Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘2007’

מטרופולין - הסליל, 2007

"חיות קטנות בתוך ערים גדולות

מתרוצצות,

הן משלמות מחיר

הן לא מבינות

הכל בגלל שבאנו לכאן

רק שלא אשמע קולות

בתוך הראש

ולא יהיו פחדים לא מובנים,

שלא אפול לרחוב עייף מול כולם."

מתוך "אל תלכי", מילים עופר מאירי

 קודם כל: שימו פליי (איפה הקליפ הזה צולם? מסקרן)

דבר העורך:

לטוב ולרע, אחד הדברים שמאפיינים את כתיבתו של קוטנר, הוא שהוא כותב רק על מי שהוא אוהב (אני נתקלתי בזה לראשונה בסאגה שהיתה סביב היעלבותו של שלמה ארצי על שלא אוזכר כלל בסדרה "סוף עונת התפוזים"). אם אתה לא אוהב משהו, למה לקטול ולהשמיץ? אני בטוח שהגישה הזו מעסיקה כותבים ומבקרים רבים, ובעיקר כאלה שמוצאים עצמם חוזרים לראיין את אותם אמנים. הרי זה ניזון מזה, ולהיפך. לא מדובר באינטגריטי מקצועי של מבקר (אפשר להיות מאוד אמין, אמיתי וישיר, ולכתוב את זה רק על מה שאוהבים) אלא יותר כגישה שבה בוחרים לפעול.

אם להודות על האמת, לא ממש רציתי לכתוב על מטרופולין. התחלנו את דרכנו המשותפת ברגל שמאל, כנראה סביב החידוש האיום בעיניי ל"בלי לומר מילה" של שלום מ"מחכים למשיח". עופר מאירי הוא מפיק, וככזה הוא הצליח לייצר סאונד שמזוהה איתו מאוד – מתכתי, נטול רגש, רווי קלידים, דל גיטרות ומרובה זמרות. זה לא בטל בכלל בסצינה המקומית שלנו – כמה אלבומים שמעתם בשנים האחרונות וידעתם להצביע על המפיק שלהם? אני מניח שלא הרבה. מצד שני, וזה כבר עניין של טעם אישי, אין לי יותר מדי חיבה לפרויקט של עופר מאירי . ובכלל, מי שמתייחס להרכב שלו כ"פרויקט" ולא כלהקה, פוגע בדיוק בנקודה שעליה אני מנסה לדבר. מה שחסר זה בעיקר אופי, עומק וחיות – כל מה שאתה מקבל מעבודה כלהקה ולא במסגרת פרויקט כזה או אחר. כל אחד מהמוסיקאים שמלווים אותו (מוכשרים ברובם, אגב) חוזרים בסוף היום לעיסוקיהם הם, והדבק של ה- so called הרכב הזה הולך ומתפוגג. נוסף על כל אלה, גם הטקסטים לוקים בחסר וסובלים בעיקר מהיעדר העמקה, ויוצא שאני זוכר מעט מאוד מהאלבום למרות שיצא לי לשמוע אותו כמה וכמה פעמים בעבר. ולקריאה נוספת – בן שלו מ"הארץ" מצליח לגעת בכל מה שאני מדבר עליו (ועוד), ולנסח זאת טוב ממני.

העטיפה של האלבום, לעומת זאת, הצליחה לעורר בי לפחות מידה מסוימת של סקרנות. מישהו עשה פה וריאציה משלו על מושג הסליל, תוך שילוב הקונספט העירוני של "מטרופולין" והנושא העיקרי בו עוסק התקליט, אם אפשר לומר זאת – אובדן הפרט במרחב האורבני העמוס. אני גאה לספר לכם שאחרי חצי שנה של נבירות אלבומים סביב האתר הזה, את זהות הצלם ניחשתי מהר מאוד, בלי להציץ בקרדיטים. עמית ישראלי צילם כל עטיפת שחור-לבן ראויה שראיתם בשנים האחרונות: החל מ"קעקוע" של אדם בן-אמיתי, דרך "עיר" המקסימה של שלומי שבן, וכלה באלבום הבכורה של רוני אלטר (שהיא גם בת זוגו, והתמונה הלא-שגרתית צולמה במהלך בטיול משותף של השניים בלונדון). לישראלי יש עין טובה, ויכולת מרשימה להנציח רגע כפי שעשה גם בעטיפה זו. מי שעיצב את העטיפה הוא נדב ברקן שלא הכרתי קודם לכן, אבל בהחלט עושה רושם שגם הוא יודע מה הוא עושה. זה הספיק כדי לפחות לנסות לברר כמה פרטים, והתוצאה לפניכם.

עטיפת הסינגל "אין לי מקום"

במה מדובר:

ראשיתה של מטרופולין היה כהרכב אולפן של המפיק עופר מאירי. מאירי (מעבר לזה שהוא חולק איתי את אותו השם הפרטי) ליקט סביבו אסופת נגנים ומבצעים גדולה, הכוללת בין היתר את אפרת גוש, דנה עדיני, רוני אלטר וברק גביזון. אלבום הבכורה של ההרכב יצא בשנת 2005 והצליח מאוד (כולל זכייה באלבום השנה של עמ"י). כעבור שנתיים בלבד, יצא האלבום השני "הסליל". התקליט עוסק הין היתר במדע בדיוני, בחיים האורבנים הצפופים ובאובדן הזהות בסביבה זו. כמו קודמו, גם אלבום זה מרובה אלקטרוניקה, קלידים  וסינת'פופ.

נוסף לנגנים הקובעים, בתקליט התארחו גם ארקדי דוכין, עברי לידר ואביב גפן. השירים היותר מוצלחים בעיניי באלבום הם "עוטף" שמבוצע היטב על ידי רוני אלטר, וכן "אין לי מקום". נוסף על האחרון, שוחררו כסינגלים גם "אחת שתיים שלוש" ו"אל תלכי".

אז ככה:

סקיצה ראשונה לקונספט של סליל DNA

כפי שכבר ציינתי, מי שאחראי לעיצוב העטיפה הוא נדב ברקן, מעצב ובוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בפורטפוליו העטיפות שלו ניתן לראות גם עטיפות לפוליקר, לנינט, לדורבנים והחביבה עלי ברשימה – עטיפת העץ הכה חריגה ומיוחדת של דבק:נגרים (שמסתבר בכלל שהוא גם המתופף בלהקה) ואני מקווה לכתוב עליה ביום מן הימים. העבודה על העטיפה הגיעה בשלב מתקדם של האלבום. ברקן מספר: "השם היה קיים לפני העיצוב, וכל העבודה נעשתה על מנת ליצור דיאלוג מעניין ורובד נוסף ופרשנות מעניינת בין הטקסט (הסליל) לבין הדימוי על החזית ובתוך החוברת. העבודה על העטיפה היתה בשלבים, ובכל שלב שיתפתי את עופר ואת הצלם עמית ישראלי".

כפי שניתן היה לשער, הקונספט שהוביל את הקו בעטיפה היה זה של סליל, כשם האלבום. "הרעיון המקורי היה סליל של די.אנ.איי, אבל בגלל אופי ההרכב והשם מטרופולין, החלטתי לחפש גם סלילים קיימים במרחב האורבני, אולי משהו מה- די.אנ.איי של תל אביב". שינוי הכיוון הוליד נסיון מעניין, שבו נעזרו בילדה מחוגי ריקוד ואקרובטיקה בעיר ליצירת אינטרפרטציה חדשה לסליל במרחב העירוני. "החלטנו בסופו של דבר שהיא תופיע על העטיפה, גם בגלל האוירה המיוחדת שנוצרה עם הוצאתה מהסטודיו לרחוב, וגם בגלל הקישוריות לילדה באלבום הקודם".

התמונה צולמה כאמור על ידי עמית ישראלי, שהוא חובב גדול של צילום בשחור ולבן (או לפחות עושה את זה כל כך הרבה בשביל שאני אניח הנחה שכזו). במקרה הזה, התמונה עברה עיבודים והיא זכתה לתוספת של צבע כסוף, נוסף על גווני האפור. ברקן מסיים ומספר על העיבודים האחרונים שערך: "הצבעוניות באלבום היא אפורים בתוספת כסף. בחרתי להשתמש בצבעוניות הזו כדי לייצר פרספקטיבה אחרת על הסלילים היומיומיים שאנחנו כל כך רגילים לראות, ולהפוך אותם לסטריליים ולמרוחקים יותר".

חלופה (מקסימה!) שלא נבחרה בסופו של דבר

מטרופולין, "הסליל", 2007, הליקון. עיצוב – נדב ברקן. צילום – עמית ישראלי.
 
 

Read Full Post »

amit erez / amit erez, 2007

I’ll sit in a train when the night is on
look through the window
straight at everyone
and I’ll know when they feel fine
or just trying to keep their mind
thinking ‘oh my god, what is that all about’

מתוך Oh my God

 

 

 

קודם כל: שימו פליי


דבר העורך: עמית ארז הוא מקרה מעניין של מוזיקאי שפונה לתחום יחסית צר (זמר+גיטרה+אנגלית, כמעט עשר שנים אחורה), שהלך וצבר קהל ומוניטין בזכות כשרון והרבה עבודה מאומצת, בין היתר משמועות מפה לאוזן וע"י קידום עצמי באינטרנט. גם אני הגעתי במקרה למייספייס, התלהבתי והפצתי את השמועה בקרב חברים. במופע הבכורה של האלבום הזה, הבארבי כבר היה מלא (אפילו ארז עצמו קצת נבהל מכל העניין). השקט שהיה בקהל, בעיקר בשירים שלו לבד עם הגיטרה, העיד על אותו ריכוז שאמנים מעטים זוכים לחוות בהופעות בארץ. עם הזמן, הצליח עמית ארז להתנתק מההגדרות הבלתי פוסקות של גירסה מקומית של אליוט סמית ופיתח כיוון יותר עשיר באלבום זה ובבא אחריו, לצד נגינתו באיטליז (אני אישית נוטה להעדיף את החומרים המוקדמים קצת יותר). אך יתרה מכך, ארז הצליח להביא את הקהל אליו בתחום שהיה בו סוג של פורץ דרך ועל כך – הרבה כבוד.

במה מדובר: האלבום amit erez הוא אלבומו הראשון (רק מוזיקאים מסוגלים לספור ככה) של עמית ארז, אחרי אלבום גנוז בשם Wish I could make it a story (2003) ואי.פי. קטן ומקסים בשם black light שלוש שנים מאוחר יותר. היוצר השתלב בראשית דרכו אל נישת הסינגר\סונגרייטרים באנגלית קצת לפני פריחתם בארץ בשנים האחרונות, כשהוא מתמקד בעיקר בשירים אקוסטיים לגיטרה בלבד. חלק משירי אלבום זה כבר לוו בלהקה לצידו וסאונד חשמלי יותר.

אז ככה: האלבום נכתב ברובו במהלך השנה שבה גר ארז בהולנד, שנה שבה הרבה לשבת בדירה שכורה קטנה מול חלון הפונה לשלג ולעצים עירומים. ארז גם מציין שהעביר נסיעות רכבת רבות אל מול נופים שמאד מזכירים את עטיפת האלבום.

הוא מספר: "מאז ומתמיד היתה לי משיכה לציורים יותר מלצילומים, לפחות בכל הקשור לעטיפות אלבומים – וזה אכן אלמנט שחוזר ברוב מה ששחררתי עד כה". בעת שיטוט במייספייס,

עטיפה פנימית

נתקל עמית ארז בעמוד של ציירת אנגלייה בשם נטאשה ניוטון, שהציגה עשרות עבודות שרובן ככולן עוסקות בעצים ובנופים. "ידעתי ישר שמצאתי את העטיפה שלי. זה זרק אותי לאווירה שעטפה אותי במהלך מגוריי בהולנד כשכתבתי את השירים, וגם התאים מאד לרוח האסקפיזם ששרתה עליהם, הטוהר הנקי והשקט של תמונת הטבע ייצג עבורי את הרצון להימלט מכל הלחצים והכאב שפרקתי בשירים, לנשום לרווחה ולחוש שלווה אמיתית".

ארז יצר קשר עם הציירת, שהתלהבה מהרעיון, וציירה עבורו שני ציורים: אחד לפרונט ואחד לעמוד הפנימי. הציורים הועברו למעצבת שני קדר, איתה עבד ארז קודם על black light ואיתה הוא ממשיך לעבוד עד היום. "אני ידעתי מראש מה יהיה הפרונט של האלבום והיה לי גם חשוב לא לגעת בציור ולשים אותו כפי שהוא". שני השתמשה בכל מיני אלמנטים שהיא גזרה משני הציורים כדי ליצור עיצובים נוספים בתור רקעים לעמודי החוברת עם המילים, וגם הוסיפה אימג'ים אחרים שאספה שבאים מאותו מכנה משותף של טבע ועצים.

reject שלא נכנס לעטיפה הסופית עקב ריחוק מהחומרים המקוריים

שני קדר מרחיבה: "קיבלתי שני ציורים של נטאשה מעמית בתור חומר גלם. ציור אחד של העצים מרחוק היה מיועד בבירור לפרונט. היה בו שילוב של קרירות וחום – בטכניקה ובצבעים: המוזיקה של עמית נשמעת מאוד בינלאומית אבל גם ביתית וקרובה. בכל הקשור לאימאג' הזה החלק העיקרי שלי היה לשמר את העדינות של הגוונים במעבר לדפוס. בחוברת המילים יכולתי להתפרע יותר ושם יצרתי עבודות בהשארת הציורים של נטאשה, שמנסים לשמר משהו מהאווירה והצבעוניות אבל גם להרחיב אותם ולקחת אותם למקומות קצת אחרים.
מה שבעיני את הפרוייקט הזה (ובאופן כללי בעבודה עם עמית לאורך כמה אלבומים) זה החשיבות ששנינו מקנים לעדינות ותשומת לב לפרטים, שאצל עמית באים לידי ביטוי באופן כתיבת השירים וההפקה, ואצלי בנסיון ליצור עטיפות שמעבירות את האסתטיקה הזו שלו".

עמית ארז, "amit erez", 2007. ציור -נטאשה ניוטון. עיצוב עטיפה – שני קדר.


Read Full Post »