Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘1985’

"אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר \ אתה תישן, הוא יוביל את העדר
ואם פתאום תתעורר בתהום \ מאוחר – הוא לא עוצר באדום"

(מתוך "לא עוצר באדום", שנכתב ככל הנראה על אריק שרון)

השבוע יצא לי להיות נוכח במפגש השני של פורטפוליו לייב, הגירסה החיה של בלוג העיצוב פורטפוליו של העיתונאי והמעצב יובל סער. אפתח ואומר שהיה כיף גדול, ושהיה מרתק. סער מזמין שלושה פאנליסטים נבחרים שיכולים לשפוך אור על נושא מסוים אותו הוא בוחר לחקור. המפגשים מתקיימים באווירה נעימה בבית העיר המקסים בתל אביב (שאני שמח על כל הזדמנות לבקר שם), והיה משמח לראות קהל רב שמתעניין ומגיע לשמוע. אני מתכוון להגיע למפגשים הבאים, וממליץ בחום גם לכם.

טרטקובר (מימין) וסער

הדובר המרכזי בפאנל היה דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 2002 ואחד מבכירי התקשורת החזותית בהיסטוריה של מדינת ישראל (אם לא החשוב שבהם). אני לא יודע עד כמה יש צורך אמיתי להציג אותו או את תרומתו הבלתי-ניתנת לכימות באשר לשפה העיצובית שאנחנו מכירים, מזהים ומדברים. חלק אחד מתוך היצירה שלו כולל עבודות שעוסקות בתרבות (לצד עיצוב פוליטי-חברתי, אוצרות ואיסוף עבודות עיצוב עוד טרם תקופת קום המדינה, הוראה בבצלאל ועוד כמה שפספסתי). מבין עבודות התרבות, קמצוץ זעיר מתוכן כולל עטיפות תקליטים, ואלה כוללים בין היתר את שבלול, את השלושרים, את הפעמון של מתי כספי (יש פוסט!), את סדרת ארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, את ששת, את צד א' צד ב' של כספי, את מלכת אמבטיה (אחת האהובות עליי!), את פוזי של איינשטיין, את בוא לריו של יהודית רביץ, את יחס חם של דני ליטני וזו בהחלט רשימה חלקית. זאת כמות בלתי נתפסת של יצירה, ועוד מבלי להזכיר את ההשפעה ואת המורשת. מיטב עבודותיו מוצגות בספר עב כרס (הידוע בשם "הספר האדום של טרטקובר") שיצא לאור לפני ארבעה חודשים.

לקראת המפגש כתב סער בבלוג שלו ותהה: "אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה?". טרטקובר תיקן את סער בכל הזדמנות אפשרית והסביר שאינו עוסק במחאה, אלא בתגובה לדברים שהוא רואה, חווה או מרגיש. הוא גם הביא מורת רוח מקורסים אקדמיים שמלמדים תקשורת חזותית פוליטית. "נתקלתי השנה בקורס שבו נתבקשו התלמידים, כתרגיל אקדמי, ליצור כרזות על המחאה החברתית. קודם כל, זה פשוט לא נכון ביסודו. מה המשמעות של כרזות על המחאה? אלה צריכות להיות כרזות למחאה. וחוץ מזה – שלטים למחאה אי אפשר ללמד; זה משהו שצריך לבוא מבפנים". הניואנס הזה הוא חשוב, מכיוון שהוא יכול לשפוך אור בעיניי על מה שאנחנו רואים וחווים בהקשר של עיצוב פוליטי או חברתי. דווקא המחאה החברתית הצליחה לעורר את המעצבים מתרדמתם, בעיקר כי זה בער להם מבפנים והיה קרוב יותר לליבם. אותם שלטים שנכתבו בכתב יד, בלהט הרגע, על קרטון בשדרות רוטשילד – הם-הם תקשורת חזותית אמיתית, שמגיבה על מה שקורה סביבנו ממקום אמיתי.

"מחכים למשיח" - מתווה לכרזה, דוד טרטקובר 1985

את כל הדברים הללו אני כותב בעיקר בגלל מחשבה אחת שמעסיקה אותי כבר לא מעט זמן. קחו לעצמכם רגע לחשוב על מוסיקאים ישראליים שכותבים ומגיבים על נושאים פוליטים וחברתיים ביצירה שלהם. באופן לא מפתיע, יש המון. ולמה לא מפתיע? כי  זה מה שהלב אומר להם, כי זה מה שהם יודעים לעשות, וכי  זה מה שיוצא להם גם מבלי להתכוון או לנסות להגיב. מספיק לראות את הטקסטים של משתתפי אוסף "אוהלים אדירים", כדי להבין עד כמה הנוכחות הזו קיימת.

עכשיו קחו לעצמכם עוד רגע לחשוב, ונסו למצוא עטיפות אלבומים שמביעות ביקורת או עוסקות בנושאים אלה.

התשובה המפתיעה, המרה, ובעיקר הלא-נעימה היא שבגדול אין. "מחכים למשיח" היא כזו, וגם "מלכת אמבטיה" שהזכרתי קודם לכן (ושמגיבה ומביעה ביקורת בדרכה שלה) – שתיהן פרי עמלו של טרטקובר. שלום גד עשה זאת יפה ב"שירי ארץ ישראל", לצילומו של שרון רז. אולי גם שומקום של אביב גפן, נניח. זהו. פה נגמרת הרשימה הקצרצרה שהצלחתי ללקט, וחשבתי על זה לא מעט. את הדיסוננס הזה אני פשוט לא מצליח להסביר. למה יש כל כך הרבה מחאה במוסיקה, וכל כך מעט בעטיפות של אותם אלבומים? חבל שהאג'נדה של אותם מוסיקאים לא מיתרגמת גם לעיצוב שעוטף את התקליט. במחאה האחרונה זכינו לראות תקשורת חזותית טובה ועוצמתית שבאה מהלב. המעצבים הבינו שאפשר, ושיש להם מקום וקול וכוח. זה בא ממקום מאוד אמיתי, ולכן השאיר אימפקט כזה חזק. החשש מטרנד חולף לא צריכה למנוע מלעצב עטיפה "פוליטית" או "חברתית", אם אתם שואלים אותי. כשם ש"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" נשמע רלוונטי גם היום, כך גם כרזות פוליטיות של טרטקובר מלפני עשרים ושלושים שנה.

ועם כל זאת ולמרות הכל, בזמן שאני נכחתי בהרצאה, מיליון וחצי ישראלים ישבו בבית ובהו באח הגדול. אז מה אני יודע מהחיים שלי בעצם?

"מתפורר מהלחץ, ונשבר מהלחץ
מת לצאת מהלחץ, לצאת מכאן
אבל בינתיים עוצמים עיניים וחוזרים להתחלה
ובינתיים שותים את המים וחוטפים את המחלה"

(מתוך "לצאת מהלחץ", מילים שלום חנוך)

(ביצוע מצוין ל"זה לא נוח")

יש במאפרה של "מחכים למשיח" כל מה שעטיפה טובה צריכה להיות. היא צורמת ולא נעימה למראה, אבל בדיוק במידה שעדיין מסתכלים. היא גם מאוד ממוקדת וברורה, ובכל זאת ושמותירה בידי הצופה סקרנות לדעת מה עומד מאחוריה. לא לשווא הגיעה למעמד של עטיפה אייקונית, אחת הבודדות בעברית. ובעיקר – היא מעבירה בצורה נפלאה את הלחץ ואת חוסר הודאות שחנוך מדבר עליו בתקליט זה.

בהקשר שטרטקובר הציג קודם, זוהי ללא ספק תגובה שלו למציאות שמתוארת באלבום. "מחכים למשיח", כנראה תקליטו המצליח ביותר של חנוך בכל הזמנים, נולד בקונטקסט של האווירה העגומה ששררה במדינה באותם ימים. צה"ל היה שקוע עמוק בבוץ בלבנון, כשהיתה תחושה של מלחמת-ברירה בעם. כמה חודשים קודם לכן, בהפגנת הענק של שלום עכשיו בעקבות טבח סברה ושתילה, נרצח פעיל התנועה אמיל גרינצוויג. האינפלציה החלה להרקיע, ובקרב הציבור שרר תסכול וחוסר אמון בפוליטיקאים ובמנהיגי הצבא. ברמה המקצועית-אישית, חנוך עצמו עדיין לא התאושש מהכשלון הקשה של "חתונה לבנה" ב- 1981, ואלבומו "על פני האדמה" שיצא לאחריו היה בן כלאיים שמנסה לחזור בחוסר הצלחה לסגנונו העדין והנעים של פעם. על רקע זה, החליטה CBS לצמצם מאוד את התקציבים לטובת האלבום, ובכך ערערה עוד יותר את הקרקע תחת חנוך כשעבד על התקליט.

בראיון ליוסי חרסונסקי למעריב לנוער, סיפר חנוך ב- 1985: "המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט. נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה המלחמה (מלחמת לבנון) והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עיצבנו אותי. הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום… העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל. ב'לא עוצר באדום' אני מדבר על זה".

בכתבה בטיים אאוט (גליון 270), מספר טרטקובר כי לעטיפה היה פעם מקום חשוב, בימים שלא לכולם היה פטיפון. "כשהיה מגיע תקליט חדש אנשים היו מתאספים, מקשיבים למוזיקה, ותוך כדי האזנה מעבירים ביניהם את העטיפה ומסתכלים על כל פרט. בשנות השמונים החוויה הזאת עברה מן העולם, עם המעבר מתקליטים לדיסקים. אז גם הפסקתי בהדרגה לעצב עטיפות". טרטקובר מציין את "מחכים למשיח" ואת הפעמון של מתי כספי כשתי העבודות הבולטות שלו. "מבחינת הנקיון והעיצוב, אני חושב שדווקא העבודה לתקליט של מתי כספי היא יותר שלמה מהעבודה לשלום חנוך. את העטיפה של "מחכים למשיח" הייית משנה בדיעבד: מחליף פונט, מצלם את המאפרה קצת אחרת".

חזית אחורית לעטיפה

עטיפת האלבום היתה לרביעית במספר במסגרת עבודתו עם שלום חנוך. קדמו לה "שבלול" ו"פלסטלינה" על אריק איינשטיין, וכן אלבום הסולו המופלא "אדם בתוך עצמו". "באותם ימים הסטודיו שלי היה בתוך המשרד של חבורת הגר", נזכר טרטקובר. "די מהר הגעתי לפתרון", הוא מספר על בחירת הקונצפט ל"מחכים למשיח". "השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה. יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש אותו בכל משרד קטן, ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג'וינט". את המאפרה צילם מלמעלה עודד קליין.

"הייתי קצת בשוק", מודה מפיקת האלבום אתי אנטה. "אני בכלל רציתי על העטיפה את התמונה היפה של שלום שנמצאת על הגב של האלבום". בכל זאת, העטיפה נותרה על כנה, עם מאפרה מלאה בדלי סיגריות, והפכה לזכורה ביותר מבין העטיפות של תקליטי חנוך. לדברי טרטקובר, חנוך אהב את העטיפה מיד. "לא היו כאן ויכוחים. אני חושב שכמו שאני הבנתי מיד שזה טוב, גם הוא הבין". לימים סיפר חנוך על כך שטרטקובר הצליח לתמצת את כל האלבום לכדי תמונה אחת בעיניו.

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985. עיצוב: דוד טרטקובר. צילום: עודד קליין. צילום אחורי: איילת ברמן.

————————————————————————————————————–

לקריאה נוספת אני ממליץ על כתבתה המצוינת של נויה כוכבי בעכבר העיר על "מחכים למשיח", שחלק מהציטוטים בפוסט זה לקוחים ממנה, וכן על הראיון המקיף שערך יובל סער עם דוד טרטקובר בגלריה בספטמבר האחרון.

Read Full Post »

קילר הלוהטת / דופקים את הלבנים, 1985

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: והפעם – פאנק ישראלי!

קילר הלוהטת היתה שם לזמן קצר. היתה, ונעלמה מן הציבור לתקופה ארוכה, מותירה אחריה אלבום נדיר להשגה ומעמד קאלט שכזה. שנים לאחר מכן, ערך סולן ומנהיג הלהקה יורם מארק-רייך מחווה מהיפות שראיתי בארץ בהיקפן לשחזור המוסיקה (כולל הוצאה מחדש של כל החומרים שאי פעם הקליטה קילר בשנות קיומה, תוך השקעה כספית גדולה בשחזור החומר הישן לפורמט דיגיטאלי) ותיעוד מאורעות הלהקה. אני ממליץ בחום, גם לאלה מכם שלא מכירים או מתחברים לסגנון, לקרוא את אחת הביוגרפיות המהנות שנכתבו על להקה ישראלית, כתובה בהרבה עניין, הומור וכנות. על הלהקה ועל העטיפה הפרובוקטיבית (כמה כאלה כבר יש לנו?), אתם מוזמנים לקרוא כאן.

במה מדובר: קילר הלוהטת היא ככל הנראה להקת הפאנק-רוק הראשונה בישראל. הלהקה הוקמה ב- 1976 על ידי יורם מארק-רייך וירון דקל, שני תיכוניסטים חיפאים בני 16. חברים רבים התחלפו בהרכב, וניתן למנות בהם את אסף מרוז (לימים המתופף של איפה הילד) ואת גיל אלון (גיטריסט להקת אתניקס, מאוחר יותר). בסיסטית הלהקה היתה מוניקה סקס, ויהלי סובול, שנמנה על מעריצי הלהקה, היה עתיד לקרוא להרכב שלו בעקבותיה.

קילר הושפעה מהגלאם-רוק הבריטי, הפאנק והרוק הכבד ויצרה לראשונה גירסה מקומית משלה לסגנונות אלה. הלהקה היתה ידועה בהופעותיה הפרועות. בהופעת ערב יום העצמאות, בבמה המרכזית בחיפה, עלו שוטרים לבמה והפסיקו את המופע בטענה שכבר אחרי חצות (מגוחך, נכון, אבל לא לשכוח שמדובר בחיפה, עיר הפועלים…). הלהקה המשיכה לנגן לצד זעקות העידוד הקהל, וגם לאחר שהמשטרה ניתקה את החשמל, המתופף המשיך להרעיש עד שגררו אותו מהבמה. מאיר לוי, קלידן הלהקה, פיתח קריירה צבאית (לימים סגן מפקד מצ"ח) ונהג להופיע בפנים צבועות ועם הגב לקהל, על מנת שלא יזהו אותו (הקהל חשב שזה גימיק).

רוני בראון, אז בכיר ב- CBS, חיבב את הלהקה וסייע להם עם הפקת הסינגל "לא רוצים לרקוד עם מירי". ב- 1985, כאשר הקים את הליקון, סיפח בראון את קילר והוציא את האוסף "דופקים את הלבנים". האלבום, שאת מילותיו ולחניו כתב מארק-רייך, כלל את הלהיטים "אני רוצה להיות ראש ממשלה", "עיר של בתולות" ו"יורדים עלייך כאסח". אז של מי התחת המסתורי שעל העטיפה?

אז ככה: ובכן, קוראים יקרים, האמת היא ש…פשוט לא יודעים. את מגי שרם, שעיצבה את העטיפה לא הצלחתי לאתר. יורם מארק רייך, סולן ומנהיג הלהקה מספר: "צר לי לאכזב אותך לגבי עטיפת 'דופקים את הלבנים'. עיצבה אותה מגי שרם ב- 1985, שמיד אחר כך עזבה את ישראל לטובת ארה"ב, ואין לי קשר איתה. כל הפרטים אצלה. קיבלתי עטיפה מוכנה. ללא הסברים".

חברי הלהקה על עטיפת דיסק הבונוס

"השאלה של מי התחת הזה תמיד עולה כשמראיינים אותנו", הוא מוסיף. "הרבה ניסיונות לפתור את התעלומה נערכו במשך שנים. היו גם שהגדירו את התחת כ"יוניסקס", כי לא ברור אם זה ישבן של בחור או בחורה".

"בהופעות המעטות שהלהקה קיימה החל מהוצאת האלבום (קיץ, 1985) ועד לפירוק הלהקה באותו קיץ, תמיד ביקשו מאיתנו להפשיל מכנסיים ולהפנות את התחת לקהל למטרות זיהוי. בהופעת הפרידה שערכנו אותו קיץ בקולנוע דן, שנחשב היה אז להיכל הרוק החשוב ביותר בישראל, עלה לבמה מעריץ משולהב, חייל במדים, עם נשק, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו לטובת הקהל, אבל היה ברור שהתחת שלו זרוע חצ'קונים, רחוק מלהיות התחת הענוג שעל העטיפה.

התחת שעל העטיפה סייע לכולנו להשיג בחורות. כאשר מעריצות תהו של מי התחת שמופיע שם. תמיד ענינו שהן מוזמנות לבדוק את הסוגייה באופן אישי, והרבה פעמים זה באמת קרה".

דופקים את הלבנים - מהדורת 2010

האלבום יצא ב- 2010 בהוצאה מחודשת (להאזנה ולרכישה בבנדקמפ) בתקליט כפול, הכולל את שירי התקליט המקורי לראשונה בדיסק, בצירוף בונוסים ושירים גנוזים. בהוצאה המחודשת של האלבום השתנה הלוגו וקיבל מראה עכשווי יותר, ונוספה גם נשיקה על התחת. המעצבת גיתית רפאל מספרת: "חשבנו יחד (יורם ואני) איך להציג אלבום שכבר יצא לפני עשרות שנים, כאשר הפעם הוא מוקלט באמצעים טכנולוגיים עדכניים ויש בו תוספת של כמה שירי בונוס. היה נדרש להעביר את המסר שמדובר באותו אלבום אבל שיש בו קריצה עכשווית. את העטיפה קיבלתי כעטיפת אלבום מודפסת, אותה סרקתי ומיקמתי בצורה כזאת ששוליה נראים על גבי הדיסק, שיהיה מובן שהעטיפה סרוקה כפי שהיא. הלוגו הישן הוחלף בלוגו חדש שההשראה אליו היתה מהלוגו המפורסם של להקת AC/DC. על התחת הוספתי נשיקה ממעריצה אלמונית שגם אחרי כל אותן שנים נשארה נאמנה. הפעם (בניגוד לתקופה שבה האלבום המקורי יצא), הדיסק הוצג בחנויות עם מדבקה שמסתירה את התחת, דבר שבאותם ימים עורר פרובוקציה".

מה עלה בגורל מוניקה סקס אתם שואלים? מוניקה סקס חיה לה בעומר באושר ובעושר עם מאיר לוי, בעלה, שהיה הקלידן של קילר.

קילר הלוהטת, "דופקים את הלבנים", 1985. עיצוב – מגי שרם. עיצוב מהדורה מחודשת – גיתית רפאל ויורם מארק-רייך.

Read Full Post »