Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דורון עדות’

הדג נחש - זמן להתעורר, 2013

הדג נחש – זמן להתעורר, 2013

תודה שהצטרפתם אלינו הערב, גבירותי ורבותי.

פרס על מפעל חיים להשקעה ארוכת שנים במארזים מפוארים ומושקעים לשנת 2013 הולך אל…

הסתכלתם בכותרת יא מציצנים!

האמת היא שהדג נחש היא סוג של אנומליה במוזיקה הישראלית. אין לי בראש יותר מדי אמנים שהוציאו בשני העשורים האחרונים כל כך הרבה אלבומים עם עטיפות מושקעות. תקליט אחרי תקליט עם ספרון שלם בהפקות צילומים מפוארות, ועם המיתוג הכי בולט שנעשה כאן ללהקה. לפני שתענו לי, אני מוכן להחריג את העטיפה של האלבום הראשון שלהם, אבל זה מתקזז עם העובדה שהוא ממש בן זונה של אלבום.

Capture2תנסו רגע לחשוב על לוגו של להקה ישראלית שיותר מזוהה מאשר החבוב המשתין של הדג. הלשון של הרולינג סטונז שלנו. לא צריך להתאמץ. פשוט אין כזה. גם באלבום הזה, כשלראשונה מזה שנים התחלף המעצב (כל האלבומים האחרונים עוצבו בסטודיו דורון עדות), נשמרה רק הצבעוניות הכללית של הדג (צהוב-שחור-לבן) וכל השאר הוא עטיפה שונה לחלוטין שאינה דומה לקודמותיה. 32 עמודים של חוברת בהפקת צילומים עתירת לוקיישנים ובמארז קרטון אשר חובק את הדיסק.

אי אפשר שלא לזקוף לזכותם של הדג נחש את הרצון המתמיד לחפש ולחדש. למרות שיש להם צליל מאוד מזוהה, ואפילו שהם פועלים מלב ליבו של המיינסטרים הישראלי (היי, לפני 15 שנה זה היה ממש לא מובן מאליו!), הם עוטים על עצמם גוונים אחרים כל פעם מחדש. בתוך כל הקונצנזוס המוזיקלי הישראלי (אם קיים דבר כזה), יש לי הרבה כבוד והערכה לחבורה. הם לא מפחדים להיות פוליטיים וביקורתיים במדינה שבה כל מוזיקאי חושב עשר פעמים לפני שהוא מעז לפתוח את הפה. שחיתות, פוליטיקאים רקובים, אלימות נגד נשים, המעמד של צה"ל ומלחמות ישראל בנרטיב הישראלי – אתם מכירים את השירים. וברגע שעושים את זה גם רקיד, ובראפ בערבית או דאב או גרוב ים תיכוני, ומצליחים לארח גם את קלפטר או טריפונס, או את יוסי פיין או דקלון באותו אלבום – ובכן, אני נמנה עם החלק הזה באוכלסיה שמברך על כך בחום.

(זהירות: כיף של שיר לפניכם)

כמו במועד צאת אלבום זה, גם אז היתה מערכת בחירות בפתח שהצליחה להוציא מהדג נחש את כל האקטיביזם המוזיקלי שאפשר לקבל בלהקה אחת. העבודה על העטיפה נעשתה עם המעצב טל שפיגל. שפיגל, בוגר שנקר, הוא מעצב גרפי עם זיקה חזקה לאמנות, עובד הרבה עם חיי הלילה של תל אביב (ומעצב ללא מעט ליינים) ואחראי לפרויקט 365.

עטיפת הסינגל "קובלנה על מפלגות ישראל"

"הקשר עם הדג נוצר במקרה", מספר שפיגל. "פנו אלי מהתו השמיני ואמרו לי שמחפשים מעצב לאלבום החדש של הדג נחש, ושהם אהבו את העבודות שלי. נפגשנו לשמיעה של האלבום וכך גם הכרנו על הדרך. זו היתה תקופת בחירות והמדינה געשה, ממש כמו היום".

"עוד לפני שהתחלנו לעבוד על האלבום, הם עידכנו אותי שיש סינגל שמתאים מאד לתקופת הבחירות הנוכחית ושחייבים להוציא אותו ASAP, אז הוצאנו את "קובלנה על מפלגות ישראל" (למילותיו של מאיר אריאל). עדין לא היתה לנו שפה או כיוון, ולכן זהו הסינגל היחידי שאינו בשפה של האלבום, אם כי במבט לאחור הוא היה יציאה חד פעמית מעולה ושמחתי שהוא נתן זווית עיצובית קצת אחרת שתאמה לאותו הרגע". השיר לווה גם בקליפ בו השתתפו חברי ארץ נהדרת.

(הגדילו לעשות חברי הדג נחש ולהוסיף באלבום אינטרו מהופעה של מאיר אריאל, איזה ראפ טוב משק השטויות של רב שטויעס)
"השם של האלבום היה ברור מהרגע הראשון, והחשיבה הקונספטואלית יצאה מהמקום הזה", ממשיך שפיגל. "זו היתה תקופה (ממש כמו היום) ברוח הבחירות והאלבום היה מאד ביקורתי כלפי המון נושאים, ובאמת החשיבה שלי הוליכה אותי למקומות של עיוורון, של שינה בעמידה".

Screen Shot 2015-01-19 at 2.17.17 PM
"יצרתי שני כיוונים קונספטואלים – אחד הוא זה שנבחר כמובן, והשני היה איזוטרי יותר, הפרשנות שלו היתה הרבה יותר מורכבת. רציתי להרכיב חוברת שלמה של פורטרטים של סוסים עם סכי עיניים. זה היה קיצוני, אבל אהבתי גם את הכיוון הזה. בסופו של דבר הלכנו על כיוון כיסוי העיניים, שהיה אלגוריה לכך שאנחנו ישנים בעמידה והגיע הזמן לשינוי. ידעתי שאני רוצה מצבים טבעיים שבהם יש הפרעה – כיסוי העיניים".

Screen Shot 2015-01-19 at 2.16.55 PM"באמת זו היתה הפקה: לכל כפולה באלבום, לכל שיר יש צילום משלו. צילמנו הכל בשני ימי צילום, וזו היתה חוויה מעניינת ומשעשעת, בייחוד הפריים בבית הקפה שהכיל המון ניצבים. בתחנת האוטובוס שם אני ומנהלת הלהקה סיגל מופיעים, ואפילו סצינת ארוחת שישי שקיבלה איזכור לכיוון הסוסים שנפסל בתמונה התלויה מעליהם. פריים האוליגרך שצולם במכונית יגואר בסוכנות יגואר היה מורכב ביותר לביצוע."
"ניסיתי לייצר סיטואציות בהן יש עודף חשיבות לעיניים (זמר המופיע, פוליטיקאי, חטוף, די ג׳יי, בית קפה הומה וכו'). שתי סצינות נוספות צולמו כדי לספר סיפור רחב יותר. אחת היא בובות הראווה עם כיסויי העיניים, הפיכת הדבר למוצר צריכה, מה שמייצר דיסוננס גדול יותר. סצינה אחרת היא סצינת המיטה, בה כביכול שני אנשים פשטו את בגדיהם וגם את כיסוי העיניים. זה מעלה שאלות ותהיות לגבי מתי אנחנו רואים ומתי לא".

Screen Shot 2015-01-19 at 2.17.31 PM

"שיתוף הפעולה עם הדג היה מושלם, הם זרמו עם הטירוף והרעיונות שלי ואני עם שלהם, מה שהפך את החוויה לכזאת שמייצרת ומעודדת והסיבה שעד היום אנחנו עובדים יחדיו [בפרט על חומר גרפי לקראת הופעות חדשות וכדומה]. בעצם העינים החשופות היחידות הן של הילדה החמודה על העטיפה, שהיא בתו של דודו קלמס מהלהקה. משהו במבט הנאיבי הזה השלים בצורה מושלמת את התוכן הפנימי".

Screen Shot 2015-02-09 at 11.24.34 AM

Screen Shot 2015-01-19 at 2.19.32 PM
הדג נחש – זמן להתעורר, 2013. ארט ועיצוב אלבום – טל שפיגל. צילומים – גיא כושי ויריב פיין. עיצוב לוגו – דורון עדות.

Read Full Post »

שלומי שבן - מגדל הפזמון, 2009

"כל חברי עזבו, יש לי מעט שיער
כואב לי במקום הזה שפעם שר
ואני מת להתאהב
אבל מן הון להון
רק משלם שכר דירה יום-יום
במגדל הפזמון

שאלתי את שמוליק קראוס
כמה בודד זה עוד יהיה
שמוליק קראוס לא ממש עונה
אבל שמעתי אותו משתעל המון
מאה ותשע עשרה קומות מעלי
במגדל הפזמון"

מתוך "מגדל הפזמון", בתרגומו הנפלא של קובי מידן ללאונרד כהן

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

(דרוזית מהגליל כתבה את הפוסט הזה, אגב)

אחד האמנים שאני יותר מעריך במוסיקה הישראלית הוא שלמה גרוניך. מעבר ליכולותיו המוסיקליות המדהימות, לפריון ולתעוזה היצירתית הנדירה, גרוניך לא מפחד לגשת למקומות הפחות קלים והיותר מאתגרים. "מאחורי הצלילים" הוא אחד האלבומים החשובים ביותר שיצאו כאן מאז ומעולם, והוא רק משתבח עם השנים. "קצת אחרת" הוא יצירה נהדרת שליופיה ולחריגותה יש מעט מתחרים, אם בכלל, בתקופה שבה יצאה. ול"צמר גפן מתוק", תקליט א-ד-י-ר, הייתי כותב כבר מזמן פוסט אלמלא ספי מטיוק (שעיצב אותה) היה אומר לי שהוא פשוט שכח שהוא עבד עליה לפני שלושים שנה ושאין לו שום זכרון מכל העניין.

ובכל זאת, לא התבלבלתי בזמר. למה אני מספר לכם את זה? כי את "רוזה מרציפן", קלאסיקה גרוניכית אמיתית, שמעתי לראשונה בחיי בוקעת דווקא מפיו של מר שבן בהופעה במרתף 10 בחיפה, שנה לפני צאת האלבום המדובר. אין לי מושג איך פספסתי את השיר הזה עד אותו שלב, אבל כמעט היו לי דמעות בעיניים מרוב יופי. הטקסט (של שולמית לפיד) מצמרר, ופרפורמר כמו שלומי יודע לעמוד על הניואנסים הכי דקים ולדייק בהגשה. כאילו אני היחיד בקהל, ופנס קטן מאיר את שבן שמנגן רק בשבילי. יחד עם זאת (ועם הקדמת הפסנתר האלמותית של רוזה), הרגשתי שהוא פשוט עושה מה שהוא רוצה, מנגן מה שמתחשק לו, ומי שלא רוצה להצטרף, שיישאר בחוץ.

בעבודה קשה, שהיא הרבה מעבר לשני האלבומים הראשונים שלו, הגיע שבן למעמד של מוסיקאי שיכול להרשות לעצמו (כמעט) הכל. עם אקסטרה כשרון, חוש הומור ופרפורמריות שאין כמעט שני לה בקרב בני דורו, מצליח שלומי להוביל קו איכותי אך נגיש לקהל הרחב ובהרבה חן. למרות זאת, כששמעתי לראשונה את "מגדל הפזמון", קצת התאכזבתי. אולי כי קיוויתי לעוד כמו "עיר" המופתי, שיצא שנתיים קודם לכן. בלי הפקה מרשימה, פחות נגיש וקליט, והרגיש כאילו שלומי מנגן לבד, בפסנתר לעצמו. האלבום ה- 2.5 שלו, אם תרצו.

לאחרונה חזרתי אל התקליט הזה, והאזנתי לו קצת אחרת. הוא עדיין נשמע לי כמו מישהו שמנגן לעצמו ועושה מה שבא לו, אבל פתאום התחוור לי שככה זה כנראה הרגיש לראות את גרוניך לפני שלושים ומשהו שנה. לדאבוני הרב, "רוזה מרציפן" לא נכנס בסוף ל"מגדל הפזמון", אבל תוכלו לשמוע אותו כאן בגירסה משותפת לגרוניך ולשבן. אני עדיין מעדיף את המקור לרוב השירים, אבל אולי זה רק כי התרגלתי ואני קצת מקובע. ימים יגידו, אבל עוד שלושים שנה (הוא יישאר איתנו, כמו שזה נראה עכשיו) אני חושב שיביטו על התקליט הזה ויגידו שבנקודת המפנה הזו, שלומי שבן לא פחד והלך עם האמת שלו. ולמרות שצריך ביצים גדולות כדי להוציא דיסק קאברים בשלב הזה בקריירה, אני בטוח שהוא ממש, אבל ממש נהנה לעבוד על התקליט הזה. שם, במגדל הפזמון.

בשבוע שעבר נישא שלומי שבן לבחירת ליבו, ואני מברך אותו במזל טוב, ושיביא מלא שלומצים קטנים לעולם, ומעניק לו פוסט שרציתי לכתוב כבר מזמן. היי, אני אפילו מוכן למחול לו על שלא בחר להופיע אצלנו בסלון.

עפ"י 'דאווין של שיר מחאה'. אני לא מתיימר להסביר

במה מדובר:

האלבום "מגדל הפזמון" הגיע בעקבות סיבוב הופעות אינטימי בשם "ספר השירים שלי", בו הציע שבן (בליווי פסנתר בלבד) עיבודים חדשים לשירים של אחרים. לאחר שהתגלגל עם מספר הופעות באותו סיבוב, החליט לתעד ולהקליט אלבום ברוח הופעה זו. האלבום הוקלט אף הוא באווירה אינטימית בשבדיה, באולפן שמתמחה בהקלטות פסנתרים (אליו הגיע בהמלצת החצוצרן אבישי כהן). מי שהצטרף אליו להקלטות היו אסף תלמודי, שמלווה אותו מספר שנים, וכן המנהל מיכאל תפוח. בראיון לעכבר העיר מספר שבן שהעיקרון המנחה שלו היה "אלבום בהופעה באולפן בלי קהל". את השירה והנגינה הקליט במקביל. "אני לא יודע אם זה נשמע כמו הופעה, אולי יותר כמו מישהו שר ומנגן בחדר. וזה מה שרציתי, את הקריסטליות של הרגע".

באלבום זה מציע שבן גירסאות אישיות לשירים של רנדי ניומן, של לאונרד כהן, של ז'אק ברל ואף של מאיר אריאל ושל הבילויים. לפני כשנה הגיע "מגדל הפזמון" למעמד של תקליט זהב.

סקיצה נהדרת שלא נכנסה לעטיפה (עפ"י 'החיים שלי טובים')

אז ככה:

החוברת שמלווה את האלבום כוללת איורים בשחור על גבי לבן של שבן ושל אימאג'ים נבחרים מתוך הטקסטים אותם עיבד מחדש, וניתן לדפדף בה באתר של דורון עדות. מי שאחראית לאיורים היפים היא המאיירת בתיה קולטון, שבאמתחתה מספר רב של ספרי ילדים, וגם הדברים המקסימים שכאן. "שלומי פנה אליי כיוון שרצה כי את שיריו יעטרו ציורי קומיקס, מלווים בבועות דיבור מתוך מילות השירים", מספרת קולטון. "כל הרעיון נבע סביב השיר 'מגדל הפזמון' – מגדל שמאכלס את כל היוצרים".

ידעתם שבסין בלוויות נהוג לרקוד? (עפ"י שגר-פגר)

מכיוון שהאלבום מכיל גירסאות אישיות לשירים של אחרים, עלה הרעיון לשלב את שבן עצמו באיורים עצמם. "שלומי הציע שדמותו תופיע בכל שיר, בכל פעם בתפקיד אחר, ואכן דמותו של שלומי מופיעה בחלק מהאיורים. לאחר כמה סקיצות, שלומי ואני הרגשנו שזה לא מספיק טוב, שהרעיון מילולי מדי והוא מחליש את הדימויים – כלומר הוא מפרש אותם יותר מדי". לכן שולבה דמותו רק בחלק מן האיורים, וללא תוספות טקסט. "לאחר שסיימתי את הציורים, החלטנו שנשאיר אותם בשחור-לבן, בהתאמה לאווירה האינטימית של האלבום".

עם הזמן, נתגבש הקונספט לעטיפה, היא החלה לקרום עור וגידים וקיבלה מימדים נוספים של עומק. "רעיון העטיפה היה כבר המשך טבעי לשרשרת הדימויים שקדמה לו – בעיקר לציור של מגדל הפזמון. איור זה הוא מעין פאראפראזה על סחיבת פצוע משדה הקרב, או פינוי אלגנטי מתוך כבוד אחרון לאמן שמשאיר אחריו משהו בשבילנו. על העטיפה [הקדמית] מסתובב האמן הנודד עם פסנתר אלונקה, מוכן לפרוק אותו בכל עת כחייל נאמן לקהל מאזיניו".

העבודה המשותפת על האלבום לא היתה קלה לשניהם. "תוך כדי תהליך העבודה קרו לשלומי ולי אסונות קטנים וגדולים. לשלומי נתפס הגב בצורה חמורה. לי היתה התקפת צרעות בתוך הבית מתוך קן שבנו על חלוני, וכלבתי האהובה נפטרה. כל התירוצים שאנו מעלים על דעתנו בשעת עבודה כדי להתחמק ממנה קרו באמת. מאוד נהנתי לעבוד עם שלומי", היא מסכמת. "הוא יוצר נפלא וחכם".

שלומי ופסנתר האלונקה (לחצו להגדלה)

שלומי שבן והפסנתר, "מגדל הפזמון", היי פידליטי, 2009. איורים – בתיה קולטון, עיצוב – סטודיו דורון עדות.
 
 

Read Full Post »

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »

שולי רנד / נקודה טובה, 2008

"תראו איך שהיא מנגנת
כמו לא מרגישה את הסכין בגב
אגב היא תמיד נאמנה לו
בגלגול הזה ובגלגול שלפניו

הרבה מלכים לטשו בה עין
היא לא אחת שמפירה בריתות
כרותות לה שפתיים
שיבשו מרוב תחינות וטענות

סגולה סגולה
את לא יכולה להיות כמו כל הבנות
מה את מחפשת ברחובות
כל כבודך בת מלך שכמותך הוא פנימה
הואילי להפנימה"

מתוך "סגולה", מילים שולי רנד

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

בעצם למה אתה צריך לכתוב טקסטים? למה לא להלחין את שירי דוד המלך, כמקובל במוסיקה החסידית?

"כי אתה לא דוד המלך. אתה צריך לדבר מהחוויה האישית שלך. ר' נחמן מדבר על זה. פעם מישהו שאל אותו איך הוא אמור למצוא את עצמו בפסוקי תהילים, למשל כשדוד אומר על עצמו שהוא חסיד. ר' נחמן הסביר לו: יש בך נקודה טובה, תתחבר אליה. בנקודה הזאת אתה בבחינת חסיד. זו הדרך להתחבר לטקסטים של דוד המלך. אבל בטקסט אישי אתה כותב בדיוק בהתאם לנפש שלך, והשומעים יכולים להתחבר לחוויה שלך".

[שולי רנד, בראיון לעמנואל שילה, 2008]

שולי רנד הוא בעיניי הסוד הכמוס הכי מצליח של השנים האחרונות. זאת טענה קצת סובייקטיבית ולא מבוססת, אבל אני אנסה להסביר. כל מי שדיברתי איתו על האלבום הזה (מדגם לא מייצג בעליל, מצטער) נופל לאחת משתי קטגוריות:

(1) שולי רנד? זה לא הזמר החרדי הזה? (לפעמים גם: רגע, זה ההוא מ"אושפיזין", לא?) לא יודע, אני לא כל כך בקטע של זמירות וכאלה.

(2) שולי רנד? איזה דיסק מעולה! למה הוא לא מוציא עוד?

זה מסביר את עניין הסוד הכמוס. ולמה הכי מצליח אתם שואלים? כי אחרי פחות מחמישה חודשים חצה את קו ה- 60,000 עותקים, הרבה מעבר לאלבום פלטינה בארץ. וזה עניין לא מבוטל לתקליט בכורה בישראל, בוודאי לאמן שלא מתעסק ברגשות יותר מדי, או שאינו ניזון מהטקסטים של יוסי גיספן (אני כבר לא יודע מה עדיף, בחיי). אחרי שנה וחצי של הפצרות מזדמנות מצד אנשים בקטגוריה מספר (2), הייתי מוכן סוף סוף לקחת את הדיסק לסיבוב והתביישתי על המחסומים המיותרים שהצבתי קודם לכן.

הטקסטים של שולי רנד נהדרים, וזו כתיבה שקשה שלא להתאהב בה. רנד נוגע בעדינות ובזהירות בקשר בין האדם למקום, ולא פחות בקשר בין אדם לחברו. הרצון לדייק במילים, אם להשתמש במילותיו של אביתר בנאי, הביא את היוצר להשתמש בשפה אחרת מכפי שאני התרגלתי לשמוע. בהרבה ענווה וכנות בורר רנד את דבריו, והוא מתנסח כפי שרק הוא מסוגל. אז נכון שהשירה קצת לוקה בחסר, והלחנים לרוב די פשוטים, אבל זה מתגמד בסופו של יום. האלבום עדיין מצליח לאתגר, לעורר מחשבה ולסקרן את המאזין, כשנקודת המבט של שולי חדשה ומיוחדת. כמו שיריו של מאיר אריאל, אין שום דרך לדעת מתחילתו של משפט איך הוא עומד להסתיים, וכמעט תמיד זה יוצא יותר מוצלח מכפי שהייתי מעלה על הדעת.

אבל מעל כל אלה – אני פשוט מאוהב בעטיפה הזאת, שמשאירה למתבונן הרבה מקום למחשבה ולפרשנות אישית. ואפילו יש סיפור טוב!

במה מדובר:

הקריירה של שולי רנד לאורך השנים היתה בעצם קריירה של שחקן. אחרי חזרה בשאלה ולימודי משחק בניסן נתיב, השתתף רנד במספר רב של הצגות וסרטים (בהם התפקיד הראשי ב"החיים על פי אגפא", שזיכה אותו באוסקר הישראלי). עם חזרתו בתשובה, הצטרף לחסידות ברסלב, ויצר את הסרט (הקטן אך מקסים) "אושפיזין". ב- 2008 הוציא את האלבום "נקודה טובה" באופן עצמאי ובתמיכת קרן קשת. לאלבום היו שותפים בין היתר אסף אמדורסקי, קרני פוסטל וניצן חן-רזאל. מרבית הטקסטים הינם בעלי אופי דתי, ומבוססים על תורתו של רבי נחמן מברסלב. מתוך האלבום שוחררו בין היתר הסינגלים "המשורר" (על הקשר שלו עם חנוך לוין), "נקודה טובה" (עם אהוד בנאי) ו"אייכה".

אז ככה:

עטיפת האלבום היא פרי שיתוף פעולה של אוהד רומנו, צלם ותיק ומוביל בתחום, ושל דורון עדות, כנראה הסטודיו הגדול ביותר לעטיפות תקליטים בישראל. עבודת הצוות יצרה את אחת העטיפות המסקרנות הזו, שסיפורה מיוחד לא פחות.

"כמו כל הדברים הטובים, הכל יצא כמו שיצא די במקרה", מספר רומנו. "לשולי יש איזשהו עניין עם בריכות. הוא די פחד מהן, וזה היה רעיון שלו לצלם בבריכה את עטיפת האלבום". הלוקיישן שנבחר היה בבית של חבר, שמאכלס גם בריכה בחצר שלו. עלו כמה רעיונות של וריאציות על עטיפת התינוק של נירוונה, כאשר ייעשה שימוש במגילה במקום השטר בתמונה המקורית. "מהרגע הראשון של הצילומים הובהר לנו שהתקציב הוא יחסית מוגבל. על מנת לצלם מתחת למים הייתי צריך לאטום את המצלמה שלי בקייס עמיד למים, עניין של אלפי דולרים. גם אופציה של לשכור ציוד מתאים לא היתה על הפרק"

אלא שאז מישהו נזכר שהוא נתקל באתר אינטרנט של חברה בשם LUMO, שמוכרת מצלמות עין דג ועוד כל מיני מצלמות לא שגרתיות. "היו שם מצלמות עם ארבע עיניות, כל אחת עם פילטר אחר – דברים מוזרים. אבל מה שחשוב לענייננו – היתה שם מצלמה ייעודית לצילום תת מימי, והיא עלתה איזה 50 דולר. הזמנו אותה, ותוך כמה ימים היא הגיעה". אל יום הצילום הגיע רומנו בחששות. "המצלמה אינה דיגיטלית, ואין שום דרך לדעת איך יוצאות התמונות אלא רק בדיעבד. זה במיוחד קריטי לצילום קשה מסוג זה שדורש תזמון, דיוק ואפשר לומר שהיה הרבה חוסר ודאות. אפילו אי אפשר לשלוט בפלאש במצלמה הזאת – היא היתה מחליטה לבד".

בדרך כלל מבקש רומנו לקבל את הדיסק טרם מועד הצילום, על מנת להכיר ולהתכונן לצילום בצורה טובה יותר. הפעם הדבר לא התאפשר, ורנד השמיע אותו ברמקולים באתר הצילום תוך כדי עבודה. "כולם נכנסו לאווירה, זה הכתיב את הצילום והיה פשוט מדהים". רומנו צלל מתחת למים, מוכן לתזמון הצילום, בעוד ששולי התגבר על הפחד וקפץ לבריכה. על מנת שהכובע לא יעוף ("שאלה נפוצה", אומר רומנו) קשרו אותו בחוט גומי, כמו במסיכות של פורים. אחרי כמה קפיצות, רנד החל ליהנות מכל הסיפור, התחיל לצלול בבריכה והאווירה הייתה הרבה יותר משוחררת. את יתר התמונות שמחוץ למים צילם רומנו כבר במצלמה האישית שלו.

"אחרי שראינו את התמונות מהקפיצות למים, היה ברור שזה מדבר בשפה של האלבום, וזה מה שצריך להיות על העטיפה. צילמתי לא מעט עטיפות, אולם זו הראשונה שהגיעה למעמד של אלבום זהב, כך שהיא משמעותית מאוד עבורי. אני חושב שזו ההוכחה שלפעמים הפשטות והספונטניות עושים את העבודה יותר מאשר שעות של הכנה לתצלום מדויק ומוקפד עד הפרט האחרון"

שולי רנד, "נקודה טובה", נענע דיסק, 2011. עיצוב – סטודיו דורון עדות. צילום – אוהד רומנו
[כל התמונות לקוחות מאתרי הבית של עדות ושל רומנו, ועל כך הקרדיט והתודה]
 
 
 

Read Full Post »