Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘1989’

BLACK CAT

– "אני חושב שהכל התחיל משיחה עם אשתי. נכון עפרה? למה רצינו דווקא את דודו [גבע]?"

– [קול מעומעם, ברקע] "כי יש לנו חברים בירושלים שהכירו אותו. הם היו ידידים שלו וסיפרו שהוא מאוד אוהב את השירים שלך".

– "כן? אה, יפה. הנה, זוכרים בשבילי".

***

מכירים את הסרט הזה שבו הדמות הראשית היא איזה ג'נטלמן מאופק? בטוח ראיתם איזה מיליון כאלה. כאלה שהאיש כל הסרט שומר על שלוותו, לא נגרר לפרובוקציות וממשיך להגיב באופן שקול. ואז מגיע השיא של הסרט, איזה רגע שבו הדמות האינטליגנטית והמתוכננת הזו מתחילה לירות לכל הכיוונים את מה שהיא שמרה בבטן והתאפקה לא להוציא החוצה, בלי מחסומים או תכנונים. והוא איש נבון שראה איזה דבר או שניים בחייו, ולכן יש כל כך הרבה אמת וכנות, אבל יש גם תגובתיות וירי מהמותן בלי מחשבה מוקדמת. ואז כל מי שעומד מסביב מקשיב בלסת שמוטה, המום ומופתע מכל מה שהוא שומע? אז ככה זה זאב טנא, כל הזמן.

פנים העטיפה

פנים העטיפה

מישהו כתב פעם על האלבום הזה בשרת העיוור ז"ל: "לא חסרים אלבומים שתופסים אותך בראש, גם כאלה שתופסים אותך בביצים יש די והותר… ברם, די נדיר למצוא אלבום שתופס אותך באישיות, שנעשה החבר הכי טוב שלך, שהבנאדם והאלבום מפתחים ביניהם מערכת היכרות אינטימית ומסורה, שהבנאדם מרגיש שרק האלבום הזה יבין לליבו וגם האלבום שמח למצוא עצמו סוף סוף במחיצת מישהו שיבין אותו. אנושיות, כנות וחום הם, באופן כללי, זאב טנא עבורי ו"חתול שחור" זה זאב טנא בדרגות מקסימליות של זיכוך ואקספרסיביות. ללא גרם אחד של בולשיט או פוזה, ללא שום ניסיון לשחק אותה לפי חוקים כלשהם או לחפש קהל יעד, בלי להבין שיט במוסיקה, בלי לבזבז זמן מיותר על שטויות כמו הלחנה וחזרות, מספק פה טנא הצצה ממושכת ומפורטת בנפשו של אחד היוצרים המוטרפים ביותר בתולדות הרוק הישראלי, על כל ההומור המעוות, התובנות, הפחדים והכאב שיש שם".

***

אני לא ממש יודע איך ציפיתי שתישמע השיחה שלי עם זאב טנא. ידעתי שהמוזיקה היא רק חלק מהחבילה, ושהוא בכלל מתפרנס מהיותו מהנדס מזון במקצועו.  קראתי איפשהו (כאן) שהוא פיתח בעבר את סדרת מאמא עוף ועוד מוצרים מבוססי סויה עבור טבעול. הוא גם מסעדן והבעלים של רשת הנקניקיות "פרנק" (טעים רצח). חוץ מזה הוא נולד בפולין ב- 1947 למשפחה שחוותה את השואה על בשרה מקרוב. לא המוזיקאי הטיפוסי, זה בטוח. שמעתי את האלבום הזה לפחות איזה מאה פעם, וגם הייתי חסיד גדול של דודו גבע, שאייר את העטיפה הלא שגרתית הזו.

משהו שמשותף בעיני הן לטנא והן לגבע הוא האיזון המיוחד הזה בין קלילות וחוסר רצינות, לבין החריפות והביקורתיות מנגד. איכשהו זה משתלב יופי ובעצם נורא הגיוני באלבום הזה כשחושבים על העניין.

אני שונא גרמנים ואין לי שום דבר נגד ערבים. מתוך: "גרמנים"

"יצרתי איתו קשר ושאלתי אותו אם הוא מוכן לעצב לי את העטיפה", מספר טנא. "דודו נענה לבקשה וקיבל ממני את שירי האלבום להאזנה. נפגשתי עם דודו כמה פעמים בקפה תמר. דיברנו על האופי של השירים, ועל איך מתאים לצייר את זה. אני זוכר שמול בית הקפה בשינקין היתה חנות "וילונות אמיל". כל הזמן הזה היינו מתבדחים שנקים להקה ונקרא לה 'אמיל והוילונות'. לא היו לנו הרבה מפגשים – הוא תיכף ידע מה לעשות. הייתי ממש מאושר ממה שהוא עשה".

לעטיפה עצמה נבחר איור שליווה את תקליט השדרים "מחומצנת". למרות שלא עיצב עטיפות לפני כן ולאחר מכן, גבע היה מאוד מחובר לרוק. הוא קישר את זאב טנא למישל אופטובסקי, מהמעצבים הגרפיים הבולטים בישראל באותם שנים (ושגם אחראי לאינספור עטיפות, וביניהם גם מפגן האייטיז האהוב הזה שאני מאוד מאוד מחבב). "מישל הפך להיות הגרפיקאי והמעצב שלי עד שנפטר בעצם [בשנת 2004]. הוא ודודו מתו בהפרש של שנה. אני מסתכל על העטיפה הזו והיא עושה אותי עצוב".

20130405_091455

עם או בלי קשר לגבע, זו בוודאי הפכה להיות העטיפה המשמעותית ביותר בדיסקוגרפיה של זאב טנא. "זה היה די מדהים כשהתקליט יצא. אנשים קנו את האלבום, הוציאו את התקליט ותלו את העטיפה על הקיר. נשארו לי כמה עותקים, מדי פעם אני מפריש ומוכר כמה עותקים לאוזן השלישית, ומה שאני שם שם נחטף מייד".

20130405_091549

לאלבום הזה יצאו גם כמה תקליטי שדרים שגם אותם אייר גבע, היום פריטי אספנים נדירים במיוחד. באיזה לילה חורפי וגשום לפני כמה חודשים הלכתי לאסוף שקית עם ערימת תקליטים שספק אם עוד קיימים כאלה בארץ בכלל. טנא השאיר לי אותם בדוכן נקניקיות בבן יהודה, ולא נראה לי שהמוכר ידע בכלל מה הוא מעביר לי. הסיפור הזה לא הגיוני בכלל, אבל ככה זה כנראה. לא צריך לחפש הגיון.

אחרי האלבום טנא וגבע המשיכו לשתף פעולה, אם כי לאו דווקא על עטיפות. "לפני שהוא נפטר, דודו עבד על פרויקט 'ספרות זולה' שלו [חוברת קומיקס אלטרנטיבית ועצמאית שגבע יזם והוציא לפועל, בסיוע זאב אנגלמאייר, עופרה רודנר, ימי ויסלר ורבים אחרים]. כמה דברים שלי נכנסו פנימה לחוברת, חזרנו להיות בקשר ופתאום 'בום'". במהלך השנים, גבע גם יצר כמה כרזות ללהקת "דפנה והעוגיות", שהיו חברות של הבת שלו (אפשר לראות כאן, כאן וכאן למשל), אולם "חתול שחור" היתה העטיפה היחידה של אלבום שהוא אייר.

כרזה לקראת הופעה של "דפנה והעוגיות", אותה אייר דודו גבע.

כרזה לקראת הופעה של "דפנה והעוגיות", אותה אייר דודו גבע.

לקראת סיום, טנא מוסיף: "יש לי כבר תכניות לקיים הופעה מיוחדת עם ההרכב המקורי – סינגולדה וכל הנגנים ונחגוג 20 שנה לחתול שחור. רגע… זה היה כבר. 25 שנה לחתול שחור!"

20130405_091401

"חתול שחור", גירסת הקלטת.

זאב טנא – "חתול שחור", 1989. עטיפה: דודו גבע. עיצוב: מישל אופטובסקי.

Read Full Post »

1. איפה, איפה הם כולם?

תיעוד הוא לא צד חזק של המוסיקה הישראלית, בוודאי בוידאו. יש מעט מאוד חומר מצולם על הרוק הישראלי, כשאת רובו אסף (או לפחות הנגיש) קוטנר לציבור הרחב בעיקר בשנים האחרונות בסדרות "סוף עונת התפוזים" ו"האלבומים" המשובחות. נכון, יש גם "חייב לזוז" הנהדר על אהוד בנאי והפליטים, ו"שמיים שרוטים של גלויה" על נושאי המגבעת (יש ביוטיוב!), ו- Raging Souls על מינימל קומפקט (כנ"ל!!!), אבל בסך הכל מדובר בכמה טיפות קטנות בים לכל היותר.

על כן, מה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי (ממש לאחרונה) שבשנת 1990 יצא סרט בשם "כל האנשים הבודדים", המתעד את ימיה המוקדמים של החברים של נטאשה עד לצאת אלבום הבכורה שלהם. הסרט (בבימויו של אשר טללים) הוא חלק מטרילוגיית רוק שיצר, עם סרטים נוספים על אלברט בגר ועל אהוד בנאי. מה מוביל אדם ב- 1990 לצלם סרט ולנבור בעברה של להקה ישראלית צעירה מיד עם צאת אלבום הבכורה שלה איני יודע, אבל טוב עשה.

2. אמא חולה ואבא חסר אונים

איזה ניגוד מטורף. כמה ששמחתי לגלות את פיסת ההיסטוריה הזו, כך סיימתי את הצפייה בה בבחילת חוסר נוחות שכזו, מהסוג שצובט בלב ומטריד את מנוחתך במשך כמה שעות טובות. הסרט מתאר באיטיות מרובה את סיפורם של דוכין, הררי, קוזו ושטרית בימים שלהם טרם עזבו את הצפון והקימו את הלהקה. המטען האישי שסחבו עימם מצמרר עד כדי בלתי נתפס. אבא של קוזו מספר שהיה עובד בים לתקופות כה ארוכות, עד שלעתים היה מגלה שיש לו עוד ילד רק כשהיה חוזר הביתה; ארקדי דוכין מספר על קשיי ההסתגלות הנוראיים שהיו לו כשעלה לארץ בגיל 15, בעקבותם היה מסתגר בבית וגוזר על עצמו שתיקה; למיקי הררי יש אח נעדר (בסרט הוא אף קורא קריאה נרגשת למקרה שמישהו פוגש בו), ואחרי שאביו עזב את אמו, היה היחיד לטפל בה במחלת הסרטן שלה עד למותה (בהיותו בן 16); מיכה שטרית גדל במשפחה קשת יום ביקנעם, וכשנחשף רומן בין אביו לאשתו של השותף שלו, ירה השותף באביו, בדודתו ובסבתו. מיכה שטרית היה אז בן 11 בלבד.

כולם גדלו בפריפריה בצפון הארץ, כולם במקומות ולרוב בתנאים קשים. גם התרחשותם של אותם סיפורים אישיים (למשל של שטרית) במקום קטן שבו כולם מכירים ומדברים, לא עשה להם טוב. חברי הלהקה הגיעו לתל אביב חסרי כל ובעיקר בודדים (ומכאן גם שם הסרט, בקריצה למילות אלינור ריגבי של הביטלס). הסרט איטי מאוד, ומצולם בגווני כחול קודרים. ניתן לראות בו גם לא מעט קטעי הופעה נדירים בגירסאות מוקדמות, אך עיקר הסרט מניח את היסודות לזעקה שבאה מתוך המוסיקה שלהם.

(נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הוא אפילו זמין ברשת, באדיבות שולץ. אם יש לכם 45 דקות פנויות וטוב לכם מדי)

3. משהו לא דומה

אני אוהב את האלבום הזה של נטאשה מאוד מאוד. הוא לא פומפוזי ויומרני כמו "רדיו בלה בלה", וגם לא מושלם בדרכו שלו כמו "שינויים בהרגלי הצריחה". זהו אלבום "קטן" שכולל אסופת שירים מלנכוליים מלאי רגש בגווני קלידים ותופים של סוף האייטיז. מיכה שטרית הוא אחד הכותבים הטובים ביותר שיש לנו (ולא תמיד זכה להערכה הראויה בעיניי), ואילו ארקדי דוכין ידע ללדת אותם מחדש בלחן דרמטי ובשירה כנה שבוקעת מהלב.

יותר מכל, זהו כפי הנראה האלבום הכי עצוב שאני מכיר בעברית (בתחרות מתמדת עם אביתר בנאי הראשון). כל אותו תיעוד בסרט הוא בדיוק החלק החסר בפאזל כדי להבין כיצד נולד כזה אלבום רגשני וזועק. בנוסף, תמיד תהיתי על קנקנה של התמונה המוזרה שבחזית עטיפת האלבום. זוהי אם כן תרומתי הדלה לעניין התיעוד, ומסתבר שהתמונה עולה בקנה אחד עם כל מה שהזכרתי פה קודם לכן.

4. מלנכולי על הגג

סיפורנו מתחיל בשנת 1942. יהודי ציוני יוצא טריפולי בשם רפאל חביב הקים בניין מדהים ביופיו ברחוב שלמה המלך 31-33 בתל אביב. מדובר במתחם בן שני מבנים שמחוברים זה לזה, עם מבואת כניסה משותפת, מדרגות מרשימות, פירי אשפה, בריכת דגים ומזרקה בכניסה. בשנות המלחמה ובאלה שלאחריה, עמד המבנה ריק למדי, עד שהוסב לבית מלון עם הקמת המדינה. במהלך שנות השישים, שכר אותו משרד הבטחון לטובת תפקוד כ"בית החייל". להקות צבאיות ושחקנים רבים התגוררו בו בתחלופה שוטפת במשך כעשור, ביניהם ששי קשת, מירי אלוני, דודו דותן וירדנה ארזי.

בתום תקופת זוהר זו, חזר המבנה לתפקד כמלון דירות. רפאל חביב נפטר, ובנו יעקב השתלט על הבניין לאחר מאבק בין בני המשפחה. רפי חביב (בנו של יעקב, ואחד מבין הנכדים הרבים הקרויים על שם הסב) מספר: "אבי רוקן את המבנה מדייריו, והסב אותו למבנה שתיפקד כמעין בית לקשי יום. היו במקום חדר תרבות, בית תפילה, מקווה וחצר". יעקב חביב לא הצליח לעמוד בתשלומי הארנונה, והיה במאבקים רבים עם הרשויות. כחלק מסכסוכים אלה, החליט להפוך את הבניין למבנה לנזקקים. "הבית הפך למוזנח מאוד. היו הפסקות חשמל לרוב, והיו מים קרים בחורף. בין כל הדיירים נמנו גם חברי להקת 'החברים של נטאשה', שבדיוק הגיעו מהצפון. הם עוד לא היו מפורסמים, לא היה להם כסף והם חיפשו מקום לגור בו".

ארקדי דוכין מוסיף ומספר: "גרנו בבית הזה אחרי שעברנו לתל אביב. הוא נקרא בזמנו 'בית חביב' או 'המלון של יעקב' או משהו כזה. ניהלה אותו משפחת חביב, שהיתה מאוד נחמדה וטובה אלינו, אך מעט מוזרה. הקריטריונים להתקבל היו של אי-הכנסה; זה היה בית למי שסובל ממצוקה כלכלית. אם היית מספיק תפרן ומסכן – התקבלת. היה שכר דירה של 250 ש"ח לחדר, וקיבלנו תמורתו גם חשמל ומים. לא היה כסף לאוכל, שרדנו בקושי, אבל היתה לנו מיטה לישון עליה, מקום להתקלח ואיפה שהיינו יכולים לנגן. היינו גונבים לחמניות ושוקו, וכותבים שירים. בבית הזה החלה הקריירה שלנו, והתקליט שיקף היטב את מה שעברנו בשנה הזו".

"הרגשתי שזה המקום היחיד שהגן עליי באותה תקופה, גם בתור עולה חדש מרוסיה, וגם בתור חדש בתל אביב, הייתי מרגיש מותקף. זו עיר קשה, ונוצרה פה הרגשה של בית. באנו בלי כלום. כל השירים נכתבו גם בהשפעת יעקב, הוא חלק בלתי נפרד מהתקליט הזה. כל שיר שכתבנו היינו משמיעים לו, כל שיר שמיכה היה מדפיס הוא היה מראה לו".

רפי חביב ממשיך: "'החברים של נטאשה' היו מנגנים כל הזמן, ומשמיעים לאבא את השירים. הם היו מתייעצים איתו לגבי חלק מהשירים – מה להשאיר, מה להוריד. כמחווה וכהוקרה לאבא, הם ביקשו ממנו להופיע על העטיפה של התקליט הראשון שלהם. בתמונה רואים את אבא שלי, את שתי האחיות שלי ואת אמא שלי".

ואילו דוכין מצידו מסביר: "זה נראה לנו מאוד נכון ומתאים. ביקשנו לצלם את המשפחה, הם הסכימו וכך היה. צילם אותה הבעלים של המסעדה הזו בים [אבי גנור, הבעלים (עם אשתו עופרה) של מסעדת מאנטה ריי]. הוא היה אז צלם די מפורסם, והגיע לצלם אותם בבניין". בין העטיפות הרבות שצילם גנור, ניתן למנות את 'יחס חם' של דני ליטני, את 'סוף היום' של מתי כספי ואת 'רוק תל אביב' של מני בגר.

הקרדיטים האחוריים. "נטאשה" כתוב בטעות ללא א'; הגיטריסט מיקי הררי נעדר מהקרדיטים באנגלית.

הנכדה לבית חביב על גבי הלוגו

העטיפה עצמה נכתבה ברישול מה. "נטאשה" כתוב לפרקים ללא האות 'א' ולפרקים עם (בחלק הפנימי של החוברת, למשל). גם שמו של הגיטריסט מיקי הררי הושמט מרשימת הקרדיטים באנגלית בלבד, כשכנראה שמדובר בטעות תמימה. דמות הילדה במרכז הלוגו של "החברים של נטאשה" היא אחותו של רפי חביב, והוא ליווה את הלהקה במרבית שנותיה. יעקב חביב עצמו נפטר בשנת 2006, והמבנה עבר לידי הדור הבא. לאחר מספר שנים בהן המבנה עמד ריק, החלו לשקם אותו לאט לאט מתוך כוונה להשיב לו את הדרו המקורי וליישבו מחדש. בסרט "כל האנשים הבודדים" שהוזכר קודם לכן, מתועד גם המבנה (החל מהדקה ה- 33), ואפילו יעקב חביב עצמו מספר על הנטאשות ותקופתם בבניין – שווה צפייה.

5. נאמר כבר הכל

חלפתי על פני המבנה הזה כבר עשרות רבות של פעמים, בהיותו קרוב מאוד למקום מגוריי בעשר השנים האחרונות. יש בו איזה יופי ישן והדר נעלם, אליו לא זכה אף אחד מהבניינים האחרים ברחוב שלמה המלך. השבוע עברתי פעם נוספת ליד "בית חביב", הפעם בלי יעקב, בלי להקות צבאיות, ובלי צלילי פסנתר וגיטרה שבוקעים מהקומה השנייה. הנה כמה תמונות של המבנה לסיום, כפי שהוא נראה היום.

בריכת הדגים, המזרקה והכניסה למבנה

בריכת הדגים (ריקה), המזרקה והכניסה למבנה

מדרגות הכניסה

מדרגות הכניסה

ספסל בנוי ברחבת הכניסה

הכניסה לאחד משני הבניינים

חדר המדרגות

רחבת הכניסה – מבט לכיוון הרחוב

החברים של נטאשה – החברים של נטאשה, 1989. צילום – אבי גנור, עיצוב – פיליפ בולאקיה.

Read Full Post »