תודה על הסבלנות, סליחה על ההמתנה. חזרתי מחופשה נפלאה בחגים, משכתי את זה עוד קצת כאן בבלוג, אבל הנה אנחנו שוב במלוא הכוח, ויש כבר כמה דברים מעולים ממש בקנה.
Shoe-fiti – שילוב של shoe ו- graffiti.
אני אתחיל אולי בתגלית שהכי הרעישה אותי במהלך כתיבת פוסט זה, והיא המקור לתופעת זריקת הנעליים התלויות על חוטי חשמל. אותן זוגות נעליים ששרוכיהן קשורים זה לזה ומעטרות את כבלי המתח של העולם (ומכונות גם shoe-fiti) נמצאות גם על הדיסק של "כל החתיכים אצלי". חשבתי שרק תל אביב מלאה בהם, אבל אז נתקלתי בתופעה המוזרה הזאת גם בחו"ל. במה מדובר? מיד נחזור לזה.
קראתי איפשהו שכל עשרים שנה יש במוזיקה מעין rock revival, והרוק חוזר למרכז העניינים. היתה אפילו איזו תיאוריה סוציו-אנתרופולוגית שמצדיקה את זה ומסבירה למה זה קורה, אבל לא הצלחתי לאתר אותה בכתב למרבה הצער. גם אצלנו, אחרי ראשית שנות התשעים המאושרות, יש שוב תנופה שכזו שקצת חודרת למרכז. לא כולם כבר בשוליים, וכנראה שכשנהיה זקנים וננסה להזכר מה היה שם אז ברדיו בראשית שנות ה- 10' (או איך שקוראים את זה בכלל), יהיו שם גם כל מיני אסף אבידן ואלקטרה ונערות ריינס ואלישע בנאי ונינט טייב. וגם החתיכים.
אין היום אלבום הולם יותר שעולה לי בראש בצירוף "רוק", "ישראלי" ו"עכשוי" מאשר השני של "כל החתיכים אצלי". לפעמים זה נשמע להם אחלה, לפעמים אני נע בחוסר נוחות למשמע הטקסטים של איה זהבי פייגלין, אבל בסך הכל אני די שמח שהם כאן. גיא חג'ג', יקיר הבלוג והעולם באופן כללי, יצא ללוות אותם במשך שבוע במסע הופעות חוצה ישראל בוואן. הוא חזר עם כמה תובנות מסקרנות שמאירות אותם באור קצת אחר, ומרככות מעט את התחושה האמביוולנטית שיש לי כלפיהם. חוץ מזה זהבית כהן איירה פה יופי של עטיפה, וגם בנתה תהליך יפה מהתחלה עד הסוף, שאני שמח להעלות על הכתב ולהציג אימאג'ים מתוכו.
"בגדול אפשר להגיד שהתחברנו דרך הפייסבוק", מספרת כהן, מאיירת ומעצבת. "הם בדיוק סיימו להקליט והתחילו בשלב ההפקה, ואני פשוט הצעתי את עצמי כמעצבת. כלהקה, הכרתי אותם עוד לפני, באלבום הראשון, ואפילו יצא לי להיות בכמה הופעות שלהם. רק דרך תהליך העבודה אפשר לומר שהתעמקתי בהם יותר".
עטיפת הסינגל "כל הסיבות".
"התחלתי לעבוד מול החתיכים לקראת שחרור הסינגל הראשון מהאלבום, ולמעשה התחלנו מהעיצוב שלו. אז עוד לא היה לי קונספט סגור לגבי איך האלבום ייראה, אבל בדיעבד הסינגל הוביל לסגנון הסופי שלו. לא קיבלתי הנחיות ספיציפיות לגבי העיצוב לפני הסקיצות הראשונות, אבל הבנתי מהם שהרעיון הוא ללכת למקום יותר בוגר ושונה מהאלבום הקודם. בסינגל יצרתי את הדמות הראשונה בקולקציה. לא ניסיתי לאייר דווקא את הבחורה שעלייה מדובר בשיר, אבל כן שהיא תהיה הבחורה הצעירה שתזדהה ותבין את השיר הזה. בסופו של דבר, היא נכנסה גם לחוברת באלבום עצמו.
"אני לא מצליחה להיזכר למה, אבל בשלב מאוד ראשוני ידעתי שאני רוצה לאייר אותה. כבר ראיתי בראש שלי איך אני הולכת לעשות את זה ולא היה לי ספק שככה אני מתחילה את זה. העטיפה אכן מאוד שונה מקודמתה, אבל גם מהקשבה לדיסק וגם ממה שהלהקה ביקשה, כמו שכבר ציינתי, לאלבום השני היה אופי שונה מהראשון ובאיזשהו מקום בוגר יותר. לכן נדרש עיצוב ו-וייב שיעבירו את זה טוב מאוד. בכלל, לא היה טעם לחזור על משהו שכבר נעשה, זה משעמם בעיניי…"
מתוך החוברת.
כהן מציגה תהליך סדור, שבמקרים רבים לא מצליח להתממש מחוסר זמן או מסיבות כאלה ואחרות. "אחרי שקיבלתי את כל הפרטים הטכניים ממנהלת הלהקה וכל מה שצריך להיות באלבום, התחלתי בהקשבה ב-repeat לשירים. אולי כשאני אומרת את זה ככה, זה נשמע מייגע, אבל זו הקשבה קצת שונה. זה להרגיש כל מה שהם רוצים להגיד ולגלות כל פעם עוד קצת. זה לאו דווקא במילים או במסר, זה יכול להיות גם צליל או ניואנסים שיכולים לעזור. משם עברתי להרבה דימויים שעברו לי מראש ורשמתי ושירבטתי תוך כדי, ואז עברתי לסקיצות".
מתוך החוברת
באשר לקונספט שהוביל ליצירת העטיפה, היא מספרת: "יכול להיות שהתשובה שלי לשאלה הזו והתשובה של הלהקה יהיו שונות, אבל אני יודעת שמבחינתי, רציתי לספר סיפור. והסיפור הזה בעיניי היה של אנשים צעירים, קצת מוזרים, אבודים בעיר. בעיניי, איה [זהבי פייגלין, הסולנית] כותבת על דמויות סביבה ומעולם שבו היא נמצאת. גווני הצהוב-אפור נלקחו מפלטה שהם השתמשו בה כבר באתר שלהם. אני הרחבתי את קשת הגוונים הרבה יותר כדי שאוכל "ליצור חיים", ולקחתי את הצהוב כדי להעביר בעיניי את האוויר העומד בעיר- דחוס, מלוכלך, ובדרך כלל חם. כשעברתי את שלב הסקיצות, התחלתי לאסוף ולצלם רפרנסים שיעזרו באפיון הדמויות. זה עוזר לי להרכיב משהו ברור יותר בראש ולתרגם רעיונות יותר טוב. האיורים הם בגדול, מעבר לכל מה שכבר דיברתי עליו כאן, אוסף של דמויות אורבניות שמתחברות לכדי עלילה אחת".
העטיפה הקדמית עברה די בקריאה ראשונה, מלבד שינויים קטנים של העמדת לוגו ושם. "הייתה עוד סקיצה אחרת, אבל הבנות הצועדות ניצחו בגדול, ובסופו של דבר השפיעו גם על שאר האלבום. לגבי השאר, עברנו אישורים וסקיצות לפני המוצר הסופי, כמו בכל תהליך עבודה".
מתוך החוברת.
את הלוגו עיצב בעבר בחור בשם אור אטיאס, וכהן קיבלה אותו כמוצר מוגמר לאלבום. "אישרנו קודם את העטיפה הקדמית. בדרך כלל שאר האלבום מושפע ממנה, כי היא צריכה לבטא בקצרה את הלהקה ורוח האלבום. אחר כך התחלתי ליצור דמויות נוספות ולהחליט מה שיקרה בפנים. המוסיקה מורכבת מכמה פרמטרים שצריכים להשפיע על העיצוב, לטעמי: מילים, קצב, צליל, קולות, כלי הנגינה ודומיננטיות של כל אחד מהם, וייב, אופי הלהקה וגם הדברים שמשתמעים בין השורות. הרעיון הוא לתרגם את כל אלו לשפה ויזואלית. הלהקה הייתה מעורבת בבחירת הסקיצות הנכונות ביותר עבורם וכמובן בחידוד של דברים שהפריעו להם או שהם ממש רוצים שיהיו או לא יהיו. אפשר לראות חיבור בין הדמויות לאורך ה-booklet לבין השירים באלבום (וגם לראות את החיבור בין הדמויות עצמן, ובין הסביבה שלהם)".
הנעליים התלויות, על גבי הדיסק עצמו.
כפי שציינתי בראשית הטור, על גבי הדיסק עצמו משובצות נעליים קשורות שהושלכו על חוט חשמל. כהן שופכת אור על התופעה: "אגדות אורבניות טוענות שזו הייתה במקור פעולה של כנופיות – לסמן נקודות של סחר בסמים. בדרום אמריקה השתמשו בזה כדי לסמן אדם שנרצח בשכונה (תלו את הנעליים שלו). היום זה משהו שלדעתי אנשים עושים בלי סיבה מסויימת, או סתם כדי כמשהו סימבולי וזו נשארת הבדיחה הפנימית שלהם כנראה. אבל כל אלו לא היו הסיבה שבגללה בחרתי בהם לדיסק – פשוט חשבתי על חיבור לעטיפה הקדמית ולנוף האורבני מאחור. חשבתי על הרעיון הזה, שמעביר בפשטות סיפור, ימשיך את הקו של האלבום כולו, ויעורר סקרנות. מי שממש רוצה יכול להסתכל על הצד האפל בזה ולחשוב על הילדות שהן סוחרות סמים או משהו כזה, אבל זה פשוט קצת קריפי".
בהמשך, התגלגלו האיורים של כהן ועוצבו מהן גם חולצות בקו האלבום, אותן מדגמנות כאן כמה מהחברות של כהן (אפשר להזמין כאלה ממש כאן). קול!
חלק מהאיורים שזלגו להדפס על החולצות.
כל החתיכים אצלי – #2, 2012. איור ועיצוב – זהבית כהן, לוגו – אור אטיאס.
סיפור, כיסוי. 