצא. היתה שם תמונה אחת שקרה בה משהו מטורף. נראתי חצי שחור חצי לבן. ידעתי שזאת תהיה התמונה של העטיפה. שזה מסכם את 'אפריקה שלי'. 'זה כן שחור לבן'. זאת האינטואיציה שלי ואי אפשר לטעות. וכך היה.

ללנה עשה את העיבוד הראשוני, וסולומון ורדי המשיך עם הרבה מאוד חיתוכים, הבלטות ופוטושופ ליצור את התמונה המנצחת. "לאט לאט נפתר לנו הפרונט", ממשיך סולומון ורדי. "התלבטנו על הכיתוב די הרבה זמן. בדקתי קצת רפרנסים וראיתי שרוב שם האמן יותר גדול משם האלבום. במקרה הזה החלטתי להשוות, וגם כמעט שזה נבלע בלבן. גלעד היה בעניין שהשם יטמע, וגם השחור לבן שהלכתי עליו התחבר לנו לשיר הנושא".

הצד האחורי בגרסת התקליט

"מבחינה טיפוגרפית בדקתי כמה פונטים לכל האלבום ובסוף נבחר קואופרטיב בגרסה המלוכלכת שלו. הוא קיבל את ההשראה מקו הרקיע – צר, ארוך ומלוכלך כמו בניינים". ללייבלים שעל התקליט נוספו דמויות של כהנא, שיסתובבו תוך כדי ריקוד שליווה גם את הקליפ.

"אחרי חודשיים הבנו שצריך לעשות גם דיסק, ואז הוספתי גם איורים נוספים של שריאל. לחוברת דיסקסנו איך אפשר לשבור את הפורמט, ובסוף החלטנו שהסיכות של החוברת יהיו מלמעלה למטה, והכל יהיה מסובב ב-90 מעלות כמו פנקס. חיפשתי ולא נתקלתי ברפרנסים כאלה בינתיים (מישהו מכיר?). זה יצר אתגר גדול, במיוחד לאור קו הרקיע שליווה את הפרויקט, שהוא בבסיסו צורה מאוד אורכית. גם כמות הטקסטים (ויש הרבה כאלה, עם 17 שירים באלבום) היתה צריכה להופיע אנכית. בבית הדפוס היו בטוחים שהקובץ דפוק או שטעיתי, אבל הסברתי להם היטב שזאת הכוונה".

"זה האלבום ה-12 שלי אני חושב", מסכם כהנא, "ואני חושב שזו אחת העטיפות הכי טובות שעשיתי. אני משקיע בעטיפות שלי, מבחינתי זה חלק מהעבודה האומנותית, עם כל העבד-אדון והשחור-לבן. פה זה פשוט התלבש".

שתי פריסות אנכיות מתוך החוברת בגרסת הדיסק

לקריאה נוספת: גלעד כהנא ודוד פולונסקי מספרים על העטיפה המעולה של "אין כניסה לפילים"; כהנא מעלה זכרונות מעטיפת "משוחח עם כסא", שהיה גם אחד הפוסטים הראשונים פה בבלוג; וטל סולומון ורדי מספר על פרויקט החייאת עטיפות התקליטים reCover שעשה לפני כמה שנים.

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015. עיצוב: טל סולומון ורדי. צילום: רונן ללנה. איורים: שריאל קסלסי.

שי צברי – שחרית, 2015

שי צברי – "שחרית", 2015

הברמנית מילאה לנו כוסית נוספת של ערק שלא ביקשנו ממנה. אני בדרך כלל לא טיפוס של ערק, אבל הכוסית הזאת דווקא היתה במקום. חמישי בלילה לפני שבועיים, ארבע מעלות ורוח מקפיאת עצמות בחוץ, אבל שוק מחנה יהודה גדוש המון מכל המינים והצבעים. בין לבין היא ניגשת למחשב לבחור את השיר הבא. מהרמקולים מפציעה לפתע הגיטרה של ברי בפתיחת "לווי אותי", כמה שניות לאחר מכן מצטרפת כל הנבחרת, ובעקבותיה גם צברי וקולו העמוק. "הא!" הוא צועק, המקום הומה והערק מחמם אותך מבפנים. She nailed it.

יש אלבומים שמספיקים לך לא יותר מכמה צלילים כדי לדעת שאתה תאהב אותם. מתוכם, מעטים הם כאלה שמצליחים להיות כל כך מורכבים ועשירים, במקצבים בלתי מתפשרים ושופעי השראות ומקורות, ובו בעת "זמזימים" כל כך. בדרך כלל המאפיינים הללו לא מתחברים ביחד. "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" קורא צברי ללהקה שלו על גבי העטיפה, ובתכלס זה כנראה התיאור הכי טוב שאפשר להדביק לחבורה המופלאה שהוא הצליח לקבץ (היי, גיאחה כתב על זה נהדר כאן).

מאז שהגיח (אצלי, על כל פנים) עם קול האדירים שלו ב"צמאה לך נפשי" בעודו מלווה את ברי, אני נתקל בשם שלו מפעם לפעם. עוד לא יצא לי לראות אותו על הבמה, אבל כולם אומרים שזו חוויה מרוממת ושאני חייב. זה יקרה! אני מבטיח. אחרי שיצא האלבום "שחרית" לפני כחודש, אני קצת מכור. וזה, רבותי, לגמרי אחד משירי השנה שלי, אפילו שהיא רק התחילה לא מזמן:

"יש מושג שהבנתי בגיל די מבוגר כשהתחלתי לנסות להלחין", מספר צברי, "ואני קורא לו 'מוזיקה שקופה'. אני נוטה באופן טבעי למנגינות מאוד מזרחיות, וניסיתי להבין מאיפה זה בא. בסוף, מה שהכי השפיע עליי זה לא מה שקניתי, אלא מה ששמעו בשכונה. אני יודע בעל פה תקליטים שלמים של עופר לוי מהשכנה, אפילו שלא רכשתי אף אלבום שלו מעולם".

"איכשהו, העבודה על אלבומים היא אולי הכי מאתגרת ועם הכי הרבה חופש", מספר המעצב הירושלמי הגאה איתם טובול מסטודיו גרוטסקה. אופיר טובול (אין קשר משפחתי) מ"קפה גיברלטר" ואני התחלנו לעבוד ביחד די מזמן על כל מיני פרויקטים שיוצאים מהאתר – "גלוקאלי", "פסנתר מזרחי", "בת המקום" ועוד. מפה לשם, יצא שאני מעצב היום כמעט את כל מה שכלול תחת הכותרת 'אינדי מזרחי'.

"את שי פגשתי באיזשהו אירוע ב"תדר". קצת דיברנו, הוא בדיוק עמד להוציא את הסינגל הראשון שלו – "המלך". הוא ביקש שאעצב לו את הסינגל ומשם המשכנו ביחד. שי נתן לי הרבה מאוד חופש, אבל מצד שני היה לו בראש מאוד ברור מה הוא רוצה. הוא מצלם המון, ושלח לי תמונות מהשכונה בה הוא גדל – בתי כנסת, לוחות מודעות ועוד. ניסיתי לעשות בזה שימוש, אבל זה קצת פחות זרם".

"עבדנו על האלבום הפוך", ממשיך צברי. "הופענו שנתיים ביחד ורק בסוף הקלטתי. בשנתיים הללו פיתחנו שפה מוזיקלית משלנו, והיה לי חשוב שגם העיצוב ידבר בשפה מיוחדת משל עצמו. צילמתי כל מיני אימאג'ים בשכונה, אבל זה לא היה מספיק חזק. מבחינתי שכונה היא מקור של כוח, דבר פלורליסטי, ריבוי של קולות, הרבה השפעות וזה היה חשוב לי שיעבור גם באלבום".

מתוך העטיפה.

בפן הפחות אופייני לאלבומי בכורה, אין תמונה של האמן על החזית, וגם לא בשום מקום בחוברת. "אין בעטיפה תמונות בכלל. הבאנו צלם, ובאמת שזה לא נורא העסיק אותנו, ופשוט לא היה נורא דחוף".

"דיברנו די הרבה עד שעלה הנושא של הידיים", מספר טובול. "מי שראה אותו בהופעה, יודע – תמיד רואים אצלו. הוא מרים שאגה לאוויר, מניף את הידיים, הקהל מניף איתו. יש לידיים הרבה נוכחות במופע שלו. שי גם חיפש משהו פשוט פשוט, לנקות את זה כמה שיותר. אני התחלתי עם יד פשוטה, קצת כמו חמסה, ושיחקנו עם זה מכאן. הכנסתי יונים פנימה, שילבתי עבודות תימניות ששי שלח לי, הכנסתי אלמנטים של שכונה, גדרות, פרטים אורבניים לא מדויקים, אבנים משתלבות כשאחת מהן לא במקום – כמו משהו שמישהו צייר, ויצא לו לא מדויק".

מתוך העטיפה.

"במוזיקה של שי יש כל כך הרבה שכבות ורבדים – הכל נורא מורכב, סולמות, המון השפעות, ג'אמים באמצע השיר – ובכל זאת מצליח להיות פה משהו פשוט. זה גם מה שניסינו לעשות בעטיפה: לקחת דברים נורא מורכבים, ולזקק ולתמצת אותם לכדי משהו מאוד פשוט".

העטיפה עושה שימוש במספר מאוד מצומצם של צבעים, בגוונים חזקים מאוד, יחד עם צבע כסוף נוצץ. "אני מאוד אוהב לעבוד עם פנטונים. בסינגלים שיצאו לאלבום, השתמשתי בגווני כחול, חום ותכלת. באלבום הבנתי שאנחנו חייבים להשתמש בצבע כסף – גם חגיגי, גם מיסטי כזה. רק כשזה מודפס, אפשר לראות באמת עד כמה זה תורם. חלק מהעניין זה לשכנע את הלקוח שכשזה חי, זה מכניס חיים אחרים, ולא כפי שזה נראה כשזה עוד על המסך".

פונט 'חיים' שב לחיים.

סקיצות מוקדמות ונסיונות בפונטים אחרים לסינגל של "המלך".

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בעטיפה הזו היא הבחירה בפונטים, במיוחד לאור הבחירות הקודמות שלקח טובול בעטיפות שעיצב לעמיר בניון, סיסטם עאלי ואחרים. "אני חייב לומר שהיו לנו הרבה מאוד נסיונות, ובסוף הלכנו על חיים ודוד, פונטים מיושנים, שנראים כמו פשקוויל או כמו מסמך וורד, ו'חיים' היה תפור על זה. קצת שכונתי, דתי. לכאורה, סתמי, אגבי, ברירת מחדל, אבל כבר אף אחד כמעט לא משתמש בזה בעבודות. האופציה האחרונה שתבחר. הריווחים לא טובים. צריך הרבה אומץ ללכת כנגד מה שמקובל. אבל אחרי שהטקסט עמד, היה ברור שככה זה צריך להיות. גם כשלקחתי פונטים טרנדיים יותר (ניסינו את אמביוולנטי של אאא), זה פשוט נראה לא במקום. לצד רבים מהצילומים ששי שלח לי, הכוללים שלטי רחוב בפונט 'דוד'), החלטתי שאני נשאר עם זה".

"ברבות מהעטיפות שאני מעצב, אני משתמש במארז קרטון. האלבום הזה היה הפעם הראשונה שבה ידעתי בודאות כבר מהרגע הראשון שהוא חייב להיות מפלסטיק". וצברי מוסיף: "העטיפה לא מקושטת, לא מנסה ליפות. אני הרוס על האימאג' של העטיפה. איתם הוא מדהים, הוא כמו הנגנים. היתה לו המון הבנה וקשב. כל פעם שאומרים לו שיביא משהו אחר, הוא מצליח להביא משהו יותר טוב. מבחינתי העטיפה אומרת כל כך הרבה, אפשר לתת לה כל כך הרבה משמעויות".

***

ואחרי כל הדיבורים, לכו לשמוע את האלבום.

 שי צברי – "שחרית", 2015. עיצוב – סטודיו גרוטסקה.

הדג נחש – זמן להתעורר, 2013

הדג נחש – זמן להתעורר, 2013

תודה שהצטרפתם אלינו הערב, גבירותי ורבותי.

פרס על מפעל חיים להשקעה ארוכת שנים במארזים מפוארים ומושקעים לשנת 2013 הולך אל…

הסתכלתם בכותרת יא מציצנים!

האמת היא שהדג נחש היא סוג של אנומליה במוזיקה הישראלית. אין לי בראש יותר מדי אמנים שהוציאו בשני העשורים האחרונים כל כך הרבה אלבומים עם עטיפות מושקעות. תקליט אחרי תקליט עם ספרון שלם בהפקות צילומים מפוארות, ועם המיתוג הכי בולט שנעשה כאן ללהקה. לפני שתענו לי, אני מוכן להחריג את העטיפה של האלבום הראשון שלהם, אבל זה מתקזז עם העובדה שהוא ממש בן זונה של אלבום.

תנסו רגע לחשוב על לוגו של להקה ישראלית שיותר מזוהה מאשר החבוב המשתין של הדג. הלשון של הרולינג סטונז שלנו. לא צריך להתאמץ. פשוט אין כזה. גם באלבום הזה, כשלראשונה מזה שנים התחלף המעצב (כל האלבומים האחרונים עוצבו בסטודיו דורון עדות), נשמרה רק הצבעוניות הכללית של הדג (צהוב-שחור-לבן) וכל השאר הוא עטיפה שונה לחלוטין שאינה דומה לקודמותיה. 32 עמודים של חוברת בהפקת צילומים עתירת לוקיישנים ובמארז קרטון אשר חובק את הדיסק.

אי אפשר שלא לזקוף לזכותם של הדג נחש את הרצון המתמיד לחפש ולחדש. למרות שיש להם צליל מאוד מזוהה, ואפילו שהם פועלים מלב ליבו של המיינסטרים הישראלי (היי, לפני 15 שנה זה היה ממש לא מובן מאליו!), הם עוטים על עצמם גוונים אחרים כל פעם מחדש. בתוך כל הקונצנזוס המוזיקלי הישראלי (אם קיים דבר כזה), יש לי הרבה כבוד והערכה לחבורה. הם לא מפחדים להיות פוליטיים וביקורתיים במדינה שבה כל מוזיקאי חושב עשר פעמים לפני שהוא מעז לפתוח את הפה. שחיתות, פוליטיקאים רקובים, אלימות נגד נשים, המעמד של צה"ל ומלחמות ישראל בנרטיב הישראלי – אתם מכירים את השירים. וברגע שעושים את זה גם רקיד, ובראפ בערבית או דאב או גרוב ים תיכוני, ומצליחים לארח גם את קלפטר או טריפונס, או את יוסי פיין או דקלון באותו אלבום – ובכן, אני נמנה עם החלק הזה באוכלסיה שמברך על כך בחום.

(זהירות: כיף של שיר לפניכם)

כמו במועד צאת אלבום זה, גם אז היתה מערכת בחירות בפתח שהצליחה להוציא מהדג נחש את כל האקטיביזם המוזיקלי שאפשר לקבל בלהקה אחת. העבודה על העטיפה נעשתה עם המעצב טל שפיגל. שפיגל, בוגר שנקר, הוא מעצב גרפי עם זיקה חזקה לאמנות, עובד הרבה עם חיי הלילה של תל אביב (ומעצב ללא מעט ליינים) ואחראי לפרויקט 365.

עטיפת הסינגל "קובלנה על מפלגות ישראל"

"הקשר עם הדג נוצר במקרה", מספר שפיגל. "פנו אלי מהתו השמיני ואמרו לי שמחפשים מעצב לאלבום החדש של הדג נחש, ושהם אהבו את העבודות שלי. נפגשנו לשמיעה של האלבום וכך גם הכרנו על הדרך. זו היתה תקופת בחירות והמדינה געשה, ממש כמו היום".

"עוד לפני שהתחלנו לעבוד על האלבום, הם עידכנו אותי שיש סינגל שמתאים מאד לתקופת הבחירות הנוכחית ושחייבים להוציא אותו ASAP, אז הוצאנו את "קובלנה על מפלגות ישראל" (למילותיו של מאיר אריאל). עדין לא היתה לנו שפה או כיוון, ולכן זהו הסינגל היחידי שאינו בשפה של האלבום, אם כי במבט לאחור הוא היה יציאה חד פעמית מעולה ושמחתי שהוא נתן זווית עיצובית קצת אחרת שתאמה לאותו הרגע". השיר לווה גם בקליפ בו השתתפו חברי ארץ נהדרת.

(הגדילו לעשות חברי הדג נחש ולהוסיף באלבום אינטרו מהופעה של מאיר אריאל, איזה ראפ טוב משק השטויות של רב שטויעס)
"השם של האלבום היה ברור מהרגע הראשון, והחשיבה הקונספטואלית יצאה מהמקום הזה", ממשיך שפיגל. "זו היתה תקופה (ממש כמו היום) ברוח הבחירות והאלבום היה מאד ביקורתי כלפי המון נושאים, ובאמת החשיבה שלי הוליכה אותי למקומות של עיוורון, של שינה בעמידה".

"יצרתי שני כיוונים קונספטואלים – אחד הוא זה שנבחר כמובן, והשני היה איזוטרי יותר, הפרשנות שלו היתה הרבה יותר מורכבת. רציתי להרכיב חוברת שלמה של פורטרטים של סוסים עם סכי עיניים. זה היה קיצוני, אבל אהבתי גם את הכיוון הזה. בסופו של דבר הלכנו על כיוון כיסוי העיניים, שהיה אלגוריה לכך שאנחנו ישנים בעמידה והגיע הזמן לשינוי. ידעתי שאני רוצה מצבים טבעיים שבהם יש הפרעה – כיסוי העיניים".

"באמת זו היתה הפקה: לכל כפולה באלבום, לכל שיר יש צילום משלו. צילמנו הכל בשני ימי צילום, וזו היתה חוויה מעניינת ומשעשעת, בייחוד הפריים בבית הקפה שהכיל המון ניצבים. בתחנת האוטובוס שם אני ומנהלת הלהקה סיגל מופיעים, ואפילו סצינת ארוחת שישי שקיבלה איזכור לכיוון הסוסים שנפסל בתמונה התלויה מעליהם. פריים האוליגרך שצולם במכונית יגואר בסוכנות יגואר היה מורכב ביותר לביצוע."
"ניסיתי לייצר סיטואציות בהן יש עודף חשיבות לעיניים (זמר המופיע, פוליטיקאי, חטוף, די ג׳יי, בית קפה הומה וכו'). שתי סצינות נוספות צולמו כדי לספר סיפור רחב יותר. אחת היא בובות הראווה עם כיסויי העיניים, הפיכת הדבר למוצר צריכה, מה שמייצר דיסוננס גדול יותר. סצינה אחרת היא סצינת המיטה, בה כביכול שני אנשים פשטו את בגדיהם וגם את כיסוי העיניים. זה מעלה שאלות ותהיות לגבי מתי אנחנו רואים ומתי לא".

"שיתוף הפעולה עם הדג היה מושלם, הם זרמו עם הטירוף והרעיונות שלי ואני עם שלהם, מה שהפך את החוויה לכזאת שמייצרת ומעודדת והסיבה שעד היום אנחנו עובדים יחדיו [בפרט על חומר גרפי לקראת הופעות חדשות וכדומה]. בעצם העינים החשופות היחידות הן של הילדה החמודה על העטיפה, שהיא בתו של דודו קלמס מהלהקה. משהו במבט הנאיבי הזה השלים בצורה מושלמת את התוכן הפנימי".

הדג נחש – זמן להתעורר, 2013. ארט ועיצוב אלבום – טל שפיגל. צילומים – גיא כושי ויריב פיין. עיצוב לוגו – דורון עדות.

שלמה ארצי – ירח, 1992

 

שלמה ארצי – ירח, 1992

 

לפני כמה ימים יצא לי לבקר במדעטק, שזה מה שפעם מזמן קראו לו הטכנודע, או מוזיאון המדע בחיפה. יש שם אגף באחת התערוכות שעוסק בחלל, ויש שם עמדה שמנציחה את אילן רמון. בין המזוזות, דגל ישראל ושאר הפריטים האישיים שהיו לרמון (חלקם לוקטו כשברים מהאדמה ומופיעים בתערוכה) היו גם שני דיסקים. הראשון היה "שמש רטובה" של אריק איינשטיין, עם הקדשה אישית מהמנוח. השני, נטול הקדשה, היה "ירח". חלקי דיסק מנותצים היו ממוסגרים לצד העטיפה (ששרדה בשלמותה – לא יודע אם הוא לקח איתו גם את העטיפות).

מישהו היה לוקח את המוזיקה שלו לחלל על גבי דיסק לחלל היום? אני מנחש שלא. זה בטוח יותר סנטימנטלי מקובץ דיגיטלי, אבל זה גם אקסטרה מטען שאתה צריך ממש לרצות לקחת איתך באופן אקטיבי. אני מאמין שרמון ברר איתו בקפידה מה הוא מחליט לקחת איתו. כך או כך, יצא שגם שלוימלה שלנו עבר מסע ארוך אל מחוץ לאטמוספירה וחזרה. שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא.

***

בסוף שנות התשעים, ימי התיכון העליזים שלי, הצליח ארצי לנפק רצף אלבומים רעים בזה אחר זה. ואני, שטעמי המוזיקלי באותם ימים בז במרדנות למיינסטרים האיום הזה, החרמתי במשך שנים ארוכות כל מה שקשור ליוצר הזה. עברו הרבה מאוד שנים, ולקח לי זמן, אבל בסוף אפילו אני הייתי מוכן להודות שטעיתי. שההשמצה עשתה לארצי עוול. שחרצתי גורלות מוקדם מדי: יש מיינסטרים הרבה יותר נורא.

קצת אחרי ההארה הזו, הרשתי לעצמי לנסות מחדש את שלמה ארצי. ומה אתם יודעים? גיליתי כמה אלבומים נפלאים של ממש. בראשם "דרכים", "חצות" ו"גבר הולך לאיבוד" בסוף שנות השבעים, שהם חלק בלתי נפרד מפסקול חיי, ואלבומים נהדרים אחד אחד (אני מפציר בכם לתת להם האזנה הגונה!). אחרי דעיכה מסוימת, וכמה אלבומי אוסף, ו"כרטיס ללונה פארק" הכושל, ונסיעה ללוס אנג'לס וחזרה, הוציא ב- 1992 את "ירח". כמה משירי האלבום עוד יצאו בתקליט שדרים, אבל האלבום בשלמותו כבר יצא רק על גבי דיסק. הוא הפך מיד לסיפור הצלחה כביר, והנמכר ביותר של ארצי עד אותה שנה. משם ביסס את מעמדו כזמר הפופולרי בישראל, עם המגבת והקיסריות ומה שכולנו מכירים.

***

צידו האחורי של הדיסק

אין לי את "ירח" בבית. שמעתי אותו כבר מלא פעמים במרוצת השנים – לא בטוח שביוזמתי, אגב – אבל בהחלט יש בו כמה רגעים יפים. את העטיפה שלו אני כמובן מכיר. על צידה האחורי מצוין המפיק המוזיקלי (ארצי, כמובן). ואז מגיע המפיק השותף (יהודה עדר). וגם מי שעשה את ההפקה, וארבעה אנשים שעשו עיבודים. ומעצב? יוק.

עכשיו תראו. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה. ב"דרכים" למשל, גם שם לא ניתן הקרדיט למעצב (בועז כהן התייחס לזה בטור ישן נושן ומקסים כשכתב על האלבום המהולל). אני יכול לחשוב על שתי סיבות כאלה, אבל אני לא יודע מי מהן נוראה יותר. אולי יש קרדיט שמסתתר בתוך החוברת, אולי לא. תעלומה!!!

(היי! אם יש פה קוראים שאוחזים האלבום בבית – סטטיסטית אתם בטוח קיימים! –  אשמח אם תציצו ותעדכנו אותי).

***

דיסקית פיוניר

במצב אחר כנראה לא הייתי טורח לספר על העטיפה הזו, אבל במוזיאון המדע שמתי לב לפרט מסוים על העטיפה שנתגלה מאוחר יותר כממש מעניין. על גבי החזית הציב המעצב(ת) המסתורי(ת) שלנו (בהנחה שהעטיפה לא בראה את עצמה יש מאין) סימון צהוב ועדין של גבר ואישה עירומים. הצמד הינו חלק מתוך מה שקרוי "דיסקית פיוניר", לוחית אלומיניום שהוצמדה לחלליות פיוניר 10 ו- 11 בראשית שנות השבעים במטרה – תחזיקו חזק – להעביר מסר מהאנושות לחייזרים תבונים שאליהם עשויות החלליות להגיע. איי שיט יו נוט.

הדיסקית מוקמה מאחורי העמודים התומכים, בכדי שלא תישחק.

שתי טיסות אלה של פיוניר היו הראשונות שהתעתדו לצאת ממערכת השמש, ולכן צורפו לחללית. את הרעיון של הדיסקית הגה קרל סייגן, אסטרונום ומרצה בהרווארד, עליה עבד עם אשתו האמנית וכן חוקר נוסף.

בצדה הימני של הדיסקית משורטטות דמויות עירומות של גבר ואישה ומאחוריהן מצוירת החללית, על מנת לתת קנה מידה שיאפשר לחוצנים לדעת את הגודל האופייני של בני האדם. בין הקווים שמציינים את גובה האישה כתוב המספר הבינארי 8, הוא גובה האישה ביחידות שנקבעו למעלה (8×21ס"מ=168ס"מ). ידו הימנית של הגבר מורמת, וזאת על מנת לסמל שפניו לשלום, אם כי הסיכוי שהמחווה תובן הוא אפסי. בכל מקרה, הרמת היד מראה שהגפיים יכולות לזוז. במקור, הדמויות החזיקו ידיים, אך הציור שונה כשהובן שהמוצא עלול לחשוב בטעות שמדובר בייצור אחד ולא בשניים. נראה שהדמויות מערביות וצבע עורן לבן, אך הציור המקורי תוכנן כך שיהיה חופשי ככל האפשר מהבחנה גזעית.

איברי המין של האישה לא מופיעים בציור ורק כף הערווה שלה מצוירת. נטען שהיות שהזמן שניתן לסייגן להכין את הדיסקית היה קצר מאוד, הוא פחד שנאס"א תפסול את השרטוט אם הוא יכיל ציור מורכב מדי של איברי המין.‏ בפולקלור של נאס"א מסופר שהציור המקורי כלל קו קצר שמסמן את הפות, אבל הוא הוסר עקב התנגדותו של המדען הראשי של נאס"א.‏ יש עוד כל מיני סיפורי מורשת וקונספרציה אם אתם רוצים לקרוא הלאה בעצמכם.

מסלול החללית פיוניר 10 על גבי הדיסקית.

עוד על הדיסקית מצוירת גם דיאגרמה סכימטית של מערכת השמש, בה מצויר המסלול שעברה החללית (פיוניר 11 השתמשה באותה דיסקית, אך מסלולה היה שונה – מה שהפך את הלוחית ללא מעודכנת). פלוטו מצוין בדיאגרמה ככוכב לכת למרות היותו כוכב לכת ננסי, זאת מאחר שהחללית שוגרה לפני העברת ההחלטה בשנת 2006. יש גם אלמנטים פיזיקליים נוספים על הלוחית המדברים על פליטת קרינה מאטום מימן, כמו גם על מיקום מערכת השמש ביחס לגלקסיה.

הרבה מאוד ביקורת היתה על הדיסקית, ובעיקר בטענה שנקודת מבטה אנתרופוצנטרית מדי (כלומר, זהו מסר שנכתב כאילו הוא מיועד לבני אדם) ותרבות אחרת תתקשה להבינו. תכנון המסר, ששאף לקודד כמה שיותר מידע במינימום מקום, גרם לכך שאף מדענים אנושיים שניסו לפענח אותו לא יכלו לכולו.

דווקא החלק שמובן לאדם באופן האינטואיטיבי ביותר, שרטוט מסלול החללית, יהיה מסובך ביותר לתרבות שתמצא את המסר. מאמר ב- Scientific American טוען ששימוש בחץ לציון מסלול הוא מלאכותי-אנושי, ותרבות אחרת יכולה שלא למצוא שום משמעות בסימן הזה. הלוס אנג'לס טיימס קיבל תגובות נזעמות רבות מצד קוראים שהאשימו את נאס"א בהוצאת כספי מסים אמריקאיים על שילוח דברי זימה לחלל.

"When I'm found in a million years, people will know what the score was." (Bender, Futurama S03E20, )

באחד הפרקים של Futurama נגזר על בנדר הרובוט לשייט בחלל. במהלך הריחוף הוא משרבט גירסא של הדיסקית, בה הוא רוכן מעל דמויות הגבר והאישה ומאיים עליהם. "When I'm found in a million years, people will know what the score was", הוא אומר. הדיסקית הופיעה גם בפרק של משפחת סימפסון, במסע בין כוכבים, ואם זה לא מספיק אז אפילו על עטיפת האלבום Aufheben של בריאן ג'ונסטון מאסאקר, 20 שנה אחרי שלמה שלנו.

עכשיו רק נשאר לגלות מי החביא את המעצב של העטיפה. זה החוטא שלי.

 

איינשטיין. טרטקובר. עטיפות.

דוד טרטקובר עם סקיצה לעטיפת ילדודס (1978).

בסוף השבוע האחרון התפרסם טור יפה יפה של בן שלו בגלריה על השיר "סע לאט". שלו מספר איך מיד לאחר מותו של איינשטיין, שיר ההתאבלות שלו התגלגל להיות "בשבחי הסמבה" (שהוא באמת שיר נהדר וקלפטרי להפליא). ועם זאת, מי שעבר את השינוי הגדול ביותר בימים שבאו אחריו הוא לא אחר מאשר "סע לאט". מה כבר יכול להתחדש ולהשתנות בשיר ששמענו מאות ואלפי פעמים קודם לכן? ובכן, תקראו את הטור בעצמכם, אבל בין היתר הוא לא ממוקד או עם איזו תמה ספציפית. ובאופן כלשהו, הוא מצליח לשיר על כלום ועל הכל בו זמנית. לדלג בין האישי לציבורי, בין היומיומי לאומנותי. ו"סע לאט", עם המכונית, הלילה, הגשש, האוהדים, החרדה, החיילים, הביטלס, שיסל, הגשם – עולם ומלואו בקצת יותר מארבע דקות סוג של מושלמות.

השיר שאני שמעתי שוב ושוב לאחר מות היה "אני אוהב אותך היום", לקוח גם הוא מתוך אותו אלבום. במנעד בין הציבורי לאישי, בין האוניברסלי לפרטי, "אני אוהב אותך היום" מאוד מכונס בעצמו. מילים של גבר לאישה, בסוף הערב, אחרי שכולם הלכו, ונשאר רק להתכרבל בבית. אהבה פרטית, אמיתית, אינטימית ובעיקר אנושית. ואם המילים הללו לא היו עולות על הכתב, הן היו נשארות ולו מציאות של זוג בין כותלי ביתו. ובליווי הגיטרה הנקיה הזו והלחן של גבריאלוב, בא לעולם אחד משירי האהבה היפים שנוצרו בעברית עד היום. ובמהלך אותו שבוע לאחר שאיינשטיין עזב אותנו, כל מה ששמעתי בתוך הראש היה "חושב על מה היה, חושב על מה עכשיו ומה יהיה", השורה היחידה שיוצאת מחוץ לאותו עצמי קטן, תמים ואינטימי.

מזה כמה שנים שרציתי לכתוב בצורה מסודרת על העטיפות שיצאו לאריק איינשטיין במהלך הקריירה הארוכה שלו. איינשטיין הצליח לעבור בעטיפות שלו בין הפרטי לציבורי, בין ביתו שלו לבין ארץ ישראל, ובין היומיומי לאומנותי. לאחר מותו כולם דיברו וכתבו והספידו כל כך הרבה, ואני פשוט רציתי להקשיב לשירים. היום לפני שנה הלך לעולמו איינשטיין, מותיר אחריו ערימות של אלבומים ושירים שכבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו – גם חלק מהעולם התרבותי הקולקטיבי וגם חלק מהעולם האישי.

האלבומים של איינשטיין, שהגיעו לשיא אומנותי בעשור וקצת שבין אמצע שנות השישים לסוף שנות השבעים, זכו גם לעטיפות נהדרות פרי ידיו של דוד טרטקובר. למי שעוקב כאן אחרי הבלוג (וגם מי שלא), כנראה שאין מה להציג את טרטקובר (ויקי, אתר), חתן פרס ישראל לעיצוב ושגם עיצב רבות מהעטיפות המשמעותיות שנוצרו כאן עד שנות השמונים. בין אלה גם כל אלבומי האולפן של איינשטיין בין השנים 1969-1980.

הבקשה שהוגשה במחלקה לעידוד הסרט הישראלי בסוף 1969 עבור הסרט "שבלול", בנייר של הגר.

"בשנה הראשונה שלי בתל אביב, ב- 1969, ביליתי הרבה מאוד עם חבורת הגר בבית של אריק ושל אורי זהר", מספר טרטקובר. "באתי לארץ אחרי הלימודים בלונדון [ב- London College of Printing]. אחרי שנה בירושלים הייתי מאוד אבוד ולא ידעתי להתמצא, והם הזמינו אותי אליהם. אריק, בועז [דוידזון] וצבי שיסל הקימו את "הגר" כחברת הפקות עצמאית ושונה. שיסל היה המפיק, דוידזון במאי ואריק הופיע. את דוידזון הכרתי עוד מלונדון, ואת אריק הכרתי מהחלונות. בתור חברת הפקה הם החליטו שהם צריכים גרפיקאי והצטרפתי".

"המשרד שלנו היה ממוקם ברחוב אבן גבירול, סמוך למסעדת "כתר המזרח" אותה אריק היה פוקד באופן קבוע [חבריו של איינשטיין ועובדי המסעדה תועדו מאוחר יותר על עטיפת "יושב על הגדר"]. היה בו גם הסטודיו של אלונה [איינשטיין] וחדר חושך עבורה, אולם קטן ומקום למזכירה. את השם 'הגר' הביא אריק, ובכל החומרים המודפסים שיצרתי עבורם הופיע הכיתוב 'הגר מגישה' לצד תמונה של אותה הגר. את התמונה הבאתי מגלויה ישנה שמצאתי משנות העשרים, אני לא יודע מי זו באמת".

פוזי (1969). התקליט הראשון בעברית שנפתח לשני צדדים.

"העבודה הראשונה שלי איתם היתה תקליטון שעשיתי לאריק והצ'רצ'ילים ל"פראג" שהלך לפסטיבל הזמר. אחר כך יצא "פוזי", שהיה ה- LP הישראלי הראשון שנפתח לשני צדדים. בחזית הקדמית היתה תמונה שאלונה צילמה של אריק עם שירי, הבת שלו – הוא ביקש ספציפית את הצילום הזה. בפנים היו תמונות של כל מי שהיה לו יד ורגל בהגר. שבלול שבא אחריו כלל גם הוא צילום נפלא של שלום ואריק בחזית שאלונה צילמה, וגם שם השלמתי את הטיפוגרפיה והקומפוזיציה. גם שבלול נפתח והכיל קולאז' של כולם. אלונה היתה מצלמת את אריק כל הזמן. לאחר מכן נגמר התקציב לאלבומים שנפתחים לשניים.

טרטקובר עם עטיפת שבלול (1970).

עטיפת "שירים" (1975). על בסיס צילום משפחתי של דבורה, אמו של איינשטיין, לצד אחיותיה.

"באותם ימים לא היו את כל השיווק והועדות של חברות תקליטים ואיך זה ימכור – היה חופש מוחלט. באלבומי ארץ ישראל הישנה והטובה ובתקליטי הילדים היה חופש מלא; באלה עם החומרים שלו, אריק בדרך כלל היה מעורב קצת יותר בתהליך. לא רק בפוזי ובשבלול – בכלל, אריק נהג לשלב את החברים ובני המשפחה שלו ברבות מן העטיפות. "סע לאט" למשל, שאיירה בתו שירי – זו עבודה נפלאה בעיניי – הדימוי היה קיים, ונותר רק לעצב ולהוסיף טיפוגרפיה. יש עטיפות שהכנסתי לתוכן גם תמונות של בני משפחה שלי, כמעין הופעת cameo כמו של היצ'קוק. מבחינתי מדובר בשימור הזכרון והמורשת הפרטי שלי, כמו שעשה אריק בעצמו. הוא כמובן היה מודע ושיתף עם זה פעולה".

"במסגרת סדרת אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה", עבדנו אריק ואני על שני צירים: הוא שימר וחידש שירים ארצישראליים, ואני חידשתי, אספתי והצגתי חומרים ויזואליים של התקופה. נעזרתי בדברים מהאוספים שלי. השתמשתי במושג שנקרא 'שימור תרבות חזותית'  והראתי דברים שפתחו לאנשים את הראש. חשיבה אחרת, הסתכלות אחרת. הטבעתי את המושג 'תוצרת הארץ' [יצא מאוחר יותר כספר והוצג כתערוכה] שאריק גם לקח כשיר. המושג התבסס על הביטוי Produce of Palestine שהיה מוטיב חשוב בשנות הארבעים בארץ, ואני החייתי זאת. העבודות שלי התייחסו לכך ולמקום, וזה היה חשוב גם לאיינשטיין – המקום שאנו חיים בו, גדלים בו, פועלים בו".

עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'" (1977), על בסיס לוח המשחק "טיול בארץ" של בנימין ברלוי.

עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'" (1976).

"בארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב' מופיע בול של Palestine שהגדלתי מאוד. בכלל, אני אוהב להשתמש בחומרים אמיתיים. הדפסתי את התקליט כשהחזית הקדמית מחוספסת, בעלת מגע של גלויה, שירגיש אמיתי. חברת התקליטים לא הבינה את זה והדפיסה רגיל. באלבום הבא – חלק ג' – השתמשתי בלוח משחק של בנימין ברלוי, שתכנן והוציא לאור משחקים רבים לילדים לפני קום המדינה. יש לי אוסף שלם של המשחקים שלו [שהוצגו גם בתערוכה שאצר טרטקובר לפני כ- 15 שנה]. הלוח לקוח מתוך המשחק "טיול בארץ", והשתמשתי בו כדימוי המרכזי לעטיפה. האלבום כלל גם את "עטור מצחך" – אז עוד לא ידענו בכלל שיהיה להיט – ובהמשך הודפסה העטיפה עם הכיתוב בפינה העליונה שהאלבום כולל את שיר זה".

עטיפות "שירי ילדים" (1971) ו"ילדים (1976)

"יצאו לאריק גם כמה אלבומי ילדים. העטיפה של 'שירי ילדים' עם רוב הקסלי כלל כל מיני פרסים של ילדים שהיו לי באוסף הפרטי שלי, כמו גם עטיפת 'ילדים' עם שם טוב לוי. אלה דברים שהיו נגישים אליי והצגתי אותם על העטיפה – גם עובד על נוסטלגיה, גם מראה דברים וגם גורם לי הנאה. בעטיפת 'ילדודס' השתמשתי בעפרונות בגודל אחד לאחד התואם את המציאות, והוספתי גם קשקוש בעפרון. חברת התקליטים היתה נותנת לי ריבועי קרטון בגודל מציאותי של תקליטים והייתי עובד עליהם בבניית העטיפה".

עטיפת "ילדודס" (1978) המקורית. העפרונות עדיין מודבקים.

"זה היה חידוש להסתכל על האריזה כמוצר צריכה תרבותית. היום אתה עם אוזניות, אבל פעם ההאזנה של תקליטים היתה קבוצתית. לא לכולם היתה מערכת, האנשים היו יושבים בסלון ומעבירים ביניהם את העטיפה. אני חזרתי מאנגליה מלא מרץ וידע שרציתי להוציא החוצה, ואהבתי את הפורמט של התקליט".

"בזמנו הזמר הופיע בפרונט של כל עטיפות התקליטים, עליו היה עובד הגרפיקאי, ואילו הצד האחורי היו עובר לטיפולם של אנשי הדפוס. מה שאני עשיתי היה להתעלם מהזמר כדימוי או מושא להערצה ולהביא דימוי לפרונט. כמו בעטיפות 'הפעמון' של מתי כספי, או של המאפרה מ'מחכים למשיח' של שלום חנוך שעיצבתי – אני חושב שהבאתי שפה שונה. אתה מסתכל על תקליטים היום וזו שפה אחרת, אחר כך הדברים היו שונים. בסופו של דבר הפסקתי לעשות תקליטים כשהפורמט התכווץ ועבר לפלסטיק, ושהכל נהיה דיגיטלי. בסופו של דבר, אני חושב אנלוגית, לא דיגיטלית".

(תודה ליובל סער על העזרה)

 

משינה – מפלצות התהילה, 1992

 

בפעם הראשונה שכריס קורנל בא לארץ – לפני איזה 5 שנים אני חושב – הודיעו שמשינה תעשה את מופע החימום. עכשיו תראו, אני לא איזה חובב משינה גדול, אבל אמרו שהם ינגנו את מפלצות התהילה בתור חימום להופעה, וזה פתאום נשמע אמממ…נכון. עם הסאונד המשוחרר, הפרוע והמושפע מהפיקסיז, סוניק יות' ומה שעוד כולם שמעו אז בתחילת שנות התשעים זאת היתה בעצם בחירה לא רעה בכלל. ביום המופע עצמו משינה באו לתת עבודה, ובלי דיבורים ניגנו את כל האלבום מתחילתו ועד סופו. בלי "מכונית" או "בלדה לסוכן כפול" או אף שיר אחר.

כמובן שכולם חיכו לכריס קורנל, אבל אני חייב להודות שזה היה מעולה. לא הייתי יכול לחשוב על שום חימום אחר שהיה עושה יותר טוב מה שחימום צריך לעשות (כמו למשל: איך, אבל איך לא היה איחוד של קרח תשע בתור חימום לסוויד לפי שלוש שנים?). ומשינה, מחוץ למשבצת המרכזית, נתנו למוזיקה לדבר.

זה באמת אלבום מצוין. מספרים שמשינה השקיעו בעבודה עליו קרוב לאלף שעות אולפן. הוא יצא ב"זברה תקליטים", הלייבל החדש שהקימו חברי הלהקה. בספר "עסקי הרוקנרול" סיפר שלומי ברכה: "החברים התנפלו על התקליט, עפו באוויר בתחושה שהם דורסים כל מה שעומד בדרכם, בלי לעשות חשבון לשום דבר". חברי הלהקה ציינו את האלבום לא אחת כאלבום שמיצירתו הם נהנו יותר מכל אלבום אחר. יובל בנאי הגדיר את יצירתם המשותפת שלו ושל שלומי ברכה בשירי האלבום כ"שיא יצירתי" של שניהם‏.

היה פער גדול בין מה שהקהל ציפה אחרי "העמותה לחקר התמותה" למה שהקהל קיבל. שלומי ברכה חזר מהעבודה עם נושאי המגבעת על אלבום הבכורה שלהם, והגיע יותר משוחרר ועם תיאבון לרעש. "שלומית בונה סוכה" של נעמי שמר הפך להיות Cecilia Ann בגירסה הישראלית. אחר כך הדיסטורשן של "את באה לבקר" נכנס והאלבום דוהר קדימה דרך מחוזות מאוד לא משינאיים.

וזה היה מוזר. מתוך לב הפופ הישראלי יצאו שירים כמו "הארי קריש דם", או "לילה בעיר". בסוף אפילו "הכל התחיל בנאצר" יצא כסינגל. ימים מוזרים, אין ספק. אני חושב שרוב הקהל די שנא את האלבום, כי זה לא מה חובבי משינה ציפו לקבל. אבל כנראה שהזמן עשה את שלו והיום הוא כבר יותר קל לעיכול ולא נותר כתקליט זנוח בדיסקוגרפיה של משינה. זהו גם אחד האלבומים היחידים של משינה שלא עשה שימוש בצילומים של ברי פרידלנדר, מעין עדות על שינוי הכיוון של הלהקה.

את עטיפת התקליט ציירה מיה זר, ציירת מצליחה שמאז כבר הספיקה להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. "התקליט הוא מאוד חריג מבין האלבומים של משינה, וגם הכי טוב שלהם. בשנים ההם עשיתי כמה עטיפות והיינו חברים טובים, וככה זה נהיה. אני חושבת שזה גם האחרון שיצא בפורמט של תקליט".

"רצינו שזה יראה פרוע, כמו איזו מסיבה פרועה, לנסות להתחבר לתקליט. אני משערת שהאימאג' שעל חזית העטיפה היה המצאה שלי, אבל עברו מאז איזה 400 שנה. אני כן זוכרת שביחס לעטיפות אחרות – למשל כשעבדתי עם מאור כהן על זקני צפת הראשון – היה לי הרבה מאוד חופש פעולה. העבודה היתה נורא חופשית, נורא משוחררת גם לי כציירת".

עטיפת התקליטון "הכל התחיל בנאצר"

לאלבום יצאו חמישה תקליטונים – הכל התחיל בנאצר, את באה לבקר, בנות הים, אין מקום אחר ואיזה איש. "עשינו גם כמה DJ-ים מדהימים שהיו עוד יותר פרועים מהעטיפה. אנקדוטה מצחיקה היא שאחד התקליטונים היה פרודיה לאיזה קעקוע שחור על גבי צהוב. אני זוכרת שהבאתי את זה לבועז בן ציון, המנהל שלהם, והוא אמר לי שהוא אוהב את זה אפילו שזה צהוב. לא הבנתי למה הוא אומר את זה עד שגיליתי שזה בגלל שמדובר בצבעים של מכבי".

 

***

אלון שיפטן היה איתי בחוגי סיירות בזמן שהייתי בתיכון. היינו מטיילים ביחד פעם בחודש במשך כמה שנים. הוא היה בחור קצת מוזר, ועם חוש הומור שמובן רק לו אבל הוא היה בחור אופטימי עם לב זהב ונשמה טובה. אחר כך התגייסנו והיינו נפגשים רק לעתים רחוקות. יום חורפי אחד ב- 2001 התקשרה אליי חברה מהקבוצה שלנו לעדכן אותי שהוא נהרג בתאונת דרכים בצומת כח. כמה חודשים קודם הוא השאיל לי את "מפלצות התהילה" ואמר לי שאני חייב לשמוע את הדיסק הזה, ושהוא לא דומה לשאר הדיסקים של משינה. לא הספקתי להחזיר לו אותו והוא אצלי עד היום, יושב לי על המדף ועל המצפון. הטור הזה בשבילך, חבר.

משינה – מפלצות התהילה, 1992. עטיפה: מיה זר.
עטיפות התקליטונים באדיבות האספן אריק קנס.

אחד חלקי אחד – אושר, 2012

אושר הוא החלק האחרון בטרילוגיית אחד חלקי אחד (1:1), כחלק מפרויקט שנמשך שמונה שנים. הפרויקט החל בשנת 2004 בעקבות ספר שירה של הסופר והמשורר ערן בר-גיל תחת שם זה. הספר מחזיק נושא ומספר על איזו דמות. המלחינים, בועז ריינשרייבר, גדי רונן ומור שטייגל, בחרו את השירים אותם רצו להלחין , ויחד פיתחו את הדברים לטקסט שאפשר לשיר אותו. חלק נכבד מהעבודה על הטקסט היתה עריכות מתוך הספר כולו, חיבורים של דימויים, או הוספה של טקסט שנעשתה יחד עם הולדת המוסיקה שלו.

עוד מראש, כשהתחילו לעבוד על פרוייקט אחד חלקי אחד, הגדירו שמדובר למעשה בטרילוגית אלבומים. האלבום הראשון ראה אור ב- 2006, וההרכב החל להופיע ובד בבד לעבוד על חלקה השני של הטרילוגיה – "ברזל". בשנת 2012 יצא החלק השלישי בטרילוגייה "אושר". באופן די מעניין, כל אחד מהאלבומים עוצב על ידי מעצב אחר, למרות שהם יחסית מצליחים לשמור על קו מקשר (1:1 עוצב על ידי גילה קפלן, "ברזל" על ידי נדב ברקן ו"אושר" על ידי נדב שטריימר). שטריימר (פורטפוליו) הינו מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומי שגם אחראי לעטיפה ההחביבה עליי מבין השלוש. הוא מספר על העבודה על האלבום השלישי בסדרה:

"אני מכיר את ההרכב עוד מאלבומם הראשון ותמיד חשבתי שהם אחת מלהקות הרוק הטובות שיש בארץ, אמנם לא הפופולריות שבהן, אבל בהחלט מהטובות ביותר בעיני. הגעתי לעבוד על עיצוב העטיפה מתוך פגישה מקרית עם חבר הלהקה גדי רונן. גדי הכיר קצת דברים שעשיתי בעבר, וכשהתעניינתי מתי יצא האלבום השלישי שלהם הוא טען שהם בדיוק מתחילים לסגור את רשימת השירים אחרי כמעט 4 שנים של עבודה. מספר חודשים אח"כ הוא יצר איתי קשר שוב ודיבר על שיתוף פעולה גרפי לעיצוב האלבום.

נפגשתי עם ערן בר גיל, כותב השירים של הלהקה, והוא סיפר לי על הקונספט של האלבום השלישי בטרילוגיה – אושר. הוא נתן לי דיסק עם הסקיצות שהם הקליטו (לפני התזמורים, המיקסים, העריכה וכו'…). כך שהעיצוב נעשה לאחר שנבחרו השירים אבל לפני שהוקלטו סופית באולפן. ללהקה לא היו הנחיות ספציפיות או רעיונות משלהם לגבי העיצוב. זו הייתה המשימה שלי למצוא ביטוי גרפי למילים, ללחנים ולסיפור שמספר אושר, הדיסק השלישי בטרילוגיה. בהמלצתי החלטנו ביחד עם חברי הלהקה שזה נכון ליצור אחידות בגריד של העטיפה שהיו לשני האלבומים הראשונים בסדרה – כלומר, גוש טקסט במרכז החזית. כל השאר היה בידי.

רוב השירים בדיסק מדברים על התמודדות של דמות אחת שבתוך שגרת יומה מתקשה למצוא את האושר. ומגלה אותו קיים לבסוף במקומות לא צפויים. מתוך כל המחשבות, הרעיונות והסקיצות במחברת, החלטתי לבסוף להשתמש בדימוי של הר כדימוי המוביל לקאבר של האלבום. קצה של הר הוא מבחינתי קצה של מסע, שהוא סוף מסע הטרילוגיה. בטרילוגיה אחד חלקי אחד הם בעצם מספרים סיפור של דמות אחת. בדיסק הראשון הדמות הזו מחפשת, בדיסק השני הדמות מבולבלת, ובדיסק השלישי הדמות מוצאת. והגיע למקום שבו היא רצתה להיות, אבל האושר הזה הוא מדומה. עם זאת יש בפסגת ההר מקום שהוא בודד, שקט, מפחיד ומסוכן. יש למילים של הלהקה, לאורך כל הדיסקים שלהם, התעסקות רבה בטבע. הרבה מהשירים שלהם מדברים בדרך כזו או אחרת לחיבור של האדם לטבע, וזה היה נראה לי חיבור נכון לדיסק השלישי, שייתן קונטרה של דימוי מעולם הטבע לתקליט הראשון (בו מופיעה תמונה אורבנית של עיר).

הדימוי בנוי למעשה מקולאז' של מספר הרים שצילמתי שנה קודם לכן בטיול טרקים בקירגיסטן. לתמונות אלה עשיתי עריכה פוטושופית כדי שייצרו משהו שמבחינתי הוא עוצר נשימה בגדולתו (הר מושלג, מחודד, קריר ומפחיד) אבל גם מרגיע (נגיעות קלות של נצנוצים, ומונח על צבעוניות מרגיעה של טורקיז).

לאחר הפגישה הראשונה בה הצגתי את הקונספט הגרפי חברי הלהקה נורא התחברו לרעיון. בהתחלה חששו שהצבעוניות שמחה מדי בשביל חבורה שעושה רוקנרול. הם גם היו רגילים בעיקר לגווני שחור/לבן בשני האלבומים הראשונים, כשמכת טורקיז נראתה להם יותר מדי, ובכן…מאושרת. אבל בעיני דווקא שם היה חיבור מעניין, בין צבעוניות יחסית אופטימית (טורקיז בית חולים) לבין הרכב רוק מעושן. הם הרי לא זמרת פופ. עשינו כמה סיבובים נוספים של צבעוניות, ושל קומפוזיציות, אבל בסוף חזרנו להחלטות הראשוניות.

עטיפת האלבום עם כיסוי הקרטון

השיר האחרון בדיסק "נוף" הוא זה שנתן לי את ההשראה למארז של הדיסק. מארז קרטון אפור כאשר במרכזו שטאנץ עגול שדרכו מופיע שם התקליט. ההחלטה להוסיף את הכיסוי הזה נבע מתוך המילים של השיר נוף (ביצוע מור שטייגל, מילים ערן בר גיל)

"אני כותבת מול חלון / יושבת פני מול הנוף

אבל מהנוף יוצא מנוף / אין פה אף אחד 

עוצמת עיני / רואה / רואה את האושר מתרחק

…..

עשר שנים אחר כך / פני בחלון / כותבת מול הנוף

מהחלון/ יוצא בטון אפור, אפור, אפור

עוצמת עינים / רואה את האושר / מתרחק ממני בסירה'

החלטתי לתת ביטוי גרפי לשיר הזה, משום שמבחינתי הוא סיכם את כל האווירה של האלבום, קרטון הקראפט האפור והמחוספס מייצג את העולם התעשייתי הקודר שנבנה ומסתיר. השטאנץ העגול מייצג את החלון שמבעדו ניתן לראות את הטבע הנשגב שמאחוריו.

אגב את "נוף" הם לא תכננו להכניס לאלבום בהתחלה, אבל מכיוון שזה גם שיר שהתווה את הבסיס לעיצוב, וגם אחד השירים היפים בדיסק בעיני, הם החליטו כן לשבץ אותו בסופו של דבר.

עיצוב נקי ומסודר כספר שירה

מכיוון שאחד חלקי אחד הינו פרוייקט שמחבר בין להקת רוק לבין סופר/משורר (ערן בר גיל), מראש היה רצון לייצר בנוסף לדיסק גם ספר שירים. לכן בחוברת המצורפת החלטתי לייצר גריד נקי, קריא, שמאזכר ספרון שירה, ולוותר על תוספות גרפיות. בכל אחד משלושת האלבומים של ההרכב ישנם קטעי הקראת שירה שמשולבים בתוך האלבום. באלבום אושר מקריא את הקטעים השחקן רמי הויברגר.

בעבודה על החוברת עשיתי שימוש בשילוב בין פונט 37 לבין פונט מכבי. פונט מכבי, משום שיש משהו בלהקה שהוא כל כך ישראלי, כל כך מקומי. בעזרת פונט 37 יצרתי קונטרה, משום שבגסותו הקלה הוא מעביר תחושה יותר אורבנית ועכשווית.

בעמוד המרכזי שבחוברת החלטתי לשים דימוי של הלהקה. החלטתי לצלם אותם במקום שבו הם הכי מאושרים בו, שזה בחדר החזרות שלהם. השימוש בדימוי צבעוני וישיר במרכז החוברת הוא מתוך הבחירה לייצר הפתעה בקצב הדפדוף בחוברת המינימליסטית. פיזרנו בחלל החדר מגוון פריטים שמופיעים בתוך השירים, ואותם מאזכר ערן בר גיל כניצוצות קטנות של אושר בתוך חיים מלאי עצב – חדי עין יוכלו למשל לזהות סלסילת תפוזים או חכת דייג".

חברי ההרכב בלב העטיפה. צילום: טל הרצוג

 

***

תמונות נוספות מתוך העטיפה ניתן למצוא כאן. תמונות מתוך עטיפת האלבום הקודם "ברזל" שעיצב נדב ברקן ניתן לראות כאן. ואילו עטיפה נוספת שכוללת חלון הצצה עגול (ושלא יכולתי שלא להזכר בה) היא זו המעולה של J. Viewz, שכתבתי עליה כאן לפני כמה שנים.

אחד חלקי אחד – "אושר", 2012. עיצוב: נדב שטריימר. צילום: טל הרצוג. אפס מוזיקה.

 

מסע בעקבות עירום בתקליטים ישראליים

(שומו שמיים, יש פה עירום. הנה משהו אחר ללא עירום שנהנתי לקרוא השבוע, למי שלא חש בנוח)

עטיפת האוסף "לאזניים צעירות", 1969

 

המוזיקה הפופולרית ניפקה מאות של עטיפות המשלבות עירום כזה או אחר במרוצת השנים, כשהבולטת שבהן היא כמובן זו של ג'ון לנון מאלבומו Unfinished Music No.1: Two Virgins ב- 1968. לנון ויוקו אונו מופיעים בחזית בעירום פרונטלי מלא, מהלך בלתי לאמן בקנה מידה כזה (או כל קנה מידה, בעצם) ושקול להתאבדות מסחרית. לקח חודשים עד ש- Parlophone היתה מוכנה שוב להדפיס עותקים של התקליט, וגם אותם 5000 בודדים שהוחלט להדפיס בבריטניה נמכרו כשהם עטופים בנייר חום. הבריטים הגיבו בזעזוע העמוק כפי שהם יודעים, והאלבום ייזכר לדראון עולם כמעידה הזויה של אמן גדול (אף לא מילה אחת על המוזיקה!). טור ארוך ומקיף על האלבום והעטיפה כאן.

כמו לנון, מוסיקאים רבים היישר ממעמקי המיינסטרים לא היססו לשלב עירום על גבי העטיפות שלהם לאורך ההיסטוריה: ג'ימי הנדריקס ועשרות הבחורות בעטיפה הפנימית; צמד הדוגמניות של רוקסי מיוזיק; השד המציץ של הסקורפיונז; גבר עירום על עטיפת אלבומם השישי של Rush; פרינס מדגמן עירום מלא; עטיפות נוספות של ג'יינז אדיקשן, הפיקסיז, רד הוט צ'ילי פפרז, וגם קטינות עירומות בעטיפות של בליינד פיית' והסקורפיונז, כל אחת עוררה סערה בשעתה. בהחלט לא רשימה קטנה של אמני שוליים.

לנו הישראלים תמיד היה איזה עניין כזה עם עירום. שואפים להיות חופשיים ומשוחררים, אבל בכל זאת קצת חוששים. חושבים שאנחנו פתוחים ונאורים, אבל בסופו של יום קצת ביישנים. רוצים להרגיש אירופה אבל נמצאים בקצה המזרח התיכון. מזמינים דיאט קולה עם ההמבורגר. הבנתם.

צילומו של אילן בשור, לפני ואחרי הקיצוץ

לפני אי אילו שנים, עבד הצלם אילן בשור עם ריקי גל במסגרת מאות הפורטרטים שצילם לאורך הקריירה שלו. אחת התמונות הנבחרות מאותה סדרת תמונות הציגה את גל כששד אחד מציץ מצדו של המעיל. התמונה נבחרה לעטר את עטיפת אלבום המיטב הכפול שלה, לא לפני שהחברים ב- NMC קיצצו את מימדי התמונה והוציאו ממנה את העוקץ. כל מה שרצינו להגיד על המתירנות הישראלית בתמונה אחת – יש קווים מסוימים שבחלק מהמקומות היו מתאימים ובחלק פשוט לא.

 

מימין – הפרברים במצב הח"ן (1969). משמאל – פסקול הסרט "חצי חצי" (1971).

 

לא כך בהכרח היו הדברים בתחילת הדרך. למיטב ידיעתי, המקרה הראשון בו באמת ניסו לבחון את סובלנות הקהל לכך בארץ היתה בשנת 1971, אז יצא המחזמר "קפוץ". המחזמר נכתב בהשראת "שיער", והשתתפו בו בין היתר עוזי פוקס, דני סנדרסון ויוסי אלפי. המחזמר כלל קטעי עירום רבים, ועל עטיפת התקליט (וכרזות המופע שליוו אותו) הופיעה תמונות עירום גדולה, שחור על גבי לבן, שלא ניתן לטעות בה.

עטיפת המחזמר "קפוץ" (1971).

באולמות רבים בהם עלה המופע התקיימו הפגנות קשות בעיקר מצד גורמים דתיים, אשר הובילו לביטולו במספר רב של מקרים. התהודה התקשורתית היתה גדולה, והנושא אף עלה לדיון בכנסת. הצנזורה דרשה לפסול את המחזה, מפגינים היכו את השחקניות, ובית המשפט דן לא פעם בהכרעות שעניינן המחזה המדובר. מבקר התרבות של מעריב כתב על כך בינואר 1971:

"מן השמיים מסייעים ל'קפוץ'. ומי הוא המסייע למחזמר זה, שאני מזדהה עם כל הביקורות הלא-חיוביות שנכתבו עליו? דווקא מתנגדיו… והרי כבר נאמר, בחצי לצון חצי רצינות, כי כל מפיק מתפלל שהצנזורה "תיטפל" אליו, ושתהיה התנגדות מצד חוגים שונים – כאמצעי בדוק להצלחה". בסופו של יום, ירד המחזה מן הבמות, והופסקו הדפסתו של התקליט המאגד את שירי המחזה. עד היום נחשב התקליט לפריט אספנים נדיר במיוחד בקרב יודעי דבר.

מעבר לטענה המובנת-מאליה שעירום גורר תהודה תקשורתית, מקרה זה משמש נקודת ציון בכל הנוגע לשימוש בעירום בתרבות הפופולרית שלנו. והכיוון שהתוותה אבן הבוחן הזו אינו משתמע לשתי פנים בכל הנוגע ליחס לנושא בישראל. עירום? ועוד פרונטלי??? לא בבית ספרנו. אתם רוצים לנסות? בבקשה. אבל נעשה לכם את המוות. נפגין, ונכה, ונעתור, ונתיש אתכם עד שתתחרטו על כך.

קילר הלוהטת – דופקים את הלבנים (1985).

אפשר לומר שבעידן שאחרי "קפוץ" לא באמת נוצרו עוד עטיפות בעירום שכוונו ללב המיינסטרים בארץ (בניגוד לחו"ל, למשל). מי שבכל זאת בחר ללכת על עטיפות עם עירום, ידע היטב מי קהל היעד של התקליט – קהל שמלכתחילה לא ייבחן את התקליט רק על פי העטיפה. קהל שיתייחס לעטיפה בתור נרטיב, ולא בתור המהות. או במקרים מסוימים – ייבחר את האלבום בגלל שיש עליו תמונה של תחת.

טפחי הגוף בעיקר בשולי המוזיקה הישראלית, הרחק מעיני הציבור והמיינסטרים הישראלי. עטיפת האלבום של "קילר הלוהטת" באמצע שנות השמונים (הטור המלא על העטיפה התפרסם פה לפני כמה שנים) הציג ישבן חשוף שאי אפשר לפספס. עוד בPאנק גם עטיפת "יותר טוב מזה לא יהיה" של השקרנים (שזה אגב שם נהדר לאלבום שבא אחרי "הבא יהיה יותר טוב").

שתי עטיפות שאני כבר יותר אוהב הן "לשחות פרפר" של להקת כתם, שלקחה את שם האלבום לכיוון קצת מפתיע; ועוד יותר את עטיפת האלבום הראשון של מונטי פיורי האדירים, בעיצוב גדוש סטייל בטעם של פעם שמתלבש עם האלבום הזה כמו כפפה על חמאה. המעצבת חן שטיינברג (שיצרה את העטיפה) הפתיעה אותי וסיפרה לי בשעתו שזהו בכלל צילום בן זמננו שהיא רחקה יחד עם הצלם דן ברונפלד, והוא אינו לקוח ממגזין ישן. יש כבוד.

כפי שאולי שמתם לב, זו לא ממש ליבת המיינסטרים הישראלי. בטח לא הלנון וההנדריקס שלנו. דווקא בשאר תחומי הקולנוע, האומנות והמחול נראה שנוצרה הרבה יותר פתיחות לעירום בעשרים-שלושים השנים האחרונות. אז למה לא במוזיקה? ייתכן שעירום מביא יותר צופים לקולנוע, אבל הוא כנראה לא בהכרח מביא אנשים לשמוע אלבום.

מצד שני, יש שיאמרו: עטיפה של דיסק מונחת על המדף בחנות לצד מאות אלבומים אחרים. בגדול, זהו מתפקידו של מעצב גרפי להלחם על הפוקוס של הצופה ולמשוך את העין שלו בין מדפים גדושים בדיסקים. לכולם ישנם תנאי התחלה זהים: 12X12 ס"מ. בתוך המשבצת הזו, הכל בידיים שלך.

יעל קראוס – בוטיק (2010)

מי שדווקא לא היססה להצטלם בעירום על עטיפת אלבום הבכורה שלה היא יעל קראוס, ועוד על עטיפה של אלבום ראשון. היא מספרת: "מאז ומתמיד שרתי מילים ולחנים שלא שלי. כשהחלטתי להוציא אלבום סולו, ניסיתי להבין מה בעצם ההבדל מבחינתי. הבנתי שהפעם אין לי מאחורי מה או מי להתחבא, אין יותר אצבע שמכוונת ממני והלאה. בין אם אקבל ביקורת שלילית או חיובית, כמו בעירום, החשיפה מוחלטת. עדין חפשתי דרך לשמור את זה נטול אמירה מינית, תמים, עד כמה שאפשר בעירום…ניר גייגר, הצלם, הראה לי רפרנס של בחורה מכורבלת בתוך כורסא עגולה ומיד התאהבתי בתנוחה: אישה בוגרת בפוזיציה עוברית. קסום".

"מי שמחפש סיבה להיות מוסח, תמיד ימצא אחת (וזה לא קהל היעד שלי בכל מקרה). עטיפה לאלבום זה עוד ערוץ אמנותי שמאפשר להתבטא וכמו המוזיקה, יש מי שיתחבר ומי שלא. אין דרך לרצות את כולם, אז אני משתדלת לפקס את האנרגיה שלי בעשיה שמרגשת אותי. אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שהצטלמה בעירום אבל בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה… בדיוק כמו אלבום סולו, וזה מה שהפך את כל החבילה לכנה ושלמה בעייני".

"יש את אלה שפשוט התייחסו לתמונה כקומפוזיציה ואהבו או לא ברמה הויזואלית בלבד, יש את אלה שהתייחסו לקונספט והתחברו או לא, יש את אלו שדיברו על האומץ ויש את אלו שתהו על הקשר בין מוזיקה לעירום והאם יש צורך… יש את החביבים עלי, שנורא דאגו להרגלי האכילה שלי ואת אלה שעסקו במקוריות (מאוחר יותר גילינו שלאלניס מוריסט יש תמונת עירום עוברית בתוך אחת העטיפות שלה). ברגע שאני עשיתי את ההחלטה להוציא את זה, זה כבר לא היה משנה מה יגידו".

אתניקס – בדרך שלך (2001).

 

דווקא בלב ליבו הפועם של המיינסטרים, צצה לה עטיפה מפתיעה של אתניקס מ- 2001. מה שעוד יותר מפתיע מזה הוא שעיצב אותה סטורם ת'ורגרסון (!!!), אולי גדול מעצבי העטיפות בכל הזמנים (כמעט כל פינק פלויד, ומבחר עצום שכולל את זפלין, מקרטני, קראנבריז ומאות אחרים). בסרט עליו (הוא נפטר בשנה שעברה) ציינו שהוא ככל הנראה אחראי ל- 80% מהעטיפות שיש בעולם – לא יודע אם זה נכון. כך או כך, הוא גם הגיע עד ללבנט וחבר לאתניקס (אגב אם מישהו מקוראיי יודע איך זה קרה, אשמח מאוד לשמוע).

על העבודה עם אתניקס כתב ת'ורגרסון: "אתניקס הם מישראל, ושני האלבומים שעבדתי איתם עליהם נראו שמתכתבים עם המלחמה…קיבלתי את הרושם שאתניקס הטילו ספק וביקרו את מדינתם שלהם כמו גם אחרות". נו טוב. האמת ששום דבר לא ממש מתחבר לי בכל הסיפור הזה, אבל זו ללא ספק עטיפה מאוד, מאוד חריגה בנוף הפופ הים-תיכוני.

אולי אנחנו שמרנים מדי. אולי אנחנו מפחדים שזה יסיט את הדיון מהמוזיקה עצמה, שמא האלבום לא יישפט באמות המידה האיכותיות שהיה ראוי שיישפט לפיהן. בכל זאת, עד שנראה את משינה חוצים את אלנבי עם גרביים בלבד, או איזו שירי מיימון מתנדנדת על כדור ברזל ענק, נוכל להסתפק בכבודו אריאל זילבר עושה לנו קצת נעים בעין.

וטוב שיש דשא. עטיפה שאריאל זילבר מתנער ממנה לחלוטין היום (באופן לא מפתיע), ואחת הגרועות שאני מכיר באופן כללי.

טוב שלא גזמו את העשבים.

מכפראש ועד רגלאצבע

[מהדורה מיוחדת של הבלוג לרגל שבוע הספר!]

 

הכרתי בתקופת התיכון אחד בשם איתי, חבר של חברים. היו לנו הרבה חברים משותפים שהיינו מטיילים ביחד המון, וכך יצא שגם אני התחברתי איתו. הוא היה גדול ממני בשנה ולמד במגמת תיאטרון בעירוני א'. הוא גר ביפו בבית ישן ומהמם עם תקרות גבוהות בטירוף, והמיטה שלו בחדר היתה בגובה 3-4 מטר מעלה לרצפה לדעתי, עם עוד הרבה לאן להתמתח כשקמים. הוא היה רוכב על חד אופן לכל מיני מקומות, הרבה לפני שהתחילו כל הג'אגלרים למיניהם לכבוש את תל אביב בשנות התשעים. באופן כללי, הוא היה בנאדם די מגניב. לא ראיתי או שמעתי ממנו כבר קרוב לעשרים שנה, אבל מישהו ממכריי סיפר לי שהוא מנחה עכשיו קורסים של בנייה אקולוגית מחומרים שבטבע בקוסטה ריקה או גוואטמאלה, והוא גר כבר כמה שנים עם אישה וילד בבית בבמבוק ותבן באמצע היער שהוא בנה במו ידיו. סולידי.

פה בערך מתמצה כל מה שאני יודע על הבחור היום, וסך הכל נשמע לי די הגיוני. הדבר היחיד שלא הזכרתי זה שהיתה למשפחה שלו ספריה ענפה של ספרים בשירותים, שם בבית ביפו. כמעט תמיד אלה לא היו ספרים סטנדרטים (היה שם גם ספר אורחים עבה נורא, שכל אורח בשירותים היה כותב בו סיפור או שיר או שירבוט; אחרי 100-200 עמודים זה כבר באמת דבר מרשים). אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה ספר אחד, מיוחד. הוא היה די ישן ומרופט, וקראו לו "מכףראש ועד רגלאצבע". היתה לספר עטיפה ביזארית לאללה, והיה מאוייר עליה יצור מוזר ומפתיע (מאוחר יותר גיליתי שהוא נקרא "שוקרן בלתי מצוי").

היצור הבדיוני הזה עורר את סקרנותי, ומצאתי את עצמי יושב במשך דקות ארוכות וסוקר עשרות רבות של חיות שמעולם לא נבראו ומאויירות בכישרון מופתי. כתב ואייר אותו קורט הלבריטר, סטיריקאן וקריקטוריסט גרמני יחסית אנונימי בשנת 1975. הספר (מצחיק בטירוף) תורגם באופן מפתיע לעברית ב- 76' ויצא בארבע מהדורות עד שהפסיקו להדפיס אותו ב- 80', שנתיים לאחר מותו של הלבריטר. תרגם אותו בכשרון כביר (כביר!!!) אהרון בר, סופר, מו"ל ומי שגם תרגם מאוחר יותר את "שלושה בסירה אחת" המהולל. לכל אחת מהחיות יש תיאור לקסיקאי בדמיון פרוע לחלוטין והזוי כאחד. למדתי להכיר חיות כמו "יאורן סוסרגלי בלתי מזיק", "גדלאזן אפרכסתי" או "פטרין האצבעות המשתעשעות" (אל תנסו לנחש למה).

חיפשתי את הספר המון המון זמן בחנויות. על חדש כמובן שאין מה לדבר (גם עותקים חדשים בגרסא האנגלית מגיעים באמאזון לסכומים אסטרונומיים), אבל בסוף שנות התשעים צלחה ידי לאתר עותק בודד בעברית בחנות ספרי יד שניה בתל אביב. יצא גם חלק המשך – לקסיקון כלי נשק בדיוניים בשם "משורצאבק עד צבתענק" (עדיין נהדר, אם כי קצת פחות מוצלח מהכרך של החיות לטעמי). כל מי שראה אצלי את הספר בבית והתחיל לדפדף, סיים עם חיוך גדול. את הפריט הנדיר הזה, אלמלא היתה לו כזו עטיפה שמושכת את העין, כנראה שלא הייתי מכיר לעולם.

מכיוון שהוא לא מודפס כבר שנים רבות, אני מרשה לעצמי לשתף אתכם עם כמה חיות נבחרות – שווה להגדיל את התמונות ולקרוא גם את הטקסטים. עשו לעצמכם טובה והשיגו לכם עותק משלכם. אני אוהב את שבוע הספר!

תוספת מאוחרת: מסתבר שיש עוד כמה שמחפשים את הספר בנרות. מפעם לפעם מישהו מציע למכור עותק, ואפשר גם להשאיל אותו בספריה העירונית של כרמיאל (הידד!).