Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘1976’

אריאל זילבר / רוצי שמוליק, 1976

"בוא ונחפש את האבות
בוא ונתעטף באהבות
בוא ונצטרף לשמש העולה
כל כך גדולה.

נעצום עיניים רק ליום שלא נראה
איך גואים המים, איך חכם טועה,
נצטרף לשמש העולה כל כך גדולה
יש, עוד יש, שמיים
יש שלי, שלה
או כולה…"

מתוך "שמש, שמש"

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

יש לי הכבוד לארח כאן במסגרת סדרת "אורח לרגע" את בועז כהן, שעורך ומגיש ב- 88FM את התכנית "רוקר טוב" מדי בוקר. אני מאזין מעט מאוד לרדיו, אבל כהן הוא היחיד שאני מקפיד לשמוע כבר שנים כל בוקר בדרכי לעבודה. הידע שלו עצום, הבחירות של השירים לא סטנדרטיות, בלי פלייליסט, עם הרבה מוסיקה עצמאית והרבה נון-קלאסיקות נהדרות שכולם כבר הספיקו לשכוח מהן – כל מה שהופך את כהן (ואת התחנה) לחביבים עליי. ונוסף על כך – הבלוג "לונדון קולינג" שלו (במחווה לקלאש או מהיותו אנגלופיל – אני מנחש ששניהם) הוא מרגש ומרתק כאחד, ואני ממליץ לכם לבקר בו בהזדמנות.

שמחתי מאוד שהוא נעתר לבקשתי, והוא בחר לכתוב בדרכו האופיינית על "רוצי שמוליק" של זילבר. בועז – המקלדת שלך.

דבר האורח:

בעיני זו העטיפה היפה ביותר לתקליט ישראלי כלשהו.

לוחות העץ של הצריף, אפרפרים-סגלגלים. תריסי העץ הירקרקים חיוורים פתוחים לרווחה. המתבונן בעטיפה מוזמן להביט פנימה. הנה החלון והנה אריאל זילבר, בפנים, ליד הפסנתר השחור. ידיו מונחות על המנענעים. המיקרופון מולו, אבל הוא לא שר, הוא מרוכז בנגינה.

אני אוהב אהבת-נפש את העטיפה הזו של "רוצי שמוליק", תקליט הבכורה של אריאל זילבר כסולן, רגע אחרי יציאת התקליט של תמוז, להקת האם שלו, זילבר הלך להוציא את יצירתו העצמאית, שהיתה כל מה שאתם רואים בצילום. רוח חופשית, טבעית, מרדנית, ישראלית מאוד. פשוטה. נטולת כל פוזה.

הנה כי כן: כל מה שאני אוהב בזילבר האיש וביצירתו יש כאן, בצילום הזה. במובן הזה הקנקן הוא מה שיש בתוכו. אחד-על-אחד. הפשטות, הצניעות, הנונשלנטיות הכנה. אין לי הוכחה, אבל אני מאמין באמונה שלמה שזילבר לא הרגיש כשצילמו את הפריים הספציפי הזה, שנבחר בסופו של דבר להיות עטיפת האלבום שלו. יש משהו מאוד טבעי באופן שהוא מנגן, יושב, בחולצת פסים אופיינית מאוד לשנות השבעים, גופו רזה, פניו חלקים למשעי. זהו אריאל זילבר של בטי בטי בם, בואי נלך לים, של רוצי, שמוליק קורא לך ושולח אלף נשיקות, אריאל זילבר של אני-ראיתי-ברוש, ובחמש-קם-צייד, אריאל זילבר היוצר הענק, המגיש המקורי, הישראלי מאוד, עדיין חילוני, לא פוליטי, לא טרחני, לא סהרורי.

הפשטות החשופה הזו עומדת בניגוד כה משווע ומרעיד לעטיפות אלבומים עכשוויים, שלעטיפה הזו נוסף ערך מוסף. שימו לב לטיפוגרפיה. אריאל זילבר. נקודה. רוצי שמוליק. השם בשחור. שם התקליט בכתום.  מאוד ברור. לא מתחכם. ישיר. הוגן.

השנה היא 1976 ואני בן 12 וחצי, עומד בחנות התקליטים סטודיו ONE ברחוב אלנבי בתל אביב, ואני סקרן מול העטיפה הזו, שנותנת לי תחושה של תפוז מקולף בפה, של סנדלים והליכה לאורך הטיילת, עם הרוח המלוחה המגיעה מהים ועם השמש שמש באה בימים, שוקעת בים התיכון, ואני לוקח את התקליט הזה, ואוסף אותו לחיקי, ויוצא אל הרחוב הראשי, והולך ומסתכל על העטיפה, הולך ומתאהב, והולך ומתאהב, עד לאוטובוס, קו 71 לגני תקווה, ומאז חלפו ועברו 35 שנים, וזילבר התחרד ואוחז בדעות מחרידות, והוא זקן ומזוקן, ועדיין אני אוהב אותו ואוהב את תקליטו, שהוא מזכרת ימי נעורים, והוא סימן אות ומופת לניקיון העברי הפשוט והנינוח ששרר כאן פעם,

והלב שלי נצבט, בכל פעם מחדש, כשהתקליט נשלף מהארון, והצריף ההוא, והפסנתר ההוא, ואריאל זילבר ההוא. רוצי שמוליק, התקליט, הצילום, הוא פסקול ילדות והוא מנציח רגע בזמן שהיה ואיננו…

 

אז ככה:

אריאל זילבר מפנה אל מירון רכטמן בתור מי שאחראי לעטיפה זו. "סיפור העטיפה הוא מאוד פשוט", מספר רכטמן, כיום מפיק, אמרגן והבעלים של חברת ההגברות "בטי בם".

"התמונה צולמה בצריף שבו התגוררנו בשותפות אריאל ואני באותו זמן. זה היה צריף עץ ברחוב לוינסקי בתל אביב, ממש ליד התחנה המרכזית החדשה היום. הבית היה שייך להורים של המתופף מאיר ישראל, ושכרנו אותו בעקבות ההיכרות של אריאל עם מאיר מימיהם המשותפים בתמוז. הצריף היה מט לנפול, וזה החלון שצפה לחצר. השכן היה מרבה לדבר עם אריאל דרך אותו חלון מאותה זווית שבה צולמה התמונה".

לטובת הצילומים לא נעשו כל הכנות שהן. "אריאל היה מנגן שם שעות. הפסנתר היה כבד וממוקם באותה נקודה כל הזמן. מי שהיה עובר שם, היה יכול לראות אותו מתאמן ומנגן. היינו נאספים הרבה מסביב לפסנתר הזה בזמן שאריאל היה משמיע לשמוליק [צ'יזיק] ולי חומרים. את התמונה צילם עודד ידעיה, והכל זרם במהלך הצילום. אריאל ידע שמצלמים אותו, אולם הוא לא היה עסוק בנגינה באותו זמן והתמונה לא בוימה כלל. במבט לאחור, אני חושב שהתמונה הזו מייצגת את אריאל נאמנה, מאוד טבעי ואמיתי".

 

אריאל זילבר, "רוצי שמוליק", 1976, התקליט. קונספט עטיפה – מירון רכטמן, צילום – עודד ידעיה.

בועז כהן, שדרן רדיו. עורך ומגיש תכנית הבוקר "רוקר טוב" של 88 אף אם, 2011.

Read Full Post »

מתי כספי / מתי כספי (פעמון), 1976

"עיר עצובה, עצובה , עניה
בבוקר אומרים שעוניה חמש
לא כולם באותה השניה.
בערב זוחל בה קהל מלחש
לדבר ולספר בעוניה
בלילה שוכבים במיטות לבנות
איש ואשה ורוח קר
בלילה שוכבים במיטות
איש ואשה, איש ואשה
אישה וזר.

עיר עייפה, עייפה ומלאה.
גוהרת על כל הגגות באחת
טורפנית, רעבה ושבעה.
בערב עוטפת היא רעש נפחד
עיר גדולה וריקה ומלאה."

(מ' תרצה אתר)

מתוך "עיר עצובה", אולי השיר הכי יפה שאני מכיר בעברית

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

"- איפה יש לכם מתי כספי פה בחנות?
– שם, בצד של הישראלי. איזה אתה מחפש, את זה עם הפעמון?
– כן, איך ידעת?
– כי התקליט הזה נולד בשביל שיגידו את "זה עם הפעמון".
– אה. לא, אני סתם אוהב את השירים.
(מתוך "מציאות על פי לחנים מול מציאות על פי תמונה", הוצאת "שפה", 2015)"

[לקוח מתוך סידרת הכתבות הנפלאה תמונה וטקסט, טקסט ותמונה של אודי שרבני בוואלה]

אם להודות על האמת, זו אחת העטיפות הראשונות שכתבתי עליהן לאתר. זה זמן רב שהיא יושבת לה בתור טיוטה, ממתינה שאני אחליט כבר לפרסם אותה ואתמודד עם זה לא אמרתי כל מה שהיה לי להגיד. קצת קשה לי להפריז בסופרלטיבים על האלבום הזה. הפעם הראשונה ששמעתי את "הנה, הנה" גרמה לי להבין שגם לנו יש גאונים מוסיקליים משלנו, עם לחן שפשוט אי אפשר להמציא (וגם ממש לא קל לנגן). שנים מאוחר יותר, נ' חברי ושותפי לדירה דאז, היה מנסה לנגן את השירים שלו בגיטרה שוב ושוב, מנגן ומתקן וחוזר חלילה. בספר התוים שקנה, כתב כספי בעמוד הראשון משהו בסגנון "סבלנות, זה לוקח זמן" (כנראה עיוותתי את זה לגמרי, עמכם הסליחה). מתי כספי בשיאו, יוצר תקליט, שכמעט כל שיר בו הוא יצירת מופת קטנה משל עצמו, עם לחנים ועיבודים מהיפים שנוצרו בארץ עד היום.

אחד הקריטריונים שהמצאתי לעצמי לאלבום שאני באמת אוהב הוא שלאורך השנים, השיר המועדף עליי, וזה שאני לא מפסיק לחזור אליו באלבום, התחלף כמה וכמה פעמים. מבחינתי זה אומר שלא רק שאני עדיין ממש אוהב את האלבום כבר תקופה ארוכה, הוא גם שרד בגבורה את ההתפתחות ואת שינוי הטעם המוסיקלי שלי ("עיר עצובה" הוא התורן, אם תהיתם). נוסף על אלה, זו אחת העטיפות המוצלחות שנוצרו בארץ לדעתי. טרטקובר הצליח לייצר אימאג' מקורי שהוא חלק אינטגרלי מהאלבום. לא רק שפעמון הבית הוא משהו מאוד "אישי" ואינטימי של המוסיקאי (על אף העירוניות שבו), הוא גם מאוד בולט ונחקק בזכרון הצופה-מאזין. ואם לא די בכך, הרעיון שלא למקם את תצלום האומן בחזית העטיפה הוא פשוט מהפכה קטנה בעטיפות האלבומים הישראליים, לא פחות.

במה מדובר: האלבום נחשב עד היום כנכס צאן ברזל של המוסיקה הישראלית, ואחד משיאיו של מתי כספי בכלל. בתקליט זה, כספי הלחין ועיבד טקסטים שנכתבו בידי אחרים (כפי שקרה רבות באלבומיו באותה תקופה). למרבית הטקסטים אחראי אהוד מנור, שותפו לדרך וחברו הטוב. נוסף עליהם, כולל האלבום שירים שנכתבו בידי דליה רביקוביץ', תרצה אתר ויעקב פיכמן. עם שירי התקליט נמנים "הנה, הנה" (שטוענים שהוא היחיד שנכתב בידי כספי ומנור ביחד באותה עת, בדירתו החדשה של מנור שכללה רק פסנתר באותו זמן), "ברית עולם" (שמבוסס על מנגינה שנכתבה לחגיגה בסנוקר), "יום שישי חזר", "לא ידעתי שתלכי ממני" ועוד קלאסיקות רבות וטובות.

האלבום מאז ומתמיד נקרא בפשטות "מתי כספי", אולם זכה לאורך השנים לכינוי 'הפעמון'. באילו עוד אלבומים דבק כינוי השונה משם התקליט? הגיבו למטה!

אז ככה: על עיצוב העטיפה אמון דוד טרטקובר, מעצב גרפי, אומן, אוצר וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ב. אני לא אתחיל למנות את העושר העצום של העבודות שלו (שאת חלקן אתם לבטח מכירים, נניח  זאת) אבל גם על עולם עטיפות התקליטים היתה לו השפעה מכרעת.  בין עטיפותיו הידועות ניתן למנות גם את שבלול, השלושרים, מחכים למשיח, ששת ויחס חם (כמו גם העטיפה המוכרת של צד א' צד ב' של כספי, שנתיים מאוחר יותר שהזכרנו כאן). טרטקובר גם עמד בלב תערוכת "שריטות מקומיות – 1/3 33" שהציגה את מיטב עטיפות האלבומים בין שנות החמישים לתחילת שנות התשעים בגלריה של בצלאל בתל אביב (הביקורת הכי טובה שקראתי למי שפספס, ובכלל קריאה מוצלחת). אחד האלמנטים פורצי הדרך שהביא איתו דוד טרטקובר לעולם עטיפות האלבומים היה ביטול האימאז' של האמן כמהות תוכן העטיפה. על ידי כך איפשר העשרה של האלבום והקנייה של אלמנטים ויזואליים בנוסף ליצירה המוסיקלית עצמה, ואת ההשפעות של מהלך זה ניתן לראות היום בבירור בעטיפות אלבומים בני זמננו.

מתוך הסקיצות של טרטקובר לעטיפת האלבום

על עטיפת אלבום זה מספר טרטקובר: "ב-76' מתי כספי בא אלי יום אחד עם תקליט חדש שהיה תקליט הסולו השני שלו (שנקרא, כמו קודמו, על שם יוצרו). עברתי תהליכים ארוכים עד שעליתי על הרעיון של פעמון, שגם מעביר צליל וגם מושך תשומת לב הודות לכפתור האדום בפעמון, והשם, מתי כספי, כתוב על תווית הפעמון".

את הפעמון שעל העטיפה הביא טרטקובר מהבית. "אני והצלם, ג'ראר אלון, צילמנו את הפעמון על רקע של קיר טיח על גג של בית בתל אביב. לא היה נהוג אז שתצלומו של האמן הזמר לא יהיה על הצד הקדמי של עטיפת התקליט, ובתקליט הזה התצלום של מתי כספי היה על הצד האחורי". הרעיון, הוא מסביר, "היה לעשות עבודה מינימליסטית לגמרי, כשהגודל של האובייקט (הפעמון) היה גודל של אחד לאחד, כמו במציאות. זה היה תהליך ארוך עד שמצאתי את הפתרון לשאלה איך להעביר צליל וצורה, ובעיקר איך להעביר אווירה תל אביבית מקומית לגמרי. מאז עשו הרבה טייקאופים על הפעמון הזה".

מתי כספי, "מתי כספי" (פעמון), 1976. עיצוב – דוד טרטקובר. צילום – ג'ראר אלון.
[לצורך כתיבת פוסט זה, נעזרתי באתר הבית המצוין של מתי כספי]

Read Full Post »