Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מירב שחם’

gronich

מזה כשנתיים עוד מעט שאני רק כותב על עטיפות שמעצבים, מאיירים וצלמים שקדו בדרך להגשים חזות ויזואלית לתקליט אהוב. רובם בוודאי שמע את המוזיקה עשרות פעמים קודם לכן, ישב עם האמן, גיבש לעצמו איזו תמונה בראש ועבד קשה מאוד עד שהצליח לייצר אחת כזו באופן ממשי. אחרי שהעטיפה יצאה מידיהם, האלבום הגיח לאוויר העולם וקיבל חיים משלו. לעתים התקליט הופך להיות מייצג של התקופה (ע"ע מחכים למשיח), לפעמים העטיפה מקבלת מעמד אייקוני שמלווה את האמן ("לזוז" של הדג נחש), לעתים היא נצרבת בתודעה כשרק נזכרים באלבום (הפעמון של מתי כספי למשל) או ממחישה מצוין את מה שהאלבום מדבר עליו ("עיר" של שבן) ולפעמים… נו, לפעמים יש סתם עטיפה. כזו שלא קיבלה איזו משמעות מיוחדת במרוצת השנים. אחת שפשוט היתה שם.

לפני שנה החלטתי לצאת לדרך בניסוי מחקרי יצירתי, שקשור (איך לא) לתהליך היצירה של עטיפות תקליטים. נורא רציתי פעם אחת לקחת חלק בתהליך הזה, שאני רק כותב עליו כל הזמן. אותו תהליך יצירה, שבו טוחנים את התקליט עד דק ומתלבטים איך יהיה הכי נכון לייצג אותו באופן חזותי. מכיוון שאני לא מוסיקאי ואין לי אלבום ביד, חשבתי שיכול להיות מעניין לטפל מחדש באלבום מן העבר. הנטייה האישית שלי היתה לקחת אלבום ותיק יחסית, כזה שהמוזיקה שלו עדיין רלוונטית (או ברורה יותר היום, בקונטקסט בו נוצרה), אבל שהעטיפה קצת פחות מעניינת או בעלת משמעות מיוחדת.

פניתי לכמה מהמעצבים והמאיירים החביבים עליי (שאת חלקם הכרתי לראשונה במסגרת הבלוג) ושאלתי אותם אם הם מעוניינים לקחת חלק בניסוי. מטרה סופית אין, גם לא תוצאות או יעד מצופים. כל אשר ישנו הוא תהליך מחקרי שנעבור אותו ביחד, ואולי נסיים אותו ביחד עם עטיפה חדשה לאלבום אהוב, ואולי לא.

gronich1

מתוך התקליט המקורי

אז הנה אנחנו כאן, ותאמינו לי כשאני אומר שאני מתרגש להציג לכם את העבודה הראשונה לבינתיים שהגיעה לקו הסיום. המעצבת\מאיירת\אנימטורית\אמנית\מוסיקאית\מולטי-טאלנטית-באופן-כללי הראשונה שנאותה לצאת למסע הזה היא מירב שחם. את מירב הכרתי עוד בראשית ימי הבלוג, כשכתבתי על עטיפה מקסימה שעיצבה לדני סנדרסון, ואפשר לומר שדי התיידדנו מאז. חוץ מזה, היא באמת אחד האנשים היותר מוכשרים שאני מכיר, וזה כבוד מאוד גדול בשבילי שיצא לנו לעבוד על הפרויקט הזה ביחד.

אני חסיד של התהליך, ולכן שמרתי את כל התיעוד ורציתי שהכל ייעשה בכתב. הרבה מהפרטים שכאן מדויקים בזכות זה שתיעדנו הכל בכמה עשרות מיילים על פני כמעט  שנה, על אף שאני זכרתי תמונה קצת אחרת.

מתוך עטיפת "קסמים לסבל" של קטב מרירי. עבודה של מירב שחם.

מתוך עטיפת "קסמים לסבל" של קטב מרירי. עבודה של מירב שחם.

אחד הנושאים שאני אוהב בעבודות של מירב היא ההתעסקות שלה בשונה ובחריג. לראיה, אני מציע לכם להתרשם מהעטיפות שעיצבה לקטב מרירי, לדני סנדרסון ובעיקר ליהוא ירון. בכל העטיפות הללו היא לקחה דמויות נורמטיביות, ויצרה אצלם איזשהו שינוי, עיוות או חוסר פרופורציה מסוימים. לכן, כשהתלבטנו באיזה אלבום לבחור, הצעתי לה אלבומים בכיוון של "פלונטר" של פורטיס, או את אחד הגרוניכים המוקדמים (כשעוד היה יוצר אוונגארדי ומרוחק מאוד מהקונצנזוס). ההעדפה שלי היתה לאלבום "אמיתי" (מה שזה לא אומר), שונה או כזה שנתפס כמוזר עם צאתו.

אחרי כמה וכמה אופציות באיזור הרוק הישראלי בשנות השבעים, החלטנו לנסות להעמיק קצת יותר בשלמה גרוניך, ושמענו כל אחד לעצמו את האלבומים הראשונים שוב ושוב, אם כי הפעם באוזן קצת אחרת (לא התכוונתי לצאת פה שנון). ויתרנו על בחירה באלבום הופעה בעיקר כי הוא לא נולד כמקשה אחת, אלא יותר כמקבץ שירים מתקופות שונות, אשר מתאים לערב של מופע. את "מאחורי הצלילים" הקנוני ואת "צמר גפן מתוק" המופתי אני אישית אוהב יותר, אבל האלבום שהותיר אחרינו את הרושם החזק ביותר הוא תקליט הבכורה "למה לא סיפרת לי".

"ברחוב שלנו". מילים נורית זרחי.

האלבום, שיצא ב- 1971, הוא די קשה להאזנה. יש בו קטעים מאוד מאתגרים, אבל אני חושב שבעיקר כאלה שהקדימו את זמנם ופורצי דרך באוונגארדיות שלהם. בשעתו רבקה מיכאלי היתה היחידה שהיתה מוכנה לשדר קטעים ממנו ברדיו, וגם זה גרר הצפה של שיחות טלפון נזעמות במשרדי "קול ישראל". עד היום, חלקם מאוד לא נוחים לעיכול. מירב שחם כתבה לי בראשית הדרך: "אחרי הקשבה מרותקת ומלאת התפעלות אני ללא ספק בוחרת ב'למה לא סיפרת לי?!'. אני מקשיבה לו בלי הפסקה וגם קראתי את מה שגרוניך כותב על כל שיר בחוברת של הדיסק [יש התייחסות פרטנית לכלל השירים  בהוצאה המחודשת של האלבום]".

עם השפעות האלבום ניתן למנות מוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק אוונגארדי ומוסיקה חסידית. "אל נא תלך" שפותח את האלבום, הולחן תוך שימוש בפרלוד ה- 1 של באך. "רוזה מרציפן" הנפלא מבוסס על ספרו של אריך קסטנר, "האיש הקטן". "אבינו מלכנו" מבוסס כידוע על המקורות. הרצועה המדהימה ביותר בכל האלבום כמובן היא של שיר הנושא, וזו שגם חותמת את האלבום. הוא מצמרר וקשה להאזנה במידה שאין לטעות בה, אולם מה שבאמת מהפכני בכל הקשור אליה היא כנראה ההחלטה לשלב אותה באלבום ולא להשאיר אותה בחוץ.

"למה לא סיפרת לי". האזינו ושפטו בעצמכם.

גרוניך סיפר עליה בעטיפת המהדורה המחודשת של האלבום: "במשך שנים לאחר הקלטת האלבום לא יכולתי להאזין לו, במיוחד בגלל הקטע הזה שמסיים את התקליט. באולפן ישב לצידי בזמן ההקלטה חברי מ'הדסים' [ומנכ"ל הליקון כיום], רוני בראון (שהוא זה שאומר בסוף הקטע, כשאני ממרר בבכי עם הראש למקלדת, "Stop"). קטע שכולו מאולתר בהשפעה של סמים. יוצאים ממני קטעי צחוק ובכי בפרצים פתאומיים ומתחלפים. הומור ודכאון, תיאטרליות וזעקות שבר, בסוף הקטע אני צועק "Fuck" הרבה פעמים. במילה הזאת הפכנו את הסרט (וזה נשמע "קא-פ"). אני זוכר שהייתה התנגדות מצד חברת התקליטים לצרף קטע זה, אבל לא ויתרתי". רק כשהתוודע לכך שטכנאי ההקלטה מקליט אותו בעודו צורח ובוכה, שאל אותו גרוניך "Why didn't you tell me?!", שזיכה את האלבום מאוחר יותר בשמו.

בחזרה לעבודה המשותפת של מירב ושלי. שנינו שקענו בהאזנות אינטנסיביות באלבום, כמו גם בתיעוד המצוי על האלבום (בין היתר, אני ממליץ בחום לקרוא את תמלול הראיון שנערך עם גרוניך לגל"צ, לרגל צאת המהדורה המחודשת של האלבום ב- 2003). הרבה חלף מאז אותו אלבום בוסרי, שיצא בעודו בן 22 בלבד. במסגרת עבודתנו ביחד, ניסינו מירב ואני לבחון איך נכון יהיה להתעמת עם העטיפה הזו, 40 שנה אחרי. כפי שגם גרוניך נמצא כיום במקום אחר לחלוטין (אמנותי, כמו גם אישית), אחד הכיוונים שניסינו לחקור היה לתאר מעין פרק ב' לטקסטים המקוריים של האלבום.

"רוזה מרציפן". מילים: שולמית לפיד.

באחת התכתובות שלנו, מצאתי למשל את טיוטת הקטע הבא שכתבתי אני, בעקבות השיר "רוזה מרציפן". מקס, 40 שנה אחרי שאכל את רוזה מרוב שאהב אותה (למי שלא מכיר את מילות השיר המקוריות על רוזה ומקס, חובה לקרוא אותן קודם לכן כמובן, ובכלל תשמעו את השיר המצמרר הזה) –

מקס הזדחל בשעת חושך בחזרה אל תוך קופסת הגפרורים שלו, לבד.
"לילה טוב", מילמל לרוזה, כאילו זו עודנה שם. כשחשוך, הוא מדמיין שהיא נחה לצידו, ומתחממת מידיו הקטנטנות
בעלטה, רוזה לא יכולה לראות את מכנסיו המתפוררים ואת הטלאים הירוקים הזעירים שתפר בעל כורחו, בלא עזרתה.
הוא עוצם את עינייו, מתכסה בשמיכה הזעירה ומנסה להזכר. חושיו כבר אינם כשהיו, אולם הוא עוד מצליח לדמיין כמה קווי מתאר מעורפלים בראשו.
טעם מר ומעומעם של שקדים עלה על שפתיו. מקס נרדם.
אני די שמח שנטשנו את הכיוון הזה… חשבנו לכתוב קטעים ולאייר את המשך קורות השירים באלבום, אולם הם מאוד שונים זה מזה. לא הצלחנו לבנות שפה מתאימה לכלל שירי האלבום באופן דומה, כזו שמאפשרת לבחון את היצירה בכללותה. המשכנו לחפש דרכים אחרות שיהיה נכון להתמודד באמצעותן עם האלבום המורכב הזה. אני מדלג קצת קדימה בזמן, אחרי כל מיני רעיונות נוספים שלא צלחו.
מכיוון שהשירים באמת מגוונים מאוד (הן בטקסטים – רבינדראט טאגור, נורית זרחי, שולמית לפיד והמקורות למשל- והן בלחנים), התקשינו למצוא איזשהו דימוי חזק שמאגד את תכני האלבום לשביעות רצוננו.
השינוי הגיע כשמירב החלה להתייחס אל הנרטיב של האלבום והאופן בו הוא נוצר ומוגש, ולא את מה שהוא מבטא באופן ישיר וברור. לא ה"מה", אלא ה"איך". היא החלה לייצר סדרה של אימאג'ים מהירים, אינסטינקטיביים ואקספרסיביים מאוד. היא כתבה לי אז: "השפה היא שפה ציורית שאני מגבשת בתקופה האחרונה, עבודה עם דיו ומכחול וצבעי מים, מאוד משוחררת ולעתים קרובות גם מקרית. הטיפוגרפיה כתובה בצפורן  – משהו שהתחלתי להתנסות בו בפרוייקט של נפתלי יבין שעשיתי עבור "הארץ" … כרגע הניסיון הוא לעשות דברים יחסית מהירים ואינטואיטיביים ולראות לאן זה לוקח אותי. אני חושבת שבינתיים יצאה סדרה מעניינת וכרגיל מאוד אקספרסיבית".
03
04
06
"למה לא סיפרת לי" הוא אלבום בוסרי מאוד, אך יש בו ניצוצות יצירתיות וחיפוש נדירים ביותר בעיניי ביצירה בעברית עד היום. פורץ דרך, אבל דרך שאיש כמעט לא הלך בה לאחר מכן. אני לא מכיר עוד אלבום בעברית שעבורו צירוף המילים "חיפוש משמעות" באמת כל כך רלוונטי לגביו.
גרוניך נשאל בראיון על האמירה שבהחלטה לפתוח את האלבום בואריאציה על הפרלוד של באך: "נראה לך שבגיל 22 אני ידעתי מה זו אמירה בכלל? לא ידעתי עוד איך מדברים, אתה יודע. הכל היה כל כך חושי ולא דרך ה'רציו' ואינסטינקטיבית. אין שום כוונה נסתרת או לא נסתרת מאחורי סדר האלבום, הצלילים שבאלבום, אופן השירה – שום דבר. זה פשוט הילד ההוא, שלמה, בשנת 1971, כמו שהרגיש, מה שהרגיש, ושהסכימו ללכת איתי אז בעניין כזה הרפתקני".
"אני נגעל מן העולם \ העולם מגעיל אותי
תסתכלו עליו ועל הצורה שלו \ אך בעצם, אולי אני מגעיל אותו"
מתוך "אני נגעל מן העולם", מילים רוני בראון.
את סידרת האימאג'ים שהתפתחה החלטנו במשותף שנכון יהיה להשאיר כמו שהיא, ולאו דווקא לייצר מבנה מסודר של חוברת (עם צדדים ברורים, קרדיטים וכו'). שנינו אהבנו את הבוסריות והיעדר המסגרת של האלבום, ומצא חן בעינינו הרעיון להשאיר את העטיפה גולמית ולא סגורה על עצמה עד הסוף.
02
05
01

אחרית דבר של מירב שחם:

כשפנית אליי כדי ש״אתנדב לניסוי״ שמחתי מאוד, ידעתי שהולך להיות מעניין ובכלל את אהבתי הגדולה ל״סיפור כיסוי״ אני לא טורחת להסתיר, זה בלוג נדיר ונחוץ כל כך.
הרעיון הראשוני היה למצוא מוסיקאי ישראלי ולתת אינטרפטציה אישית לאחד האלבומים שלו, אתה בטקסט ואני בדימוי. רעיונות למוסיקאי החלו לעלות ומהר מאוד זה נסגר והתהדק סביב שלמה גרוניך.
תמיד אהבתי והערכתי אותו אבל אתה חשפת בפניי חלק ממנו אליו לא התוודתי מעולם, אלבום הבכורה המופלא שהתפלאתי מאוד שלא הכרתי אותו קודם לכן, מבחינת טעמי המוסיקלי הביזארי הוא המעניין והמרגש ביותר שלו.
לא אכביר במילים כי זה השטח שלך, אבל הקשבתי לאלבום מאות פעמים ואסופת השירים שבו נשמעת לי כזעקה, בכי, בילבול, שעשוע, מעבדה לנסיונות, חוסר השלמה עם קיומנו האבסורדי, חיפוש מתמיד, חבל שמתהדק סביב הצוואר ואיתו שחרור מוחלט שרק צעיר אבוד (בן 22) יכול לחוות בעוצמות כאלה.
אלה דברים שאני תמיד מחפשת בעצמי ובאמנות ומוסיקה בכלל ו״למה לא סיפרת לי?״ הוא מכרה זהב של תקופה שלא תחזור עוד. בחרתי לייצר דימויים בלי לחשוב יותר מידי, רישומים מהירים בדיו כשהטקסט הוא חלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה. מה שיוצא יוצא.
אין לי ספק שהפרוייקט הזה יוביל אותי למחוזות חדשים והוא חלק מתהליך יצירה ארוך שאני עוברת בשנה האחרונה.
תודה לך שוב עופר על הגילוי וההשראה!
זכיתי.
07

עד כאן להיום. אני יכול לספר שיש עוד עטיפות בשלבים כאלה ואחרים עם כמה וכמה מעצבים שונים (ושתפסו כיוונים שונים בתכלית – תאמינו לי). אני מת כבר להראות לכם, אבל לשם כך תיאלצו להמתין בסבלנות, ואני מקווה שניתן יהיה להציג את הפירות בקרוב. כמו כן,  אם יש בקהל מאיירים, מעצבים או צלמים שמעוניינים לצאת למסע משותף נטול לקוח, לו"ז, תקציב ושסופו אינו ידוע, זרקו לי מילה ב- ofershadmi בג'ימייל, ואולי ניפגש!

תודה עצומה (ומזל טוב!) למירב שחם המוכשרת עד אין קץ!!!

לקריאה נוספת ומומלצת: "למה לא סיפרת לי" בויקיפדיה ובאתר הבית של שלמה גרוניך. כל האלבום להאזנה בערוץ היוטיוב של גרוניך. ראיון עם צאת המהדורה החדשה ב- 2003. אתר הבית של מירב שחם.

Read Full Post »

(עדי אלוני האלופה מרעננת פה מדי פעם את הכותרת בלי שאתם שמים לב. תהילת טוקבקים עולמית חסרת משמעות לראשונה שתגלה למה נבחרו דווקא האלבומים האלה לכותרת)

מסכמים את העטיפות של השנה! איזה כיף!!!

האמת? אני לא מת על דירוגים. אני לא מעניק ציונים לעטיפות באופן שוטף כפי שאתם יודעים, ולא בכדי. גם לדרג מרגיש לי מוזר. מה זה אומר שאלבום מסוים מדורג 8 לאותו שנה? כנראה שכלום. זה עניין מאוד סובייקטיבי, שנתון לחסדיו של המבקר (ובד"כ לא עם יותר מדי משמעות). אני כן חושב שיש יותר טוב ויש פחות טוב. יש עטיפות מעניינות, ויש עטיפות משעממות. יש כאלה שניצבות בקנה אחד עם האלבום אותו הן מייצגות (ואף מעשירות אותו), ויש שפשוט אינן ברורות.

מצד שני, אני כמעט תמיד קורא את דירוגי השנה. למה? לא יודע. כנראה שדירוגים זה מוכר. אולי יעבוד לי גם, מה יש.

אז הנה לכם סיכום העטיפות של תשע"א, על פי דעתי והתרשמותי האישית בלבד. השתדלתי לא לחפור יותר מדי, אבל אני לא בטוח שהצלחתי. במלוא הכנות, אני חושב שהיתה שנה מצוינת, ושהיה מגוון ועושר גדולים מאוד לבחור מהם. הימים של תמונת פרופיל משמימה וחוברת של שני עמודים רשמית מאחורינו, ועם כל הדיבורים על מות המוסיקה המודפסת – עושה רושם שלהרבה מעצבים גרפיים יש היום יותר עבודה מבעבר. אנחנו מיישרים קו עם העולם מאוד מהר, והרבה מהעטיפות המוצלחות שתראו כאן לא נופלות מאלה שמעבר לים. עברתי על לפחות מאה חמישים עטיפות (כנראה שיותר) לטובת הפוסט הזה, שוחחתי עם לא מעט מעצבים ואמנים, ואלה הבחירות האישיות שלי. את האלבומים שפספסתי, אתם יותר ממוזמנים להוסיף לתגובות. יאללה, לדרך.

Phototaxis – Pretty Ugly

במסגרת מיני באזז שכזה, נתקלתי בשם פוטוטקסיס לפני כמה חודשים. את האלבום עצמו יצא לשמוע איזה פעם פעמיים ולא נפלתי  (קצת מזכיר את מורצ'יבה, לחובבי הז'אנר). שני דברים מעניינים שכן יצאו מזה:

(1) שוחחתי עם המעצב דורון בדוח על העטיפה היפה של האלבום.

(2) גיליתי מה זה פוטוטקסיס! (תנועה של אורגניזמים והמשכותם לעבר אור)

"כשהקשבתי לאלבום זיהיתי בשירים מוטיב חוזר", מספר דורון. "המון דימויים ומטאפורות שמדברים על דבר שלא נמצא במקומו הטבעי. אפשר להרגיש וייב של הישרדות וחוסר יכולת למצוא את עצמך בסביבה שלך… או במילה: זרות. מילה זאת הנחתה אותי לאורך כל התהליך". תחילה ניסה לייצר דימוי שמבטא את הקונפליקט בין המוסכמות הנורמטיביות של החיים המודרנים, אל מול ישות חיה ופועמת שלא מבינה מה כל הדברים האלה. ישות ש"כל מה שהיא צריכה זה אגם לרחוץ בו ואדמה לשכב עליה", לדבריו. "צמצמתי את זה לאימאג' של אייל עומד בתוך סלון, מתוך כוונה לדבר על הזרות הזאת. לאחר בדיקה וחשיבה הבנתי שבמוסיקה שלהם יש נפח נוסף, סוריאליסטי יותר, מחוספס יותר. הוצאתי את הרהיטים ואת הסלון והשארתי אך ורק חדר מרובע וגיאומטרי, על מנת ליצור קונטרסט בין החדות המדוייקת של המבנה עשוי הבטון, לבין החיה שספק קופצת ספק נשאבת מעלה". את החוברת כתב דורון בכתב יד ע"פ פונט קוריאר, ושיבץ בכל עמוד דימויים פרטניים שבאים לתמצת את השיר, לעתים באופן ישיר ולעתים באופן עקיף.

ניתן לעיין בגלריית תמונות מתוך העטיפה כאן. יפה, מושקע ומעניין.

נעם רותם – ברזל ואבנים

שימח אותי מאוד לקרוא ש"ברזל ואבנים" של נעם רותם התמקם יפה בכל סיכומי השנה במוסיקה הישראלית. רותם מייצר רוק ישראלי אמיתי ואיכותי, כותב אינטליגנט בחסד, וחבל שאין לנו עוד כמוהו. את האלבום הזה תפסתי בזמן, לשם שינוי, ולא באיחור של שנתיים כמו קודמו (המופלא והמצמרר). כבר כתבתי פה על העטיפה היפה של האלבום, ולאלה מכם שפספסו ו/או מתעצלים –

מי שאחראי לעיצוב העטיפה הוא אדם אוהב-עמי (שעיצב גם את "עזרה בדרך" בשעתו). נעם מספר ששניהם יצאו לליל צילומים, שהתחיל מאוחר ונמשך אל הבוקר המוקדם: "ידעתי שאני רוצה בעטיפה את הר האשפה שרואים מחלון הבית שלי, ושאני עובר לידו בכל פעם שאני יוצא מהעיר (ההר מופיע גם בשיר הנושא "ברזל ואבנים"). ניסינו לצלם אותי על רקע ההר, אבל זה לא יצא כפי שציפינו". רעיון לניסוי קטן ואחרון הניב דווקא את התוצאות המעניינות ביותר, שלבסוף התגלגלו גם לשימוש באלבום עצמו. "אדם הציע להקרין עליי את הנוף הזה בסטודיו. ניסינו כל מיני רקעים, ביניהם את ההר, כשאני עומד מול המקרן ואדם מצלם. אדם בחר את התמונה עם הידיים על הראש, שנתנה תחושה של סוף מסלול מתיש, אולי של שבוי, או של השלמה? – אני חשבתי שהוא קלע בדיוק לרעיון שמאחורי האלבום. הוא בחר פונט גדול, אני חושב בכדי לתת לכל העניין תחושה של מרחב פילמוגראפי. בעטיפה הפנימית השתמשנו בתמונה מתוך ההקלטות, אולם ברגע האחרון חשבנו שתמונה מהופעה תתאים יותר לרוח האלבום".

צח דרורי – נקודת מפגש

אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה היה "נקודת מפגש" של צח דרורי (בהמלצתו של עמיחי חסון). לי זה היה מפגש ראשון עם דרורי כיוצר עצמאי, כשעל "כיוון הרוח" רק שמעתי המון סופרלטיבים ולא הזדמן לשמוע קודם לכן. מי שאחראית לעטיפה היא מירב שחם הנהדרת, שכבר התארחה פה באתר מספר פעמים. שחם יצרה השנה שתי מהעטיפות היותר אמיצות ומושקעות שנראו כאן בזמן האחרון – של קטב מרירי ושל יהוא ירון (שזכתה אף לפוסט לפני כמה חודשים). משיחותינו המשותפות ומהתוצרים שלה עושה רושם שהיא משקיעה וחוקרת יותר מכל מעצב אחר שדיברתי איתו במסגרת האתר – אותה פריבילגיה שיש לסטודנטים, וששוכחים מהר כשמתחילים לעבוד ויש דד-ליינים ואילוצים וכאלה.

ובכל זאת, יש לי חיבה מיוחדת לעטיפה הזו, פשטנית יותר מכל השאר. משהו בעדינות, בעמעום ובאינסופיות שלה משך לי את העין יותר והתלבש על המוסיקה בול. שחם מספרת: "באלבום הראשון [כיוון הרוח] ישבנו קצת יחד – הוא גם אנימטור ולכן בעל ראייה וחשיבה ויזואלית. דיברנו בעיקר על קונספט של מסע, ספינות, חציית יבשות, חיפוש. בעטיפה הראשונה החלטתי על כיוון של שושנת רוחות ומסע בלב ים; שיוט שלא ברור מהי נקודת ההתחלה ומהי נקודת הסיום שלו. שלווה שיש בה אי שקט מסויים. באלבום השני (שיצא בהפרש די קצר מהראשון), היה ברור לשנינו שהעטיפה השניה תהיה המשך ישיר של הראשונה, בין היתר כי גם השירים היו תוצר של ניסיון לסוג של סגירת מעגל עם האלבום הראשון. סקיצה ראשונית של צח נראתה כמו צילום של ים, 2 ספינות ומזח. אני מאוד אהבתי את הרעיון והחלטתי שהפעם אני מציירת הכל ביד בצבעי מים. רציתי לצאת מהמחשב ולקחת את הכל לכיוון יותר ידני ורגשי. כמו כן החלטתי לקחת את שושנת הרוחות שעיצבתי באלבום הראשון ולצייר סוג של שושנת רוחות הפוכה כשבאמצעה מסומנת נקודת המפגש. ציירתי עוד מספר אלמנטים מהסוג הזה כשלהכל נוספה אוירה של מפות אוצר ישנות שמצביעות על המטמון הנכסף בארצות רחוקות. אבל הצבעוניות והניקיון לקחו את זה למקום טיפה יותר עכשווי וגרפי".

ניתן לעיין בעטיפה באתר של מירב, ובכל מקרה – רוצו לשמוע את האלבום!

עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער

אחרי זמן לא מבוטל ששמה של עינב ג'קסון כהן הסתובב במקומות שאני הסתובבתי בהם, שיחררה עינב את אלבום הבכורה הכה יפה שלה. כבר הרבה זמן לא היה כאן אלבום פסנתר אמיתי וראוי, והתקליט הזה גרם לי לשים לב כמה היה חסר לנו אחד כזה בשנים האחרונות. הבחירה בעטיפה בשחור-לבן (בעיצובה של נוית בר) כתגובה לצבעי הקלידים היא מקסימה (ובדיעבד מתבקשת, בעצם), ועולה בקנה אחד עם המינימליזם והעדינות שבמוסיקה.

אני מתקשה אך מקצר מכיוון שפוסט ייעודי לעטיפה יעלה כאן בקרוב (עם תמונות יפות מהסט), ובכל זאת טעימה קטנה מדברי עינב על העטיפה: "הבית, החדר והמיטה מאד נוכחים בשירים שלי, ולכן זה הרגיש הכי נכון להצטלם איתם ובתוכם. אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מצטלמת באוויר תוך כדי זינוק והתרסקות אל המיטה. אם זה היה וידאו אני מדמיינת אותו בהילוך איטי מאד. אבל מאחר וזה שוט בודד –  סיון [שחור] צילמה את כל השלבים, והתאהבנו במיוחד בתמונה שתפסה את ה"רגע שלפני". במשך שנתיים הייתי בטוחה שאקרא לאלבום 'ניתוח לב פתוח'. צילום העטיפה הוא גם זה שבסופו של דבר נתן לאלבום את שמו. לא יכולתי לתת לו אף שם אחר". תחכו בסבלנות לשאר, מצטער :).

אלון עדר – אלון עדר

האלבום של אלון עדר הוא פנינה קטנה ונעימה, שמקומה במוסיקה המלודית והמולחנת היטב של שנות השבעים שלנו (שם טוב לוי, גרוניך, כספי, רכטר וחברים). עדר (בנו של יהודה עדר המפיק, המוסיקאי וחבר להקת תמוז בעבר) נעזר בטקסטים של אברהם חלפי, יהודה עמיחי ויורם קניוק, ומלחין אותם באופן מורכב אך נעים וקליט. על העטיפה מתנוססת דמותו של עדר, מורכב משכבות עץ בצבעים שונים (טוב שיש פה תמונה ליד). שי לניר מ- dvivo design מספר שהאלבום מתעסק בהלחנת שירי משוררים, והם ניסו להעניק לו מראה של ספר שירה. עקב כך, החוברת עצמה מינימליסטית וכוללת את מילות השירים בלבד. עדר צולם בצורה old-fashioned, בדומה לאופן שבו סופרים מצטלמים לספרים. העטיפה הקדמית היא הפשטה שלו, בחיתוך לייזר. "בניגוד לעוזי פיינרמן, גבע אלון ושאר היוצרים שנעים בסביבת הקאנטרי, רצינו לייצר מראה יותר 'גרמני' ופחות 'אמריקאי'. היו נסיונות בזכוכיות ובמתכת, אבל העץ הקנה הרבה חמימות של חומר יסוד ונבחר לשמש את העטיפה. בסוף אפילו קנינו לעצמו מכונה לחיתוך לייזר למשרד מרוב שהיינו מרוצים מהתוצאה". עוד אימאג'ים מהעטיפה – כאן. יפה ומיוחד.

יעל לוי – אי ירוק בים

"תעשה מה שאתה רוצה".

עם ההנחיה המפורטת (והאמיצה) הזו יצא לדרך גיא ביבי, אחרי שיעל לוי התרשמה מהעבודות שלו במסגרת שוטטות באינטרנט וחיפוש אחר מעצב. האלבום כולל חלק ראשון של עיבודים חדשים לשירים ישנים, וחלק שני של גירסאות אקוסטיות ואינטימיות יותר לשירים חדשים. גיא מייצר (בין היתר) קולאז'ים מדהימים, וסט חדש נוצר לטובת האלבום. "בתחילת הדרך עוד לא היה ברור כיצד יקרא האלבום", הוא מספר. "הכנתי קולאז'ים לסינגלים בזה אחר זה. לרוב אני קונה תמונות ודמויות בשוק העתיקות בכיכר דיזנגוף, ומשתמש בהן לעבודות שלי. כך היה גם בקולאז' לטובת האלבום הזה". לאחר שהוחלט שייקרא "אי ירוק בים",  ביקשה לוי שישתמש בדמויות שיצר בסינגלים לטובת העטיפה. "כל פנים החוברת נמצא על אי, ביבשה. רק בצד הקדמי והאחורי ניתן לראות שהיבשה מוקפת במים. המלאך בשער הוא ספק מלאך מוות, ספק מושיע. מאחור ניתן לראות ספינה מתקרבת, חצי טרופה. מותיר מקום לפרשנות אופטימית או פסימית".

יש לי כבוד והערכה רבה ליעל לוי. אלבום הבכורה שלה (למרות עטיפתו המחרידה) הוא קלאסיקה ישראלית אמיתית, עם שירים מופלאים כמו "תמונה" (דה-בה-דה-בה-דה וחוזר חלילה, ללחנו של קלפטר), "גשם הקשב לנשים" ו"ניחושים של ים". לוי תמיד יצרה אצלי את הרושם של מי שהולכת ליד, ולא דרך ההמון. יש גם משהו מאוד אמיץ להפקיד עטיפת אלבום ולהעניק למעצב חופש יצירה מוחלט וטוטאלי, שהשתלם בסופו של דבר בעטיפה הזו. הבחירה בקולאז' מאפשר לגשר יפה בין ישן לחדש, ברוח האלבום. "בפעם הראשונה שיעל ראתה את העטיפה, היא היתה קצת בהלם. היא ציפתה למשהו יותר נשי ונבהלה קצת. לאחר מכן התקשרה אליי ואמרה שהיא מהופנטת מהתמונה ולא מפסיקה להסתכל", מספר גיא. התוצאה הסופית מקורית, לא שגרתית וקצת חתרנית, וזה מתיישב יפה עם יעל לוי בעיניי.

ברי סחרוף – אתה נמצא כאן

אחרי כמה שנים קצת פחות מעניינות, ברי חזר בגדול והפציץ עם האלבום המצוין הזה. אחרי שכבר חצה את גיל 50, סחרוף פשוט ממשיך להיות רלוונטי לפחות כמו כל יתר היוצרים הצעירים שאמורים להיות פורצי דרך. לאלבום עצמו טקסטים מצוינים, עם לחנים מזרח-תיכוניים ורוקיסטים כאחד, והפקה שעושה בית ספר לכל השאר. העטיפה מציגה עבודות של האמן אבי (אברום) יאיר, חבר ילדות של סחרוף. אברום מרבה לעסוק במפות, ובעבודותיו הוא נוגע במקום שבו אנו נמצאים ובקיום שלנו. ברי ביקר בתערוכה שלו תחת אותו שם, התרשם מהעבודות והרגיש שהן מדברות בדיוק על מה שהאלבום עוסק בו – מיקומו של האדם בסביבה בה הוא נמצא. דור כהן, מעצב ותיק, הצטרף וסייע לגרום לעטיפה לקרום עור וגידים. חלק מהעבודות שהוצגו בתערוכה נכנסו לחוברת, וחלקן נוצרו במיוחד לטובת העטיפה (תוך התאמה למימדי הדיסק, דוגמת השער הקדמי).

העטיפה המיוחדת הוצגה באתר בעבר, עם התייחסותם של האמן אבי יאיר והמעצב דור כהן, וניתן לקרוא עליה בהרחבה כאן. עטיפה שדורשת זמן ומשאירה מקום למחשבה, ולא רק לשם רפרוף אגבי. יופי של דיסק, יופי של עטיפה.

רמי פורטיס – החבר אני

אני כבר הייתי עם שלושת רבעי פוסט כתוב, והעטיפה הא-ד-י-ר-ה הזאת פשוט השתחלה לה פנימה ברגע האחרון. פורטיס שחרר לפני שבועיים אלבום חדש, העלה אותו מיד לרשת, ויותר מכך-  נתן לקהל המאזינים לדפדף בעטיפה אונליין. האחראי הבלעדי לספרון\חוברת הזו הוא האמן פילפלד (ניר פלד), וקשה שלא להתרשם מהדברים המדהימים שהוא עושה ומוצגים באתר הבית שלו. אולי אכתוב על האלבום הזה בפירוט יום אחד, אבל קצת לבינתיים –

"בתחילת הדרך כתב פורטיס מעין מניפסט על החבר אני", מספר פילפלד. "מיהו אותו חבר? האם זה בעצם אני? חבר סודי בתוכי? או מישהו אחר? בעקבות כל אלה, הכנתי כמה סקיצות. בפרט, יצרתי את אותה דמות בלי פנים, שמסתירות אותן הידיים, ואותה גם הכי אהבתי". בהפקה התגובות היו קצת סקפטיות, אבל פורטיס התעקש בפניו שימשיך, שיעשה מה שהוא חושב ושלא יתן לאחרים להתערב. "המשכתי משם ויצרתי איור ייעודי לכל אחד מהשירים. אני חושב שזה הוביל להחלטה לייצר את העטיפה בפורמט של ספרון קטן". המארז הסופי מדהים ביופיו בעיני. פורטיס מודה בסופו לפילפלד "על הדרך המרהיבה בה המחיש את החבר אני לכדי כך שאנו נוכל לצפות בו…יש בה סמלים וסימנים והמבט המעמיק של הרואה רחוק, ואני שמח בכל ליבי על השותפות הטובה והיצירתית בינינו, זו שיצרה את המפגש המרתקשל מוזיקה ואמנות הנראה לעין".

העטיפה הקודמת של פורטיס משולש היתה אחת המדהימות שנוצרו כאן עד היום, כשהוא הוכיח את החשיבות שהוא רואה בעיני המוצר המודפס (וגם עשה בית ספר לכולם על הדרך). בסוף יוצא שמי שמתחרה בה בעוצמה שלה ובמקום אותו היא תופסת במארז שהמאזין מקבל ליד היא בעצם העטיפה של האלבום הבא של המשוגע. אני מדפדף, ואז מדפדף שוב. קאבום!

j. viewz – rivers and homes

j. viewz, הלא הוא יונתן דגן וגם האיש שלנו בניו יורק, שיחרר לאחרונה אלבום (מצוין, אגב) עם אחת העטיפות המרשימות שאני זוכר שיצאו בארץ. "לא ראיתי סיבה אמיתית לקנות מוזיקה על דיסקים, אלא אם כן לאריזה יש ערך ויזואלי, מוצר שכיף לך לשים בסלון, או משלים איזו תמונה קונספטואלית יחד עם המוסיקה", הוא מספר. לאלבום סאונד אלקטרוני נקי, נעים וטבעי, והוא מצטרף לרשימה ההולכת וגוברת של אמנים ישראלים שנשמעים כמו חו"ל ועושים את הדבר האמיתי.

אני ממש מתאפק ועוצר את עצמי בכוח מלספר את כל סיפור העטיפה, ומבטיח פוסט ייעודי בשבועות הקרובים. כמה מתאבנים בכל זאת כדי להסביר למה אני כך כך מתלהב –

האלבום מגיע כספר של ממש, בכריכת קרטון עבה (3 מ"מ). במרכז העטיפה ישנו חור עגול, שמאפשר להדגיש את עומק הכריכה וגם מאפשר הצצה לתוך הפנים העדין יותר (מתוך ה- home לעבר ה- rivers, אם תרצו). העטיפה הפנימית מרכיבה ספר של 26 עמודים, כשלכל שיר מוקדש דף ויצירה משלו. הצילומים הם בעיקר צילומי טבע ונוף, כל אחד על ידי צלם אחר. תהליך יצירת האלבום עצמו כלל העלאה של שיר אחד מדי חודש לאתר של דגן והאלבום התמלא לאט לאט בעיבוד ובשיתוף קהל המאזינים. אמנים ויזואליים שדגן מעריך (ממספר מדינות בעולם) קיבלו בהדרגה סקיצות של השירים בעבודה ויצרו אימאג'ים תואמים על פי קווים כלליים בלבד. הבחירה בקונספט של 'כאילו ספר' נעשתה "בעיקר בגלל האלמנט ה'יומני' של עשיית הפרוייקט", לדבריו. "הספר מציג מין יומן של השנה האחרונה". ההדפסה נעשתה בשני בתי דפוס שונים, הטיפוגראפיה המאסיבית (בהשראת המעצב דן ריזינגר) הוטבעה בכריכה ("די-בוס"), ולא נותר לי אלא להגיד וואו אחד ענק. כבר כתבתי פה בעבר שאחת התגליות של מעצבי עטיפות התקליטים בשנים האחרונות בעולם היא שאפשר להשתמש גם במימד העומק. הפורמט חי ובועט יותר מאי פעם, ואנחנו על המפה. רוצו לקנות!!!

דודו טסה והכוויתים

העטיפה הכי מוצלחת שראיתי כבר הרבה זמן במחוזותינו, והטובה שבהם לשנה זו בעיניי, היא זו של דודו טסה. במשפט, למי שפספס – דודו טסה מגיש מחדש, בשפת המקור, שירים מההרכב המצליח של סבו ואחיו בעיראק. בעטיפה הקדמית ניתן לראות תמונה בשחור-לבן של ההרכב של האחים אל-כוויתי, שני דורות אחורנית. התמונה (לקוחה מתוך אלבומו הפרטי של טסה) לכאורה חגיגית ופורמלית, אבל הסיפור אישי והמשפחה אמיתית. עוד בחוברת – כל מילות השירים בערבית ובתרגום לעברית (ע"י דפנה דורי). סמי מיכאל כותב הקדמה על המסורת המוסיקלית היהודית הבגדדית. טסה מוסיף עמוד משלו על המוסיקה הזו, שליוותה אותו מילדותו ועל איך היא לימדה אותו להכיר את סבו (שנפטר שלושה חודשים לפני שנולד). כל החוברת כולה שומרת על אותו מראה ישן בשחור ולבן, כשהקישור להווה נעשה בעיקר ע"י שימוש בצבע ורוד מסטיק בוהק. השילוב הזה בין ישן לחדש, בין מסורת לקידמה, בין העבר לבין החדשנות – כל אלה באים לידי ביטוי בצורה נהדרת בחוברת שמצורפת לאלבום.

זה כנראה לא האלבום שהכי אהבתי השנה, אבל הוא ללא ספק התקליט הכי חשוב שיצא השנה, בעיניי. הוא מסמל את הנקודה שבה היוצרים בארץ הפסיקו ליצור מוסיקה עם נגיעות מהמזרח, ולראשונה היישירו מבט והלכו עד הסוף. במשך שנים טסה עסק טסה במוסיקה מערבית לכל דבר, והפעם ניסה לעסוק ולחקור עד הסוף את העבר שלו. המון נגנים וחברים סייעו לשמר את הסאונד המקורי והוא עצמו מעיד על עבודה אינטנסיבית בהקשר של שירה והגייה נכונה בשפת המקור. החוברת הנהדרת, בעיצובה של נטע שושני (שטרם הצלחתי לאתר לצערי – אשמח להפניה למי שמכיר), עשתה יותר ממה שעטיפה טובה צריכה לעשות. לא רק שהיא השלימה את המוסיקה באלבום, היא גם סיפקה את כל החומר, הרקע והרגש כדי לספוג אותם עד הסוף. ניתן לדפדף בחוברת עצמה גם באתר הבית של טסה. ואם זה לא מספיק – האלבום יצא גם בויניל, ועוד תוצרת הארץ. אין בה את הגרנדיוזיות וההשקעה שיש בשתי הקודמות ברשימה, אבל היא הצליחה לגעת ולרגש אותי, ודיברה אליי יותר מכל עטיפה אחרת. תענוג צרוף, ועטיפת השנה שלי.

מה חשבתם, יש גם כאלה.

אהוד בנאי – רסיסי לילה

אהוד הוציא השנה אלבום בערך יחד עם ברי ונעם רותם באותו זמן. אני לא זוכר מתי בדיוק זה היה (אולי פסח), אבל רק זוכר ששמעתי אותם ברוטציה במשך איזה שבועיים-שלושה. אין ספק שהמארז של אהוד היה המשמעותי שבהם מבחינת נפח. ובכל זאת, יצאתי מאוכזב. למה? ניסיתי למקד את הסיבה, והאמת היא שהעטיפה פשוט לא מעניינת במיוחד. על השער מופיע הסימון בשבילי הליכה של מבוגר (משורר?) וילד. בראיון שערך יניב אלון מ"המגבר" עם אהוד, הוא סיפר שהתמונות בחוברת מתארות את הנופים שבהם הוא נוהג ללכת. רוב התמונות צולמו בשעת לילה וקשה מאוד לדעת מה רואים (למעט פנסים עמומים). למארז מצורף זוג דפים מתוך "הדף הלבן" – מעין יומן אינטרנטי שבנאי מנהל באתר הבית שלו, וזה תמיד כיף לקרוא. ובכל זאת, את זה קראתי כבר שם קודם לכן. בנאי יחסית משקיע במארזים שלו (אלבום ההופעה המשולש, למשל), ופה יצאה פשוט עטיפה, איך לומר, משעממת. חבל.

ואם כבר הזכרנו את העטיפה הזו, אני חייב לפרוק מעליי משהו שמטריד אותי כבר תקופת מה – למה כל עטיפות הקרטון הישראליות שעושות שימוש בדבק מתפרקות אחרי שבועיים? האם זה יותר מדי לבקש? אם אני מוצא את עצמי מדביק אותם לבד מחדש, כנראה שאתם עושים משהו לא בסדר.

הדג נחש – 6

פייר – התאכזבתי. הדג נחש אחראים לכמה מהעטיפות הטובות שהיו כאן בעשור האחרון (ומהוות גם את חוד החנית של עטיפות הסטודיו של דורון עדות). חלקן הברקות (חומר מקומי, לזוז), חלקן סתם טובות (בעזרת הג'אם), אבל פה זה בערך נגמר. הלוגו המנצח של "לזוז" שמלווה את הלהקה כבר שנים הוא הראשון שעובר לי בראש מבין כל הרכב ישראלי שהיה פה עד היום (כולל שבלול, הקליק, מוניקה סקס, נטאשה, בנזין ומי לא). המותג השתרש, אפשר להתקדם הלאה. יש לדג נחש פריבליגיה אמיתית לעשות איזו עטיפה שהם רוצים. ובכל זאת – שם האלבום  ("6") בצבעי הלוגו על העטיפה הנוכחית. אייקון הילד המשתין בצבעים אחרים על עטיפת האלבום הקודם. העם דורש לראות קצת אומץ בעטיפות. חברי הדג נחש היו אומרים על זה – "השיר הזה נחמד\אבל זה לא מספיק".

חוץ מזה היו עוד לא מעט עטיפות שהסיכום הזה לא יהיה שלם בלעדיהן: העטיפה המדליקה של אומללה המדליקים (בעיצוב של דקל חברוני המדליק אף הוא, וכאן תוכלו להתרשם מהתהליך העבודה על העטיפה – מקווה לפוסט בקרוב); מונטי פיורי שעושים סרף איטלקי ומשעשע א-לה סאן רמו, עם עטיפה ברוח התקופה + ציציםהעטיפה העשירה והשמחה שיעל בר עשתה למארש דונדורמה; המועדון, שבאמת הצליחו להפתיע אותי עם שובר לצ'ייסר בפאב הצ'ייסר בפלורנטין שהתחבא באריזה (כה מבריק!); ורונה קינן, שעשתה לי חיים קשים. אם אתם חושבים אחרת או שחושבים שפספסתי משהו, אתם יותר ממוזמנים להגיב למטה.

שתהיה לכל קוראיי הנאמנים (והמזדמנים) שנה מצוינת! אוהב אתכם ושמח שאתם עוקבים. אם עוד לא הצטרפתם לדף הפייסבוק של "סיפור, כיסוי", זה הזמן (מיקסטייפ דה בסט אוף תשע"א בעריכתי נמצא שם, להנאתכם). תאכלו מלא ראש של דבש, וניפגש בצד השני של החג עם פוסטים בפורמט הישן והטוב.

ביוש!

Read Full Post »

יהוא ירון / דברים יומיומיים כאלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשבוע שבו פתחתי את הבלוג פחות או יותר, יצר איתי קשר יובל סער (בתיווכו של גיאחה היקר). סער הוא הכתב לענייני עיצוב של גלריה (הרבה כבוד לאנשים ברחוב שוקן על ההכרה בחשיבות פונקציה שכזו!) ולא פחות חשוב – בעל הבלוג המצוין פורטפוליו, שעוסק במה שחדש בתחום העיצוב והתרבות. שיהיה ברור – אצל יובל סער, חדש זה חדש, וזמן של שלושה חודשים אחורה זה כבר עבר רחוק. אותם סקרנות וחיפוש אחר טרנדים חדשים בעולם העיצוב הולידו בין היתר את סדרת הראיונות פורטפוליו CHAT שכללה ראיון איתי על סיפור, כיסוי למי שלא קרא (שבו אני מתייחס גם להקמת האתר, להימנעות שלי מהענקת ציונים לעטיפות, ולרלוונטיות העטיפות בעידן הדיגיטלי).

סיפרתי לסער על הרצון שלי לשלב טורי אורח של כותבים נוספים מדי פעם, ולשמחתי יובל נענה לקריאה. אז הנה אני גאה להשיק את הפינה הראשונה של "אורח לרגע", שבה יובל סער כותב על האלבום החדש של יהוא ירון. בשבוע שעבר פרסם סער כתבת עומק מצוינת על האמן במוסף הארץ לרגל צאת אלבומו החדש, ובהמשך אליה הוא כותב כאן על סיפור העטיפה המיוחדת והאמיצה. 

יובל – המקלדת שלך: 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: למי שקצת עוקב אחרי מה שקורה במוזיקה הישראלית בשנתיים-שלוש האחרונות, קשה היה שלא להבחין בשמו של יהוא ירון. קודם כל זה מין שם כזה שאחרי שנתקלת בו פעם אחת תמיד תשים לב שהוא יצוץ פעם נוספת. חוץ מזה, ירון הוא היום אחד האנשים העסוקים בתעשיה – כנגן בס וקונטרבס הוא לוקח חלק, בין השאר, בהרכבים של רונה קינן, רות דולורס וייס, אביב גדג' וגלעד כהנא. כמו כן, שיתף פעולה בשנים האחרונות עם אפרת גוש, עמית ארז, ההרכב האמריקאי Faun Fables ועוד, כל זאת במקביל להיותו חבר בהרכב "קטב מרירי" ועד לאחרונה גם ב"פאניק אנסמבל" וב"תזמורת הטרופית". המעבר שלו לקדמת הבמה החל לפני כשלוש שנים, אז גם החל לעורר תשומת לב, בעיקר אצל הבלוגים שעוסקים במוזיקה שהבחינו בדמותו יוצאת הדופן ובטקסטים שכתב.

במה מדובר: האלבום "דברים יומיומיים כאלו" הוא אלבום הבכורה של יהוא ירון, אבל יש משהו מתעתע בשם האלבום: גם אם לכאורה הנושאים שעליהם הוא שר עוסקים בדברים יומיומיים, הלחן והמילים מורכבים ולא פשוטים להאזנה, ובטח שלא להאזנה ראשונה. לוקח קצת זמן להתרגל לאלבום, אבל מרגע שעוברים את המשוכה הראשונה ההתאהבות היא מיידית וכפולה: הנה יוצר שכותב טקסטים לא קלילים, לא נמוכים, שפונה למכנה משותף שהוא קצת גבוה, שהוא לא נורא פופולרי, שהוא מאד אינטלגנטי.

אז ככה: את עטיפת האלבום יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה, שעיצבה גם את עטיפת האלבום "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון שעליו נכתב ממש כאן בחודש שעבר. מעבר לכך שמדובר במאיירת סופר מוכשרת (ובמישהי סופר נחמדה ומקסימה), שחם היא גם בת זוגתו של ירון בשנים האחרונות, מה שכבר מסקרן איך זה לעצב עטיפה לבן זוג שלך.

מתוך העטיפה

"הכרתי את מירב ממש בתקופה שכתבתי את השירים", מספר ירון. "השיר 'קומי' מתאר את שגרת החיים שלנו, זה אנחנו. כשהגיע שלב העטיפה היה ברור שמירב תעצב אותה. פתאום אני הקונטרול פריק, הפרפקציוניסט, לא נותן שום הערות, לא מנחה ולא כלום. אם הייתי מנחה זה היה יוצא פחות אמיתי. היא הייתה שם מהתחלה, היא יודעת על מה נכתבו השירים. אם אני שוכח את המילים באמצע הופעה היא צועקת לי אותן מהקהל. היא שם, היא יודעת מה קורה בכל הזמן שאני לא על הבמה, תוך כדי שהשירים נכתבו, והיא לקחה את הכל ושמה את זה בעטיפה. מבחינתי האלבום לא קיים בלי זה. אני לא יכול לדמיין מישהו שומע את האלבום בלי העטיפה. זה כאילו הוא מקבל חצי אלבום".

נסיונות בטיפוגרפיה

על העטיפה ובחוברת השירים מופיע ירון כיצור הלקוח מסצינות הדומות לסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, כדמות חסרת פרופורציה, הכלאה של אדם וחיה, תמה שחוזרת על עצמה בעבודות אחרות של שחם. "גם בשירים אני מדבר על זה: על השוני, על הגודל, עלי. לא דיברנו על מה זה אומר, אבל מה שמתחבר אלי יותר מהכל זו הפנטזיה הזו – היצור, האגדה – שגם המוזיקה והעיבודים הם כאלו. זה לגמרי אני, התנועה היא לגמרי אני: כשמירב צילמה אותי היא פשוט ביקשה שאני אדבר עם כל התנועות שלי".

האינטימיות חילחלה גם לתהליך העבודה של שחם. "יהוא נתן לי חופש טוטאלי, לא התערב, הוא רק הסתקרן וחיכה לראות מה ייצא. לקח לי זמן עד שהתחלתי לעבוד כי זה מאד ריגש אותי ולא ידעתי איך לגשת לזה, מאיפה לתקוף את זה, היו ציפיות גדולות", היא מספרת. "למרות שהכרתי את המוזיקה הקשבתי עוד ועוד לשירים ובתור התחלה כתבתי שורות של מילים. את זה אני עושה כמעט בכל דיסק שאני מעצבת. לבסוף בחרתי כנקודת מוצא את 'ההרודיון שלך', השיר שפותח את האלבום. התחלתי לכתוב אסוציאיות שעלו לי לראש – חלל, מצדה, אתר חפירות ארכיאולוגיות, קברים עתיקים ומערות. באיזשהו שלב גם חשבתי לשלב את תל אביב בתוך המערה.

משחק עם מידותיו הפיזיות של ירון, מתוך צילומי הסטודיו לאלבום

"במקביל חשבתי על יהוא, על הפיזיות שלו, על איך הוא מתנהל, איך הוא הולך, איך הוא זז על הבמה – יש בו מין 'קלאמזיות' חיננית, כל האורך והגודל שלו. רציתי לקחת את הגוף שלו ולעשות איתו משהו – לעוות, להגדיל, להקטין. במהלך החיפושים כשישבתי ב'נסיך הקטן' דפדפתי בספרים ונתקלתי בתמונות של מערת הנטיפים. מאד נהניתי לא לשבת מול האינטרנט ולחפש רפרנסים אלא ממש לפתח ספרים, זה היה ממש תענוג. נסעתי לשם עם חבר טוב, הצלם עומר מסינגר, וצילמנו, ולאחר מכן צילמתי את יהוא בסטודיו. רק לאחר מכן התחיל תהליך של פירוק והרכבה, של עבודת הטיפוגרפיה הידנית ושל האיורים, שחלק גדול ממנו לא נכנס לדיסק".

איך הוא הגיב כשהוא ראה את התוצאה?
"בפעם הראשונה ירדו לו דמעות, זה מאד ריגש אותי. אחרי זה היו כל מיני קולות שאמרו שזה מפחיד מדי, מאיים או קיצוני, אבל התעקשתי שזה מה שצריך להיות ולשמחתי הוא הסכים איתי. אמנם יש משהו מאיים בעטיפה אבל דווקא המבט של יהוא נשאר כל כך תמים ומזמין, שהרגשתי שזה מה שנכון. זה מייצג כמובן את הצדדים האפלים אבל דווקא בתוך כל האפילה הזו נשארת תמימות, יש את הרגישות והראשוניות הזו שתמיד אני מחפשת גם כשאני עושה דברים שהם יותר אפלים. ויש גם הומור, שזה חובה, לא צריך להיות רציניים כל כך".

 יובל סער, 2011

יהוא ירון, "דברים יומיומיים כאלה", 2011. עיצוב -מירב שחם, צילום – עומר מסינגר ומירב שחם.

Read Full Post »

דני סנדרסון \ לא יפריד דבר, 2009

עם כל הרע שבעולם\ הפשע המושלם
מה כבר אפשר לומר
בין מזימות ועימותים \ צופה למאדים
חושב הוזה על יום שונה.

תנו לי ת'זמן הזה
את החלום המגושם הזה
אני אומר שלמות כולם יודעים
בסוף נלמד לחיות אני מאמין.

מתוך "נלמד לחיות"

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי (אני חורג ממנהגי – השיר לא מתוך האלבום – אבל זה עדיין אחד השירים הכי מצחיקים שנכתבו בעברית, כאילו, ever)

דבר העורך: תמיד מייחסים לגידי גוב את מידת היותו כל כך "ישראלי", באופן שבו הוא פונה לאוזניים ישראליות, מין קלילות ומעט חוסר רצינות שכזה אבל מדבר תכל'ס ובגובה העיניים. לא שאני חושב שעומד משהו עמוק במיוחד מאחורי הקיטלוג הזה, אבל כשותף לדרך ארוכה ומשותפת של השניים (בכוורת, בגזוז ולאחר מכן בדודה) תמיד נעשה בעיניי עוול לדני סנדרסון. הוא מצחיק, קליל, מדייק במילותיו ומצליח להביע בשפה יומיומית אך שנונה להחריד כל מה שעובר בדמיונו הפרוע. ועדיין – יודע לרגש, לגעת בעדינות בנושאים שקרובים ללבו וכל זאת בממלכה אינסופית של דימויים ורעיונות.

כבר עוד מעט ארבעים שנה והבחור פשוט לא מפסיק ליצור, לנגן ולהופיע. כשקיבל את הפרס למפעל חיים מאקו"ם, הגיב: "כשצלצלו אלי ואמרו לי שזכיתי בפרס, נבהלתי. זה נשמע כל כך סופי. אני בדיוק מחמם את הקנה וכבר מקפלים את המטרות". הפסקול שיצר סנדרסון במהלך הקריירה שלו הוא הפסקול הכי ישראלי שאני מצליח להעלות על הדעת, וסנדרסון לא חדל לרגע מלעבוד עליו. גם אם התבגר מאז ימים כוורת\גזוז העליזים, דני סנדרסון הוא עדיין אותו ילד שובב שאי אפשר להפסיק לאהוב. העטיפה המושקעת של האלבום קלעה בול בעיניי, ואני שמח להציג אותה כאן באתר.

במה מדובר: "לא יפריד דבר" הוא אלבומו העשירי (!) של סנדרסון, לא כולל אוספים, לא כולל כוורת, לא כולל גזוז, לא כולל דודה. האלבום, בהוצאת NMC, הוקלט תוך שיתוף מלא של להקת הליווי שלו בשנים האחרונות (הכוללת בין היתר את תמר אייזנמן, כפיר בן-ליש, שאול עשת ויותם בן חורין). "לא יפריד דבר" חורג מעט ממנהגו של סנדרסון ונוקט קו מעט רציני יותר. בין היתר עוסק האלבום בהתמודדות עם פטירתה של אשתו נעמי ב- 2005, כשהטקסטים נוטים להיות אישיים ורגשניים יותר. מתוך התקליט שוחררו השירים: "לא יפריד דבר", "אתה לבד" ו"אם בחיים לא נאהב".

אז ככה: את עטיפת הפינגווינים הנהדרת הזו יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה. שחם אחראית לחלק מהעטיפות היותר מושקעות שיצאו בארץ בשנים האחרונות, בהן פאניק אנסמבל ויהוא ירון ממש לאחרונה. במהלך העבודה על האלבום, בחן סנדרסון עטיפות דיסקים באוזן השלישית. "דני ראה את העטיפות שעשיתי ל"פאניק אנסמבל" ול"קטב מרירי" ושאל את המוכר אם הוא מכיר את המעצבת", מספרת שחם. "במקרה המוכר הספציפי הוא חבר, וישר שלף את הטלפון שלי. בפגישה הראשונה שלנו דיברנו על המון דברים שלאו דווקא קשורים לאלבום". סנדרסון השמיע לשחם כמה שירים מהאלבום החדש, ואחד הדברים שמאוד היו חשובים לו להדגיש היה אלמנט הקבוצה והלהקה. הוא מאוד מחובר ללהקה העכשווית שלו ומאוד גאה בה, בין השאר גם רוב החברים שרים שירים שלו באלבום – כך שהוא ממש מפנה את הבמה כמו בימי כוורת וגזוז".

בפגישתם לא דיברו השניים על אימאג'ים בכלל. "אני בדרך כלל מסרבת לקבל רעיונות ויזואליים", היא מסבירה. "אני מעדיפה תמיד להבין את התכנים קודם, לשמוע מה יש למוסיקאי להגיד על היצירה שלו מאשר לקבל ממנו חיזיון לגבי הדימויים שיש לו בראש". לאחר מכן הקשיבה שחם לאלבום מספר רב של פעמים. "ניסיתי לנתח כל שיר ולפרק אותו לגורמים. כתבתי חלק מהטקסטים שחשבתי שמכילים בתוכם את המהות של האלבום. בשונה קצת מדברים שדני עשה בעבר, יש באלבום גם חלקים רגישים מאוד שמבטאים צער, געגוע ואף בדידות".

סקיצה ראשונה שלא נבחרה לעטיפת האלבום

בשלב ראשון נוצרו שתי סקיצות ראשוניות. "הראשונה שיקפה את הפן הרגשי באלבום, דמות אחת אפורה עם מסכה, מן דב אדם תמים ונוגה. ההקבלה לדני מבחינתי היתה יצירה של דמות שיש בה גם הומור וגם חשיפה של רגש, לאו דווקא אופטימי ושמח, לבדה בעולם שמשולבים בו צבעים חיים, צמחייה ונאיביות לבין עולם אפור ומנוכר יותר". החלופה השנייה שיקפה את הפן של הלהקה, שהיה חשוב לסנדרסון. "ניסיתי לחשוב על בעלי חיים שחיים בלהקות ומיד קפץ לי העניין של הפינגווינים, שגם הם תמיד נראו לי כמו ילדים תמימים ומתוקים, עם המון הבעה ורגש ותמיד נראה שיש להם המון מה להגיד. נזכרתי בסצינה של הפינגווינים מתוך מרי פופינס, בה חבורת מלצרים פינגווינים מוטרפים משרתים את מרי וברט ורוקדים ומשתגעים יחד איתם. ניסיתי ליצור גם מן תלת מימד בחיבור בין הדמות לרקע, מן רמז דהוי למקום שממנו הדמויות באות".

הסקיצה השנייה עברה בהצלחה מרובה. "דני מאוד התחבר לזה ואהב, וברגע שקיבלתי את האות להמשיך, לא הפסקתי ליצור את הדמויות הפינגוויניות הללו. כל שיר זכה לחברים משלו. דני ואני נפגשנו באמצע התהליך כדי לחשוב על כמה דמויות יחד. בנוסף שילבתי תמונה של כל הלהקה שלובת ידיים ממש כמו בעטיפה החיצונית.
"החוויה שלי מול דני היתה באמת מדהימה", מסכמת שחם. "לחלוטין הייתי מאמצת אותו לעולמים בתור אבא אלטרנטיבי אם הייתי יכולה…כל התקשורת ביננו היתה נדירה וכמובן שרוב הזמן לא הפסקתי לצחוק".

דני סנדרסון, "לא יפריד דבר", 2009. עיצוב – מירב שחם. צילום להקה – עומר מסינגר.

Read Full Post »