Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מאי, 2012

הוצאת אלבום ולאן הוא ילך? למי?

"למעט אנשים, אז מה? רוב הדברים שאני הכי אוהבת בעולם הם דברים שרק מתי מעט אוהבים".

אבל זה לא עצוב לך? כי הרי יש דברים שאת אוהבת שהם גם מאוד מצליחים.

"ויש דברים שהם מאוד לא מצליחים או שהם פרופורציונליים לפית/קית באמריקה. ריאיינתי את קים דיל (פיקסיז, הברידרז) והיא סיפרה לי שהיא היחידה בלהקה שלה שמתפרנסת ממוזיקה, ולכל השאר יש עבודות יומיות. פאקינג הברידרז, אתה מבין? לאחותה התאומה של קים דיל יש דיי ג'וב, וזו להקה אלטרנטיבית ענקית. זה חלק מהפשרות שצריכים לעשות. "'אז מה', תשאל אותם, 'לא עצוב לכם?'. לא. כי הם עושים את המוזיקה שהם מאמינים בה. אני עושה את המוזיקה שאני מאמינה בה… כשאתה עושה אינדי אתה יודע שאתה לא יכול להתפרנס מזה, וזה לא מגיע להרבה אנשים אבל אתה עושה את זה כי אתה יודע שזה מה שאתה צריך לעשות".

דנה קסלר, מתוך ראיון מצוין לעכבר העיר, 2009.

יש לי יחס קצת אמביוולנטי בכל מה שקשור לדיון על האינדי הישראלי, האם יש או אין, מה מייחד אותו מזה העולמי ולאן פניו. מי שהנושא זר לו, פשוט לא יתעניין במה שיש לכולם להגיד. מנגד, חברי הביצה שעולמם נמצא שם, לעתים דשים בזה יותר מאשר ליצור מוזיקה. לאן זה מוביל אותנו? אני לא ממש יודע להגיד. אבל עם כל החשיבות שאני רואה במפעל המקומי הקטן שלנו, הייתי מסתפק בלבטל את כל השיח הקצת-מיותר הזה ולהתמקד בלעשות מוזיקה טובה, ואם אפשר אז לא יותר מדי ממוחזרת.

אל דנה קסלר פניתי לפני כמה חודשים בעיקר כי היא פשוט כותבת מעולה בעיניי. במשך שנים היא היתה כותבת (אולי גם עדיין?) בוואלה, במעריב "סופשבוע" ונראה לי שבעוד מקומות על הקיור והמאניק סטריט פריצ'רז ובלר ודינוזאור ג'וניור ופאלפ ושאר בני תקופתם. היא עשתה את זה בתשוקה ובאהבה רבה, כזאת שמי שמרגיש את זה גם, שותף לתחושות שלה (אני יכול להעיד על עצמי, בכל מקרה). לפעמים הרגשתי שאני חלק מקבוצה קטנה יחסית של קוראים, בטח בפלטפורמות הגדולות, שמכיר את האלבומים וההיסטוריה של המוסיקאים, ומבין באמת על מה היא מדברת. ובכל זאת, היא התמידה בשלה, בסגנון ובפירוט שלה (הנה אחד מלפני כמה שנים שממש זכרתי שהיא כתבה, למשל).

קסלר היתה שותפה ללהקה קטנה בשם Las Michelles עם מיכל קהן לפני כעשור. היא גם כתבה המון שנים בהמון מקומות, מלמדת בבית ספר Muzik, שותפה לערבי החוג לתולדות המוזיקה בקוזה נוסטרה ועוד כל מיני דברים שפספסתי או שאני לא יודע עליהם. לפני שלוש שנים הוציאה אלבום עם הרכב שנקרא "מורה חיילת", בלב ליבו של האינדי הישראלי. דווקא שמחתי שהיא רצתה לספר על העטיפה שלו – גם כי מסקרן לשמוע, וגם כי הוא מאיר בזווית נוספת את אותו מונח שכבר קשה לי להזכיר פה פעם אחר פעם.

"במאי 2006 אני והגיטריסט יוני כדן הקמנו את מורה חיילת וצירפנו את אריאל קליינר (מוסיקאי ירושלמי) כמתופף", מספרת קסלר. "עשינו אינדי ישראלי – מושג שעל אף שמשתמשים בו רבות, הוא לגמרי לא מובן מאליו. אחרי כמה שנים של הופעות הוצאנו אלבום בכורה שהרגשנו שהוא אלטרנטיבה אמיתית למוסיקה ישראלית, ועדיין ישראלי לגמרי".

צילומים בבית פית/קית, מתוך העטיפה.

"בהרבה מובנים העבודה עם יוני, ובכלל הסביבה של פית/קית [הלייבל בו יצא האלבום], עזרו לי להתחבר לארץ, על כל הפרובלמטיות שלה, ולמצוא בה פינה קטנה שבה אני יכולה לפעול בחופשיות ולעשות את המוסיקה שאני מאמינה בה באופן שאני מאמינה בו. אם פעם חשבתי שלעולם לא אמצא את הגשר בין המוסיקה שאני אוהבת לבין המקום שאני חיה בו ולשפה שאני מדברת וכותבת בה, יוני לימד אותי שזה לא נכון, ושהעובדה שאני חיה בישראל היא לא גזירת מוות תרבותית".

"מהמקום הזה צמחה העטיפה. מבחינתי היא מהווה חיבור מושלם בין אסתטיקת האינדי והלואו-פיי שאנחנו פועלים בה, לבין ישראליות. השמש היוקדת והנוף הצחיח הם מאוד ישראלים. ויש באיור הזה גם משהו מאוד נוסטלגי כמובן. ניכר שזה איור משנות השישים. והנוסטלגיה הזאת מתחברת לי לאיזושהי פנטזיה של ארץ ישראל של פעם, שמעולם לא הכרתי."

עטיפת הספר "משל יותם"

"הרעיון לעטיפה נולד עוד לפני שהאלבום היה מוכן. חבר שלי הוא מקיבוץ כפר בלום, ויום אחד עברנו על ארגז ספרים ישנים של אמא שלו. מצאתי שם חוברת של "משל יותם". זה משהו שפורסם בשנות השישים. ברגע שראיתי את איור העטיפה של "משל יותם" היה לי ברור שזאת צריכה להיות עטיפת האלבום שלנו. מן הסתם הדימוי שבאיור הוא עץ. אבל כשהוא מוצא מהקונטקסט המקורי, הוא גם נראה כמו עמוד חשמל".

"אז העטיפה של מורה חיילת היא בעצם האיור המקורי שלו, בלי שינויים כמעט. השינוי היחיד הוא שהורדנו את הכותרת "משל יותם" וכתבנו מורה חיילת במקום. על הגרפיקה עבדו גילי ברנע וגיל אהרנסון. הגוונים של האיור, וחוסר הליטוש שלו, התאימו מאוד הן למוסיקה שלנו והן לסביבה הטבעית שלנו, ולמראה של בית פית/קית. יש באיור הזה מבחינתנו גם שילוב בין אורבניות לטבע, שזאת תמה שמורגשת יותר בחלק מהשירים של יוני".

"החיבור [בין המוסיקה לעטיפה] הוא בכך שאנחנו עושים אינדי ישראלי. ניסינו להוציא אלבום שהוא אלטרנטיבה אמיתית למוסיקה ישראלית, גם כי הוא אלטרנטיבי לגמרי וגם כי הוא ישראלי לגמרי. בשונה מהאינדי האסקפיסטי שמתכתב עם אינדי מחו"ל תוך התכחשות לישראליות ומבלי לחדש דבר מבחינה מוסיקלית, במורה חיילת ניסינו לחדש הן כלהקה ישראלית והן כלהקה שפועלת בקונטקסט מוסיקלי רחב של אינדי. מבחינתנו האיור הזה של אלוני העביר באופן ויזואלי בצורה מדויקת לחלוטין את מה שניסינו להעביר במוסיקה, ובכלל באסתטיקה של הלהקה".

"לשמחתי, חברי הלהקה התלהבו גם. עכשיו הבעיה היחידה הייתה למצוא את המאייר כדי לקבל את אישורו להשתמש באיור. הקרדיט של האיור חשף שהוא שייך למישהו בשם יעקב אלוני, אז פשוט התקשרנו לכל היעקב אלוני שמצאנו ב-144 עד שמצאנו את האיש. סיפרנו לו מי אנחנו ושאנחנו רוצים להשתמש באיור שלו מלפני ארבעים שנה לעטיפה שלנו. הוא מאוד התלהב ואמר שאין שום בעיה. הוא גם שלח לנו עוד איורים שלו, למקרה שנרצה להשתמש בעוד משהו. כל הסיפור של למצוא אותו ולהשיג את אישורו היה תהליך קל בהרבה ממה שחשבנו שיהיה".

פוחלץ של תנשמת!

"בנוסף לאיור של יעקב אלוני שעל העטיפה הקדמית (וחלק מהאיור שלו שהפך לעטיפה האחורית), כוללת החוברת של הדיסק גם צילומים של בית פית/קית – הבית של הלייבל, בית בדרום תל אביב שהקלטנו בו את האלבום. אני צילמתי את התמונות בתקופת ההקלטות, בקיץ 2008. ויש בחוברת גם תמונה של ינשוף תנשמת מפוחלצת שצילמתי בכפר בלום. אגב, כשהאלבום יצא שלחנו עותק ליעקב אלוני, אבל לא שמענו ממנו שוב. כנראה שהוא לא אהב את המוסיקה".

——————————————–

לפני סיום: בראשית ימי הבלוג כתבתי כאן על עטיפה של תומר בן-אפרים. גם שם התמונה נבחרה בשלב מוקדם, והאתגר היה לאתר את הבעלים על זכויות היוצרים. על הפתרון (המפתיע!) תוכלו לקרוא כאן, אם פספסתם.

מורה חיילת – "מורה חיילת", פית/קית, 2009. איור – יעקב אלוני. עיצוב – גילי ברנע וגיל אהרנסון.

Read Full Post »

0. בכל זאת הגענו, למרות הכל

"דני [סנדרסון] התקשר אליי לפני כמה חודשים", מספר איתמר ניומן. "'אתה לא תאמין – דואר ישראל רוצים לשים את העטיפה שאיירת ל'סיפורי פוגי' על בול!' הוא אמר. כמובן שמאוד שמחתי והתרגשתי. כעבור כמה ימים יצרו איתי קשר נציגי דואר ישראל, ונתתי את הסכמתי לכך בשמחה רבה. חלפו כבר אולי ארבעים שנה, והנה העטיפה הזאת זוכה להכרה. מי יודע", הוא אומר לי בחיוך משועשע, "אולי עכשיו אקבל תמלוגים כלשהם על העבודה הזאת…".

0.1 אח שלי אסף בולים

בראשית 2010 החליט שירות הדואר המלכותי של בריטניה על הוצאת סידרת בולים שמוקדשת לאלבומים הגדולים שמוצאן בממלכה הגדולה. בעבודה משולבת של מעצבים גרפיים ועורכים מוסיקליים, נבחרו 10 עבודות שיעטרו את הגליון המיוחד. בין העטיפות הנבחרות: זיגי סטארדאסט, הרביעי של זפלין, סקרימאדליקה של פריימל סקרים, לונדון קולינג של הקלאש (אחת הראויות!) ופארקלייף של בלר.

דואר ישראל לא נותר חייב, ועבד על גירסה מקומית משלו. התוצאה, 12 בולים המתעדים עטיפות תוצרת הארץ, ראתה אור בשלהי השנה שעברה. בעבודה משולבת של אנשי דואר ישראל, יחד עם נציגי קול ישראל, נבחרה רשימת אלבומים שמעטרת את הגליון החגיגי. התקליטים עצמם בהחלט מהווים אבני דרך במוסיקה הישראלית מקום המדינה ועד היום. מהדודאים ועד פוליקר, מצלילי העוד ועד אריק ושלום, ומאהוד בנאי עד כוורת כאמור. עם זאת, אני מרשה לעצמי לנחש שמעצב גרפי לא היה מעורב בהליך בחירת האלבומים; אחרת קשה להצדיק חלק מהבחירות (אנטרטיקה של קורין אלאל? דרכים של שלמה ארצי??? נו באמת). בכל זאת, כיף, מכובד וראוי.

גליון הבולים שהוציאה רשות הדואר (עיצוב: דויד בן הדור, 2011)

1. אנשי הארון

"סיפורי פוגי" הוא אחד מהאלבומים האלה שקצת קשה להתחיל לדבר עליהם. בעיקר, כי יש יותר מדי מה להגיד. בכל זאת, מדובר כפי הנראה באחד האלבומים הכי משפיעים על המוסיקה שלנו כפי שהיא נראית היום. ולאו דווקא במובן של החדשנות שאריק איינשטיין הביא איתו בזמנו ל"פוזי" נניח, או זו של תמוז בשעתה. אני מדבר בעיקר על המקפצה שהאלבום הזה היווה. זו שבנתה מורשת אדירה של שלושה אלבומי כוורת שכבר שני דורות מדקלמים בעל-פה, וזו שכל אחד מחברי ההרכב הוסיף בדרכו העצמאית לפסקול שלנו כישראלים בהמשך. ההיקף הזה גדול מכדי שניתן יהיה לכימות, בעיניי.

הרבה מהחומרים של כוורת נכתבו בעוד חברי ההרכב שירתו בלהקת הנח"ל, ולא התאימו למסגרת זו בעיתה. הכתיבה ההומוריסטית לצד הלחנים הקצביים שהחברים הביאו איתם (חלקם היו אז עולים חדשים, והתחנכו על הרוקנרול עוד בחו"ל) פחות הלמו את רוח צה"ל. הנסיונות של כוורת לאגד את הקטעים לכדי מקשה אחת של אופרת רוק הקשו על החברים. הם הקליטו את החומרים הראשונים בביתו של סנדרסון, ודורי בן זאב היה מארח קטעים אלה בתכניותו בגל"צ בפינת "סיפורי פוגי" (שקיבלה במהרה משכן של קבע). אברהם דשא פשנל זיהה את הפוטנציאל והחתים את הלהקה על חוזה הקלטות. כוורת, מצידם, אולצו לזנוח את מסגרת אופרת הרוק, ובנו מופע משולב המורכב משירים וממערכונים.

חלק משירי המופע הפכו ללהיטי ענק, בהם גם "המגפיים של ברוך", "שיר המכולת" ו"פה קבור הכלב". גם ההופעה עצמה הביאה אחריה נהירה מאסיבית של הקהל בארץ, וכוורת הפכה לסיפור הצלחה בן רגע. במשך שלוש שנות הלהקה, שוחררו שלושה אלבומים שהזניקו אותם באופן לא רשמי ללהקה הכי מצליחה שהייתה כאן מאז ועד היום. הרוק המלודי, לצד ההומור השנון, היו נגישים מאוד לקהל הרחב. נוסף על כך, באמת שמדובר בחבורה של נגנים מוכשרים מאוד, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו כמוסיקאי ראוי. לא קמה בישראל עוד להקה כזאת עד היום.

ובכל זאת, הקסם הגדול ביותר של כוורת בעיניי, הוא שהם ידעו לדבר לכולם. הטקסטים של סנדרסון מאוד נגישים ומשעשעים, אולם גם מי שהתנסה בכתיבה או התעמק בחומרים של כוורת לא יכול שלא להתרשם מהיכולת הזאת לשלב בין איכויות טקסטואליות לבין נגישות לקהל יעד רחב. באופן דומה, מי שמאזין באופן חובבני בוודאי יהנה מהלחנים הקליטים והמלודיים, אבל מי שיתעמק בהם (או מוסיקאי שניגן אותם בעצמו) יתקשה שלא להתפעם מהאלגנטיות שבה הם הצליחו להציג לחנים מורכבים שכאלה. החבורה ליהטטה בלי הרף בין פרוגרסיב, פיוז'ן, סאונד ארצישראלי, בלדות ומה לא. וכל זאת מבלי להזכיר בכלל את מידת הפתיחות והסובלנות של הקהל לכל הערב-רב של סגנונות הללו בראשית שנות השבעים.

("למרות הכל". שבע דקות מופלאות ונדירות ברוק הישראלי:)

2. אגדה שהיתה באמת

מי שעיצב את העטיפה הוא איתמר ניומן, והוא אחד האנשים היותר נעימים ולבביים שיצא לי לדבר איתם בזמן האחרון. "יצא לי להיות עם החבר'ה של כוורת ביחד בזמן הצבא. הם הופיעו וניגנו אז בלהקת הנח"ל [כולם למעט קלפטר ורכטר], ואני הייתי התפאורן של הלהקה. הם כולם התאמנו על החומרים שהם כתבו בזמן שהייתי עובד על התפאורה, כך שיצא שהייתי עד להתהוות של כל רפטואר כוורת בזמן אמת. את 'הורה היאחזות' למשל אני זוכר שהם יצרו במהלך נסיעה באוטובוס, כשהיינו כולנו בדרך לאיזשהו ערב של הנח"ל לקראת הופעה. אני חושב שהייתי בן 18 כשכל זה קרה".

ואיך יצא שהתחלת לעבוד על העטיפה של האלבום?

"אני ציירתי לא מעט באותם ימים. בין היתר איירתי אז את הספר "לא שם זין" של דן בן אמוץ. הייתי איתם בחבר'ה וידעו שאני צייר. דני סנדרסון פנה אליי וביקש שאני אעשה להם את העטיפה. אולי הדבר הכי משמעותי שאני יודע להגיד בהסתכלות אחורנית זה שהכל היה כל כך תמים. כאמור הכרתי את כל החומרים שלהם, אבל לא היה בינינו שום דיאלוג – כלום. עבדתי על האיור, ומיד זה התקבל – כולם אהבו את זה. קצת הפתיע אותי שהם באמת רצו משהו כל כך לבן, ושזה היה מאויר".

למיטב ידיעתי זו אחת העטיפות הראשונות שאיירו בארץ. למעט השלושרים [שצייר טרטקובר ב- 1969] אולי, אני לא מצליח לחשוב כמעט על אף עטיפה נוספת.

"כן, יכול להיות. זה חלק מאותה תמימות שאני דיברתי עליה. בלי שום חשיבה שיווקית – מה יעבוד טוב, מה ימכור. הם אהבו את זה, ויאללה. כל העבודה על העטיפה הייתה one shot: מה שהיה, כך היה. הם הלכו עם זה בלי לחשוב ולהתלבט. אני מאוד הערכתי את התעוזה שלהם על כך".

("יוסי מה נשמע" הכביר, אולי הנחבא בשירי האלבום. הולחן על ידי סנדרסון בכלל כתרגיל גיטרה ללמד את יהודה עדר, שהיה מיועד להחליף אותו בלהקה הצבאית. חבורה של וירטואוזים, בחיי)

3. להתבלט זה לא יפה

ניומן מנסה בקושי רב להזכר בעבודה על העטיפה. "זה באמת היה ממש מזמן. את האיור עצמו עשיתי בשיטת Silverpoint, טכניקה רישום מימי הביניים שמשלבת העברת מוט כסף דק על גבי המשטח. במרכז העטיפה ניצבה דמותו של פוגי, עם התיק על הגב. מדובר באיזושהי אינטרפרטציה שלי עליו, כשלא לגמרי ברור שזה הוא או מי הוא בדיוק. פתוח לפרשנות הקהל. אני זוכר שדילן וספרינגסטין לא רצו ליצור קליפים באותם ימים, מחשש שזה סוגר את הצופה על התמונה. איזשהו מקום שהיוצר מעיד על עצמו מול הקהל. אני אישית מאוד התחברתי לזה".

מול פוגי ניצבת דמות שאוחזת בבובה, שהעין שלה משתלשלת ממקומה. "הבובה הזאת מבוססת על לא פחות מאשר אלון אולארצ'יק. למה? באמת שאני לא זוכר. אבל הוא היה הרבה יותר עדין, רזה וביישן מזה שהיום עושה פרסומות לביטוח. את הכיתובים על גבי העטיפה עשיתי באמצעות letraset, אותה טכניקה שכבר די פסה מן העולם". Letraset, למי שלא גדל בשנות השמונים, היו אותם דפי נייר שקופים שמודבקות אליהן אותיות הא"ב בצידן התחתון. כאשר היו מניחים את השקף על הדף ומגרדים, היו האותיות נדבקות לדף ומוצמדות אליו.

יש מעט מאוד צבע בעטיפה הזאת.

"זה נכון. הייתי די קודר בתקופה הזאת. יש כמה קשתות קטנות וצבעוניות בצידו האחורי של התקליט. הנגיעות של הצבע מייצגות כנראה איזה סוג של אופטימיות שמצאתי במוסיקה של כוורת. היה גם משב רוח מרענן בחברות עם דני, יוני וכל החבר'ה. ותרשה לי לגלות לך סוד: יש שושנה צבעונית בצידו הקדמי של התקליט. היא לקוחה מתוך עטיפה של סבון שהייתה מונחת לפני בזמן שעבדתי על העטיפה. גזרתי אותה והדבקתי. עד היום אני לא ממש יודע למה עשיתי את זה. כמו שכבר אמרתי, הכל היה נורא ראשוני ותמים".

צידה האחורי של העטיפה

4. סוף ההצגה

"לא היתה פה שום יומרנות", מסכם ניומן. "לשמחתי הם באמת לקחו את האיור כמו שהוא, וזה היה גם מאוד מחמיא לאגו באופן אישי. זה בהחלט משמח שהאלבום והעטיפה זכו להכרה שכזאת. מאוד נהנתי גם לעבוד במידות של תקליט. זה היה האלבום הראשון של כוורת, לפני שהם הפכו לסיפור הצלחה מסחרר. לא עבדתי איתם כבר על עטיפת אלבומם השני – שם (וגם לאחר מכן) כבר הופיעו חברי הלהקה בתצלום על גבי העטיפה, מה שודאי התאים יותר שיווקית. אני הופעתי קצת עם להקת דודה ויהודה עדר, ועשיתי גם את התפאורה לגזוז. יצא לי לאייר ולעצב כמה עטיפות לספרים בהמשך, והתחלתי גם עבודה עם מאיר אריאל שהלך לעולמו תוך כדי התהליך. לאחר מכן עברתי לתחום הקולנוע, ולאחרונה פתחתי מרכז לויפסנה ביבנאל בצפון. סנדרסון, איתו אני בקשר עד היום, בא לבקר אותי כאן לא מזמן. 'כל כך שקט פה, אפילו הציפורים חושבות פעמיים לפני שהן מצייצות' הוא אמר לי בדרכו הטיפוסית".

5. הבונוס

במסגרת איסוף המידע לפוסט זה, נתקלתי ברשימה נפלאה של ערן דינר מ"זה מסתובב" (שכבר לא מסתובב מספיק בזמן האחרון, לצערי) מלפני כמה שנים. דינר כתב יפה על "סיפורי פוגי" ועל הגלגולים שהביאו ליצירת האלבום. כבר בסוף 71' הוציאו דני סנדרסון והשניצלים (שם אדיר!) מערכון בשם "הסיפור המחריד על הילד מברזיל", שכולל גם גירסאות מוקדמות ל"מגפיים של ברוך" ול"אוכל ת'ציפורניים", לצד הרבה מאותו נונסנס מוכר. כמו כן, "סיפורי פוגי" נוצר בראשיתו כאופרת רוק טרם התקבע על הפורמט שנכנס לאלבום. האופרה מביאה את סיפורו של פוגי, ששב מביקור מיפן וחבריו רק מתעניינים במתנות שהביא להם ובכמה הן עלו (ובגדול די עולים לו על העצבים). לא מעט מהשירים המוכרים הופיעו כבר כאן בראשית הדרך.

אז מסתבר שדינר שם את ידו על ההקלטות הנדירות של שני הקטעים הללו. זה נשמע פרוע ולא קל לעיכול כגוש אחד, אבל קשה שלא להנות מהתמימות והבתוליות של טרום עידן ההפקה והפשנליות. אופרת הרוק מתומללת כאן, ובנוסף הם זמינים פה להאזנה, באדיבות "זה מסתובב". איזה כיף!

דני סנדרסון והשניצלים – הסיפור המחריד על הילד מברזיל.mp3

כוורת – סיפורי פוגי, אופרת רוק.mp3

כוורת – "סיפור פוגי", 1973. עטיפה: איתמר ניומן.

Read Full Post »

כבר שלושה ימים שהגשם הזה לא מפסיק \ אין בא ואין יוצא
לפעמים אני מסוגלת למצוא בזה צד מצחיק \ אבל אתה כל הזמן בוכה
והדמעות שלך מתפתלות במין ריקוד עצבני \ בין זיפי הזקן שאתה מסרב לגלח
אז אל תצפה ממני לתשובות עכשיו \ עדיף שתיקח את עצמך להתקלח

באור הכחול האפור הזה \ כשאנחנו מאבדים את הצללים
אתה מתפלל \ אני קוראת עיתונים

(מתוך "הכחול האפור הזה", מ' סיון שביט)

זה היה בחורף של 96' או 97', אני לא כל כך זוכר כבר. אני שמעתי אז את פורטיסהד עד בלי די, מתמוגג מהקול המשתפך של בת' גיבונס ומהמלנכוליה הבריטית הקודרת הזו. ואז יצא אלבום הבכורה של סיון שביט, "הכחול האפור הזה", שזכה ללא מעט תהודה תקשורתית. בתוך מבול הזמרות של אותה תקופה (רונית שחר-מיקה קרני-איגי וקסמן-…), שביט הצליחה להותיר אצלי רושם אחר, משמעותי הרבה יותר. שיר הנושא טומן בחובו את אותו הקסם של החברים מבריסטול. בלי אפקטים מיוחדים, אבל עם אותה מלנכוליה עגמומית. בלי סקרצ'ים וחריקות תקליטים, אבל באותה עדינות ושליטה בשיגור המילים. וגם כאן מבליחים כינורות במקומות הנכונים. וגם כאן הקול כל כך מדויק. אני מקשיב היום לשיר הזה, וזה לא מרגיש כאילו עבר יום. הסאונד העגמומי , מובל על ידי השירה העדינה-אך-נותנת-את-הטון של שביט, נשמע לי עדיין כל כך רלוונטי ונכון.

(והנה הקליפ הסהרורי הנפלא, שבוים בעדינות וברגישות כמו שרק תמר קרוון יודעת, לאחד משירי שנות התשעים שלי:)

אני מת על סיוון שביט. כמי שבוררת את מילותיה בקפידה יתרה, שביט תמיד היטיבה לטוות את מילות שיריה ולבנות מהן עולם ומלואו. בכל שיר היא חושפת עוד טפח קטן, כזה שרק מי שיורד לעומקן של המילים ומי שיצירתה של שביט אינו זרה לו, יהיה מסוגל להשלים בדמיונו את רסיסי התצרף החסרים. כמו איזה מדען חוקר בנשמתו שאינו מסתפק רק בפרטים המצומצמים המונחים לפניו, אלא מנסה להסיק מהן ולחזות בראשו את התנהגות היקום, כך גם למאזין הסקרן שמנסה לפתח בדמיונו את החיזיון ששביט בנתה. כל נקודת מבט תיתן פרשנות אחרת. אם אשאל כמה מאזינים קשובים מה הם שומעים בשירים של שביט, אני מאמין שכל חוקר ייצור בדמיונו מראה משלו ויתאר תמונה אחרת. והיופי הוא שכנראה שכולם צודקים. הקסם שבאמנות.

מאז אותו אלבום חלפו כבר 16 שנה, והיא שחררה עוד שני אלבומים בלבד (גם הם לא מרובי שירים). הייתי רוצה לומר שקצב העבודה של שביט איטי באופן מחפיר, אבל איכשהו כל פעם שאני חוזר לשמוע אותה, אני קצת שמח שהיא לוקחת את הזמן. ואל תוך אותה הוויה שתיארתי קודם, נוצרה עטיפת "בניינים נמסים", עטיפה דלת פרטים שבמבט ראשון לא אמרה לי הרבה. משהו שנראה כמו אפקט מוגזם של חשיפת יתר הציג בפניי מעט מאוד מידע שמבצבץ מתוך עולם לבן מלא חלב. אבל בהמשך, הבנתי שמה שאני רואה הוא סוג של המחשה ויזואלית לאותה חוויה טקסטואלית שבה אני נתקל בכל אלבום של שביט. מעט מפרטי הסיפור מונחים לפני, אבל רק אם באמת אתעמק ואצלול לפרטים, אהיה מסוגל לצייר מחדש את מלוא התמונה על גבי כל הלבן הזה. וזו תהיה התמונה הכי נכונה עבורי, כי זו התמונה שאני רואה.

התקליט יצא לצד תערוכת צילומים שסיון שביט צילמה, ואצרה יעל עומר בגלריה 'החללית בירקון 70' בתל אביב. התערוכה, שנקראה "בניינים נמסים" אף היא, הציגה עבודות של שביט, וחלקן שימשו ליצירת עטיפת האלבום.

בשנים האחרונות מתגוררת שביט בברלין עם בן זוגה המוסיקאי אמיר צורף, והיא מספרת משם על העטיפה והצילומים: "בתערוכה הוצגו חלק מהתמונות המופיעות באלבום ותמונות נוספות. סה"כ כ-18 עבודות שנעו בין הגדלים של A6 למטר וחצי על שניים. התמונות הודפסו על נייר שנבחר בקפידה ושיווה להן מראה של ציורי מים. בחרתי הדפסות גדולות כי חיפשתי את התחושה של צפייה בדמויות דרך חלון. הרעיון של השילוב בין התערוכה לעטיפת האלבום היה של יעל עומר, אמנית רב תחומית בפני עצמה וחברתי הקרובה. יעל לוותה אותי בשני האלבומים האחרונים אותם עיצבה – 'וניל' [גם עם הצלם רונן ללנה] ו'בניינים נמסים'. יעל, למעשה, הפכה לאוצרת של העבודות שלי – התערוכה והאלבום. החברות בינינו הפכה את העבודה לאינטימית מאוד".

העבודה ל"ארוחת יום שישי"

העבודה על האלבום 'בניינים נמסים' ארכה שלוש שנים. "השירים נאספו לאט ובפינצטה", היא ממשיכה "והולחנו כולם על ידי אמיר צורף ועל ידי, כמו בשאר האלבומים שלי. אמיר הפיק את האלבום יחד עם עובד אפרת וכן אני כתבתי את המילים".
את מרגישה שהפן הויזואלי משלים את המוסיקה, או להיפך?
"הם מדברים את אותה השפה. זאת הייתה ממש תגלית בשבילי. את החיבור בין הצד הויזואלי למוזיקלי/תוכני זיהתה יעל. כמו בכתיבה שלי הצילומים מכילים סיפורים קטנים, עדינות, בדידות ומלנכוליה אוורירית. הפתיע אותי לגלות שיש קשר חזק בין השפה המוזיקלית והתוכנית שלי והצילום".
סיפור העטיפה התבסס בעצם הרבה לפני תחילת העבודה על התקליט. "אני מצלמת הרבה שנים במצלמת האמפקס משנות השישים האהובה עלי. כשנסעתי לתאילנד לפני 7 שנים, חשבתי לקחת מצלמה פחות כבדה ולא להתעסק עם פילם, אז קניתי דיגיטלית. עם הקליק הראשון הבנתי שאני בצרות…לא אהבתי את הפורמט בלשון המעטה. הוא היה פלסטי, חסר נשמה וגוף. התסכול הזה הוביל אותי לחפש את השפה שלי בתוך הפורמט הזר הזה. חזרתי מתאילנד עם הרבה צילומים תיעודיים שהיו סוריאליסטיים למדי, ומשם החיפוש המשיך".

מנקודת מוצא זו, יצאה שביט למסע מחקר אישי ארוך בדרך לגיבוש העבודות. הצילומים של האלבום צולמו בחופי הארץ במשך שנתיים, תוך מעקב סמוי אחר אנשים וסיטואציות שונות בחוף הים. בניגוד לרוב המוחלט של האלבומים בתקופתנו, לא היה כמעט כל עיבוד על האימאג'ים השונים. באשר לאפקטים של הבהירות הטשטוש מספרת שביט: "על הטכניקה נשאלתי רבות. טוב זה לא סוד – מדובר בעדשה, חשיפה, אור וחיפוש. למרות שהיו שחשבו שמדובר בעיבוד תמונות, אין כאן כל עיבוד למעט תמונה אחת שהסרנו ממנה שני גרגרי חול. התמונות המופיעות נעשו ב'קליק' והן עדיין נמצאות במצלמה שלי".

מתוך התערוכה

לקראת התערוכה כתבה האוצרת יעל עומר:
"סדרת הצילומים 'בניינים נמסים' מתחקה אחרי פיסות חיים זעירות בתוך אינטנסיביות של שגרת בילוי בחוף הים – בילוי המזוהה ביותר עם החברה בישראל. הים, המזמן היטמעות רגעית בתוך ההמון, טשטוש עד אובדן האינדיווידואליזם, בתוך מסה של רקמה אנושית שהיסודות המרכיבים אותה…משתקפים אצל שביט דווקא כמצע אלטרנטיבי להתבוננות קרירה, סטרילית כמעט, המתעמקת בפרטי הפרטים. הצילומים סורקים את הסביבה הצפופה…ומייצרים זום אין אידיאולוגי, המנפץ את ה'קולקטיב' ואת מסע הסטנדרטיזציה האנושית המתרחש תדיר על החופים, ומציף שוב את האדם הבודד. את סיפורו האישי. הטקסט הזה, הנוצר במימד הצילומי של שביט, ממשיך את החופש היצירתי הבלתי מוגבל שלה, וכמו בשיריה, שביט סומכת על רגישותו של הצופה ומאפשרת לו להמשיך ולהשלים את הפערים והנעלמים בסיפוריה, מבלי לכפות עליו פרשנות כזו או אחרת".

העבודה ל"מבטים לרצפה"

אותה חשיפת יתר של הצילומים העלימה פרטים רבים – תווי פנים, אובייקטים והקשר. בניית המסגרת הקונטקסטואלית מוטלת בסופו של דבר על הצופה-המאזין. בדומה לשירים של שביט, גם כאן אותו טפח קטן שהזכרתי בהתחלה יאפשר רק למתעמקים לשוות בדמיונם את התמונה המלאה. הזיקה בין הצילומים לשירים התואמים בחוברת רק מחזקת את שני הצדדים – בין אם מדובר בזוג שלוב הידיים לצד "בניינים נמסים, ובין אם בתצלום משפחתי המטושטש של "ארוחת יום שישי".

"החיבורים בין השירים לדימויים היה דרך האווירה שהשיר יצר לא בהתייחס לתוכן שלו", היא מסבירה. "שם התערוכה והאלבום הוא 'בניינים נמסים' ואין בעטיפה או בתערוכה ולו בניין אחד נמס". האימפקט המושג מצפייה בתמונות תוך שמיעת השירים מספק חוויה מעצימה יותר מהרגיל. בן שלו התייחס לכך אף הוא בשעתו עם צאת האלבום: "הרבה אלבומים מציגים תצלומים אמנותיים על העטיפה שלהם, אבל אצל שביט יש דיאלוג מוצלח במיוחד בין הלירי לבין הוויזואלי, אולי מפני שהצלמת, הכותבת והזמרת הן אותה אשה".

יש סיבה שלא רצית לראות את עצמך על העטיפה? רק ב'וניל' רואים, וגם שם זה קצת ובזווית.

"אני לא אוהבת להיות על הפנים של הדיסק –  למרות שזה חוק מכירות לא כתוב. ב'וניל' רואים אותי בקושי וזה נוח לי ככה. אני לא אוהבת להצטלם באופן כללי. מאוד נוח לי כצופה מאחורי המצלמה".

את עדיין מצלמת על פילם, או שנטשת את המדיום?

למרות שלקחתי את מצלמת הסטילס שלי לברלין אני לא מצלמת בה. התמכרתי ללצלם ומיד לראות את התוצאה… אבל שכללתי את הציוד הדיגיטלי וגמרתי לא מזמן לצלם ולערוך וידאו קליפ שאוציא בקרוב לשיר "ארוחת יום שישי".

העבודה ל"במקום בו המשוררים בוכים"

סיון שביט – בניינים נמסים, 2010. צילום: סיון שביט. עיצוב: יעל עומר

Read Full Post »