תשע שנים וחודש אחד זה הזמן שנתתי לצה"ל. לא הייתי בנח"ל, הייתי בקבע.
מדי שנה הקפיד צה"ל למשוך אותי מעבודתי השגרתית (אך מרתקת!) ולפנק אותי בשבוע נופש, כל פעם ביישוב אחר. הפעם האחרונה שזה קרה, כחודש לפני השחרור שלי, היתה לטובת אבט"ש במאחז אחיה במטה בנימין, סמוך להתנחלות שילה. לרוב מדובר במשימות אבטחה שוטפות סביב השעון, כשבזמן הפנוי בין התורנויות אתה אדון לעצמך. כך יוצא שהייתי מספיק לגמוע איזה שניים-שלושה ספרים, להשלים עונה של סדרה כלשהי, לבשל במשך שעות ולשחק עם הכלבים של היישוב. כל מה שיש לך זה זמן, ובשפע. אמנם את רוב הדברים שהזכרתי אפשר לעשות גם בבית, אבל זה פשוט לא קורה. ובעיקר – יש זמן לחשוב על דברים שהם מעבר למה שאני צריך לעשות היום ומה מתחשק לי לאכול.
הנוף ממשק אחיה (צילום: אייל טואג)
כל המאחז כולו הוא עשרים משפחות. גן ילדים, בית כנסת, מקווה, לא הרבה מעבר. כלבים משוטטים באופן חופשי, ילדה בת ארבע לוקחת את אחותה בת השנתיים לגן, על הכביש. לא משהו שאני רגיל לראות בתל אביב. אחד הבקרים שלי שם החל כשבחוץ עוד חושך מוחלט, ואני ניצב עם מעיל חם, כוס גדולה של קפה שחור, נגן MP3 ורמקולים קטנים. יש שם פרגולה מדהימה, מעין מרפסת על ההר שצופה לנוף מטלטל, וקשה להאמין שיש אנשים שרואים את זה כל בוקר כשהם פותחים את החלון. השמש החלה לעלות ולאור הזריחה החלו להגיע כמה נשים שסידרו שם שולחנות, מפות וכיבוד. הם סיפרו לי שמגיע משקיע שמתעניין בבית הבד שלהם (משק אחיה, אולי ראיתם בסופר). כך יצא שאכלתי ארוחת בוקר דשנה אחרי שבוע של דני וניל, זכיתי לשמוע את סיפורו הבאמת מרתק של בית הבד ולשמוע מה מטריד מגדלי זיתים בימינו (מחירי המים לחקלאות, תקינה של מועצת הזיתים והירידה בכמות המשקעים, אם תהיתם). ובזמן שאני טוחן כמויות לא סבירות בכלל של זיתים, מה שקבוצת הנשים באמת התגאתה בו היה עבודה עברית.
שימו רגע פוליטיקה בצד. אני הולך פה על קליפות ביצים ומתאמץ לא להכנס לזה, לא כי אין לי דיעה בנושא אלא כי זה פשוט לא המקום ולא המהות בעיניי. היה מאוד מרומם נפש לשמוע קבוצה קטנה של נשים חרוצות שדוגלות במשהו ומאמינות בו בכל מאוויהן. "אנחנו לא מעסיקות עובדים זרים בכלל, ואין ספק שזה מייקר את התוצרת. ובכל זאת, אנחנו מעדיפים לצמצם את הרווחים ולעודד את העבודה העברית", סיפרה אחת מהן. ככה דמיינתי את תחושת החלוציות שהיתה בארץ לפני הקמתה, ובכלל, לראות היום אנשים שדוגלים במשהו זה לא מובן מאליו. משמח לשמוע, בכנות. כשסיימתי את המשמרת, שבע וטוב לבב, נתקלתי בכמה ילדים שכבר הספקתי להכיר במהלך השבוע הזה. הייתם צריכים לשמוע אותם מדברים על שכניהם הערבים. אסופת ילדים בני שלוש שמפצירים בי, האוחז בנשק, ללכת ולרצוח את כולם בזה אחר זה ולמחוק את היישובים שלהם מהמפה. לשמוע ולא להאמין. התנחלויות בעד או נגד – זה לא משנה. הדבר הראשון שחשבתי היה 'הורים – אתם עושים משהו לא בסדר'. אני קצת מתחרט שלא יצא לי להגיד להם את זה במקום, אבל מוטב לפרוק את זה מאוחר מאשר לעולם לא. יהיה בלתי אפשרי לשכנע אותי שאתם לא מפתחים שנאת חינם אצל הילדים שלכם. כשהבת שלי תגיע לגיל שלוש, אני יודע שהיא לא תדבר ככה. כל מה שהייתי יכול להגיד לאותה חבורה צוהלת אמרתי, וגם חזרתי למחרת לוודא שהם זוכרים את שיחתנו מאשתקד. ובכל זאת, אני נעלמתי משם כעבור כמה ימים ומי שנשאר הם אמא ואבא. זה תלוי רק בכם.
אז לפני שהפוסט הזה נהיה רציני וכבד מכפי שהתכוונתי, אני מבקש להודות לכם, אנשי משק אחיה, על ארוחת הבוקר המצוינת ההיא ועל הכנסת האורחים מחממת הלב לפני כמה שנים – אני מעריך את זה עד היום. אני גם מעוניין להקדיש לכם את העטיפה הסופר-מדליקה של לא דובים. עטיפה שכולה זיתים ונשים ודו קיום. קצת פחות שנאה וקצת יותר אהבה לא יכולה להזיק, חברים.
אדם לאדם אדם.
התפתחות הדמות הנשית הבסיסית
ובכן – לא דובים! איזה אלבום נהדר! כבר ארבע שנים שהחבר'ה האלה מנגנים ביחד, ובשעה טובה יצא אלבומם החדש לשוק לפני קצת יותר משבוע. לא דובים מעידים על עצמם שהם עושים "פאוור פ'אנק עם גרוב ים תיכוני ומילים על התפר שבין אמירה חברתית ונונסנס", ולא הייתי מצליח לייצר הגדרה טובה מזו אם הייתי מנסה. אם הייתי צריך בכל זאת, הייתי אומר שהם שמעו הרבה אינפקציה, מרסדס בנד, איזבו, איטליז ושוטי הנבואה, לקחו את כל מה שאהבו והצליחו לייצר לעצמם סאונד ייחודי שלא ניתן יהיה לטעות בו. האלבום הוא כולו שמחה אחת גדולה, מלא בוזוקי, ויש לי תחושה שבהופעות זה אפילו נשמע יותר טוב. הקטע ששמעתי הכי הרבה בשבוע האחרון הוא "גרוזינים", חגיגה של יותר מעשרה כלי נשיפה ומיתר, שאני מתקשה להבין איך בן אנוש הצליח לכתוב, לעבד ולתזמר אותו. מדהים!
האיור על העטיפה באמת נהדר, מאלה שצריך כזה בענק אצלך בסלון. מי שאייר אותו הוא אלון בריאר, שאמנם סיים בצלאל רק לפני שנה אבל מחזיק באחד הפורטפוליואים היפים שראיתי במסגרת עבודתי על האתר בשנה האחרונה – ממליץ בחום לכולכם להעיף מבט. "זאת העטיפה הראשונה שעשיתי, וזו נישה שאני מנסה להכנס אליה כבר זמן רב", הוא מספר. "ניגנתי עם חברי 'לא דובים' בכל מיני הרכבים, אבל בסוף הלכתי ללמוד בירושלים והם נשארו לנגן בתל אביב. היה די ברור שאעצב להם את העטיפה כשיבוא היום".
"אבני הבניין" בדרך ליצירת הקומפוזיציה
לפני זמן מה הכריז משרד פרסום ישראלי על תחרות בשם The Impossible Brief. "זה היה פרויקט שאפתני – לתת לכל מיני מעצבים וארט-דיירקטורים בכל העולם להציע דרכים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני עבדתי על הצעה בשם olives for peace עם ארט דיירקטורית מהולנד. מפעל זיתים, מורכב רק מנשים, משווקות בעצמן ועובדות ביחד למען השלום – נראה לנו מעניין. בסופו של דבר נוצר האיור המדובר שלא זכה, וגם איכשהו לא שילמו למאיירים בתום הפרויקט והזכויות נשארו אצלי. בשלב מאוחר יותר, סטודיו "בעלי המלאכה" הדפיס את האיור על גבי משי וזכה איתו בתחרות אחרת, ונוצרו מספר חולצות עם ההדפס הזה".
באופן בלתי תלוי, בשלב הזה פנו חברי הלהקה לאלון בתקווה שייעצב להם את העטיפה. "האמת שפשוט הייתי עסוק ומוצף מעל לראש באותה תקופה. אמרתי להם בצער רב שבזמן הקצוב שנותר לי, לא אספיק לעבוד על העטיפה לאלבום". ובכל זאת, חודש לאחר מכן התקשרו אליו חברי הלהקה פעם נוספת וסיפרו שיש להם כבר עטיפה לתקליט. הגיטריסט רונן ברטן מספר: "אנחנו התלבטנו לגבי שם התקליט, וחשבנו על 'מקבל בהבנה', שלקוח משיר שבכלל לא נכנס לאלבום בסופו של דבר. רצינו שהעטיפה תתאים לכותרת הזו, אבל פשוט לא הצלחנו למצוא משהו הולם. אבי [תורג'מן, הבסיסט] נתקל בתמונה הזאת במקרה באתר של אלון והתלהב. הוא הראה אותה לנו וגם אנחנו אהבנו אותה מאוד".
ואלון ממשיך: "הם עברו על תיק העבודות שלי, ראו את האיור ולא מצאו משהו יותר מתאים מזה לעטר את העטיפה. משהו ים תיכוני, 'ערבי' ומנותק מהאלבום מספיק (מפעל זיתים) כדי שיתאים וישתלב יפה בתקליט. שאלתי אותם אם מפריע להם שהאיור כבר מופיע על כמה חולצות ברחבי העיר, והם השיבו שלהיפך, למען האמת".
'בעזרת הנשים' (שלקוח מהשיר 'קבצנים של מין') לא היה כאמור השם המוביל לאלבום, אולם הוא התבקש והשתלב מצוין לאור האיור, ונבחר ככותרת לאלבום בסופו של דבר. באופן משעשע למדי והזוי משהו, האיור שמעטר את האלבום מופיע כיום על כרזת ענק גם במרכז פרס לשלום.
חלופות שונות לצבע עטיפת האלבום, לאחר יצירת האיור
שבת שלום לכולם. רוצו לקנות את האלבום.
תשנאו קצת פחות. תאהבו קצת יותר.
תאכלו זיתים!
לא דובים – בעזרת הנשים, 2011. איור עטיפה – אלון בריאר. עיצוב – אנה דוכמן.
סיפור, כיסוי. 