(איפה לעזאזל זה צולם?! התשובה בהמשך)
"את חובבת שירה, זה מקסים מקסים".
כן, תמשיכו לזמזם, לא להפסיק. גם אתם מוזמנים להיאנח ברווחה, זה די נעים.
דפדוף מקרי בתקליטייה הביא אותי לשמוע שוב את האלבום הראשון של שלומי שבן לפני כמה שבועות. התענגות על צלילים מן העבר, כאלה של סוף התיכון. אחר כך שוב בצבא. אחר כך שוב קצת אחרי שיצא "עיר". ומאז לא שמעתי. זה היה אלבום שנון ומבריק. חתרני ומצחיק. החן שלו נותר עד היום. אחר כך הגיע אלבום שני, שאפילו התעלה על קודמו וידע כמה משיאי העשור הקודם בעיניי. שבן גיבש לעצמו סגנון מובהק וטאץ' שקשה לטעות בו, וההופעות שלו הפכו משופשפות ומושחזות ככל שעבר הזמן. יותר מאשר השירה המדוקדקת, הלחן היצירתיים והעיבודים הנפלאים, שבן הוא קודם כל פרפורמר מהסוג שיש לנו ממש מעטים כאלה.
לפני שנתיים יצא "אלון עדר ולהקה", אלבום שממש (אבל ממש) אהבתי. גם עדר הוא מוזיקאי שהכשרון נשפך לו מהאוזניים, אבל בניגוד לשבן, כמה חודשים אחרי אלבום ראשון הוא צבר חומרים שכנראה בא לו לשחרר, הקליט אותם בחופזה, יצר להם עטיפה שנראתה כאילו יצרו אותה ב- paint במקרה הטוב ופשוט זרק לאוויר עוד מלא שירים חדשים בלי לחשוב על זה יותר מדי. זיק החוצפה, חוסר הסדר והשליטה הזה די הלך לו לאיבוד מאז האלבום הראשון של שלומי שבן, והאמת שקצת הייתי רוצה שלא יחכה ארבעה הריונות של פילה עד שיוציא תקליט חדש ומדוקדק כל פעם.
אז הנה חלפו עוד שבע שנים, ולשלומי שבן יש אלבום אולפן חדש שאני עדיין מעכל. זה לא אלבום לשמיעה ראשונה או שלישית, ואני לומד לאהוב אותו יותר ויותר. פער זמן מספיק ארוך שבו כל אדם מספיק להשתנות ולהתבגר. אין פה טליות שאיתן אנקום בכולן, וגם לא דניאלות באמצע הסולו של גרסייה. עברו כבר כמעט 15 שנה, וכולנו התבגרנו וגדלנו מאז. הטקסטים הפכו קודרים הרבה יותר, וההפקה עלתה לרמות הקפדה שלא רואים הרבה במחוזותינו. למעט שיר אחד ("אילת", שיר רגאיי קייצי קליל ונפלא ממש!!!) קיבלנו אלבום שקול, מחושב, מהורהר ורציני למדי. עמוק כמו שהוא יומרני.
עוד לא הכל שקע, אבל אחרי לא מעט שמיעות אני כבר יכול לומר בביטחה ש"הקסם נגמר" (עם פתיחת המארווין גיי הקסומה הזאת) הולך להיות אחד משירי השנה שלי. נינט העיפה את "מלכה לב שבור" למקום אחר והמיסה לי את הלב. ובכלל, בכל האזנה, שיר אחר תופס לי את האוזן. בדרך כלל זה סימן לאלבום שאני הולך לאהוב.
"רציתי בכלל לקרוא לאלבום 'מישור בלי אופק' על שם אחד השירים", מספר שבן, "ודמיינתי לעטיפה איזה מין אימאג' תואם שכזה – אדם באמצע שומקום, בלי קדימה ובלי אחורה. בסוף שיר הנושא הזה בכלל לא נכנס לאלבום, וכל הקלפים נטרפו. נכנסתי לאתר האינטרנט של הצלם דודי חסון. אמנם העבודות שלו [חסון הוא צלם אופנה] לא תואמות את העטיפה ממש, אבל הרגשתי שאני רוצה לעבוד איתו. יעל יעקבי, המעצבת שאיתה עבדתי, הציעה גם היא באופן בלתי תלוי שאדבר איתו, וכך יצא שנפגשנו".
עטיפת הסינגל "תרגיל בהתעוררות"
מתוך צילומי היח"צ לאלבום
דודי חסון הצלם מספר: "אחרי 'עיר', אלבום [האולפן] הקודם שצולם בשחור-לבן, היה לי די ברור שהעטיפה הבאה צריכה להיות בצבע – רציתי לשבור בקונטרסט. נפגשנו שלושתנו – שלומי, יעל ואני – שמענו את המוזיקה, ודיברנו על איך אנחנו רואים את הדברים. לשלומי היה איזה vision אולי על ארוחה גדולה עם הרבה אנשים, והם שאלו במקביל אם יש לי איזה רעיון מעניין ללוקיישן. במסגרת זה שאני מטייל, מסתובב ורואה הרבה מקומות, נזכרתי בלונה גל הנטוש הזה. מהרגע הראשון דמיינתי שהוא קטן בפריים הענק. האלבום הוא מאוד עצוב, וראיתי איך זה יכול להשתלב יפה בתמונה. המוזיקה מאוד התחברה לי למקום".
העטיפה צולמה בפארק המים הנטוש ליד קלי"ה, בצפון ים המלח. "יש באלבום הרבה התייחסויות לפרידה מהילדוּת, סופים, התבגרות, מוות", ממשיך שבן, "ופארק המים אמר את זה באיזו דרך. יצרנו קשר עם בחור נחמד בשם בועז מהקיבוץ שהכניס אותנו לאתר (שכיום הינו סגור למבקרים). ראינו את הלוקיישן וחזרנו לשם פעם נוספת לטובת הצילומים. בצמוד לפארק המים קיים גם מסלול קארטינג נטוש גם הוא, ששימש לצילומי היח"צ של האלבום".
עטיפת התקליט On the beach של ניל יאנג, 1974
יש איזה דיבור מסתובב שמדובר במחווה לעטיפת On the beach של ניל יאנג. זה נכון?
"הרפרנס לניל יאנג הוא כנראה בגלל הצבעים. זה לא היה במכוון. אולי בתת מודע הבאנו איתנו את השמשיה, זה לא היה דווקא איזה הומאז' מתוכנן. אני בכלל זכרתי שם עציץ [מופיע בצידו האחורי של התקליט]. אם הייתי זוכר, לא הייתי מביא את השמשיה כ- props. מבחינת הצבעים היה לי בראש דווקא את העטיפה של מלודי נלסון של סרז' גינזבורג. הקישור ל- On the beach הגיע לאחר מכן. אני חייב להגיד שהעטיפה של האלבום מעוררת הרבה התעניינות, וזה משמח אותי מאוד"
מי יודע, אולי בסוף אחרי הבאזז הפארק יחזור לחיים וישוב להצליח?
אולי!
———————————-
לתמונות נוספות מהפארק כשעוד היה פעיל בראשית שנות ה- 90, באתר האדריכל המתכנן אורי בריל.
פארק המים "אטרקציה" בקלי"ה בימים יפים יותר
שלומי שבן – "תרגיל בהתעוררות", התו השמיני, 2014. צילום: דודי חסון. עיצוב: יעל יעקבי.
סיפור, כיסוי. 