שלומי שבן - מגדל הפזמון, 2009
"כל חברי עזבו, יש לי מעט שיער
כואב לי במקום הזה שפעם שר
ואני מת להתאהב
אבל מן הון להון
רק משלם שכר דירה יום-יום
במגדל הפזמון
שאלתי את שמוליק קראוס
כמה בודד זה עוד יהיה
שמוליק קראוס לא ממש עונה
אבל שמעתי אותו משתעל המון
מאה ותשע עשרה קומות מעלי
במגדל הפזמון"
מתוך "מגדל הפזמון", בתרגומו הנפלא של קובי מידן ללאונרד כהן
קודם כל: שימו פליי
דבר העורך:
(דרוזית מהגליל כתבה את הפוסט הזה, אגב)
אחד האמנים שאני יותר מעריך במוסיקה הישראלית הוא שלמה גרוניך. מעבר ליכולותיו המוסיקליות המדהימות, לפריון ולתעוזה היצירתית הנדירה, גרוניך לא מפחד לגשת למקומות הפחות קלים והיותר מאתגרים. "מאחורי הצלילים" הוא אחד האלבומים החשובים ביותר שיצאו כאן מאז ומעולם, והוא רק משתבח עם השנים. "קצת אחרת" הוא יצירה נהדרת שליופיה ולחריגותה יש מעט מתחרים, אם בכלל, בתקופה שבה יצאה. ול"צמר גפן מתוק", תקליט א-ד-י-ר, הייתי כותב כבר מזמן פוסט אלמלא ספי מטיוק (שעיצב אותה) היה אומר לי שהוא פשוט שכח שהוא עבד עליה לפני שלושים שנה ושאין לו שום זכרון מכל העניין.
ובכל זאת, לא התבלבלתי בזמר. למה אני מספר לכם את זה? כי את "רוזה מרציפן", קלאסיקה גרוניכית אמיתית, שמעתי לראשונה בחיי בוקעת דווקא מפיו של מר שבן בהופעה במרתף 10 בחיפה, שנה לפני צאת האלבום המדובר. אין לי מושג איך פספסתי את השיר הזה עד אותו שלב, אבל כמעט היו לי דמעות בעיניים מרוב יופי. הטקסט (של שולמית לפיד) מצמרר, ופרפורמר כמו שלומי יודע לעמוד על הניואנסים הכי דקים ולדייק בהגשה. כאילו אני היחיד בקהל, ופנס קטן מאיר את שבן שמנגן רק בשבילי. יחד עם זאת (ועם הקדמת הפסנתר האלמותית של רוזה), הרגשתי שהוא פשוט עושה מה שהוא רוצה, מנגן מה שמתחשק לו, ומי שלא רוצה להצטרף, שיישאר בחוץ.
בעבודה קשה, שהיא הרבה מעבר לשני האלבומים הראשונים שלו, הגיע שבן למעמד של מוסיקאי שיכול להרשות לעצמו (כמעט) הכל. עם אקסטרה כשרון, חוש הומור ופרפורמריות שאין כמעט שני לה בקרב בני דורו, מצליח שלומי להוביל קו איכותי אך נגיש לקהל הרחב ובהרבה חן. למרות זאת, כששמעתי לראשונה את "מגדל הפזמון", קצת התאכזבתי. אולי כי קיוויתי לעוד כמו "עיר" המופתי, שיצא שנתיים קודם לכן. בלי הפקה מרשימה, פחות נגיש וקליט, והרגיש כאילו שלומי מנגן לבד, בפסנתר לעצמו. האלבום ה- 2.5 שלו, אם תרצו.
לאחרונה חזרתי אל התקליט הזה, והאזנתי לו קצת אחרת. הוא עדיין נשמע לי כמו מישהו שמנגן לעצמו ועושה מה שבא לו, אבל פתאום התחוור לי שככה זה כנראה הרגיש לראות את גרוניך לפני שלושים ומשהו שנה. לדאבוני הרב, "רוזה מרציפן" לא נכנס בסוף ל"מגדל הפזמון", אבל תוכלו לשמוע אותו כאן בגירסה משותפת לגרוניך ולשבן. אני עדיין מעדיף את המקור לרוב השירים, אבל אולי זה רק כי התרגלתי ואני קצת מקובע. ימים יגידו, אבל עוד שלושים שנה (הוא יישאר איתנו, כמו שזה נראה עכשיו) אני חושב שיביטו על התקליט הזה ויגידו שבנקודת המפנה הזו, שלומי שבן לא פחד והלך עם האמת שלו. ולמרות שצריך ביצים גדולות כדי להוציא דיסק קאברים בשלב הזה בקריירה, אני בטוח שהוא ממש, אבל ממש נהנה לעבוד על התקליט הזה. שם, במגדל הפזמון.
בשבוע שעבר נישא שלומי שבן לבחירת ליבו, ואני מברך אותו במזל טוב, ושיביא מלא שלומצים קטנים לעולם, ומעניק לו פוסט שרציתי לכתוב כבר מזמן. היי, אני אפילו מוכן למחול לו על שלא בחר להופיע אצלנו בסלון.
עפ"י 'דאווין של שיר מחאה'. אני לא מתיימר להסביר
במה מדובר:
האלבום "מגדל הפזמון" הגיע בעקבות סיבוב הופעות אינטימי בשם "ספר השירים שלי", בו הציע שבן (בליווי פסנתר בלבד) עיבודים חדשים לשירים של אחרים. לאחר שהתגלגל עם מספר הופעות באותו סיבוב, החליט לתעד ולהקליט אלבום ברוח הופעה זו. האלבום הוקלט אף הוא באווירה אינטימית בשבדיה, באולפן שמתמחה בהקלטות פסנתרים (אליו הגיע בהמלצת החצוצרן אבישי כהן). מי שהצטרף אליו להקלטות היו אסף תלמודי, שמלווה אותו מספר שנים, וכן המנהל מיכאל תפוח. בראיון לעכבר העיר מספר שבן שהעיקרון המנחה שלו היה "אלבום בהופעה באולפן בלי קהל". את השירה והנגינה הקליט במקביל. "אני לא יודע אם זה נשמע כמו הופעה, אולי יותר כמו מישהו שר ומנגן בחדר. וזה מה שרציתי, את הקריסטליות של הרגע".
באלבום זה מציע שבן גירסאות אישיות לשירים של רנדי ניומן, של לאונרד כהן, של ז'אק ברל ואף של מאיר אריאל ושל הבילויים. לפני כשנה הגיע "מגדל הפזמון" למעמד של תקליט זהב.
סקיצה נהדרת שלא נכנסה לעטיפה (עפ"י 'החיים שלי טובים')
אז ככה:
החוברת שמלווה את האלבום כוללת איורים בשחור על גבי לבן של שבן ושל אימאג'ים נבחרים מתוך הטקסטים אותם עיבד מחדש, וניתן לדפדף בה באתר של דורון עדות. מי שאחראית לאיורים היפים היא המאיירת בתיה קולטון, שבאמתחתה מספר רב של ספרי ילדים, וגם הדברים המקסימים שכאן. "שלומי פנה אליי כיוון שרצה כי את שיריו יעטרו ציורי קומיקס, מלווים בבועות דיבור מתוך מילות השירים", מספרת קולטון. "כל הרעיון נבע סביב השיר 'מגדל הפזמון' – מגדל שמאכלס את כל היוצרים".
ידעתם שבסין בלוויות נהוג לרקוד? (עפ"י שגר-פגר)
מכיוון שהאלבום מכיל גירסאות אישיות לשירים של אחרים, עלה הרעיון לשלב את שבן עצמו באיורים עצמם. "שלומי הציע שדמותו תופיע בכל שיר, בכל פעם בתפקיד אחר, ואכן דמותו של שלומי מופיעה בחלק מהאיורים. לאחר כמה סקיצות, שלומי ואני הרגשנו שזה לא מספיק טוב, שהרעיון מילולי מדי והוא מחליש את הדימויים – כלומר הוא מפרש אותם יותר מדי". לכן שולבה דמותו רק בחלק מן האיורים, וללא תוספות טקסט. "לאחר שסיימתי את הציורים, החלטנו שנשאיר אותם בשחור-לבן, בהתאמה לאווירה האינטימית של האלבום".
עם הזמן, נתגבש הקונספט לעטיפה, היא החלה לקרום עור וגידים וקיבלה מימדים נוספים של עומק. "רעיון העטיפה היה כבר המשך טבעי לשרשרת הדימויים שקדמה לו – בעיקר לציור של מגדל הפזמון. איור זה הוא מעין פאראפראזה על סחיבת פצוע משדה הקרב, או פינוי אלגנטי מתוך כבוד אחרון לאמן שמשאיר אחריו משהו בשבילנו. על העטיפה [הקדמית] מסתובב האמן הנודד עם פסנתר אלונקה, מוכן לפרוק אותו בכל עת כחייל נאמן לקהל מאזיניו".
העבודה המשותפת על האלבום לא היתה קלה לשניהם. "תוך כדי תהליך העבודה קרו לשלומי ולי אסונות קטנים וגדולים. לשלומי נתפס הגב בצורה חמורה. לי היתה התקפת צרעות בתוך הבית מתוך קן שבנו על חלוני, וכלבתי האהובה נפטרה. כל התירוצים שאנו מעלים על דעתנו בשעת עבודה כדי להתחמק ממנה קרו באמת. מאוד נהנתי לעבוד עם שלומי", היא מסכמת. "הוא יוצר נפלא וחכם".
שלומי ופסנתר האלונקה (לחצו להגדלה)
סיפור, כיסוי. 