Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2013

8-29-10ipad

[טור מיוחד לרגל שבוע הספר]

עטיפות ספרים כפי שאנחנו מכירים אותן הולכות ונעלמות. נעלמות על אמת. גוועות. איזה גוועות? מתות. אמאזון כבר דיווחו שהמכירות של ספרים דיגיטליים בבריטניה עקפו את אלה של הספרים המודפסים, ואל תחשבו שזה לא יגיע גם אלינו ללבנט תוך כמה שנים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שלפתי כרך של אנציקלופדיה מהמדף (עטוף דמוי-עור, כמובן) במקום לבדוק באינטרנט. אנשים מבשלים עם אייפד במטבח במקום ספר בישול. מדריכי טיולים יושבים לכם בסמארטפון ולא צריך לסחוב עוד משקולת בחו"ל. גוגל טרנסלייט ביטל לחלוטין את הצורך במילון. חלאס. אין עטיפות. נגמר. לפח. תפנימו את זה.

אולי הגזמתי קצת, אבל אנחנו באמת נפרדים מהן בהדרגה. פעם עטיפות היו שם כדי להגן על הספר, שלא ייפגע. בעידן הדיגיטלי זה פשוט לא יכול לקרות – הוא יהיה מוגן על ידי זה שהוא נמצא בכל מקום. קובץ דיגיטלי באייפד ובפלאפון ובקינדל ובלפטופ שלכם ושל עוד אלף אנשים. או בעצם בענן האינסופי של קבצים ותוכן, as we speak. הם נמצאים בכל מקום ובשום מקום באותו הזמן, יישארו לדראון עולם במאגר התוכן האנושי ההולך ותופח למימדים אסטרונומיים. הספרים האלה? הם כבר לא צריכים עטיפה כמו שהמודפסים ההם של פעם צריכים.

פחות חנויות + פחות מקום לספרים + יותר מלחמה על העין של הקורא + שיווק דורסני = בלאגן אטומי. צומת ספרים, דיזנגוף סנטר.

פחות חנויות + פחות מקום לספרים + יותר מלחמה על העין של הקורא + שיווק דורסני = בלאגן אטומי.
צומת ספרים, דיזנגוף סנטר.

בכל פעם שאני כותב שהעטיפות בפורמט הנוכחי שלהן מתות, אני מתחיל להוסיף "עם כל הצער שבדבר" ואז מוחק. כשהייתי ביפן לפני כמה שנים, יצא לי להכנס לחנות ספרים. התחושה הכללית בכל הקשור לספרים המסודרים על המדף היא שמניעים פונקציונליים בלבד הכתיבו את החזות החיצונית שלהם: ממדיהם הפיזיים תפורים בול על מידותיו של כיס מכנס אחורי; ספרים עבי כרס מחולקים למספר כרכים, המאפשרים לשמר את אותו גודל אחיד; הנייר איכותי מאוד, חביקת הדפים יציבה ביותר, ולכריכה מחוברת סימנייה באופן אינהרנטי (שזה רעיון מעולה, אגב).

על אף האמור לעיל, הפלא המרתק ביותר הינו בדמות העטיפה החיצונית. את קירות החנות מרפדים הספרים כמו אלפי לבנים קטנות במידות אחידות. בניגוד לעושר הצבעוני והצעקני שכה מזוהה עם היפנים, את עטיפות הספרים המקומיות מאפיין מינימליזם מובהק: צבע אחד, שניים לכל היותר, שמותירים רושם של רכישת כבוד לתוכן הספר שאותו הם מציגים. עכשיו, מאחר שקשה להאשים את היפנים בהיעדר מודעות לעיצוב ולחשיבותו, אין ספק שכעם וכתרבות הם קיבלו את ההחלטה הזו באופן ער ומושכל. את עיקר תשומת הלב מקבל כעת ההיבט הפונקציונלי של העטיפה – כלי קיבול שמאגד בתוכו את הספר. כל האלמנט החזותי הנלווה לטקסט נדחק לשוליים.

גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. אמאזון.

גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. בסך הכל רציתי לקנות ספר באמאזון.

עטיפת Poke the box.

עטיפת Poke the box.

אם רכשתם אי פעם ספר באמאזון או באחת המתחרות שלה, אולי שמתם לב כמה מעט מקום תופסת העטיפה שלו. בלי לשים לב, אנחנו מחפשים היום מספרים הרבה יותר מאשר דימויים. איזה דירוג הספר קיבל? כמה אנשים דירגו? כמה הוא עולה? וכמה משומש? מתי זה יגיע אליי? כמה הנחה יש היום?

יש תמונה של חזית הספר, תמונית ליתר דיוק, ופה זה נגמר.

בגלל זה שמחתי לראות את העטיפה ל- poke the box, ספרו של סת' גודין. אין על החזית לא שם, לא מחבר, לא פרומו, לא "עכשיו ב- 7.99$", לא כלום. רק דימוי אחד במרכז, על רקע כתום צועק. גם ככה זה מה שרוב הקונים היום רואים כשהם נכנסים לחנות הרשת האהובה עליהם. כל הפרטים יופיעו ממש ליד הרי, לא?

ככל שעובר הזמן, אפשר לראות יותר ויותר מעצבים שמפצחים את השינוי שעובר היום על עיצוב עטיפות הספרים. אחת הדוגמאות המדהימות בעיניי שמוכיחה את תהליך השינוי המתהווה, היא ההוצאה האחרונה של ספרי אוליבר סאקס. סאקס הוא אותו נוירולוג מפורסם שהוציא לפני אי אילו שנים את "האיש שחשב שאשתו היא כובע" שאולי קראתם, אבל סביר שלפחות שמעתם עליו. המעצב קארדון ווב (הוא מצוין, תנו הצצה) קיבל לידיו את העיצוב המחודש לסדרת הספרים, וחזר עם התוצאה הבאה:

סדרת העטיפות המבריקה לספריו של אוליבר סאקס.

סדרת העטיפות המבריקה לספריו של אוליבר סאקס.

אמנם כל אחת מהעטיפות (לתמונה מוגדלת – כאן) יפה בפני עצמה, אבל אני מציג אותה כפי שהיא נראית בגירסת הטאבלט – פה טמונה הפואנטה. פריצת הדרך של ווב היא במימד הגובה. מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה של שישה ספרים מסודרים עם החזית כלפיכם, זו מעל זו? אני לא זוכר, ואני מוכן להתערב אתכם שזה מעולם לא קרה בסניף הצפוף לעייפה של צומת ספרים שמופיע כאן למעלה. איפה אין בעיה של מקום? בעולם הדיגיטלי שלנו. תגדילו, תקטינו, תגללו הלאה – הכל הולך. זה מהלך מבריק בעיניי, שמעיד על הבנה פונקציונלית של אופן צריכת הספרים בעידן של היום.

אחת הסוגיות שהעסיקו אותי קצת בימים האחרונים היא למה לתקליט יש עטיפה אחת אחידה בכל העולם, בעוד שלספרים יש עטיפה חדשה ושונה בכל תרגום. יותר מזה: גם למהדורות באנגלית של ארה"ב ושל בריטניה יש עטיפות שונות לרוב. מישהו חשב שיהיה נכון לעשות את כל התהליך מחדש. אפילו במהדורות שונות של אותו ספר, באותה מדינה. ולו כי טוב מראה עיניים וגו' – תראו מה קורה לשם הדוגמא כשמחפשים the great gatsby book covers בחיפוש התמונות של גוגל:

וגם זה אחרי שהקטנתי. אתם יכולים להיכנס ולראות בעצמכם שיש עוד הרבה לאן לגלול למטה

וגם זה אחרי שהקטנתי. אתם יכולים להיכנס ולראות בעצמכם שיש עוד הרבה לאן לגלול למטה.

אם את עידן הג'אז והחלום האמריקאי כפי שתפס אותו פרנסיס סקוט פיצ'גרלד מבינים היום קצת אחרת, אפשר לעדכן את העטיפה. אם יש דימוי לעטיפה שיתאים עבור אדם מסוים בעידן כלשהו, במקום כלשהו, למה לא להסב אותו עבורו? בעידן הדיגיטלי זה קלי קלות. כמו שגוגל מתאימים לכם פרסומות, אפשר גם להתאים לכם דימוי ועטיפה לספר.

The shape of Design/Frank Chimero. כל פרק נפתח במעין עטיפה משלו.

The shape of Design/Frank Chimero, גירסת הטאבלט. כל פרק נפתח במעין עטיפה משלו.

מי שמבכה את קץ מקור התעסוקה של מעצבים, פשוט לא רואה את התמונה המלאה. אם פעם העיצוב היה מסתכם בכריכה קדמית ואחורית בלבד, הרי שבעידן הדיגיטלי כל הספר פתוח בפני המעצב. אין אילוצים של להדפיס בשחור ולבן, ותאמינו לי שלמסך הטאבלט שלכם זה לא יזיז אם זה יהיה פיקסל צבעוני, או בגוון מסוים של אפור. כל הספר בידיי המעצב, ועכשיו רק נשאר לצלול פנימה.

אם זה לא מספיק, לפני כמה שנים הסבו את עליזה בארץ הפלאות לגירסת אייפד, והיא בפירוש מאירת עיניים. עליזה נעשית קטנה בעלילה? אין בעיה. תכווצו אותה בעזרת האצבעות שלכם. אחר כך תוכל להגדיל אותה בחזרה. היא נופלת לתוך הבור? תלטלו את האייפד והיא תיפול. ארץ הפלאות, בחיי!

הסרטון הזה מתחילת 2010, ואני לא צריך לספר לכם כמה התקדמנו מאז:

אני כותב את כל זה ויודע שזה יישמע מגוחך עוד עשר או עשרים שנה. הכל ייראה לנו כבר הגיוני ומובן מאליו. עיצוב, בניגוד לאמנות, אמור לשרת מטרה כלשהי. זה לא צריך להיות רק יפה, אלא קודם כל פונקציונלי. אם המעצבים של היום לא ישקעו בדיכאון עמוק ויפתחו קצת את העיניים, הם יבינו שנקלעה בפניהן הזדמנות פז. פעם קראו הכל באופן מודפס, אז כמעט הכל התנקז לעיצוב חוץ הספר. דימוי אחד ותו לא. עכשיו תוסיפו לזה את כל פנים הספר. או את מגוון הפלטפורמות השונות שהספר הזה הולך להיקרא בהן.

מועמד לגראמי 2004 בקטגוריית המארז הטוב ביותר.

מועמד לגראמי 2004 בקטגוריית המארז הטוב ביותר שלא פסח על מימד העומק.

בראיון שקראתי פעם עם דוד טרטקובר (חתן פרס ישראל לעיצוב, ומגדולי המעצבים הישראלים באופן כללי), הוא סיפר שהפסיק לעצב עטיפות לאלבומים ברגע שהצטמצמו ממידות של תקליט למידות של קלטת ודיסק. הוא הסביר שהפורמט קטן לו מדי. עכשיו, זה המר"ן טרטקובר והכל, אז אני מהסס קצת, אבל מתוך כל האילוצים נולדות הזדמנויות חדשות. פתאום באו לעולם מארזים בתלת מימד, ופתחו דלת גדולה למרחב עיצובי, אם רק מעוניינים בכך. אם אחר כך התכווצנו למידות של 200X200 פיקסלים באייטיונז, צמח לצידו גם אלבום דיגיטלי בבסיסו. הקודם של ביורק (שיצא במלואו כאפליקציה מרהיבה באייפד) הוא אולי רק דוגמא, אבל האפשרויות באמת לא נגמרות.

בקנה מידה ישראלי, אני מפנה תמיד לאוסף "שירים משומשים" משירי טום וייטס, שהרים ידידי גיא חג'ג' במו ידיו המופלאות. האלבום לא יצא כדיסק וקיים רק ברשת, ועל כן יכול להכיל עוד המון תוכן שעל פי רוב לא היה יכול להכלל בדיסק רגיל. כל אמן כותב ומספר על השיר שבחר לעבד מחדש, יש תיאור מלא של הפרויקט ואיך הוא נולד, קומוניקטים לתקשורת, מאזינים יכולים להתייחס ולהגיב בתוך גבולות האלבום (שזה קונספטואלית מהפכני, אגב, אם תחשבו על זה לרגע), ואפילו יש סקיצות מהממות לפוסטר של ההופעה. בדומה לספרים, העטיפה כבר לא ממלאת תפקיד של להגן על התכולה של האלבום. הוא בענן המידע שמקיף את כולנו ואין סכנה שייפגע. את העיצוב אפשר לתעל לחווית משתמש נהדרת, ניווט בין החלקים השונים וסקירה נוחה של התוכן שמעניין אותנו מתוך השפע הרב שקיים בפנים.

צילומסך מתוך האלבום "שירים משומשים - פרשנויות בעברית לשירי טום וייטס". חווית משתמש וכמות תוכן שלא נכנסת באף דיסק שיוצא כמוצר פיזי.

צילומסך מתוך האלבום "שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום וייטס". חווית משתמש וכמות תוכן שלא נכנסת באף דיסק שיוצא כמוצר פיזי.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני כותב פה כבר שנתיים וחצי על עטיפות של אלבומים ישראליים. להחזיק תקליט ביד, עם המגע המחוספס והריח של הקרטון – אני מת על הריח הזה – זאת חוויה שאני לא רוצה לוותר עליה בשום צורה, ומצליחה לגעת לי במקום רגשי שבטח אחרים גם שותפים לה. אין לה (עדיין) תחליף. אבל יש לה מתחרים ראויים מאוד, והם מציעים דברים אחרים וחוויה אחרת. אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מהם, ואפשר לגדול ולהתפתח איתם. יש לעידן הדיגיטלי הנוכחי המון מה להציע, ואני יודע שעוד לא התחלנו לגרד את קצה המיצוי של מגוון האפשרויות הפרושות בפנינו. הרבה מעצבים בעיניי צריכים לחבק את ההזדמנות במקום לברוח ממנה, כי זה יגיע. ויפה שעה אחת קודם.

***

ביום שלישי הקרוב אני משתתף בפאנל בנושא עיצוב עטיפות ספרים, לרגל שבוע הספר. אני אנסה לענות על שאלות כמו למה תקליטים נראים זהים בכל העולם, אבל לספרים עטיפות שונות בכל תרגום; איך ייראה עולם העטיפות בעידן הדיגיטלי והאם יש להן בכלל תוקף וצורך; ובגדול לאן שהשיחה תנשוב. העיתונאי יובל סער מארח בבית העיר בכיכר ביאליק, המקום הכי יפה בתל אביב. יום שלישי הקרוב, 20:30, 20 ש"ח. אשמח לראותכם, אמור להיות מעניין. בואו להגיד שלום!

portfolio18

Read Full Post »

BLACK CAT

– "אני חושב שהכל התחיל משיחה עם אשתי. נכון עפרה? למה רצינו דווקא את דודו [גבע]?"

– [קול מעומעם, ברקע] "כי יש לנו חברים בירושלים שהכירו אותו. הם היו ידידים שלו וסיפרו שהוא מאוד אוהב את השירים שלך".

– "כן? אה, יפה. הנה, זוכרים בשבילי".

***

מכירים את הסרט הזה שבו הדמות הראשית היא איזה ג'נטלמן מאופק? בטוח ראיתם איזה מיליון כאלה. כאלה שהאיש כל הסרט שומר על שלוותו, לא נגרר לפרובוקציות וממשיך להגיב באופן שקול. ואז מגיע השיא של הסרט, איזה רגע שבו הדמות האינטליגנטית והמתוכננת הזו מתחילה לירות לכל הכיוונים את מה שהיא שמרה בבטן והתאפקה לא להוציא החוצה, בלי מחסומים או תכנונים. והוא איש נבון שראה איזה דבר או שניים בחייו, ולכן יש כל כך הרבה אמת וכנות, אבל יש גם תגובתיות וירי מהמותן בלי מחשבה מוקדמת. ואז כל מי שעומד מסביב מקשיב בלסת שמוטה, המום ומופתע מכל מה שהוא שומע? אז ככה זה זאב טנא, כל הזמן.

פנים העטיפה

פנים העטיפה

מישהו כתב פעם על האלבום הזה בשרת העיוור ז"ל: "לא חסרים אלבומים שתופסים אותך בראש, גם כאלה שתופסים אותך בביצים יש די והותר… ברם, די נדיר למצוא אלבום שתופס אותך באישיות, שנעשה החבר הכי טוב שלך, שהבנאדם והאלבום מפתחים ביניהם מערכת היכרות אינטימית ומסורה, שהבנאדם מרגיש שרק האלבום הזה יבין לליבו וגם האלבום שמח למצוא עצמו סוף סוף במחיצת מישהו שיבין אותו. אנושיות, כנות וחום הם, באופן כללי, זאב טנא עבורי ו"חתול שחור" זה זאב טנא בדרגות מקסימליות של זיכוך ואקספרסיביות. ללא גרם אחד של בולשיט או פוזה, ללא שום ניסיון לשחק אותה לפי חוקים כלשהם או לחפש קהל יעד, בלי להבין שיט במוסיקה, בלי לבזבז זמן מיותר על שטויות כמו הלחנה וחזרות, מספק פה טנא הצצה ממושכת ומפורטת בנפשו של אחד היוצרים המוטרפים ביותר בתולדות הרוק הישראלי, על כל ההומור המעוות, התובנות, הפחדים והכאב שיש שם".

***

אני לא ממש יודע איך ציפיתי שתישמע השיחה שלי עם זאב טנא. ידעתי שהמוזיקה היא רק חלק מהחבילה, ושהוא בכלל מתפרנס מהיותו מהנדס מזון במקצועו.  קראתי איפשהו (כאן) שהוא פיתח בעבר את סדרת מאמא עוף ועוד מוצרים מבוססי סויה עבור טבעול. הוא גם מסעדן והבעלים של רשת הנקניקיות "פרנק" (טעים רצח). חוץ מזה הוא נולד בפולין ב- 1947 למשפחה שחוותה את השואה על בשרה מקרוב. לא המוזיקאי הטיפוסי, זה בטוח. שמעתי את האלבום הזה לפחות איזה מאה פעם, וגם הייתי חסיד גדול של דודו גבע, שאייר את העטיפה הלא שגרתית הזו.

משהו שמשותף בעיני הן לטנא והן לגבע הוא האיזון המיוחד הזה בין קלילות וחוסר רצינות, לבין החריפות והביקורתיות מנגד. איכשהו זה משתלב יופי ובעצם נורא הגיוני באלבום הזה כשחושבים על העניין.

אני שונא גרמנים ואין לי שום דבר נגד ערבים. מתוך: "גרמנים"

"יצרתי איתו קשר ושאלתי אותו אם הוא מוכן לעצב לי את העטיפה", מספר טנא. "דודו נענה לבקשה וקיבל ממני את שירי האלבום להאזנה. נפגשתי עם דודו כמה פעמים בקפה תמר. דיברנו על האופי של השירים, ועל איך מתאים לצייר את זה. אני זוכר שמול בית הקפה בשינקין היתה חנות "וילונות אמיל". כל הזמן הזה היינו מתבדחים שנקים להקה ונקרא לה 'אמיל והוילונות'. לא היו לנו הרבה מפגשים – הוא תיכף ידע מה לעשות. הייתי ממש מאושר ממה שהוא עשה".

לעטיפה עצמה נבחר איור שליווה את תקליט השדרים "מחומצנת". למרות שלא עיצב עטיפות לפני כן ולאחר מכן, גבע היה מאוד מחובר לרוק. הוא קישר את זאב טנא למישל אופטובסקי, מהמעצבים הגרפיים הבולטים בישראל באותם שנים (ושגם אחראי לאינספור עטיפות, וביניהם גם מפגן האייטיז האהוב הזה שאני מאוד מאוד מחבב). "מישל הפך להיות הגרפיקאי והמעצב שלי עד שנפטר בעצם [בשנת 2004]. הוא ודודו מתו בהפרש של שנה. אני מסתכל על העטיפה הזו והיא עושה אותי עצוב".

20130405_091455

עם או בלי קשר לגבע, זו בוודאי הפכה להיות העטיפה המשמעותית ביותר בדיסקוגרפיה של זאב טנא. "זה היה די מדהים כשהתקליט יצא. אנשים קנו את האלבום, הוציאו את התקליט ותלו את העטיפה על הקיר. נשארו לי כמה עותקים, מדי פעם אני מפריש ומוכר כמה עותקים לאוזן השלישית, ומה שאני שם שם נחטף מייד".

20130405_091549

לאלבום הזה יצאו גם כמה תקליטי שדרים שגם אותם אייר גבע, היום פריטי אספנים נדירים במיוחד. באיזה לילה חורפי וגשום לפני כמה חודשים הלכתי לאסוף שקית עם ערימת תקליטים שספק אם עוד קיימים כאלה בארץ בכלל. טנא השאיר לי אותם בדוכן נקניקיות בבן יהודה, ולא נראה לי שהמוכר ידע בכלל מה הוא מעביר לי. הסיפור הזה לא הגיוני בכלל, אבל ככה זה כנראה. לא צריך לחפש הגיון.

אחרי האלבום טנא וגבע המשיכו לשתף פעולה, אם כי לאו דווקא על עטיפות. "לפני שהוא נפטר, דודו עבד על פרויקט 'ספרות זולה' שלו [חוברת קומיקס אלטרנטיבית ועצמאית שגבע יזם והוציא לפועל, בסיוע זאב אנגלמאייר, עופרה רודנר, ימי ויסלר ורבים אחרים]. כמה דברים שלי נכנסו פנימה לחוברת, חזרנו להיות בקשר ופתאום 'בום'". במהלך השנים, גבע גם יצר כמה כרזות ללהקת "דפנה והעוגיות", שהיו חברות של הבת שלו (אפשר לראות כאן, כאן וכאן למשל), אולם "חתול שחור" היתה העטיפה היחידה של אלבום שהוא אייר.

כרזה לקראת הופעה של "דפנה והעוגיות", אותה אייר דודו גבע.

כרזה לקראת הופעה של "דפנה והעוגיות", אותה אייר דודו גבע.

לקראת סיום, טנא מוסיף: "יש לי כבר תכניות לקיים הופעה מיוחדת עם ההרכב המקורי – סינגולדה וכל הנגנים ונחגוג 20 שנה לחתול שחור. רגע… זה היה כבר. 25 שנה לחתול שחור!"

20130405_091401

"חתול שחור", גירסת הקלטת.

זאב טנא – "חתול שחור", 1989. עטיפה: דודו גבע. עיצוב: מישל אופטובסקי.

Read Full Post »