מתי כספי – מתי כספי (פעמון), 1976

מתי כספי / מתי כספי (פעמון), 1976

"עיר עצובה, עצובה , עניה
בבוקר אומרים שעוניה חמש
לא כולם באותה השניה.
בערב זוחל בה קהל מלחש
לדבר ולספר בעוניה
בלילה שוכבים במיטות לבנות
איש ואשה ורוח קר
בלילה שוכבים במיטות
איש ואשה, איש ואשה
אישה וזר.

עיר עייפה, עייפה ומלאה.
גוהרת על כל הגגות באחת
טורפנית, רעבה ושבעה.
בערב עוטפת היא רעש נפחד
עיר גדולה וריקה ומלאה."

(מ' תרצה אתר)

מתוך "עיר עצובה", אולי השיר הכי יפה שאני מכיר בעברית

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

"- איפה יש לכם מתי כספי פה בחנות?
– שם, בצד של הישראלי. איזה אתה מחפש, את זה עם הפעמון?
– כן, איך ידעת?
– כי התקליט הזה נולד בשביל שיגידו את "זה עם הפעמון".
– אה. לא, אני סתם אוהב את השירים.
(מתוך "מציאות על פי לחנים מול מציאות על פי תמונה", הוצאת "שפה", 2015)"

[לקוח מתוך סידרת הכתבות הנפלאה תמונה וטקסט, טקסט ותמונה של אודי שרבני בוואלה]

אם להודות על האמת, זו אחת העטיפות הראשונות שכתבתי עליהן לאתר. זה זמן רב שהיא יושבת לה בתור טיוטה, ממתינה שאני אחליט כבר לפרסם אותה ואתמודד עם זה לא אמרתי כל מה שהיה לי להגיד. קצת קשה לי להפריז בסופרלטיבים על האלבום הזה. הפעם הראשונה ששמעתי את "הנה, הנה" גרמה לי להבין שגם לנו יש גאונים מוסיקליים משלנו, עם לחן שפשוט אי אפשר להמציא (וגם ממש לא קל לנגן). שנים מאוחר יותר, נ' חברי ושותפי לדירה דאז, היה מנסה לנגן את השירים שלו בגיטרה שוב ושוב, מנגן ומתקן וחוזר חלילה. בספר התוים שקנה, כתב כספי בעמוד הראשון משהו בסגנון "סבלנות, זה לוקח זמן" (כנראה עיוותתי את זה לגמרי, עמכם הסליחה). מתי כספי בשיאו, יוצר תקליט, שכמעט כל שיר בו הוא יצירת מופת קטנה משל עצמו, עם לחנים ועיבודים מהיפים שנוצרו בארץ עד היום.

אחד הקריטריונים שהמצאתי לעצמי לאלבום שאני באמת אוהב הוא שלאורך השנים, השיר המועדף עליי, וזה שאני לא מפסיק לחזור אליו באלבום, התחלף כמה וכמה פעמים. מבחינתי זה אומר שלא רק שאני עדיין ממש אוהב את האלבום כבר תקופה ארוכה, הוא גם שרד בגבורה את ההתפתחות ואת שינוי הטעם המוסיקלי שלי ("עיר עצובה" הוא התורן, אם תהיתם). נוסף על אלה, זו אחת העטיפות המוצלחות שנוצרו בארץ לדעתי. טרטקובר הצליח לייצר אימאג' מקורי שהוא חלק אינטגרלי מהאלבום. לא רק שפעמון הבית הוא משהו מאוד "אישי" ואינטימי של המוסיקאי (על אף העירוניות שבו), הוא גם מאוד בולט ונחקק בזכרון הצופה-מאזין. ואם לא די בכך, הרעיון שלא למקם את תצלום האומן בחזית העטיפה הוא פשוט מהפכה קטנה בעטיפות האלבומים הישראליים, לא פחות.

במה מדובר: האלבום נחשב עד היום כנכס צאן ברזל של המוסיקה הישראלית, ואחד משיאיו של מתי כספי בכלל. בתקליט זה, כספי הלחין ועיבד טקסטים שנכתבו בידי אחרים (כפי שקרה רבות באלבומיו באותה תקופה). למרבית הטקסטים אחראי אהוד מנור, שותפו לדרך וחברו הטוב. נוסף עליהם, כולל האלבום שירים שנכתבו בידי דליה רביקוביץ', תרצה אתר ויעקב פיכמן. עם שירי התקליט נמנים "הנה, הנה" (שטוענים שהוא היחיד שנכתב בידי כספי ומנור ביחד באותה עת, בדירתו החדשה של מנור שכללה רק פסנתר באותו זמן), "ברית עולם" (שמבוסס על מנגינה שנכתבה לחגיגה בסנוקר), "יום שישי חזר", "לא ידעתי שתלכי ממני" ועוד קלאסיקות רבות וטובות.

האלבום מאז ומתמיד נקרא בפשטות "מתי כספי", אולם זכה לאורך השנים לכינוי 'הפעמון'. באילו עוד אלבומים דבק כינוי השונה משם התקליט? הגיבו למטה!

אז ככה: על עיצוב העטיפה אמון דוד טרטקובר, מעצב גרפי, אומן, אוצר וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ב. אני לא אתחיל למנות את העושר העצום של העבודות שלו (שאת חלקן אתם לבטח מכירים, נניח  זאת) אבל גם על עולם עטיפות התקליטים היתה לו השפעה מכרעת.  בין עטיפותיו הידועות ניתן למנות גם את שבלול, השלושרים, מחכים למשיח, ששת ויחס חם (כמו גם העטיפה המוכרת של צד א' צד ב' של כספי, שנתיים מאוחר יותר שהזכרנו כאן). טרטקובר גם עמד בלב תערוכת "שריטות מקומיות – 1/3 33" שהציגה את מיטב עטיפות האלבומים בין שנות החמישים לתחילת שנות התשעים בגלריה של בצלאל בתל אביב (הביקורת הכי טובה שקראתי למי שפספס, ובכלל קריאה מוצלחת). אחד האלמנטים פורצי הדרך שהביא איתו דוד טרטקובר לעולם עטיפות האלבומים היה ביטול האימאז' של האמן כמהות תוכן העטיפה. על ידי כך איפשר העשרה של האלבום והקנייה של אלמנטים ויזואליים בנוסף ליצירה המוסיקלית עצמה, ואת ההשפעות של מהלך זה ניתן לראות היום בבירור בעטיפות אלבומים בני זמננו.

מתוך הסקיצות של טרטקובר לעטיפת האלבום

על עטיפת אלבום זה מספר טרטקובר: "ב-76' מתי כספי בא אלי יום אחד עם תקליט חדש שהיה תקליט הסולו השני שלו (שנקרא, כמו קודמו, על שם יוצרו). עברתי תהליכים ארוכים עד שעליתי על הרעיון של פעמון, שגם מעביר צליל וגם מושך תשומת לב הודות לכפתור האדום בפעמון, והשם, מתי כספי, כתוב על תווית הפעמון".

את הפעמון שעל העטיפה הביא טרטקובר מהבית. "אני והצלם, ג'ראר אלון, צילמנו את הפעמון על רקע של קיר טיח על גג של בית בתל אביב. לא היה נהוג אז שתצלומו של האמן הזמר לא יהיה על הצד הקדמי של עטיפת התקליט, ובתקליט הזה התצלום של מתי כספי היה על הצד האחורי". הרעיון, הוא מסביר, "היה לעשות עבודה מינימליסטית לגמרי, כשהגודל של האובייקט (הפעמון) היה גודל של אחד לאחד, כמו במציאות. זה היה תהליך ארוך עד שמצאתי את הפתרון לשאלה איך להעביר צליל וצורה, ובעיקר איך להעביר אווירה תל אביבית מקומית לגמרי. מאז עשו הרבה טייקאופים על הפעמון הזה".

מתי כספי, "מתי כספי" (פעמון), 1976. עיצוב – דוד טרטקובר. צילום – ג'ראר אלון.

[לצורך כתיבת פוסט זה, נעזרתי באתר הבית המצוין של מתי כספי]

Read Full Post »

[פוסט אורח] יהוא ירון – דברים יומיומיים כאלה, 2011

יהוא ירון / דברים יומיומיים כאלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשבוע שבו פתחתי את הבלוג פחות או יותר, יצר איתי קשר יובל סער (בתיווכו של גיאחה היקר). סער הוא הכתב לענייני עיצוב של גלריה (הרבה כבוד לאנשים ברחוב שוקן על ההכרה בחשיבות פונקציה שכזו!) ולא פחות חשוב – בעל הבלוג המצוין פורטפוליו, שעוסק במה שחדש בתחום העיצוב והתרבות. שיהיה ברור – אצל יובל סער, חדש זה חדש, וזמן של שלושה חודשים אחורה זה כבר עבר רחוק. אותם סקרנות וחיפוש אחר טרנדים חדשים בעולם העיצוב הולידו בין היתר את סדרת הראיונות פורטפוליו CHAT שכללה ראיון איתי על סיפור, כיסוי למי שלא קרא (שבו אני מתייחס גם להקמת האתר, להימנעות שלי מהענקת ציונים לעטיפות, ולרלוונטיות העטיפות בעידן הדיגיטלי).

סיפרתי לסער על הרצון שלי לשלב טורי אורח של כותבים נוספים מדי פעם, ולשמחתי יובל נענה לקריאה. אז הנה אני גאה להשיק את הפינה הראשונה של "אורח לרגע", שבה יובל סער כותב על האלבום החדש של יהוא ירון. בשבוע שעבר פרסם סער כתבת עומק מצוינת על האמן במוסף הארץ לרגל צאת אלבומו החדש, ובהמשך אליה הוא כותב כאן על סיפור העטיפה המיוחדת והאמיצה. 

יובל – המקלדת שלך: 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: למי שקצת עוקב אחרי מה שקורה במוזיקה הישראלית בשנתיים-שלוש האחרונות, קשה היה שלא להבחין בשמו של יהוא ירון. קודם כל זה מין שם כזה שאחרי שנתקלת בו פעם אחת תמיד תשים לב שהוא יצוץ פעם נוספת. חוץ מזה, ירון הוא היום אחד האנשים העסוקים בתעשיה – כנגן בס וקונטרבס הוא לוקח חלק, בין השאר, בהרכבים של רונה קינן, רות דולורס וייס, אביב גדג' וגלעד כהנא. כמו כן, שיתף פעולה בשנים האחרונות עם אפרת גוש, עמית ארז, ההרכב האמריקאי Faun Fables ועוד, כל זאת במקביל להיותו חבר בהרכב "קטב מרירי" ועד לאחרונה גם ב"פאניק אנסמבל" וב"תזמורת הטרופית". המעבר שלו לקדמת הבמה החל לפני כשלוש שנים, אז גם החל לעורר תשומת לב, בעיקר אצל הבלוגים שעוסקים במוזיקה שהבחינו בדמותו יוצאת הדופן ובטקסטים שכתב.

במה מדובר: האלבום "דברים יומיומיים כאלו" הוא אלבום הבכורה של יהוא ירון, אבל יש משהו מתעתע בשם האלבום: גם אם לכאורה הנושאים שעליהם הוא שר עוסקים בדברים יומיומיים, הלחן והמילים מורכבים ולא פשוטים להאזנה, ובטח שלא להאזנה ראשונה. לוקח קצת זמן להתרגל לאלבום, אבל מרגע שעוברים את המשוכה הראשונה ההתאהבות היא מיידית וכפולה: הנה יוצר שכותב טקסטים לא קלילים, לא נמוכים, שפונה למכנה משותף שהוא קצת גבוה, שהוא לא נורא פופולרי, שהוא מאד אינטלגנטי.

אז ככה: את עטיפת האלבום יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה, שעיצבה גם את עטיפת האלבום "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון שעליו נכתב ממש כאן בחודש שעבר. מעבר לכך שמדובר במאיירת סופר מוכשרת (ובמישהי סופר נחמדה ומקסימה), שחם היא גם בת זוגתו של ירון בשנים האחרונות, מה שכבר מסקרן איך זה לעצב עטיפה לבן זוג שלך.

מתוך העטיפה

"הכרתי את מירב ממש בתקופה שכתבתי את השירים", מספר ירון. "השיר 'קומי' מתאר את שגרת החיים שלנו, זה אנחנו. כשהגיע שלב העטיפה היה ברור שמירב תעצב אותה. פתאום אני הקונטרול פריק, הפרפקציוניסט, לא נותן שום הערות, לא מנחה ולא כלום. אם הייתי מנחה זה היה יוצא פחות אמיתי. היא הייתה שם מהתחלה, היא יודעת על מה נכתבו השירים. אם אני שוכח את המילים באמצע הופעה היא צועקת לי אותן מהקהל. היא שם, היא יודעת מה קורה בכל הזמן שאני לא על הבמה, תוך כדי שהשירים נכתבו, והיא לקחה את הכל ושמה את זה בעטיפה. מבחינתי האלבום לא קיים בלי זה. אני לא יכול לדמיין מישהו שומע את האלבום בלי העטיפה. זה כאילו הוא מקבל חצי אלבום".

נסיונות בטיפוגרפיה

על העטיפה ובחוברת השירים מופיע ירון כיצור הלקוח מסצינות הדומות לסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, כדמות חסרת פרופורציה, הכלאה של אדם וחיה, תמה שחוזרת על עצמה בעבודות אחרות של שחם. "גם בשירים אני מדבר על זה: על השוני, על הגודל, עלי. לא דיברנו על מה זה אומר, אבל מה שמתחבר אלי יותר מהכל זו הפנטזיה הזו – היצור, האגדה – שגם המוזיקה והעיבודים הם כאלו. זה לגמרי אני, התנועה היא לגמרי אני: כשמירב צילמה אותי היא פשוט ביקשה שאני אדבר עם כל התנועות שלי".

האינטימיות חילחלה גם לתהליך העבודה של שחם. "יהוא נתן לי חופש טוטאלי, לא התערב, הוא רק הסתקרן וחיכה לראות מה ייצא. לקח לי זמן עד שהתחלתי לעבוד כי זה מאד ריגש אותי ולא ידעתי איך לגשת לזה, מאיפה לתקוף את זה, היו ציפיות גדולות", היא מספרת. "למרות שהכרתי את המוזיקה הקשבתי עוד ועוד לשירים ובתור התחלה כתבתי שורות של מילים. את זה אני עושה כמעט בכל דיסק שאני מעצבת. לבסוף בחרתי כנקודת מוצא את 'ההרודיון שלך', השיר שפותח את האלבום. התחלתי לכתוב אסוציאיות שעלו לי לראש – חלל, מצדה, אתר חפירות ארכיאולוגיות, קברים עתיקים ומערות. באיזשהו שלב גם חשבתי לשלב את תל אביב בתוך המערה.

משחק עם מידותיו הפיזיות של ירון, מתוך צילומי הסטודיו לאלבום

"במקביל חשבתי על יהוא, על הפיזיות שלו, על איך הוא מתנהל, איך הוא הולך, איך הוא זז על הבמה – יש בו מין 'קלאמזיות' חיננית, כל האורך והגודל שלו. רציתי לקחת את הגוף שלו ולעשות איתו משהו – לעוות, להגדיל, להקטין. במהלך החיפושים כשישבתי ב'נסיך הקטן' דפדפתי בספרים ונתקלתי בתמונות של מערת הנטיפים. מאד נהניתי לא לשבת מול האינטרנט ולחפש רפרנסים אלא ממש לפתח ספרים, זה היה ממש תענוג. נסעתי לשם עם חבר טוב, הצלם עומר מסינגר, וצילמנו, ולאחר מכן צילמתי את יהוא בסטודיו. רק לאחר מכן התחיל תהליך של פירוק והרכבה, של עבודת הטיפוגרפיה הידנית ושל האיורים, שחלק גדול ממנו לא נכנס לדיסק".

איך הוא הגיב כשהוא ראה את התוצאה?

"בפעם הראשונה ירדו לו דמעות, זה מאד ריגש אותי. אחרי זה היו כל מיני קולות שאמרו שזה מפחיד מדי, מאיים או קיצוני, אבל התעקשתי שזה מה שצריך להיות ולשמחתי הוא הסכים איתי. אמנם יש משהו מאיים בעטיפה אבל דווקא המבט של יהוא נשאר כל כך תמים ומזמין, שהרגשתי שזה מה שנכון. זה מייצג כמובן את הצדדים האפלים אבל דווקא בתוך כל האפילה הזו נשארת תמימות, יש את הרגישות והראשוניות הזו שתמיד אני מחפשת גם כשאני עושה דברים שהם יותר אפלים. ויש גם הומור, שזה חובה, לא צריך להיות רציניים כל כך".

 יובל סער, 2011

יהוא ירון, "דברים יומיומיים כאלה", 2011. עיצוב -מירב שחם, צילום – עומר מסינגר ומירב שחם.

Read Full Post »

ספיישל פורים – עטיפות מתחפשות!

היי! מה עשיתם לאתר שלי???

סיפור, כיסוי חוגג אתכם את פורים בפוסט מיוחד לרגל החג. על הכותרת ה- doodle-ית שתישאר פה לימים הקרובים אחראית מעצבת הבית עדי אלוני, הנהדרת כהרגלה.

אז מה התבשל הפעם? לא רק לכם מותר להתחפש, אלא גם לאלבומים ישראליים. כרגיל, גם כאן אנחנו די מפגרים אחרי העולם (ב"עכבר העיר" היה יופי של מדור, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שבו נהגו להציג מדי שבוע מחווה כזו או אחרת של עטיפות אלבומים לעטיפות ותיקות יותר – אם כי בעיקר של כאלה מחו"ל). אז אחרי שעות רבות של נבירות וחפירות בשבועות האחרונים, אני יכול לומר בגאווה שגם לנו יש מה להציע ממיטב התוצרת המקומית. להלן כמה עטיפות ישראליות שהתחפשו לעטיפות אחרות, בין אם מתוך מחווה לאלבום, בין אם לשם הלצה בלבד ואפילו אחת בטעות. ואם יש למישהו מציבור הקוראים עוד הצעות, כתבו לי ותזכו לתהילת עולם!

Oh! Darling

The Beatles - Abbey Road

מעבר החצייה המוביל לאולפני EMI, שבו הצטלמו חברי הביטלס לעטיפת האלבום Abbey Road, הוא כנראה המפורסם ביותר בעולם (מצולם 24/7 פה ב- webcam, ורוב הסיכויים שתיפלו על רביעיית חברים צועדים ומחקים את התמונה המפורסמת): התמונה מבוססת על רעיון של פול מקרטני, וצילם אותה איאן מקמילן המנוח בשעות הבוקר, במשך כמה דקות שבה עצרה המשטרה את התנועה באותה נקודה. את לוחית הרישוי של החיפושית הלבנה משמאל (שייכת לאחד מדיירי האיזור) גנבו כל כך הרבה פעמים, עד שלבעלים נמאס והוא מכר אותה (להרחבה, אני ממליץ על מה שיש ל- BBC להגיד על העטיפה). לעטיפה נוצרו אינספור וריאציות (לא תאמינו כמה!!), כולל אחת מקומית שלנו:

איזולירבנד - ישן וגם נחר

העטיפה כוללת את חברי להקת איזולירבנד (הזכורים לכם מ"מלודי" מקדם אירוויזיון כלשהו בשנות השמונים) בתלבושות, פלוס איזולירבנד צהוב, פלוס חיפושית צהובה משמאל, פלוס כלבלב בגירסה מקומית של התמונה. האלבום "ישן וגם נחר" הוא קליל, תמים ומצחיק (הומור שנות השמונים, אני מזהיר) וגם שמו המבודח הוא וריאציה על אחד מאלבומיו הראשונים של אריק איינשטיין, "ישן וגם חדש".

איזה בררה, איזה חנטריש

צ'רצ'ילים - צ'רצ'ילים

ב- 1969 יצא אלבום הבכורה של הצ'רצילים, שאת עטיפתו אתם לבטח מכירים. האלבום היה כולו על טהרת האנגלית ונחשב לאחד מאלבומי הרוק הישראלים הראשונים שיצאו בארץ. מרבית שירי האלבום נכתבו על ידי רוב הקסלי וסטן סלומון, כשהסאונד הפסיכדלי הבריטי שהביאו עימם פגש את הצליל הישראלי וכמובן את הגיטרות של חיים רומנו.

קוביאשי פורצלן - כפרה

קוביאשי פורצלן, להקה פ'אנקית חביבה (שימו פליי – קצת שמייח, מה אכפת לכם?)

חידשה עם הרבה גרוב וסטייל את "כפרה" של דני בן ישראל, כששלמה מזרחי מתארח על הגיטרות. המקור (לא פחות טוב!) יצא בשנות השבעים באלבומו של בן ישראל "חנטריש שלוש ורבע", שנחשב עד היום לפריט אספנים נדיר. העטיפה שעיטרה את הסינגל היא מחווה לעטיפת אלבומם הקלאסי של הצ'רצ'ילים.

טרטקובר, טייק א'

מתי כספי - צד א' צד ב'

עטיפת האלבום "צד א צד ב" (1978) של מתי כספי הינה אחת העטיפות המוכרות שעיצב דוד טרטקובר (אני מתבייש שעוד אפילו לא יצא לי להזכיר אותו כאן באתר, אבל זה באמת רק עניין של זמן). האלבום מורכב ברובו המכריע מטקסטים שלא נכתבו על ידי מתי כספי, והוקלטו בעבר על ידי מבצעים אחרים. העטיפה, שהפכה לקלאסיקה ולאחד הסמלים המובהקים של האמן, מציגה את הפרופיל של כספי בשחור על גבי לבן בכל אחד מצידי התקליט .

אסף אמדורסקי - צד א

לאחרונה הוציא אסף אמדורסקי את אלבומו "צד א". עטיפתו, שעוצבה על ידי קסניה שסטקובסקי (כמו גם את אלבומו הקודם "הרי את"), היא מחווה לאלבומו של כספי ובה נראה הפרופיל של אמדורסקי ובגירסה מודרנית יותר. שם האלבום נשען גם הוא אותו תקליט, ומתקשר לכינוי של אמדורסקי בקרב מכריו, א'.

טרטקובר, טייק 2

שלום חנוך - מחכים למשיח

מה כבר לא נכתב על "מחכים למשיח"? אלבום המחאה המצליח בהיסטוריה של ישראל, עם שיר הנושא על נפילת הבורסה ב- 83', ולצד שירים כמו "זה לא נוח" ו"לא עוצר באדום" הצליח לתאר תחושת תסכול ולחץ בעם כמו שלא היה באלבומים אחרים אי פעם בהיסטוריה הקטנה שלנו. העטיפה, שראויה (ותזכה ביום מן הימים) לפוסט משל עצמה, עוצבה גם היא בידי דוד טרטקובר (צילם אותה עודד קליין) ונחשבת לאחת העטיפות הגדולות שנעשו בארץ. המאפרה, שכוללת סיגריות רבות, מסטיק משומש, עטיפת אקמול וחשד לבדל של ג'וינט, מסמלת בצורה נהדרת את הלחץ, כסיסת הציפורניים וחוסר הנחת ששררו בעם באותם ימים, ונחשבת לקלאסיקה.

מוקי וברי סחרוף - מחכים למשיח

בשנת 2003, במסגרת אירוע היפ הופ רב משתתפים שנושא את השם "עשור של גרוב ישראלי" (?!), יצא חידוש לשיר הנושא "מחכים למשיח" בביצועם של מוקי וברי סחרוף. כבר מספר רב של פעמים טענתי שיש שירים שלא צריך לגעת בהם, והתבדתי לאחר מכן. במקרה הזה, אני עדיין נע בחוסר נעימות בכיסא בכל פעם שחבורת הבנות שרה ברקע "משיח כבר לא מטלפן". אבל לענייננו – לסינגל התפרסמה עטיפה (מצטער על האיכות הירודה) שבמרכזה מאפרה ריקה, נקייה ומודרנית יותר, מעין גירסה נוחה ונעימה יותר לעין של האלבום המקורי. גם אם תחושת התסכול והלחץ של העטיפה המקורית הולכים כאן לאיבוד, תחפושת זו תחפושת ומקומה של עטיפה זו כאן איתנו בפוסט הזה (אני לא אוהב את כל החידוש הזה, בסדר???).

הבא יהיה יותר טוב

(תודה לערן מ"זה מסתובב" המצוין) אני לא מכיר את המקור, אני לא מכיר את הרימייק, אבל זה פשוט נהדר!

בצלאל יונגרייז והסברס - ירושלים של זהב

השקרנים - הבא יהיה יותר טוב

הכיסוי נחשף

ב- 1998 הוציאה אלאניס מוריסט את אלבומה השני Supposed Former Infatuation Junkie, שכלל גם את הלהיט Thank U (הקליפ שלו זכה לתגובות רבות בעקבות שיטוטיה של מוריסט בעירום ברחובות ניו יורק וברכבת התחתית). על גבי הדיסק עצמו הופיעה התמונה הבאה:

Alanis Morissette - Supposed Former Infatuation Junkie

ב- 2010 יצא אלבום הבכורה של יעל קראוס (בוסה, פאניק אנסמבל ועוד התארחויות רבות). על עטיפת האלבום נראתה תמונה דומה להפליא:

יעל קראוס - Boutique

אולי קצת מפתיע, אבל פשוט אין קשר. ניר גייגר, הצלם שאחראי לתמונה הזו, מספר: "לקח לנו המון זמן להחליט על קונספט לצילום השער של האלבום והעמודים הפנימיים. בשלב מסויים התחלנו לשחק על הרעיון של יעל מעורסלת בעירום על ספה עגולה. מאוחר יותר המנהל שלה נזכר שיש לחבר שלו שטיח אדום יפה ושזה יכול להראות טוב. צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".

רגע לפני שנפרדים

לקראת סיום, קוראים יקרים, יש פה מישהו שרוצה להגיד לכם שלום

רפי, בימים לפני שהיה מחפש קוליפורמים באזני המן

עכשיו לכו גם אתם להתחפש, ותשאירו לי קצת אזני המן (עם תמרים! אני שונא פרג).

חג שמח לכולם!!!

עופר

Read Full Post »

רוקפור – רשת פרפרים, 1991

רוקפור \ רשת פרפרים, 1991

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: אני הגעתי לאלבום הזה אחרי ששקעתי עמוקות ב"האיש שראה הכל" המופתי, ואלבום ההופעה הנהדר שיצא אחריו בחצי השני של שנות התשעים. אם להודות על האמת, אני לא אוהב את "רשת פרפרים". הטקסטים ברובם די בנאליים, המוסיקה היא חיקוי פשטני של להקות הפופ הקלילות והעליזות של שנות השישים והאלבום כולו נשמע קצת בוסר. את העטיפה שלו, לעומת זאת, אני מאוד אוהב, ועל זה באנו לדבר. מעבר לעובדה שזה אחד הקולאז'ים היחידים שנעשו בארץ כעטיפה, העושר והצבעוניות שלו מצליחים לשקף היטב את רוח הלהקה ונותנים פן נוסף לתדמית שהלהקה ניסתה להעביר (אנקדוטה לא קשורה: ורסיה מוקדמת של עטיפת "עיר" של שלומי שבן היתה מורכבת מקולאז' של העיר תל אביב – אבל בשביל זה תצטרכו להמשיך לעקוב אחר האתר:). ולא להאמין – העותק המקורי של הקולאז' נשמר עד היום אצל המעצבת!

במה מדובר: האלבום "רשת פרפרים" הינו אלבומם הראשון של להקת רוקפור  (שקראו לעצמם Rock4 באנגלית, באותו זמן), שיצא בשנת 1991 בהפקתו של דני רכט. הלהקה מתנערת במידה מסוימת מהאלבום הפופי-סיקסטיזי הזה (שכלל גם חידוש עברי ל- Bus stop  של The Hollies), ומחשיבה את "האיש שראה הכל" כאלבום הבכורה שלהם. עם זאת, שני להיטים מתוך האלבום (המוצלחים שבהם, לטעמי) שרדו ונשמרו עימם לאורך השנים – "שוב לא שקט" ו"הכעס".

אז ככה: את עטיפת האלבום יצרה בשתי ידיה נורית וינד קידרון, מעצבת גרפית ותיקה ומנוסה שבאמתחתה מספר לא מבוטל של עטיפות אלבומים ישראליים בין היתר. כיום, יחד עם כל יתר עיסוקיה, היא מלמדת קורס בעיצוב עטיפות תקליטים במכללת עמק יזרעאל, ועל כך הרבה כבוד.

הקולאז' המקורי ששימש כעטיפת האלבום

נורית עבדה בראשית שנות התשעים כמעצבת הבית של NMC. היא בדיוק סיימה את לימודיה ב"ויטל" (לימים שנקר) והעטיפה הזו הינה הראשונה שעיצבה אי פעם. "עבדתי כמעצבת הבית של החברה. היינו קבוצה קטנה, ועבדתי שם כחמש שנים. בדיוק סיימתי את הלימודים וזה היה מאוד נחמד להתחיל את חיי המקצועיים שם". היה לוינד קידרון ברור שעושים משהו ברוח הסיקסטיז. "הם התלבשו ככה, הופיעו ככה, אווירה צבעונית, חולצות פרחוניות. במקרה של העטיפה הזו, הזהות הגרפית היתה חלק מהמהות של הלהקה והרוח הכללית של העטיפה היא בפירוש שלהם".

גזיר של חברי הלהקה

הקולאז' נעשה בגודל 1:1 למידות של תקליט, והעבודה עליו ארכה שעות רבות. מרבית האובייקטים נגזרו במספרי ציפורניים והודבקו זה לצד זה. בין היתר, כולל הקולאז' חתיכות אמיתיות של בדים, תמונות של בדים שצולמו בזירוקס צבעוני, שושנים מלינולאום, ציור של ארבעת חברי הלהקה, צילומי פירות וירקות מחוברת של מועצת הפירות (!) ואפילו ורד שצייר אלי לו-לאי, הסולן. "העבודה על הקולאז' היתה תענוג צרוף", מוסיפה נורית. "אני מאוד אוהבת קולאז'ים, אולם זה היה היחיד שיצרתי מעולם".

האלבום יצא בתקופה המאוד מצומצמת בהיסטוריה (כשנתיים) שבה עבדו הגרפיקאים על שלושה פורמטים בו זמנית – תקליט, קלטת ודיסק (הקלטת, אגב, נחשבה תמיד למאתגרת מביניהן עקב מידותיה הקטנות והעובדה שנדרשה הסבה של העיצוב ממבנה ריבועי למלבני). בנוסף, נוצר פוסטר (פריסה של שני צידי התקליט) ששימש לקידום הופעות הלהקה. הקולאז' המקורי שרד ברובו ונשמר עד היום אצל המעצבת בביתה, והוא מוצג כאן עשרים שנה אחרי.

פוסטר ששימש לקידום הופעות הלהקה

האלבום יצא בסמוך למועד יציאת האלבום "זה עושה לך את זה" של נוער שוליים, שעיצב יהודה דרי, אחד המעצבים הבכירים של עטיפות האלבומים הישראליים (בעודי קורא כעת את "הדבר היה ככה" המשובח של מאיר שלו, גיליתי שהוא גם מעצב עטיפות ספרים) . "שמעתי שגם יהודה מעצב עטיפה מאוד צבעונית וחששנו שתהיה בעיה. רצתי אליו עם הקולאז' שיצרתי, ולשמחתי ראינו שהעטיפות מספיק שונות ואין מניעה לדבוק בעיצוב הנבחר". סוף טוב, הכל טוב.

מכירים עוד עטיפות אלבומים ישראליים שהן קולאז'? הגיבו למטה!

רוקפור, "רשת פרפרים", 1991. עיצוב – נורים וינד קידרון.

Read Full Post »

Mad Bliss – Karen's Molested Apple, 2002

Mad Bliss / Karen's Molested Apple, 2002

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי (ואני ממליץ בחום גם להסתכל על הקליפ)

דבר העורך: יש לי איזה סיפור לא גמור עם האלבום הזה, סוג של unfinished business, ואני מקווה שהיום בשעה טובה הדיסק ואני מגיעים לעידן חדש בהיסטוריה המשותפת הקטנה שלנו. אי שם בשנת 2002 קוואמי השמיע ב"הקצה" את השיר Matti של להקה ישראלית בשם Mad Bliss. ממש התלהבתי, אבל הספקתי לשכוח די מהר ככל הנראה. כמה חודשים לאחר מכן, מצאתי את עצמי מסתובב בחיפה, בחנות דיסקים מעולה ששכחתי את שמה (חיפאים עזרה! במרכז הכרמל לדעתי, צריך לרדת במדרגות מתחת למפלס הכביש, ואני לא מתכוון לחנות שהיתה מתחת ל'ווק'. תשובה בתגובות בבקשה!) בשם ג'אנק. ראיתי את העטיפה המקסימה של האלבום הזה ולא הפסקתי להסתכל עליה. אני זוכר שניסיתי במשך דקות ממושכות להבין מה בעצם אני רואה, וסיימתי בזה שפשוט קניתי את האלבום.

אני יכול לספר שהאי. פי. הזה מצוין. הגיטרות נפלאות, לסולן יש קול כזה שקשה להפסיק להקשיב לו (גם אם אני לא מבין כל מה שהוא שר) והסאונד חללי, מהדהד וחודר לנשמה. למרות ההספק האיטי להחריד שבה הלהקה עובדת (אלבום וחצי ב- 15 שנה), גם האלבום שבא אחריו הוא משובח ביותר ושווה שמיעה. לפי החומרים החדשים שהלהקה ניגנה בהופעה באוזןבר לפני שנה, יש למה לצפות. אבל היי – מה פשר העטיפה המסתורית? להלן הפתרונים!

במה מדובר: מאד בליס הוקמה בעקבות מפגש במסיבת סילבסטר שבה נכחו אייזק בראל ותומר רייויט ב- 94'. בראל ניגן, רייויט שר והם החלו לעבוד ביחד. זמן לא רב לאחר שהוקמה הלהקה, התגייסו חבריה ובראל נסע לחו"ל. כשחזר לביקור מולדת, חש געגועים והלהקה חזרה לעבוד ביחד. ב- 2002 יצא האי.פי. המדובר, וב- 2007 שוחרר האלבום Heaven Through Old Eyes (שכמה משיריו היפים ביותר ניתנים לשמיעה במייספייס של הלהקה). הלהקה שרה באנגלית ויצרה לעצמה סאונד יחודי בסצינת האינדי אלטרנטיב בארץ.

חיבור הקרומים של הפומלה על גבי התפוח

אז ככה: הארט של האי.פי. נוצר ע"י קרן מאי מטקלף, אמנית, מאיירת ואנימטורית סופר מוכשרת (כמו למשל הקומיקס הנפלא הזה, אבל פשוט תשוטטו באתר), בוגרת המחלקה לאנימציה בבצלאל (שבמסגרתה יצרה גם את הקליפ שראיתם). התמונה שעל גבי העטיפה היא חלק מפרויקט הגמר שיצרה בכיתה י"ב, כשלמדה בבית ספר לאומנויות ויצ"ו חיפה במגמת אומנות פלסטית (1994). היא מספרת: "העבודה על האובייקט המצולם היתה אסוציאטיבית לחלוטין. היא התחילה מזה שישבתי בשעור פיסול ועוד לא ידעתי מה אני אעשה בפרוייקט ופשוט שיחקתי עם האוכל שהבאתי מהבית. במהלך המשחק ראיתי שהחלק בפומלה שמפריד בין הפלחים מתיישב יפה על התפוח שהבאתי והתחלתי לסדר אותם על התפוח ולחזק בעזרת ברזלים שעיקמתי בצורה שאולי מזכירה קצת תפרים של ניתוח".

"החזרה לגן עדן", מתוך סדרת העבודות של מטקלף

זאת בעצם היתה העבודה הראשונה בסדרה שלמה של תפוחים שכל אחד עבר תהליך שונה. "היה אחד שלקחתי ממנו ביס החזרתי את הביס למקום ותפרתי אותו – העבודה נקראה "החזרה לגן עדן". עוד עבודה היתה של תפוח שהורדתי את ראשו, רוקנתי את תוכנו, הכנסתי אבקת מרק במקום והחזרתי את ראשו כך שיראה שלם". כיוון שהעבודות כולן מבוססות על פריטים אורגנים שמתכלים – צילום בעצם היה המדיום שבו יכולתי לשמר את הרגע שאותו רציתי שהצופה יראה. העבודה על פריטים אורגנים היתה בשבילי מרתקת בגלל שהיא כל כך דינמית והרגשתי שככל שאני עובדת יותר יש לי יותר רעיונות לדברים שאפשר לעשות עם התפוחים – במיוחד בגלל שזה פרי שיש לו כל כך הרבה משמעויות הסטוריות ומטען תרבותי".

מטקלף הראתה את העבודה לתומר רייויט הסולן, חבר טוב עוד מאותם ימים. הוא אמר לה אז שכשיצא להם האלבום הראשון, הוא מעוניין לשלב את העבודה כעטיפה. הוא מספר: "במשך 6 השנים שעברו בין פרוייקט הגמר להוצאת האיפי, שמרתי את התמונות מתוך ידיעה שזו תהיה העטיפה של האלבום הראשון שלנו. מאחר והלהקה כבר לא הייתה קיימת בין 96 ל-2000, אייזק [בראל, הגיטריסט] עזב את הארץ ובין השאר היו יחסים עכורים, אף אחד לא האמין שתהיה להקה שוב, וזכיתי להסתלבטות מצד אנשים שראו את התמונות ממתינות אצלי. קרן בינתיים שכחה לגמרי מהעניין. זה היה אושר גדול כשהאיפי יצא, הוא נראה מדהים בעינינו, וקרן הייתה גאה ביצירה שלה, שבזמן אמת לא העריכה אותה כל כך".

התפוח המחולל, מזווית אחרת

"מה שאהבתי בנוגע לפרוייקט הוא שהתמונות היו מאוד יפות מבחינת קומפוזיציה ואסתטיקה, ועדיין הן הטרידו את מי שראה אותן. ואפשר היה לקחת את זה להרבה מקומות ולשאול שאלות: האם מדובר בשלווה או הפרעה, או שהעיוות הוא השלמות או דווקא זיוף, מסיכה; או שבכלל מדובר באילוץ/התעללות/אונס. אהבתי שזה השאיר כל כך הרבה מקום לאנשים לפרש בעצמם את היצירה, אנחנו לא קבענו להם מה לחשוב עליה. גם שם האיפי לא בדיוק מכוון את המאזין לשום כיוון אסוציאטיבי".

מאד בליס, "Karen's Molested Apple", 2002. ארט – קרן מאי מטקאלף. עיצוב – אייזק בראל.

Read Full Post »