Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘1973’

0. בכל זאת הגענו, למרות הכל

"דני [סנדרסון] התקשר אליי לפני כמה חודשים", מספר איתמר ניומן. "'אתה לא תאמין – דואר ישראל רוצים לשים את העטיפה שאיירת ל'סיפורי פוגי' על בול!' הוא אמר. כמובן שמאוד שמחתי והתרגשתי. כעבור כמה ימים יצרו איתי קשר נציגי דואר ישראל, ונתתי את הסכמתי לכך בשמחה רבה. חלפו כבר אולי ארבעים שנה, והנה העטיפה הזאת זוכה להכרה. מי יודע", הוא אומר לי בחיוך משועשע, "אולי עכשיו אקבל תמלוגים כלשהם על העבודה הזאת…".

0.1 אח שלי אסף בולים

בראשית 2010 החליט שירות הדואר המלכותי של בריטניה על הוצאת סידרת בולים שמוקדשת לאלבומים הגדולים שמוצאן בממלכה הגדולה. בעבודה משולבת של מעצבים גרפיים ועורכים מוסיקליים, נבחרו 10 עבודות שיעטרו את הגליון המיוחד. בין העטיפות הנבחרות: זיגי סטארדאסט, הרביעי של זפלין, סקרימאדליקה של פריימל סקרים, לונדון קולינג של הקלאש (אחת הראויות!) ופארקלייף של בלר.

דואר ישראל לא נותר חייב, ועבד על גירסה מקומית משלו. התוצאה, 12 בולים המתעדים עטיפות תוצרת הארץ, ראתה אור בשלהי השנה שעברה. בעבודה משולבת של אנשי דואר ישראל, יחד עם נציגי קול ישראל, נבחרה רשימת אלבומים שמעטרת את הגליון החגיגי. התקליטים עצמם בהחלט מהווים אבני דרך במוסיקה הישראלית מקום המדינה ועד היום. מהדודאים ועד פוליקר, מצלילי העוד ועד אריק ושלום, ומאהוד בנאי עד כוורת כאמור. עם זאת, אני מרשה לעצמי לנחש שמעצב גרפי לא היה מעורב בהליך בחירת האלבומים; אחרת קשה להצדיק חלק מהבחירות (אנטרטיקה של קורין אלאל? דרכים של שלמה ארצי??? נו באמת). בכל זאת, כיף, מכובד וראוי.

גליון הבולים שהוציאה רשות הדואר (עיצוב: דויד בן הדור, 2011)

1. אנשי הארון

"סיפורי פוגי" הוא אחד מהאלבומים האלה שקצת קשה להתחיל לדבר עליהם. בעיקר, כי יש יותר מדי מה להגיד. בכל זאת, מדובר כפי הנראה באחד האלבומים הכי משפיעים על המוסיקה שלנו כפי שהיא נראית היום. ולאו דווקא במובן של החדשנות שאריק איינשטיין הביא איתו בזמנו ל"פוזי" נניח, או זו של תמוז בשעתה. אני מדבר בעיקר על המקפצה שהאלבום הזה היווה. זו שבנתה מורשת אדירה של שלושה אלבומי כוורת שכבר שני דורות מדקלמים בעל-פה, וזו שכל אחד מחברי ההרכב הוסיף בדרכו העצמאית לפסקול שלנו כישראלים בהמשך. ההיקף הזה גדול מכדי שניתן יהיה לכימות, בעיניי.

הרבה מהחומרים של כוורת נכתבו בעוד חברי ההרכב שירתו בלהקת הנח"ל, ולא התאימו למסגרת זו בעיתה. הכתיבה ההומוריסטית לצד הלחנים הקצביים שהחברים הביאו איתם (חלקם היו אז עולים חדשים, והתחנכו על הרוקנרול עוד בחו"ל) פחות הלמו את רוח צה"ל. הנסיונות של כוורת לאגד את הקטעים לכדי מקשה אחת של אופרת רוק הקשו על החברים. הם הקליטו את החומרים הראשונים בביתו של סנדרסון, ודורי בן זאב היה מארח קטעים אלה בתכניותו בגל"צ בפינת "סיפורי פוגי" (שקיבלה במהרה משכן של קבע). אברהם דשא פשנל זיהה את הפוטנציאל והחתים את הלהקה על חוזה הקלטות. כוורת, מצידם, אולצו לזנוח את מסגרת אופרת הרוק, ובנו מופע משולב המורכב משירים וממערכונים.

חלק משירי המופע הפכו ללהיטי ענק, בהם גם "המגפיים של ברוך", "שיר המכולת" ו"פה קבור הכלב". גם ההופעה עצמה הביאה אחריה נהירה מאסיבית של הקהל בארץ, וכוורת הפכה לסיפור הצלחה בן רגע. במשך שלוש שנות הלהקה, שוחררו שלושה אלבומים שהזניקו אותם באופן לא רשמי ללהקה הכי מצליחה שהייתה כאן מאז ועד היום. הרוק המלודי, לצד ההומור השנון, היו נגישים מאוד לקהל הרחב. נוסף על כך, באמת שמדובר בחבורה של נגנים מוכשרים מאוד, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו כמוסיקאי ראוי. לא קמה בישראל עוד להקה כזאת עד היום.

ובכל זאת, הקסם הגדול ביותר של כוורת בעיניי, הוא שהם ידעו לדבר לכולם. הטקסטים של סנדרסון מאוד נגישים ומשעשעים, אולם גם מי שהתנסה בכתיבה או התעמק בחומרים של כוורת לא יכול שלא להתרשם מהיכולת הזאת לשלב בין איכויות טקסטואליות לבין נגישות לקהל יעד רחב. באופן דומה, מי שמאזין באופן חובבני בוודאי יהנה מהלחנים הקליטים והמלודיים, אבל מי שיתעמק בהם (או מוסיקאי שניגן אותם בעצמו) יתקשה שלא להתפעם מהאלגנטיות שבה הם הצליחו להציג לחנים מורכבים שכאלה. החבורה ליהטטה בלי הרף בין פרוגרסיב, פיוז'ן, סאונד ארצישראלי, בלדות ומה לא. וכל זאת מבלי להזכיר בכלל את מידת הפתיחות והסובלנות של הקהל לכל הערב-רב של סגנונות הללו בראשית שנות השבעים.

("למרות הכל". שבע דקות מופלאות ונדירות ברוק הישראלי:)

2. אגדה שהיתה באמת

מי שעיצב את העטיפה הוא איתמר ניומן, והוא אחד האנשים היותר נעימים ולבביים שיצא לי לדבר איתם בזמן האחרון. "יצא לי להיות עם החבר'ה של כוורת ביחד בזמן הצבא. הם הופיעו וניגנו אז בלהקת הנח"ל [כולם למעט קלפטר ורכטר], ואני הייתי התפאורן של הלהקה. הם כולם התאמנו על החומרים שהם כתבו בזמן שהייתי עובד על התפאורה, כך שיצא שהייתי עד להתהוות של כל רפטואר כוורת בזמן אמת. את 'הורה היאחזות' למשל אני זוכר שהם יצרו במהלך נסיעה באוטובוס, כשהיינו כולנו בדרך לאיזשהו ערב של הנח"ל לקראת הופעה. אני חושב שהייתי בן 18 כשכל זה קרה".

ואיך יצא שהתחלת לעבוד על העטיפה של האלבום?

"אני ציירתי לא מעט באותם ימים. בין היתר איירתי אז את הספר "לא שם זין" של דן בן אמוץ. הייתי איתם בחבר'ה וידעו שאני צייר. דני סנדרסון פנה אליי וביקש שאני אעשה להם את העטיפה. אולי הדבר הכי משמעותי שאני יודע להגיד בהסתכלות אחורנית זה שהכל היה כל כך תמים. כאמור הכרתי את כל החומרים שלהם, אבל לא היה בינינו שום דיאלוג – כלום. עבדתי על האיור, ומיד זה התקבל – כולם אהבו את זה. קצת הפתיע אותי שהם באמת רצו משהו כל כך לבן, ושזה היה מאויר".

למיטב ידיעתי זו אחת העטיפות הראשונות שאיירו בארץ. למעט השלושרים [שצייר טרטקובר ב- 1969] אולי, אני לא מצליח לחשוב כמעט על אף עטיפה נוספת.

"כן, יכול להיות. זה חלק מאותה תמימות שאני דיברתי עליה. בלי שום חשיבה שיווקית – מה יעבוד טוב, מה ימכור. הם אהבו את זה, ויאללה. כל העבודה על העטיפה הייתה one shot: מה שהיה, כך היה. הם הלכו עם זה בלי לחשוב ולהתלבט. אני מאוד הערכתי את התעוזה שלהם על כך".

("יוסי מה נשמע" הכביר, אולי הנחבא בשירי האלבום. הולחן על ידי סנדרסון בכלל כתרגיל גיטרה ללמד את יהודה עדר, שהיה מיועד להחליף אותו בלהקה הצבאית. חבורה של וירטואוזים, בחיי)

3. להתבלט זה לא יפה

ניומן מנסה בקושי רב להזכר בעבודה על העטיפה. "זה באמת היה ממש מזמן. את האיור עצמו עשיתי בשיטת Silverpoint, טכניקה רישום מימי הביניים שמשלבת העברת מוט כסף דק על גבי המשטח. במרכז העטיפה ניצבה דמותו של פוגי, עם התיק על הגב. מדובר באיזושהי אינטרפרטציה שלי עליו, כשלא לגמרי ברור שזה הוא או מי הוא בדיוק. פתוח לפרשנות הקהל. אני זוכר שדילן וספרינגסטין לא רצו ליצור קליפים באותם ימים, מחשש שזה סוגר את הצופה על התמונה. איזשהו מקום שהיוצר מעיד על עצמו מול הקהל. אני אישית מאוד התחברתי לזה".

מול פוגי ניצבת דמות שאוחזת בבובה, שהעין שלה משתלשלת ממקומה. "הבובה הזאת מבוססת על לא פחות מאשר אלון אולארצ'יק. למה? באמת שאני לא זוכר. אבל הוא היה הרבה יותר עדין, רזה וביישן מזה שהיום עושה פרסומות לביטוח. את הכיתובים על גבי העטיפה עשיתי באמצעות letraset, אותה טכניקה שכבר די פסה מן העולם". Letraset, למי שלא גדל בשנות השמונים, היו אותם דפי נייר שקופים שמודבקות אליהן אותיות הא"ב בצידן התחתון. כאשר היו מניחים את השקף על הדף ומגרדים, היו האותיות נדבקות לדף ומוצמדות אליו.

יש מעט מאוד צבע בעטיפה הזאת.

"זה נכון. הייתי די קודר בתקופה הזאת. יש כמה קשתות קטנות וצבעוניות בצידו האחורי של התקליט. הנגיעות של הצבע מייצגות כנראה איזה סוג של אופטימיות שמצאתי במוסיקה של כוורת. היה גם משב רוח מרענן בחברות עם דני, יוני וכל החבר'ה. ותרשה לי לגלות לך סוד: יש שושנה צבעונית בצידו הקדמי של התקליט. היא לקוחה מתוך עטיפה של סבון שהייתה מונחת לפני בזמן שעבדתי על העטיפה. גזרתי אותה והדבקתי. עד היום אני לא ממש יודע למה עשיתי את זה. כמו שכבר אמרתי, הכל היה נורא ראשוני ותמים".

צידה האחורי של העטיפה

4. סוף ההצגה

"לא היתה פה שום יומרנות", מסכם ניומן. "לשמחתי הם באמת לקחו את האיור כמו שהוא, וזה היה גם מאוד מחמיא לאגו באופן אישי. זה בהחלט משמח שהאלבום והעטיפה זכו להכרה שכזאת. מאוד נהנתי גם לעבוד במידות של תקליט. זה היה האלבום הראשון של כוורת, לפני שהם הפכו לסיפור הצלחה מסחרר. לא עבדתי איתם כבר על עטיפת אלבומם השני – שם (וגם לאחר מכן) כבר הופיעו חברי הלהקה בתצלום על גבי העטיפה, מה שודאי התאים יותר שיווקית. אני הופעתי קצת עם להקת דודה ויהודה עדר, ועשיתי גם את התפאורה לגזוז. יצא לי לאייר ולעצב כמה עטיפות לספרים בהמשך, והתחלתי גם עבודה עם מאיר אריאל שהלך לעולמו תוך כדי התהליך. לאחר מכן עברתי לתחום הקולנוע, ולאחרונה פתחתי מרכז לויפסנה ביבנאל בצפון. סנדרסון, איתו אני בקשר עד היום, בא לבקר אותי כאן לא מזמן. 'כל כך שקט פה, אפילו הציפורים חושבות פעמיים לפני שהן מצייצות' הוא אמר לי בדרכו הטיפוסית".

5. הבונוס

במסגרת איסוף המידע לפוסט זה, נתקלתי ברשימה נפלאה של ערן דינר מ"זה מסתובב" (שכבר לא מסתובב מספיק בזמן האחרון, לצערי) מלפני כמה שנים. דינר כתב יפה על "סיפורי פוגי" ועל הגלגולים שהביאו ליצירת האלבום. כבר בסוף 71' הוציאו דני סנדרסון והשניצלים (שם אדיר!) מערכון בשם "הסיפור המחריד על הילד מברזיל", שכולל גם גירסאות מוקדמות ל"מגפיים של ברוך" ול"אוכל ת'ציפורניים", לצד הרבה מאותו נונסנס מוכר. כמו כן, "סיפורי פוגי" נוצר בראשיתו כאופרת רוק טרם התקבע על הפורמט שנכנס לאלבום. האופרה מביאה את סיפורו של פוגי, ששב מביקור מיפן וחבריו רק מתעניינים במתנות שהביא להם ובכמה הן עלו (ובגדול די עולים לו על העצבים). לא מעט מהשירים המוכרים הופיעו כבר כאן בראשית הדרך.

אז מסתבר שדינר שם את ידו על ההקלטות הנדירות של שני הקטעים הללו. זה נשמע פרוע ולא קל לעיכול כגוש אחד, אבל קשה שלא להנות מהתמימות והבתוליות של טרום עידן ההפקה והפשנליות. אופרת הרוק מתומללת כאן, ובנוסף הם זמינים פה להאזנה, באדיבות "זה מסתובב". איזה כיף!

דני סנדרסון והשניצלים – הסיפור המחריד על הילד מברזיל.mp3

כוורת – סיפורי פוגי, אופרת רוק.mp3

כוורת – "סיפור פוגי", 1973. עטיפה: איתמר ניומן.

Read Full Post »