Feeds:
רשומות
תגובות

אחד חלקי אחד – אושר, 2012

1:1 - אושר, 2012

אושר הוא החלק האחרון בטרילוגיית אחד חלקי אחד (1:1), כחלק מפרויקט שנמשך שמונה שנים. הפרויקט החל בשנת 2004 בעקבות ספר שירה של הסופר והמשורר ערן בר-גיל תחת שם זה. הספר מחזיק נושא ומספר על איזו דמות. המלחינים, בועז ריינשרייבר, גדי רונן ומור שטייגל, בחרו את השירים אותם רצו להלחין , ויחד פיתחו את הדברים לטקסט שאפשר לשיר אותו. חלק נכבד מהעבודה על הטקסט היתה עריכות מתוך הספר כולו, חיבורים של דימויים, או הוספה של טקסט שנעשתה יחד עם הולדת המוסיקה שלו.

עוד מראש, כשהתחילו לעבוד על פרוייקט אחד חלקי אחד, הגדירו שמדובר למעשה בטרילוגית אלבומים. האלבום הראשון ראה אור ב- 2006, וההרכב החל להופיע ובד בבד לעבוד על חלקה השני של הטרילוגיה – "ברזל". בשנת 2012 יצא החלק השלישי בטרילוגייה "אושר". באופן די מעניין, כל אחד מהאלבומים עוצב על ידי מעצב אחר, למרות שהם יחסית מצליחים לשמור על קו מקשר (1:1 עוצב על ידי גילה קפלן, "ברזל" על ידי נדב ברקן ו"אושר" על ידי נדב שטריימר). שטריימר (פורטפוליו) הינו מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומי שגם אחראי לעטיפה ההחביבה עליי מבין השלוש. הוא מספר על העבודה על האלבום השלישי בסדרה:

558612_10150697036647742_906721010_n"אני מכיר את ההרכב עוד מאלבומם הראשון ותמיד חשבתי שהם אחת מלהקות הרוק הטובות שיש בארץ, אמנם לא הפופולריות שבהן, אבל בהחלט מהטובות ביותר בעיני. הגעתי לעבוד על עיצוב העטיפה מתוך פגישה מקרית עם חבר הלהקה גדי רונן. גדי הכיר קצת דברים שעשיתי בעבר, וכשהתעניינתי מתי יצא האלבום השלישי שלהם הוא טען שהם בדיוק מתחילים לסגור את רשימת השירים אחרי כמעט 4 שנים של עבודה. מספר חודשים אח"כ הוא יצר איתי קשר שוב ודיבר על שיתוף פעולה גרפי לעיצוב האלבום.

נפגשתי עם ערן בר גיל, כותב השירים של הלהקה, והוא סיפר לי על הקונספט של האלבום השלישי בטרילוגיה – אושר. הוא נתן לי דיסק עם הסקיצות שהם הקליטו (לפני התזמורים, המיקסים, העריכה וכו'…). כך שהעיצוב נעשה לאחר שנבחרו השירים אבל לפני שהוקלטו סופית באולפן. ללהקה לא היו הנחיות ספציפיות או רעיונות משלהם לגבי העיצוב. זו הייתה המשימה שלי למצוא ביטוי גרפי למילים, ללחנים ולסיפור שמספר אושר, הדיסק השלישי בטרילוגיה. בהמלצתי החלטנו ביחד עם חברי הלהקה שזה נכון ליצור אחידות בגריד של העטיפה שהיו לשני האלבומים הראשונים בסדרה – כלומר, גוש טקסט במרכז החזית. כל השאר היה בידי.
רוב השירים בדיסק מדברים על התמודדות של דמות אחת שבתוך שגרת יומה מתקשה למצוא את האושר. ומגלה אותו קיים לבסוף במקומות לא צפויים. מתוך כל המחשבות, הרעיונות והסקיצות במחברת, החלטתי לבסוף להשתמש בדימוי של הר כדימוי המוביל לקאבר של האלבום. קצה של הר הוא מבחינתי קצה של מסע, שהוא סוף מסע הטרילוגיה. בטרילוגיה אחד חלקי אחד הם בעצם מספרים סיפור של דמות אחת. בדיסק הראשון הדמות הזו מחפשת, בדיסק השני הדמות מבולבלת, ובדיסק השלישי הדמות מוצאת. והגיע למקום שבו היא רצתה להיות, אבל האושר הזה הוא מדומה. עם זאת יש בפסגת ההר מקום שהוא בודד, שקט, מפחיד ומסוכן. יש למילים של הלהקה, לאורך כל הדיסקים שלהם, התעסקות רבה בטבע. הרבה מהשירים שלהם מדברים בדרך כזו או אחרת לחיבור של האדם לטבע, וזה היה נראה לי חיבור נכון לדיסק השלישי, שייתן קונטרה של דימוי מעולם הטבע לתקליט הראשון (בו מופיעה תמונה אורבנית של עיר).
הדימוי בנוי למעשה מקולאז' של מספר הרים שצילמתי שנה קודם לכן בטיול טרקים בקירגיסטן. לתמונות אלה עשיתי עריכה פוטושופית כדי שייצרו משהו שמבחינתי הוא עוצר נשימה בגדולתו (הר מושלג, מחודד, קריר ומפחיד) אבל גם מרגיע (נגיעות קלות של נצנוצים, ומונח על צבעוניות מרגיעה של טורקיז).
לאחר הפגישה הראשונה בה הצגתי את הקונספט הגרפי חברי הלהקה נורא התחברו לרעיון. בהתחלה חששו שהצבעוניות שמחה מדי בשביל חבורה שעושה רוקנרול. הם גם היו רגילים בעיקר לגווני שחור/לבן בשני האלבומים הראשונים, כשמכת טורקיז נראתה להם יותר מדי, ובכן…מאושרת. אבל בעיני דווקא שם היה חיבור מעניין, בין צבעוניות יחסית אופטימית (טורקיז בית חולים) לבין הרכב רוק מעושן. הם הרי לא זמרת פופ. עשינו כמה סיבובים נוספים של צבעוניות, ושל קומפוזיציות, אבל בסוף חזרנו להחלטות הראשוניות.
551947_10150697035902742_1399618877_n

עטיפת האלבום עם כיסוי הקרטון

השיר האחרון בדיסק "נוף" הוא זה שנתן לי את ההשראה למארז של הדיסק. מארז קרטון אפור כאשר במרכזו שטאנץ עגול שדרכו מופיע שם התקליט. ההחלטה להוסיף את הכיסוי הזה נבע מתוך המילים של השיר נוף (ביצוע מור שטייגל, מילים ערן בר גיל)
"אני כותבת מול חלון / יושבת פני מול הנוף
אבל מהנוף יוצא מנוף / אין פה אף אחד 
עוצמת עיני / רואה / רואה את האושר מתרחק
…..
עשר שנים אחר כך / פני בחלון / כותבת מול הנוף
מהחלון/ יוצא בטון אפור, אפור, אפור
עוצמת עינים / רואה את האושר / מתרחק ממני בסירה'
305537_10150697036807742_838901772_n
החלטתי לתת ביטוי גרפי לשיר הזה, משום שמבחינתי הוא סיכם את כל האווירה של האלבום, קרטון הקראפט האפור והמחוספס מייצג את העולם התעשייתי הקודר שנבנה ומסתיר. השטאנץ העגול מייצג את החלון שמבעדו ניתן לראות את הטבע הנשגב שמאחוריו.

אגב את "נוף" הם לא תכננו להכניס לאלבום בהתחלה, אבל מכיוון שזה גם שיר שהתווה את הבסיס לעיצוב, וגם אחד השירים היפים בדיסק בעיני, הם החליטו כן לשבץ אותו בסופו של דבר.
עיצוב נקי ומסודר כספר שירה

עיצוב נקי ומסודר כספר שירה

מכיוון שאחד חלקי אחד הינו פרוייקט שמחבר בין להקת רוק לבין סופר/משורר (ערן בר גיל), מראש היה רצון לייצר בנוסף לדיסק גם ספר שירים. לכן בחוברת המצורפת החלטתי לייצר גריד נקי, קריא, שמאזכר ספרון שירה, ולוותר על תוספות גרפיות. בכל אחד משלושת האלבומים של ההרכב ישנם קטעי הקראת שירה שמשולבים בתוך האלבום. באלבום אושר מקריא את הקטעים השחקן רמי הויברגר.
בעבודה על החוברת עשיתי שימוש בשילוב בין פונט 37 לבין פונט מכבי. פונט מכבי, משום שיש משהו בלהקה שהוא כל כך ישראלי, כל כך מקומי. בעזרת פונט 37 יצרתי קונטרה, משום שבגסותו הקלה הוא מעביר תחושה יותר אורבנית ועכשווית.
בעמוד המרכזי שבחוברת החלטתי לשים דימוי של הלהקה. החלטתי לצלם אותם במקום שבו הם הכי מאושרים בו, שזה בחדר החזרות שלהם. השימוש בדימוי צבעוני וישיר במרכז החוברת הוא מתוך הבחירה לייצר הפתעה בקצב הדפדוף בחוברת המינימליסטית. פיזרנו בחלל החדר מגוון פריטים שמופיעים בתוך השירים, ואותם מאזכר ערן בר גיל כניצוצות קטנות של אושר בתוך חיים מלאי עצב – חדי עין יוכלו למשל לזהות סלסילת תפוזים או חכת דייג".
חברי ההרכב בלב העטיפה. צילום: טל שפיגל

חברי ההרכב בלב העטיפה. צילום: טל הרצוג

 

***

תמונות נוספות מתוך העטיפה ניתן למצוא כאן. תמונות מתוך עטיפת האלבום הקודם "ברזל" שעיצב נדב ברקן ניתן לראות כאן. ואילו עטיפה נוספת שכוללת חלון הצצה עגול (ושלא יכולתי שלא להזכר בה) היא זו המעולה של J. Viewz, שכתבתי עליה כאן לפני כמה שנים.

אחד חלקי אחד – "אושר", 2012. עיצוב: נדב שטריימר. צילום: טל הרצוג. אפס מוזיקה.

 

(שומו שמיים, יש פה עירום. הנה משהו אחר ללא עירום שנהנתי לקרוא השבוע, למי שלא חש בנוח)

עטיפת האוסף "לאזניים צעירות", 1969

 

TwoVCoverהמוזיקה הפופולרית ניפקה מאות של עטיפות המשלבות עירום כזה או אחר במרוצת השנים, כשהבולטת שבהן היא כמובן זו של ג'ון לנון מאלבומו Unfinished Music No.1: Two Virgins ב- 1968. לנון ויוקו אונו מופיעים בחזית בעירום פרונטלי מלא, מהלך בלתי לאמן בקנה מידה כזה (או כל קנה מידה, בעצם) ושקול להתאבדות מסחרית. לקח חודשים עד ש- Parlophone היתה מוכנה שוב להדפיס עותקים של התקליט, וגם אותם 5000 בודדים שהוחלט להדפיס בבריטניה נמכרו כשהם עטופים בנייר חום. הבריטים הגיבו בזעזוע העמוק כפי שהם יודעים, והאלבום ייזכר לדראון עולם כמעידה הזויה של אמן גדול (אף לא מילה אחת על המוזיקה!). טור ארוך ומקיף על האלבום והעטיפה כאן.

כמו לנון, מוסיקאים רבים היישר ממעמקי המיינסטרים לא היססו לשלב עירום על גבי העטיפות שלהם לאורך ההיסטוריה: ג'ימי הנדריקס ועשרות הבחורות בעטיפה הפנימית; צמד הדוגמניות של רוקסי מיוזיק; השד המציץ של הסקורפיונז; גבר עירום על עטיפת אלבומם השישי של Rush; פרינס מדגמן עירום מלא; עטיפות נוספות של ג'יינז אדיקשן, הפיקסיז, רד הוט צ'ילי פפרז, וגם קטינות עירומות בעטיפות של בליינד פיית' והסקורפיונז, כל אחת עוררה סערה בשעתה. בהחלט לא רשימה קטנה של אמני שוליים.

לנו הישראלים תמיד היה איזה עניין כזה עם עירום. שואפים להיות חופשיים ומשוחררים, אבל בכל זאת קצת חוששים. חושבים שאנחנו פתוחים ונאורים, אבל בסופו של יום קצת ביישנים. רוצים להרגיש אירופה אבל נמצאים בקצה המזרח התיכון. מזמינים דיאט קולה עם ההמבורגר. הבנתם.

"המיטב" של ריקי גל. משמאל - צילומו של אילן בשור לאחר שקוצץ וצומצם.

צילומו של אילן בשור, לפני ואחרי הקיצוץ

לפני אי אילו שנים, עבד הצלם אילן בשור עם ריקי גל במסגרת מאות הפורטרטים שצילם לאורך הקריירה שלו. אחת התמונות הנבחרות מאותה סדרת תמונות הציגה את גל כששד אחד מציץ מצדו של המעיל. התמונה נבחרה לעטר את עטיפת אלבום המיטב הכפול שלה, לא לפני שהחברים ב- NMC קיצצו את מימדי התמונה והוציאו ממנה את העוקץ. כל מה שרצינו להגיד על המתירנות הישראלית בתמונה אחת – יש קווים מסוימים שבחלק מהמקומות היו מתאימים ובחלק פשוט לא.

 

מימין - הפרברים במצב הח"ן (1969). משמאל - פסקול הסרט "חצי חצי", 1971.

מימין – הפרברים במצב הח"ן (1969). משמאל – פסקול הסרט "חצי חצי" (1971).

 

לא כך בהכרח היו הדברים בתחילת הדרך. למיטב ידיעתי, המקרה הראשון בו באמת ניסו לבחון את סובלנות הקהל לכך בארץ היתה בשנת 1971, אז יצא המחזמר "קפוץ". המחזמר נכתב בהשראת "שיער", והשתתפו בו בין היתר עוזי פוקס, דני סנדרסון ויוסי אלפי. המחזמר כלל קטעי עירום רבים, ועל עטיפת התקליט (וכרזות המופע שליוו אותו) הופיעה תמונות עירום גדולה, שחור על גבי לבן, שלא ניתן לטעות בה.

עטיפת המחזמר "קפוץ", 1971.

עטיפת המחזמר "קפוץ" (1971).

באולמות רבים בהם עלה המופע התקיימו הפגנות קשות בעיקר מצד גורמים דתיים, אשר הובילו לביטולו במספר רב של מקרים. התהודה התקשורתית היתה גדולה, והנושא אף עלה לדיון בכנסת. הצנזורה דרשה לפסול את המחזה, מפגינים היכו את השחקניות, ובית המשפט דן לא פעם בהכרעות שעניינן המחזה המדובר. מבקר התרבות של מעריב כתב על כך בינואר 1971:

"מן השמיים מסייעים ל'קפוץ'. ומי הוא המסייע למחזמר זה, שאני מזדהה עם כל הביקורות הלא-חיוביות שנכתבו עליו? דווקא מתנגדיו… והרי כבר נאמר, בחצי לצון חצי רצינות, כי כל מפיק מתפלל שהצנזורה "תיטפל" אליו, ושתהיה התנגדות מצד חוגים שונים – כאמצעי בדוק להצלחה". בסופו של יום, ירד המחזה מן הבמות, והופסקו הדפסתו של התקליט המאגד את שירי המחזה. עד היום נחשב התקליט לפריט אספנים נדיר במיוחד בקרב יודעי דבר.

מעבר לטענה המובנת-מאליה שעירום גורר תהודה תקשורתית, מקרה זה משמש נקודת ציון בכל הנוגע לשימוש בעירום בתרבות הפופולרית שלנו. והכיוון שהתוותה אבן הבוחן הזו אינו משתמע לשתי פנים בכל הנוגע ליחס לנושא בישראל. עירום? ועוד פרונטלי??? לא בבית ספרנו. אתם רוצים לנסות? בבקשה. אבל נעשה לכם את המוות. נפגין, ונכה, ונעתור, ונתיש אתכם עד שתתחרטו על כך.

קילר הלוהטת - דופקים את הלבנים (1985).

קילר הלוהטת – דופקים את הלבנים (1985).

אפשר לומר שבעידן שאחרי "קפוץ" לא באמת נוצרו עוד עטיפות בעירום שכוונו ללב המיינסטרים בארץ (בניגוד לחו"ל, למשל). מי שבכל זאת בחר ללכת על עטיפות עם עירום, ידע היטב מי קהל היעד של התקליט – קהל שמלכתחילה לא ייבחן את התקליט רק על פי העטיפה. קהל שיתייחס לעטיפה בתור נרטיב, ולא בתור המהות. או במקרים מסוימים – ייבחר את האלבום בגלל שיש עליו תמונה של תחת.

טפחי הגוף בעיקר בשולי המוזיקה הישראלית, הרחק מעיני הציבור והמיינסטרים הישראלי. עטיפת האלבום של "קילר הלוהטת" באמצע שנות השמונים (הטור המלא על העטיפה התפרסם פה לפני כמה שנים) הציג ישבן חשוף שאי אפשר לפספס. עוד בPאנק גם עטיפת "יותר טוב מזה לא יהיה" של השקרנים (שזה אגב שם נהדר לאלבום שבא אחרי "הבא יהיה יותר טוב").

שתי עטיפות שאני כבר יותר אוהב הן "לשחות פרפר" של להקת כתם, שלקחה את שם האלבום לכיוון קצת מפתיע; ועוד יותר את עטיפת האלבום הראשון של מונטי פיורי האדירים, בעיצוב גדוש סטייל בטעם של פעם שמתלבש עם האלבום הזה כמו כפפה על חמאה. המעצבת חן שטיינברג (שיצרה את העטיפה) הפתיעה אותי וסיפרה לי בשעתו שזהו בכלל צילום בן זמננו שהיא רחקה יחד עם הצלם דן ברונפלד, והוא אינו לקוח ממגזין ישן. יש כבוד.

Captureddd

כפי שאולי שמתם לב, זו לא ממש ליבת המיינסטרים הישראלי. בטח לא הלנון וההנדריקס שלנו. דווקא בשאר תחומי הקולנוע, האומנות והמחול נראה שנוצרה הרבה יותר פתיחות לעירום בעשרים-שלושים השנים האחרונות. אז למה לא במוזיקה? ייתכן שעירום מביא יותר צופים לקולנוע, אבל הוא כנראה לא בהכרח מביא אנשים לשמוע אלבום.

מצד שני, יש שיאמרו: עטיפה של דיסק מונחת על המדף בחנות לצד מאות אלבומים אחרים. בגדול, זהו מתפקידו של מעצב גרפי להלחם על הפוקוס של הצופה ולמשוך את העין שלו בין מדפים גדושים בדיסקים. לכולם ישנם תנאי התחלה זהים: 12X12 ס"מ. בתוך המשבצת הזו, הכל בידיים שלך.

יעל קראוס – בוטיק (2010)

מי שדווקא לא היססה להצטלם בעירום על עטיפת אלבום הבכורה שלה היא יעל קראוס, ועוד על עטיפה של אלבום ראשון. היא מספרת: "מאז ומתמיד שרתי מילים ולחנים שלא שלי. כשהחלטתי להוציא אלבום סולו, ניסיתי להבין מה בעצם ההבדל מבחינתי. הבנתי שהפעם אין לי מאחורי מה או מי להתחבא, אין יותר אצבע שמכוונת ממני והלאה. בין אם אקבל ביקורת שלילית או חיובית, כמו בעירום, החשיפה מוחלטת. עדין חפשתי דרך לשמור את זה נטול אמירה מינית, תמים, עד כמה שאפשר בעירום…ניר גייגר, הצלם, הראה לי רפרנס של בחורה מכורבלת בתוך כורסא עגולה ומיד התאהבתי בתנוחה: אישה בוגרת בפוזיציה עוברית. קסום".

"מי שמחפש סיבה להיות מוסח, תמיד ימצא אחת (וזה לא קהל היעד שלי בכל מקרה). עטיפה לאלבום זה עוד ערוץ אמנותי שמאפשר להתבטא וכמו המוזיקה, יש מי שיתחבר ומי שלא. אין דרך לרצות את כולם, אז אני משתדלת לפקס את האנרגיה שלי בעשיה שמרגשת אותי. אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שהצטלמה בעירום אבל בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה… בדיוק כמו אלבום סולו, וזה מה שהפך את כל החבילה לכנה ושלמה בעייני".

"יש את אלה שפשוט התייחסו לתמונה כקומפוזיציה ואהבו או לא ברמה הויזואלית בלבד, יש את אלה שהתייחסו לקונספט והתחברו או לא, יש את אלו שדיברו על האומץ ויש את אלו שתהו על הקשר בין מוזיקה לעירום והאם יש צורך… יש את החביבים עלי, שנורא דאגו להרגלי האכילה שלי ואת אלה שעסקו במקוריות (מאוחר יותר גילינו שלאלניס מוריסט יש תמונת עירום עוברית בתוך אחת העטיפות שלה). ברגע שאני עשיתי את ההחלטה להוציא את זה, זה כבר לא היה משנה מה יגידו".

בפינת ה- WTF השנתית. אתניקס - בדרך שלך, 2001.

אתניקס – בדרך שלך (2001).

 

דווקא בלב ליבו הפועם של המיינסטרים, צצה לה עטיפה מפתיעה של אתניקס מ- 2001. מה שעוד יותר מפתיע מזה הוא שעיצב אותה סטורם ת'ורגרסון (!!!), אולי גדול מעצבי העטיפות בכל הזמנים (כמעט כל פינק פלויד, ומבחר עצום שכולל את זפלין, מקרטני, קראנבריז ומאות אחרים). בסרט עליו (הוא נפטר בשנה שעברה) ציינו שהוא ככל הנראה אחראי ל- 80% מהעטיפות שיש בעולם – לא יודע אם זה נכון. כך או כך, הוא גם הגיע עד ללבנט וחבר לאתניקס (אגב אם מישהו מקוראיי יודע איך זה קרה, אשמח מאוד לשמוע).

על העבודה עם אתניקס כתב ת'ורגרסון: "אתניקס הם מישראל, ושני האלבומים שעבדתי איתם עליהם נראו שמתכתבים עם המלחמה…קיבלתי את הרושם שאתניקס הטילו ספק וביקרו את מדינתם שלהם כמו גם אחרות". נו טוב. האמת ששום דבר לא ממש מתחבר לי בכל הסיפור הזה, אבל זו ללא ספק עטיפה מאוד, מאוד חריגה בנוף הפופ הים-תיכוני.

אולי אנחנו שמרנים מדי. אולי אנחנו מפחדים שזה יסיט את הדיון מהמוזיקה עצמה, שמא האלבום לא יישפט באמות המידה האיכותיות שהיה ראוי שיישפט לפיהן. בכל זאת, עד שנראה את משינה חוצים את אלנבי עם גרביים בלבד, או איזו שירי מיימון מתנדנדת על כדור ברזל ענק, נוכל להסתפק בכבודו אריאל זילבר עושה לנו קצת נעים בעין.

וטוב שיש דשא. עטיפה שאריאל זילבר מתנער ממנה לחלוטין היום (באופן לא מפתיע), ואחת הגרועות שאני מכיר באופן כללי.

טוב שלא גזמו את העשבים.

מכפראש ועד רגלאצבע

IMG_1720[מהדורה מיוחדת של הבלוג לרגל שבוע הספר!]

 

הכרתי בתקופת התיכון אחד בשם איתי, חבר של חברים. היו לנו הרבה חברים משותפים שהיינו מטיילים ביחד המון, וכך יצא שגם אני התחברתי איתו. הוא היה גדול ממני בשנה ולמד במגמת תיאטרון בעירוני א'. הוא גר ביפו בבית ישן ומהמם עם תקרות גבוהות בטירוף, והמיטה שלו בחדר היתה בגובה 3-4 מטר מעלה לרצפה לדעתי, עם עוד הרבה לאן להתמתח כשקמים. הוא היה רוכב על חד אופן לכל מיני מקומות, הרבה לפני שהתחילו כל הג'אגלרים למיניהם לכבוש את תל אביב בשנות התשעים. באופן כללי, הוא היה בנאדם די מגניב. לא ראיתי או שמעתי ממנו כבר קרוב לעשרים שנה, אבל מישהו ממכריי סיפר לי שהוא מנחה עכשיו קורסים של בנייה אקולוגית מחומרים שבטבע בקוסטה ריקה או גוואטמאלה, והוא גר כבר כמה שנים עם אישה וילד בבית בבמבוק ותבן באמצע היער שהוא בנה במו ידיו. סולידי.

IMG_1721פה בערך מתמצה כל מה שאני יודע על הבחור היום, וסך הכל נשמע לי די הגיוני. הדבר היחיד שלא הזכרתי זה שהיתה למשפחה שלו ספריה ענפה של ספרים בשירותים, שם בבית ביפו. כמעט תמיד אלה לא היו ספרים סטנדרטים (היה שם גם ספר אורחים עבה נורא, שכל אורח בשירותים היה כותב בו סיפור או שיר או שירבוט; אחרי 100-200 עמודים זה כבר באמת דבר מרשים). אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה ספר אחד, מיוחד. הוא היה די ישן ומרופט, וקראו לו "מכףראש ועד רגלאצבע". היתה לספר עטיפה ביזארית לאללה, והיה מאוייר עליה יצור מוזר ומפתיע (מאוחר יותר גיליתי שהוא נקרא "שוקרן בלתי מצוי").

היצור הבדיוני הזה עורר את סקרנותי, ומצאתי את עצמי יושב במשך דקות ארוכות וסוקר עשרות רבות של חיות שמעולם לא נבראו ומאויירות בכישרון מופתי. כתב ואייר אותו קורט הלבריטר, סטיריקאן וקריקטוריסט גרמני יחסית אנונימי בשנת 1975. הספר (מצחיק בטירוף) תורגם באופן מפתיע לעברית ב- 76' ויצא בארבע מהדורות עד שהפסיקו להדפיס אותו ב- 80', שנתיים לאחר מותו של הלבריטר. תרגם אותו בכשרון כביר (כביר!!!) אהרון בר, סופר, מו"ל ומי שגם תרגם מאוחר יותר את "שלושה בסירה אחת" המהולל. לכל אחת מהחיות יש תיאור לקסיקאי בדמיון פרוע לחלוטין והזוי כאחד. למדתי להכיר חיות כמו "יאורן סוסרגלי בלתי מזיק", "גדלאזן אפרכסתי" או "פטרין האצבעות המשתעשעות" (אל תנסו לנחש למה).

חיפשתי את הספר המון המון זמן בחנויות. על חדש כמובן שאין מה לדבר (גם עותקים חדשים בגרסא האנגלית מגיעים באמאזון לסכומים אסטרונומיים), אבל בסוף שנות התשעים צלחה ידי לאתר עותק בודד בעברית בחנות ספרי יד שניה בתל אביב. יצא גם חלק המשך – לקסיקון כלי נשק בדיוניים בשם "משורצאבק עד צבתענק" (עדיין נהדר, אם כי קצת פחות מוצלח מהכרך של החיות לטעמי). כל מי שראה אצלי את הספר בבית והתחיל לדפדף, סיים עם חיוך גדול. את הפריט הנדיר הזה, אלמלא היתה לו כזו עטיפה שמושכת את העין, כנראה שלא הייתי מכיר לעולם.

מכיוון שהוא לא מודפס כבר שנים רבות, אני מרשה לעצמי לשתף אתכם עם כמה חיות נבחרות – שווה להגדיל את התמונות ולקרוא גם את הטקסטים. עשו לעצמכם טובה והשיגו לכם עותק משלכם. אני אוהב את שבוע הספר!

IMG_1723

IMG_1726

IMG_1730

IMG_1735

IMG_1724

IMG_1728

IMG_1739

IMG_1734

IMG_1737

תוספת מאוחרת: מסתבר שיש עוד כמה שמחפשים את הספר בנרות. מפעם לפעם מישהו מציע למכור עותק, ואפשר גם להשאיל אותו בספריה העירונית של כרמיאל (הידד!).

 

שי נובלמן - יומי הוא חלום, 2013

שי נובלמן – יומי הוא חלום, 2013

את נובלמן שמעתי בפעם הראשונה אצל קוואמי בהקצה, לפני משהו כמו 15 שנה. זה היה lonely boy, שהיה פשוט שיר כובש ואדיר. חיכיתי לסוף השיר בשביל לגלות שזה אמן חדש בשם שי נובלמן. קצת זמן אחרי זה השותף שגרתי איתו אז בירושלים קנה את הדיסק והיינו שומעים את Sad song, happy song, או את Mr. Kluger בקולי קולות בשעות לילה מאוחרת. זה היה פופי, אבל מתחכם ומושקע, וזה היה קליט ואנרגטי וכיפי, אבל גם עם טקסטים די קודרים בסך הכל. והיי – זה היה מישהו משלנו! ואז פתאום לפני קצת פחות משנה הפציע לעולם אלבום חדש של נובלמן , והוא כולו בעברית. יופי של אלבום, חברים!

עטיפת Beautiful Life, האלבום השני, באיורה של תמר מושקוביץ

עטיפת Beautiful Life, האלבום השני, באיורה של תמר מושקוביץ

"חיפשתי משהו מאוד שונה", מספר נובלמן. "חלפו כמה שנים טובות מהאלבום הקודם, וגם חוויתי שינוי מאוד גדול – עברתי מנער לאיש, הכתיבה בעברית. אם הייתי עושה אלבום פופי, הייתי ממשיך אולי עם תמר [מושקוביץ, שאיירה בחן רב את beautiful life, אלבומו הקודם], שמאוד אהבתי את מה שהיא עשתה. אבל היתה נקודת מפנה סביב יפו, העיר שבה התגוררתי בשנים האחרונות. היא קצת כמו חו"ל – כנסיות, נמל, נזירים, דייגים, בתים צבעוניים, משהו מאוד חלומי שהעיף אותי וגרם לי לכתוב בעברית".

האלבום החדש של נובלמן נוגע בעיר יפו ברבים מהשירים, ואין ספק שהיווה השפעה בשלבי יצירת התקליט. "היה פה משהו מקומי. הדיסק בעברית, עם אלמנט יפואי, מקומי. זה לא how to be shy עם הפיאות והגרמופון, זה היה צריך להצטלם כאן. התחלתי לחפש במשך כמה שבועות ומצאתי צילום של כיכר השעון ביפו. יש בשיר 'רץ ביפו' שורה על 'הסוס ממריא עם בת המשורר, אל תוך ענן ונעלם'. היתה בהתחלה מחשבה לשים תמונה של סוס עם כנפיים, חד-קרן, על גבי אותה תמונה של כיכר השעון, אבל הצלם שצילם את התמונה בסוף התחרט ולא היה מעוניין שיגעו לו בתמונה"

מתוך אוסף התמונות של אמריקן קולוני

מתוך אוסף התמונות של אמריקן קולוני

"המשכתי לחפש תמונות של יפו, ומישהו המליץ לי לנסות לעבוד עם גיא ביבי. מצאנו תמונה בשחור-לבן של נמל יפו מ- 1898 של אמריקן קולוני". במושבה האמריקאית בירושלים בסוף המאה ה- 19 היתה מחלקת צילום מפוארת שצילמה אלפי תמונות של ישראל במשך כמה עשרות שנים וביכולות חדישות [מסתבר שזה היה דבר די גדול – פירוט רציני בויקיפדיה]. "ניסינו לאתר את מי שצילם, על מנת להסדיר את עניין זכויות היוצרים. מסתבר שהצלם האמריקאי שצילם את התמונה החליט לתעד את ארץ ישראל, ושלח לכל מיני מכרים וחברים מצלמות בכדי שיתחילו לצלם. הוא ליקט במהלך השנים 13-14 אלף תמונות של היישוב בישראל שפותחו במעבדה שהיתה במושבה האמריקאית. באמצע המאה העשרים נתרמו מרבית התמונות לידי הקונגרס האמריקאי, ובכך שוחררו מזכויות יוצרים וניתן היה להשתמש בהן".

מתוך האוסף של אמריקן קולוני

מתוך האוסף של אמריקן קולוני

"גיא הציע שנצבע את התמונה. השגתי את התמונה ברזולוציה מאוד גבוהה, נסעתי אליו הביתה ועברנו חלק-חלק. ממש הרגשתי שאנחנו מקימים את התמונה לחיים. אמרתי שאני רוצה לשים את עצמי בתוך התמונה, אבל בקטן. קצת כמו פורסט גאמפ. כמה חודשים קודם לכן צילם אותי אדם נישמע, שעובד בשנים האחרונות בין היתר עם נעם רותם. נעם ואני חברים טובים, והוא קישר בינינו. אדם צילם אותי ביפו, והחלטתי לשלב תמונה זו בעטיפה".

על הקליגרפיה מספר נובלמן: "הגעתי למסקנה שיהיה נכון להשתמש בכתב יד על גבי העטיפה. נתקלתי בחשבון אינסטגרם נהדר בשם Letteresque, שמתחזקת אותו גיתית רפאל. שלחתי לה מייל והיא ענתה מיד שהפרויקט מעניין אותה. שלחתי לה את התמונה והיא יצרה כמה וכמה דוגמאות של פונטים שונים – בחורה סופר מוכשרת. היא אמנית קליגרפיה, ויושבת עם עט כמו פעם. באיזשהו שלב גיא נאלץ לפרוש מהעבודה על העטיפה והיינו בלחץ גדול של זמן. יצא כבר הסינגל הראשון והשני היה בדרך, והיינו צריכים לרדת לדפוס. גיתית אמרה שהיא כבר תשלים את העבודה על העטיפה וכך היה".

קליגרפיה של גיתית רפאל, מתוך העטיפה

קליגרפיה של גיתית רפאל, מתוך העטיפה

את כל המילים כתבה רפאל בקליגרפיה, וכל הצד האחורי כלל פוסטר ייחודי. "הלכתי ואיתרתי כל מיני תמונות מאמריקן קולוני. התמונה שכוללת את הטקסט עם 'הסוס ממריא' נצבעה על ידי גיתית, אותם הגמלים בתמונה נותרו בשחור-לבן – יש בהם משהו מת, רוחות רפאים שכאלה. בגב של העטיפה יש תמונה של אניה טובעת, שהתחברה לי לשיר המלחים 'בילי באד'". על ה- CD עצמו מודפסת מפה של יפו מלפני 200 שנה שמצאתי, והוספתי עליה רחובות או מקומות שיתקשרו לאלבום – למשל Prince Julian Court כרפרנס לג'וליאן, הבן שלי; או  Shadmi & Shilansky Ways, על שם שניים מהנגנים שמלווים אותי [נעמן שדמי ויונתן שילנסקי]".

באלבום הראשון מופיע צילום גדול של נובלמן, באלבום השני מופיע איור ואילו האלבום הנוכחי הוא בכלל צילום עיר בבסיסו. "ידעתי שהאלבום ייקרא 'יומי הוא חלום' – מצד אחד היום שלי, משהו ריאליסטי, ומצד אחר חלום. ריאליזם שצריך להישבר איכשהו. אם אעשה אותו מאויר, הוא לא יהיה ריאליסטי. הבנתי שצריך להיות שילוב. נכון, אנשים שומעים פחות דיסקים היום, אבל יש פה פוסטר ממש יפה וקליגרפיה נהדרת ובהחלט יש לזה ערך מוסף לטעמי".

***

יאללה בכפיים

יאללה בכפיים!

לפני כמה חודשים ערך שי נובלמן מופע בבארבי לציון 12 שנה (מספר עגול) לצאת How to be shy, האלבום הראשון. לא הייתי בהופעה, אבל אחי היקר והאהוב שלח לי בלילה תמונה משם, נושא את נובלמן על הכתפיים שלו דרך הקהל. אין לי מושג איך זה קרה בדיוק, אבל הוא אמר שהיה אדיר ממש. במוצ"ש ה- 31.5 שבא עלינו לטובה ממש בקרוב, נובלמן חוזר לבארבי למופע חגיגי וגדוש אורחים עם שירי האלבום החדש והיפה הזה. יש מצב טוב שאני שם, בואו להגיד לי שלום!

ממתק לסיום - עטיפת הסינגל Girlfriend מהאלבום הקודם, שאייר לא אחר מאשר דוד פולונסקי!

ממתק לסיום – עטיפת הסינגל Girlfriend מהאלבום הקודם, שאייר לא אחר מאשר דוד פולונסקי!

 

שי נובלמן – "יומי הוא חלום", 2013. צילום שחור לבן: אמריקן קולוני ירושלים, צילום של נובלמן: אדם נישמע, צביעת עטיפה קדמית: גיא ביבי, קליגרפיה, ושאר החוברת: גיתית רפאל.

shaban

(איפה לעזאזל זה צולם?! התשובה בהמשך)

 

"את חובבת שירה, זה מקסים מקסים".

כן, תמשיכו לזמזם, לא להפסיק. גם אתם מוזמנים להיאנח ברווחה, זה די נעים.

דפדוף מקרי בתקליטייה הביא אותי לשמוע שוב את האלבום הראשון של שלומי שבן לפני כמה שבועות. התענגות על צלילים מן העבר, כאלה של סוף התיכון. אחר כך שוב בצבא. אחר כך שוב קצת אחרי שיצא "עיר". ומאז לא שמעתי. זה היה אלבום שנון ומבריק. חתרני ומצחיק. החן שלו נותר עד היום. אחר כך הגיע אלבום שני, שאפילו התעלה על קודמו וידע כמה משיאי העשור הקודם בעיניי. שבן גיבש לעצמו סגנון מובהק וטאץ' שקשה לטעות בו, וההופעות שלו הפכו משופשפות ומושחזות ככל שעבר הזמן. יותר מאשר השירה המדוקדקת, הלחן היצירתיים והעיבודים הנפלאים, שבן הוא קודם כל פרפורמר מהסוג שיש לנו ממש מעטים כאלה.

לפני שנתיים יצא "אלון עדר ולהקה", אלבום שממש (אבל ממש) אהבתי. גם עדר הוא מוזיקאי שהכשרון נשפך לו מהאוזניים, אבל בניגוד לשבן, כמה חודשים אחרי אלבום ראשון הוא צבר חומרים שכנראה בא לו לשחרר, הקליט אותם בחופזה, יצר להם עטיפה שנראתה כאילו יצרו אותה ב- paint במקרה הטוב ופשוט זרק לאוויר עוד מלא שירים חדשים בלי לחשוב על זה יותר מדי. זיק החוצפה, חוסר הסדר והשליטה הזה די הלך לו לאיבוד מאז האלבום הראשון של שלומי שבן, והאמת שקצת הייתי רוצה שלא יחכה ארבעה הריונות של פילה עד שיוציא תקליט חדש ומדוקדק כל פעם.

אז הנה חלפו עוד שבע שנים, ולשלומי שבן יש אלבום אולפן חדש שאני עדיין מעכל. זה לא אלבום לשמיעה ראשונה או שלישית, ואני לומד לאהוב אותו יותר ויותר. פער זמן מספיק ארוך שבו כל אדם מספיק להשתנות ולהתבגר. אין פה טליות שאיתן אנקום בכולן, וגם לא דניאלות באמצע הסולו של גרסייה. עברו כבר כמעט 15 שנה, וכולנו התבגרנו וגדלנו מאז. הטקסטים הפכו קודרים הרבה יותר, וההפקה עלתה לרמות הקפדה שלא רואים הרבה במחוזותינו. למעט שיר אחד ("אילת", שיר רגאיי קייצי קליל ונפלא ממש!!!) קיבלנו אלבום שקול, מחושב, מהורהר ורציני למדי. עמוק כמו שהוא יומרני.

עוד לא הכל שקע, אבל אחרי לא מעט שמיעות אני כבר יכול לומר בביטחה ש"הקסם נגמר" (עם פתיחת המארווין גיי הקסומה הזאת) הולך להיות אחד משירי השנה שלי. נינט העיפה את "מלכה לב שבור" למקום אחר והמיסה לי את הלב. ובכלל, בכל האזנה, שיר אחר תופס לי את האוזן. בדרך כלל זה סימן לאלבום שאני הולך לאהוב.

"רציתי בכלל לקרוא לאלבום 'מישור בלי אופק' על שם אחד השירים", מספר שבן, "ודמיינתי לעטיפה איזה מין אימאג' תואם שכזה – אדם באמצע שומקום, בלי קדימה ובלי אחורה. בסוף שיר הנושא הזה בכלל לא נכנס לאלבום, וכל הקלפים נטרפו. נכנסתי לאתר האינטרנט של הצלם דודי חסון. אמנם העבודות שלו [חסון הוא צלם אופנה] לא תואמות את העטיפה ממש, אבל הרגשתי שאני רוצה לעבוד איתו. יעל יעקבי, המעצבת שאיתה עבדתי, הציעה גם היא באופן בלתי תלוי שאדבר איתו, וכך יצא שנפגשנו".

עטיפת הסינגל "תרגיל בהתעוררות"

עטיפת הסינגל "תרגיל בהתעוררות"

מתוך צילומי היח"צ לאלבום

מתוך צילומי היח"צ לאלבום

דודי חסון הצלם מספר: "אחרי 'עיר', אלבום [האולפן] הקודם שצולם בשחור-לבן, היה לי די ברור שהעטיפה הבאה צריכה להיות בצבע – רציתי לשבור בקונטרסט. נפגשנו שלושתנו – שלומי, יעל ואני – שמענו את המוזיקה, ודיברנו על איך אנחנו רואים את הדברים. לשלומי היה איזה vision אולי על ארוחה גדולה עם הרבה אנשים, והם שאלו במקביל אם יש לי איזה רעיון מעניין ללוקיישן. במסגרת זה שאני מטייל, מסתובב ורואה הרבה מקומות, נזכרתי בלונה גל הנטוש הזה. מהרגע הראשון דמיינתי שהוא קטן בפריים הענק. האלבום הוא מאוד עצוב, וראיתי איך זה יכול להשתלב יפה בתמונה. המוזיקה מאוד התחברה לי למקום".

העטיפה צולמה בפארק המים הנטוש ליד קלי"ה, בצפון ים המלח. "יש באלבום הרבה התייחסויות לפרידה מהילדוּת, סופים, התבגרות, מוות", ממשיך שבן, "ופארק המים אמר את זה באיזו דרך. יצרנו קשר עם בחור נחמד בשם בועז מהקיבוץ שהכניס אותנו לאתר (שכיום הינו סגור למבקרים). ראינו את הלוקיישן וחזרנו לשם פעם נוספת לטובת הצילומים. בצמוד לפארק המים קיים גם מסלול קארטינג נטוש גם הוא, ששימש לצילומי היח"צ של האלבום".

עטיפת One the beach של ניל יאנג, 1974

עטיפת התקליט On the beach של ניל יאנג, 1974

יש איזה דיבור מסתובב שמדובר במחווה לעטיפת On the beach של ניל יאנג. זה נכון?

"הרפרנס לניל יאנג הוא כנראה בגלל הצבעים. זה לא היה במכוון. אולי בתת מודע הבאנו איתנו את השמשיה, זה לא היה דווקא איזה הומאז' מתוכנן. אני בכלל זכרתי שם עציץ [מופיע בצידו האחורי של התקליט]. אם הייתי זוכר, לא הייתי מביא את השמשיה כ- props. מבחינת הצבעים היה לי בראש דווקא את העטיפה של מלודי נלסון של סרז' גינזבורג. הקישור ל- On the beach הגיע לאחר מכן. אני חייב להגיד שהעטיפה של האלבום מעוררת הרבה התעניינות, וזה משמח אותי מאוד"

מי יודע, אולי בסוף אחרי הבאזז הפארק יחזור לחיים וישוב להצליח?

אולי!

———————————-

לתמונות נוספות מהפארק כשעוד היה פעיל בראשית שנות ה- 90, באתר האדריכל המתכנן אורי בריל.

 

פארק המים "אטרקציה" בקלי"ה בימים יפים יותר

פארק המים "אטרקציה" בקלי"ה בימים יפים יותר

שלומי שבן – "תרגיל בהתעוררות", התו השמיני, 2014. צילום: דודי חסון. עיצוב: יעל יעקבי.

ת'אמת? שנה פסססדר. לא נפלתי מהכסא.

בניגוד לקודמתה, ב- 2013 לא יצא ולו אלבום אחד שתפס אותי לא מוכן וטלטל את עולמי המוזיקלי. כזה שאני לא מפסיק לשמוע בריפיט וחוזר אליו שוב ושוב במהלך השנה.

זה לא שלא יצאו דברים טובים – דווקא יצאו. הם פשוט לא התרכזו בפורמט של תקליט מלא של אמן יחיד מבין מה ששמעתי. ליקטתי מפה ומשם דברים שעשו לי טוב באוזן, והופה – הנה קצת יותר משלוש שעות מלאות בכל טוב מבציר שנת 2013, אולי אפילו לא נופלות מאלה של השנה שעברה. עשיתי סיבוב על הפלייליסט הזה אתמול והיה לי כיף לאללה, כשהכל מרוכז לו במקשה אחת.

אולי לא היתה שנה כזאת בינונית בעצם.

(האזנה לאותו הפלייליסט בסביבה נעימה יותר ללא פרסומוטיוב ממש כאן)

***

איפה הייתי? שאלה מצוינת.

היי תראו – ציפור!!!

o-POTOO-FUNNY-BIRD-570

האושפיזין: אני מסכם עם "Grace"

בזאת בא לקיצו שבוע האושפיזין, כאשר לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית ניסו להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם.  זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו (אם פספסתם את כל הכותבים הנפלאים שהיו כאן קודם, אתם מוזמנים להתחיל מכאן ולהתקדם). הנה, גם סיכום משלי.

***

Jeff Buckley - Grace

Jeff Buckley – Grace

אי שם בקיץ 2004 נפרדתי ממי שהיתה אז החברה שלי במשך תקופה ארוכה. זה היה מזמן. עבר כבר כמעט עשור. אבל פרידה זה פרידה, וזה לא דבר כיף, וגם אחרי עשר שנים עדיין יש איזה זכרון מעומעם שעושה לך קצת צורב בבטן, גם אם אתה לא בדיוק זוכר כבר מה קרה שם.
כמה ימים לאחר מכן, נועם בא לבדוק מה העניינים איתי ולארח לי חברה. נועם הוא כנראה הבנאדם שצברתי איתו הכי הרבה שעות האזנה מוזיקליות משותפות, והוא ידע מה נדרש לעשות. "הבאתי לך משהו", הוא אמר, ושלף מהתיק את Grace של ג'ף באקלי. הוא לא היה צריך להוסיף ולומר מילה. הסרתי את הצלופן ונתתי לדיסק להתחיל להתנגן. ישבנו על המרפסת, שתינו בירה, נועם בטח עישן. לא דיברנו הרבה. אחר כך הוא הלך, ונשארתי אני לבד בבית עם קול המלאך הזה. וג'ף? הוא עדיין אחז במיקרופון-שנות-החמישים הזה, לא מישיר אליי מבט ופשוט מונח שם על שולחן הקפה במרפסת.
לא הכרתי אותו, את באקלי ג'וניור. שמעתי אולי את השם, נדמה לי. הבן של טים, ידעתי להגיד. גם את האבא לא שמעתי עדיין יותר מדי באותה תקופה. אבל במשך כמה ימים זה היה ג'ף ואני, אני וג'ף. הוא עם המיקרופון, אני על הכסא במרפסת.
וכל פעם החזרתי את האלבום לתחילתו, מתקשה להבין איך נוצר כזה יופי. מעטים היו לי כאלה עד היום – שלמות מוזיקלית, כל תו וצליל מתיישב במקומו. אם תתחיל להסביר ולהצדיק, יותר סביר שרק תקלקל. כמו בפעם הראשונה ששמעתי את Roman Candle של אליוט סמית, או כשצללתי ל- Bryter Layter של ניק דרייק. וכל כמה שנים גם רדיוהד הצליחו להפיל אותי מחדש – כשהכל הונח במקומו, ואז Pyramid Song, ואז הגיע Nude. הו Nude. יופי שאין לו גבולות, ושאינו ניתן לתיאור. בכל פעם שרציתי להשמיע אותם למישהו, לא הצלחתי להסביר למה ומה יש שם ורק מלמלתי "אתה חייב…פשוט תשמע את זה".
אבל עם Grace הכל היה קצת אחר. אולי כי בדיוק הייתי אחרי פרידה, אז כל היופי הזה נצבע בגוון מצמרר וחשוך. ויותר משהפרידה העציבה אותי, הדיסק הזה זרק אותי למקומות אפלוליים. עד היום כשאני שומע את צלילי הפתיחה של Mojo Pin, אני מקבל צמרמורת קלה. יש מעט מאוד מילים שהצלחתי לקלוט מהשירה של באקלי. מרחף עם הטנור שלו מעלה ומטה בשלוש או ארבע אוקטבות כמו צעיף נטול משקל הנישא ברוח לגובה רם בן רגע. This is our last Goodbye, קלטתי אותו שר. זה דווקא השיר בו הוא נשמע יותר ברור מהשאר, או שאולי זה רק נדמה לי. It's over, It's over הוא שר שוב ושוב בהמשך. Let me sleep on your couch tonight.  בדיעבד זה כנראה  לא האלבום האידאלי לאדם מן השורה מיד אחרי פרידה.
באקלי לא היה ממש דומה לדברים ששמעתי קודם. בנאדם עם קטגוריית סגנון משל עצמו. באלבום אחד, לעיתים אף בתוך אותו שיר, הוא דילג ממלודיה עדינה שבעדינות לדיסטורשן צורמני ומנסר. וכל הזמן אני אומר לעצמי "פאק, כמה כישרון". חשבתם שג'יימס בלייק גיבור גדול כשהוא שם 2 קאברים מתוך עשרה שירים באלבום הבכורה שלו? באקלי שם שלושה (גם כאן אחד של נינה סימון, אגב). אין חוקים, וזה לא ממש דומה למשהו ספציפי, וזה עדיין היה כל כך טוב, ועדיין היה כל כך נורא. ואיכשהו, הפרידה והאלבום הזה התערבבו לי ביחד במין עיסת זיכרון מעורפלת שבמשך שנים ארוכות הוציאה לי את החשק לשמוע את האלבום הזה, למרות שהוא היה כל כך כל כך יפה.
***
רצה הגורל ובחודשיים האחרונים, החיבור של הפלאפון שלי למערכת השמע באוטו לא עובד. התחלתי את שבוע האושפיזין הזה באמירה שאני מתגעגע לימים שבהם אחזתי דיסק ביד, שמעתי אותו כראוי מתחילתו ועד סופו, ושהיתה משמעות למושג של אלבום. מכיוון שגם ככה בשנים האחרונות אני בעיקר מחובר לאוזניות של המחשב או של הפלאפון, אני מחליף שירים ואלבומים בקצב חפוז עד מזלזל.
פתאום, ארונית הדיסקים שלי – בקלות הפינה האהובה עליי בבית, למרות האבק – זכתה לעדנה מחודשת. עשרות רבות של אלבומים נעו לאחרונה במצעד מתמשך לעבר האוטו, ממלאים את כל הרצפה של המושב האחורי והקדמי. מה שיש לשמוע זה רק דיסקים. אלבום שלם, מתחילתו ועד סופו. בלי shuffle, בלי רדיו אינטרנטי, בלי קבצים אינסופיים. אמן יחיד, כמה רצועות בודדות, 10-15 לכל היותר, זו אחר זו. ואתם יודעים מה? זה נורא נורא כיף. שוב להחזיק אלבום ביד. להתמסר אליו. לשקוע רק בו, בלי לחשוב מה יבוא בשיר שלאחר מכן. אני יודע בדיוק איזה שיר בא אחר כך. יסתיים הקודם ויתחיל הבא.
באחת הערימות שלקחתי בשבוע שעבר נבלע גם Grace של ג'ף באקלי. לא שמעתי את האלבום הזה כבר הרבה מאוד שנים. לא ממש התחשק לי, אם להודות על האמת. ולמרות שהוא התחיל בתחושה הלא רצונית של חוסר נחת, פתאום גיליתי שוב אלבום ממש, ממש יפה. שיר אחרי שיר. Mojo Pin המופלא. ואז Grace הכובש. אחריו Last Goodbye, שבמקום שיר פרידה הפך להיות שיר מרגש ונפלא. אפילו Hallelujah, שכבר נטחן בכל סדרת טלוויזיה אמריקאית והגיע לכדי מיאוס, עדיין בן זונה של ביצוע. ו- Eternal Life המפוצץ. ו- Dream Brother, איזה סוף מושלם לאלבום, בחיי. ובאקלי זצ"ל, עם המיקרופון-שנות-חמישים שלו, מונח על המושב לידי, שאינו יודע כמה חזרתי שוב להתרגש מאלבום.
קחו לכם דיסק, או תקליט. לא במחשב. תקשיבו לו, כמו פעם. מהתחלה, בלי להעביר שיר או לזגזג למשהו אחר. תנו לו את הכבוד. ואם נהנתם, או שיש לכם אלבום אישי שכזה משלכם, אתם מוזמנים לספר כאן למטה בתגובות. חג שמח לכולנו!