Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2011

לרגל יום הבלוג הבינלאומי, אני שמח לתרום את חלקי ולהגיש לכם חמישה בלוגים נבחרים שעשו לי את השנה האחרונה. לא בהכרח קשור למה שאני כותב עליו כאן, אבל פשוט כיף לי לקרוא אותם. אם תרצו, אלה שלוקח הזמן הקצר ביותר מרגע שגוגל רידר מתריע ועד שאני קורא.

תת מודע זמני – הבלוג של עמיחי חסון

אני לא ממש יודע איך התגלגלתי לבלוג הזה, אבל מאז שדרכנו נפגשו אני לא מפספס אף פוסט. עמיחי חסון (מר חסון!) מצהיר על "מוזיקה, ספרות, שירה, קולנוע, אומנות, יהדות, חיים", אבל בהכללה גסה אני יכול לומר שמדובר בשנה האחרונה פשוט בביקורות מוזיקה. אם יש משהו שאפשר לומר על עמיחי, זה שהוא רציני. ואם יש עוד משהו שאפשר לומר עליו, זה שהוא יסודי בכתיבה שלו. הרבה מחשבה, הרבה השקעה ורצון אמיתי להביא התייחסות רצינית לקוראים.

שם הבלוג לקוח משירו של מאיר אריאל, כמובן. עמיחי כותב ביקורות תרבות ל"מקור ראשון" ולעוד כל מיני מסגרות שלא יוצא לי לקרוא. הכיוון המוסיקלי נע סביב אבות מזון כמו אביתר, ברי ואהוד, אבל נודד גם עד נינו ביטון, סיגר רוס, רביד כחלני ויהוא ירון. בלעדיו כנראה שלא הייתי חורש על דודו טסה והכוויתים, או על "נקודת מפגש" של צח דרורי, שמסתמנים בלי שום ספק כשניים מאלבומי השנה שלי עד כה. עמיחי לא מהסס גם לגעת בפן האישי, ולא רק בסקירתי הרחב, וזה כיף גדול.

למתחילים: מזרח תיכון חדש: דודו טסה והכוויתים, כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית, מאיר אריאל לא מת

עטלף: זירת היצירה העירונית של ניוקאסל

הרבה אנשים חולמים על בית בכפר, על דונמים של גינה שלוקח שעות לטפח, על מקום למלא בריכה לילדים במים שאין לנו ועל שקט אינסופי. אולי זה קצת פחות מקובל בימינו, אבל אני בחור עירוני בעליל. כל חיי גדלתי בעיר, עם כל הרעש והצפיפות ומה שנלווה לכך. במסגרת יחסי האהבה-שנאה שיש לכולם עם תל אביב, יש לי הרבה יותר אהבה מאשר שנאה. תנו לי אמפם מתחת לבית, וקפה שפתוח 24 שעות במרחק יריקה ואני מאושר.

הבלוג "עטלף" עוסק בבסיסו בשני נושאים שאני אוהב – אורבניקה ועיצוב. באופן תמוה, נראה שמי שעומד מאחורי המיזם הזה ונותן לו חסות הוא בירה ניוקאסל, קשר שעד היום לא הצלחתי לפצח (אבל לא ממש אכפת לי, למען האמת). יש שתי סדרות כתבות שאני נהנה במיוחד לעקוב אחריהן באתר. הראשונה שבהם היא סדרת הראיונות "זה לא ראיון", שבה משוחחים עם כל מיני אנשים מעניינים ו\או שאני מעריך על החיבור האישי שלהם למושגים של אורבניקה ועירוניות; השנייה היא סדרת כתבות מצחיקה ביותר של הבמאי האדיר אדם ביזנסקי, על סרט חדש שהוא עובד עליו (גם הוא ממומן על ידי…ניחשתם נכון). חוץ מזה יש שם עוד כל מיני פתרונות עיצוביים לעיר ומיצגים אורבניים כאלה ואחרים. אחלה בלוג. שתו בירה!

למתחילים: "זה לא ראיון" עם הטיפוגרף עודד עזר, "זה לא ראיון" עם המאייר אסף חנוכה, פתרונות עגינה לאופניים בעיר, 100 קילובייט דגים (מתוך סרטו של אדם ביזנסקי)

Indexed

מה שהתחיל כפרויקט צד קטן לפני חמש שנים, הפך לבלוג עצום-קטן היום. ג'סיקה האגי מפרסמת באופן רציף גרפים, תרשימי זרימה או דיאגרמות שעזורות לנו להבין את החיים שלנו טוב יותר. יש פרסום מדי בוקר של יום עבודה (שני-שישי), "בזמן שהקפה מתחמם" כהגדרתה. האתר צמח למימדים עצומים בהיבטי תפוצה והוקרה, אבל עדיין שומר על אותו מראה קטן ואינטימי . להתחיל את הבוקר עם חיוך.

למתחילים: קשה לי, תיכנסו ותראו לבד

הכל בראש – הבלוג של עפרי רביב

לעפרי ולי היסטוריה משותפת די ארוכה כשחושבים על זה. במשך כמה חודשים חלקנו את אותו אוהל בטירונות, לפני שהפכו לאופנה ולטרנד בישראל (האוהלים, לא הטירונות). הגשנו ביחד דו"חות מעבדה בפיזיקה בתואר ראשון (עפרי כתב, אני הנהנתי עם פרצוף של מישהו מבין. בערך). והיה גם איזה משהו ששילב מקדחה, עוף קפוא ועפרי בבוקסר, שאני לא אצליח להסביר למי שלא היה שם (ועפרי בטח ירביץ לי אם אני אנסה). הרבה שנים כבר עברו מאז. דרכנו די התפזרו, אבל עדיין יוצא לנו להפגש באירועים חברתיים כאלה ואחרים מפעם לפעם. רשמית, הוא עמוק בתוך מסלול ישיר לדוקטורט במדעי המוח בתכנית מצטיינים באוניברסיטה העברית. בפועל, הוא עושה עוד אלף ואחד דברים. בעבר הוא היה שותף לפיתוח של סטארט-אפ תוכנה. בשנתיים האחרונות הוא עמל על מיזם מדהים שנקרא כנסת פתוחה (תנו הצצה!), שכולל ריכוז וניתוח של פעילות הכנסת – הדברים שמתחת לפני השטח: האם מי שהצבעתם לו בבחירות הלך בעקבות המצע המפלגתי, או שהוא יצא פארש וסגר כמה דילים? מי מחוקק מצטיין? במה עוסקות כרגע הועדות השונות? הכל מונגש לציבור, פשוט כי זה נכון וחשוב (וכי לא תוכלו לדלות את כל אלה מאתר הכנסת בלי לחתוך ורידים).

ומעבר לכל זה, הוא מוצא לנכון לכתוב לבלוג שלו "הכל בראש", שעוסק במחשבות שלו על כל מיני נושאים שמעסיקים אותו כרגע. "מדעי המוח, תכנות, חברה, כלכלה, זכויות יוצרים וכל דבר אחר שעובר לי בראש", הוא מסביר מתחת לכותרת, והכל מעניין. לא השתכנעתם?

למתחילים: הפופוליזם הזול של מירי רגב במחאה החברתית, על מלחמתו של האקר צעיר נגד סוני בתחום זכויות היוצרים ולמה זה חשוב לנו, הכתם העיוור (או: למה המוח שלנו עובד עלינו בעיניים), למה בטר פלייס לא יביאו בטר פלייס

Inspire me now

אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה באמת בלוג. אולי יותר טאמבלר. או טאמבלוג (בטח יש לזה שם בגיקית מדוברת). בכל מקרה, Szymon Błaszczyk (תרשמו לעצמכם בצד, השם הזה יכול להציל אתכם במשחק הבא של שבץ נא) הוא בחור פולני שמתמחה בחווית משתמש, או מעצב תעשייתי לשם הפשטות. Inspire me now הוא אוסף תמונות בלתי נדלה של עיצובים תעשייתיים מעניינים. כבר יותר משנה שאני עוקב אחרי התמונות שם, והן פשוט מרהיבות בזו אחר זו. מדובר בעיצובים מכל העולם, מתעדכנים ברמה היומית ונעים על התפר בין מדהים, מטורף ומצחיק. שילבתי כמה תמונות נבחרות כאן בפוסט, בשביל הפאן.

למתחילים: שיטוט אקראי, תנסו לבד

ואחד קטן-גדול לסיום:

את עונג שבת הוצאתי מהרשימה הזאת בכוח, אך ורק כי כנראה שרובכם המכריע כבר מכיר. גיאחה כותב על מוסיקה, תרבות ודברים שקורים (יש למישהו הגדרה יותר טובה?).  הכתיבה מקיפה במיוחד (אין לי מושג מתי הוא מספיק לדלות את כל המידע הזה) אבל מאוד עניינית, ועדיין מצליחה להיות מעניינת. ומעל כל אלה, הכתיבה היא עצמאית במובן הכי רחב ש"עצמאי" יכול להיות, ובכך גדולתו של האתר בעיניי. עצם העובדה שיש לו כזו תהודה, זו תעודת כבוד לו ולנו. נוסף על כל אלה, הוא גם מסתמן כאיש ממש נחמד. כיף גדול.

קריאה מהנה, וחג שמח לכולם! שתפו אותי במה שאתם קוראים.

Read Full Post »

רונה קינן / המראות ונחיתות, 2011

"עטלפים עפים נמוך כשהעיר שלך נרדמת
ואף אחד לא מחכה בחדרים החשוכים
אתה צונח בחיוך אל התהום המתנשמת
ולא אכפת לך בכלל
אם הדברים הם הפוכים

מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש בשיא הלילה
מתגלה כלא יותר ממלצרית בהמתנה"

מתוך "עטלפים עפים נמוך"

 קודם כל: שימו פליי (הקסם בהתגלמותו. שלמות!)

דבר העורך:

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על רונה קינן. מזה עשור עוד מעט, קינן היא אחת היוצרות שאני מחכה בסבלנות למוצא פיהם, תמיד.

ובכל זאת, אולי קצת מפתיע שהעטיפה הראשונה שאני כותב עליה היא דווקא זו שלא התאהבתי בה מהרגע הראשון. בלי טיפת דמיון בין העטיפות, לכל אחת היה הקסם שלה – האיורים המופלאים (ממש ממש) של רותו מודן; החלום הנוסטלגי שהיה ואיננו בעטיפת שירים ליואל (שציירה אחותה שלומציון); אפילו רונה אוחזת בתקליט של מהאליה ג'קסון – כל אחת מהן נראתה לי נהדרת מהרגע הראשון שראיתי אותה. את העטיפה הזו, פשוט לא הבנתי. בינתיים הספקתי לעיין לא מעט בחוברת, לשמוע את הדיסק הרבה מאוד פעמים, והדיעה שלי הולכת ומשתנה. עם הזמן, אני מחבב אותה יותר – משהו באפלוליות של האלבום מתחבר עם העטיפה השחורה. או שאולי הצילומים הליליים המסתוריים מתחברים לי עם הטקסטים המעורפלים משהו. מה שבטוח, זה שהדיסק הזה היה צריך לצאת בחורף.

יש שיאמרו שאמנות זו אמנות, ותמיד יש מי שיאהב ומי שלא. לעומת זאת, בהחלט יש כזה דבר עיצוב טוב ועיצוב לא טוב. אני לא יודע מה קדם למה אצלי בעיכול האלבום הזה, אבל העטיפה והתקליט שזורים זה בזה, ונכון למועד כתיבת שורות אלה אני כבר מתקשה להפריד בין השניים. שיחה עם הצלם עמית ישראלי על תהליך גיבוש הקונספט ומעבר על חלק מהחומרים המצולמים הוסיפו לי את הפרספקטיבה הנדרשת כדי להבין עוד יותר. מוצלח? אני חושב שכן. הלך בקלות? לא. כמו כל תקליט של רונה, אם תרצו.

מעקב ומציצנות. מתוך סשן הצילומים

במה מדובר:

"המראות ונחיתות" הוא אלבומה הרביעי של קינן, והוא בבסיסו אלבום להקה. ynet הגדילו לעשות ופרסמו יומן הקלטות מצולם שמתעד את העבודה על האלבום בשלב ההקלטות שלו (יותר משזה היה מפתיע, זה היה מבורך ועורר חשק לבאות). כרגיל, נדרשות מספר השמעות של האלבום על מנת להכיל ולעכל אותו, והוא אלבום שגדל משמיעה לשמיעה. מה שבהחלט אפשר לזקוף לזכות התקליט הזה הוא החבורה המלוכדת שלקחה בו חלק. רונה יוצרת ומתמידה כבר כמה שנים עם אותו הרכב נגנים (תלמודי-רנרט-ויץ-שפריר), ועם יזהר אשדות שמנצח מעל הכל ועשה עבודה מצוינת כמפיק של האלבום הנוכחי. שני כוחות חיזוק בתקליט שאני לא יכול שלא להזכיר הם דויד פרץ ויהוא ירון הנהדרים, שתרומתם לאלבום היא יותר ממורגשת (לראיה פשוט תקשיבו ל"הקולב" או ל"הפרש המהורהר", בהתאמה).

האלבום יצא גם במהדורה מורחבת, שכוללת מס' שירים נוספים לא קשורים שהופיעו במהלך הדרך. אני חושב שאת רובם הכרתי קודם לכן (החידוש ל"סוף העונה" של גלי עטרי מתוך "עבודה עברית" הוא המוצלח שבהם, בעיני), אבל האמת שהם קצת פוגעים באותו אוסף של שירים שמרכיבים אלבום שלם. כשאני משחזר עכשיו, אני זוכר שהרגשתי אותו דבר על דיסק הבונוס שצורף ל"עיניים זרות" (וגם ל"עיר" של שלומי שבן, אגב). מתקליט לתקליט, רונה מצליחה ליצוק יותר תוכן למסגרת של אלבום שלם (השיא כמובן ב"שירים ליואל" בהקשר הזה), ואני מתחבר לגירסה המצומצמת שלו קצת יותר.

מתוך חוברת האלבום

אז איך האלבום החדש? אם אתם מקווים לאיזו מהפכה, לפריצת דרך או לשינוי כיוון, כנראה שתתאכזבו. רונה מספקת עוד מהחומר שהיא יצרה עד כה, סוג של רוק-פולק עברי אם צריך לתת לזה כותרת. ושלא תבינו אותי לא נכון – זה עדיין יותר טוב מרוב מה שמסתובב כאן, וזה אלבום רביעי ברציפות שהוא לא פחות ממצוין. קינן יוצרת לטווח ארוך, תישאר איתנו עוד הרבה זמן (אני מקווה) ותמשיך לייצר קו איכותי, אינטליגנטי ומאתגר את האוזן. הטקסטים, כרגיל, מופלאים. השירה עדיין מוקפדת ומדוקדקת. מי שמצפה ממנה לצאת מהשליטה המלאה שבה היא נמצאת, מרביצה גיטרות ונותנת למוזיקה לסחוף אותה ולא להיפך, לא ימצא את כל אלה באלבום החדש (עוד לא החלטתי עם עצמי אם זה באמת דבר רע). מצד שני, מי שהתרגש עד דמעות ב"מבול" או ב"עיניים זרות" באלבומים הקודמים, כנראה שימצא פינה חמה גם לתקליט הנוכחי. ואם המפוחית של דויד פרץ ב"מעשנים בשרשרת" לא גרמה לכם לרצות לחבק מישהו, לכו תחפשו דיסק אחר לשמוע.

אז ככה:

העבודה על עטיפת האלבום היתה תהליך יחסית ממושך, והיא פרי שיתוף הפעולה של המעצבת מיכל סהר ושל הצלם עמית ישראלי (שאוזכר כאן כבר כמה וכמה פעמים, ולראשונה גם משתתף). "שמעתי די הרבה את האלבום, ולשמחתי היה לי זמן להתעמק בו לפני העבודה על העטיפה", מספר ישראלי. "נפגשתי עם מיכל [סהר] אולי פעמיים או שלוש עד שהתכנסנו על רעיון. די מהרגע הראשון היתה שפה צילומית שרצינו לשמר – לילה, מתח, משהו קצת מציצני. היה ברור שזה לא הולך להיות צילום שבו היא תיישיר מבט או תתבונן למצלמה, אלא משהו יותר נונשלנטי, מתבונן מהצד."

עם הזמן, התגבש לו הרעיון הסופי. "מי שפיצחה בעצם את הקונספט שנבחר בסופו של דבר היתה מיכל לדעתי, והוא הנושא של 'מעקב'. את ההמראות והנחיתות לא רצינו לקחת לכיוון של מישהי שנוסעת לפגוש אהוב בשדה, אלא יותר 'צריכה להגיע לאנשהו', מסתורי, היצ'קוקי, לילה, אווירת מתח, אי נוחות. קצת פיפטיז". הקו הכללי הזה יצר תוואי ליום צילומים שהחל בשעות הצהריים ונמשך אל תוך הלילה. "חיפשנו מקום לצלם בו. נפגשנו בדירה של רונה, שהיא דירה מיתולוגית של אבא שלה ושל המשפחה, עם הרבה נוסטלגיה ופריטים ישנים, והיה פשוט ברור שצריך לצלם כאן. חלק מהאביזרים שרואים בחוברת – גלובוס ישן, מודל של אוטובוס וכו' – את חלקם הבאנו איתנו, אבל לא מעט היו אצלה בבית מלכתחילה והשתמשנו בהם לסשן הצילומים".

מתוך חוברת האלבום

ישראלי עובד בעיקר כצלם אופנה, יותר מאשר עטיפות אלבומים (על אף רפרטואר עשיר למדי). "בדומה לצילומי אופנה, במקרה של העטיפה הזו דווקא היה צוות של ממש – שיער, איפור, סטיילינג וכל השאר – ואפשר היה ממש לבנות את הדמות שרצינו. כשצילמתי את "עיר" [של שלומי שבן] למשל, היינו רק הוא ואני, והסתדרנו שנינו כפי שאנחנו. התחלנו את הצילומים אצל רונה בבית, עברנו לצילומי כביש מהיר וצילומים במכונית, כמה צילומים על הגג. מיכל הסתובבה באותה תקופה עם מצלמה והשלימה תמונות, בין היתר של מטוסים ושדה תעופה. אני לא זוכר כמעט סשן עם כל כך הרבה תמונות שצילמתי כמו לעטיפה הזו".

על מנת לחזק את המוטיב הלילי והאפל, כל דפי החוברת שחורים וכל הצילומים בשחור ולבן בלבד. "יש תמונה אחת שאהבתי במיוחד מיום הצילומים, תמונה ספק מהורהרת, ספק מעורערת של רונה, כשהיא שותה מספל של אלביס. היה משהו באירוניה של התמונה שאהבתי, וחשבתי שהיא צריכה להיבחר כעטיפה, מה שלא קרה בסופו של דבר והיא נשארה בחוץ. אני עדיין ממש אוהב את התמונה הזו".

רונה ואלביס

רונה קינן, "המראות ונחיתות", אן. אם. סי., 2011. צילום – עמית ישראלי, עיצוב וצילומים נוספים – מיכל סהר.
 
 

Read Full Post »

איה כורם / לאלף את הסוסים, 2011

"שוכבים, מתפקעים בצחוקים חנוקים, על מזרן שעל הרצפה.
איך מצאנו פתאום את הנחש במקלחת. היה חם ולך לא אכפת
ומוסיקה מוסיקה מבחוץ או אתה מנגן אני שרה,
שירים באנגלית, או כל מה שאחליט, או כל מה שנתפס בגיטרה.

ואני זוכרת אותך יחף ושמח, מזמזם בזיוף חינני.
ביום זו השמש, בלילה – ירח, בזמן שנשאר זו אני,
כי בכל הסיפור היפה שלך, אני רק איזה פרק קטן,
אל תיסע מכאן"

מתוך "דבר אחרון"

 קודם כל: שימו פליי (כבר אמרתי כמה טוב שיש לנו בנדקמפ?)

דבר העורך:

"לכתוב פוסט על איה כורם בלי להזכיר את חבורת רימון זה ענייני אך מאתגר; כמעט כמו לכתוב על קרולינה או על עינב ג'קסון כהן בלי להזכיר את הרעמה שלהן"

[אני, אוגסט 2011]

הצד האחורי של הבניין שבו גדלתי פנה לעבר גבעה תלולה מאוד, וכל מה שהפריד בינה לבין הדירה שלנו היה 2 מטר בקושי. אפשר היה להגיע לשם בדרך לא-דרך כשמקיפים את הבניין ומטפסים על ערימות של חול. פינה נסתרת מתחת לבית, שרק מי שהכיר היה יכול לגשת לשם. אני חושב שלא הרשו לי לטפס לשם כשהייתי ילד, אבל לשמחתי אפשר היה להציץ מעבר למרפסת הכביסה שלנו. כשהייתי בן ארבע – הסקרנות אכלה אותי כנראה – איכשהו הצלחתי להרים את עצמי אל מעל למעקה, כדי להציץ ולראות מה באמת מסתתר למטה. כשקפצתי חזרה לרצפה, דפקתי את הראש במעקה ושברתי שתי שיניים. במשך כמעט שנתיים, עד שעבר הקטע של שיני החלב, הייתי מחוסר שיניים קדמיות.

זה הזכרון הראשון שאני זוכר מעצמי, שהשאיר לי כנראה גם איזו טראומה קטנה. במשך תקופה ארוכה, די פחדתי להתקרב למעקה המרפסת (אולי ההורים שלי פחדו, יש מצב שהכל מתערבב לי). היום, המעקה מגיע לי בקושי למותן וכל החששות נראים לי די מגוחכים. כמו כשחוזרים לבקר בבית הספר היסודי שלך כשאתה כבר מבוגר. הכסאות והשולחנות, איזור המשחקים, המסדרונות, אולם ההתעמלות – כולם נראים ממש קטנים. גם המחנכת מגיעה לך בקושי לכתף. השינוי החד בתפיסה של המקום, בזכרון שהיה לך ואיננו, תמיד מעבירה צמרמורת נעימה ומעלה חיוך נבוך. ככה לא נראה המקום הזה. הכל פה פיצי.

עטיפת הסינגל "לאלף את הסוסים"

לא עקבתי יותר מדי אחרי המוסיקה של איה כורם עד היום. דווקא ידעתי לספר לכם שיש לה בלוג לא רע, יש לה טעם טוב במוסיקה ושסדרת הכתבות שלה על הוצאת תקליט באופן עצמאי היא פשוט קריאת חובה מרתקת ומעוררת השראה, גם ללא-מוסיקאים שבינינו. לפני שנה התפרסם בבלוג שלה פוסט מיום הצילומים שיועד לעטיפת האלבום הקרב ובא. חוץ מזה שנראה שעשו שם גירלז-דיי קשה מחוץ לעיר, האווירה והתפאורה הטבעית נראו לא מכאן. משהו בפרופורציות מוזר. הכל קטן מדי, וקיים אבל בעצם לא קיים באמת. כמו עליזה בארץ הפלאות, גם איה כורם נראתה גדולה מדי ביחס לתפאורה סביבה (המוזרה גם ככה). האלבום החדש יצא לפני כחודש ויש בו לא מעט רגעים של יופי – "הנה שוב" המשמח ואף קצת פ'אנקי, "דבר אחרון" הנעים והעדין ו"סיני, ניו יורק", שהוא באמת שיר מקסים.

אבל האמת, שפשוט ממש רציתי לדעת איפה הוא צולם.

במה מדובר:

"לאלף את הסוסים" הוא אלבומה השלישי של איה כורם, אחרי שני אלבומי סולו, מספר שיתופי פעולה עם מירי מסיקה וגרסת כיסוי ל"ערב ב' כסלו" של ערן צור (במסגרת "עבודה עברית"). בניגוד לשני האלבומים הראשונים, העבודה על התקליט השלישי נעשתה ללא גיבוי של חברת תקליטים גדולה. מי שסייעו בעיבודים ובהפקה הם גיל לואיס ותומר אדם לנציגר, שהקנו לאלבום סאונד יותר מגוון, עשיר ועדכני. מתוך האלבום שוחררו הסינגלים "לאלף את הסוסים", "רונה אומרת", "שש ועשרים" ולאחרונה חידוש ל"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי.

אז ככה:

"האלבום הזה, בעצם, מוקדש לכל סוסי הפרא שלי, לכל המפלצות מתחת למיטה, לכל הדברים שהייתי רוצה להיות ואני עדיין לא. יש מעט מאוד דברים שאני יכולה לשנות, בעולם הזה, באנשים וגם בעצמי, אבל איכשהו אני ממשיכה לנסות."

[איה כורם, יוני 2011]

על הסט

"הקונספט שבאתי איתו לרוני [כנעני] הצלמת ואסי אבין המעצבת, היה משהו שנראה לא מכאן, שלא ברור איפה צולם", מספרת כורם. "לא רציתי עוד עטיפת נוף אורבני שכולנו מזהים איפה צולמה, או עטיפת 'נערת הכפר רצה בשדה' ששכיחה בתקופה האחרונה במחוזותינו. היה לי ברור שאני רוצה תמונה על העטיפה, שאם כבר אני חלק ממנה, אני לא חלק מהותי. גם רוני וגם אסי שמעו את האלבום לפני תחילת העבודה, או לפחות חלקים גדולים מתוכו והבינו שמדובר באלבום 'אחר', מבחינתי. שהעטיפה שלו חייבת לייצג את השונות הזו. מבחינת אווירה – לא מדובר באלבום אקוסטי, אבל גם לא באלבום אלקטרוני וקר. היינו צריכות יחד למצוא את האמצע".

העטיפה, תמונות האלבום והתמונות שנלוו לסינגלים צולמו בקיבוץ עין חרוד בעמק בית שאן. "רוני כנעני, הצלמת, ביקרה שם פעם והראתה לי תמונות של מקום משונה, מלא בדגמים מושלמים של בתים שונים, בגובה מטר וקצת – בערך חמישה או שישה. ביום הצילום עצמו גילינו שהזיזו אותם, ונשאר שם רק מודל אחד – של הבית שבתמונה. עם זאת, מצאנו שם את הגלגל הענק הזה, שהסירו ממנו את המושבים, ושכפי הנראה נבנה ע"י אחד מחברי הקיבוץ". כורם מספרת על עוד מיני תגליות משונות שנתקלו בהן באתר הצילומים – סירה, מגדל תצפית קטן ועוד הרבה דברים שלא היה מקום אחר לשים אותם".

על הסט

על התפאורה ששימשה לצילומים מספרת כורם: "רוב הדברים פשוט חיכו לנו בלוקיישן והשתעשנו איתם שם. את הדוב מצאתי אחרי שרוני ביקשה להפוך את הסיטואציה לעוד פחות מציאותית ויומיומית. חיטטתי במחסני התלבושות בעיר, עד שמצאתי את מה שמצא חן בעיני. כולם חושבים שזו אני בתוך הדוב, אבל מדובר באסי, המעצבת. כמו כן, כולם בטוחים שמדובר בעבודת פוטושופ – מידות הגלגל לא מסתדרות להם, אבל לא – לא נגענו". 

"]

אחד הבתים המיניאטורים בעין חרוד, שהגיעו עשרות שנים מאוחר יותר לעטיפה של איה כורם. יה מאן! (באדיבות ארכיון עין חרוד - מאוחד)

תוספת קטנה שלי: בבירור נוסף שערכתי, עולה כי הגלגל הענק נבנה לרגל "יום הילד" של הקיבוץ בשנת 1971. ההשקעה היתה עצומה. בחלק מהקיבוצים היה יום זה לחג של ממש, שחברי הקיבוץ נערכים אליו במשך תקופה ארוכה. למרות שבאמת באמת ניסיתי, לא הצלחתי להשיג תמונה שלו מאותם ימים. מי שרוצה להתענג על פיסת נוסטלגיה או להתרפק על ימים עברו, מוזמן לקרוא את סקירתה של עינת אמיתי על יום הילד בקיבוצים, שכנראה תעלה על פניכם חיוך – אודות בנייה של לונה פארק, גלגל ענק מונע על ידי טרקטור, קרונות רכבת, אווירון ואפילו רכבת הרים, בהשקעה שקשה לדמיין בעולם המהיר שבו אנחנו חיים.

ואנקדוטה קטנה לסיום – באלפיים העותקים הראשונים של "לאלף את הסוסים" נפלה טעות ברשימת השירים שעל העטיפה האחורית (פריט אספנים!). הקוראים החרוצים מוזמנים לגלות בעצמם :).

איה כורם, "לאלף את הסוסים", היי פידליטי, 2011. צילום עטיפה – רוני כנעני, עיצוב – אסי אבין.
 
 

Read Full Post »