Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אלונה וייס’

עטיפה מקסימה לעידן רייכל ווייה פארקה טורה. עיצוב: Matt Thame, Studio Auto. קונספט: ניצן טרייסטמן

[מתוך: שיחות שקיימתי עם עצמי]

אז מה, עוד פעם סיכום שנה?

בטח! למה לא? בשנה שעברה היה ממש כיף. אבל נראה לי שהפעם אני לא אעשה מצעד.

זה כי אתה נהיה לי עצלן?

דווקא לא, פשוט פחות מסתדר לי בראש.

אוקיי, אני אזרום עם זה. הקהל אוהב סיכומים.

אתה קורא לי פופוליסט?

לא, אבל אתה נראה לי כמו בחור שראה הרבה עטיפות תקליטים. בוא נתחיל אולי מהשורה התחתונה?

השורה התחתונה בסוף, אי אפשר להתחיל ממנה.

אמרו לך כבר שאתה קרציה?

מפעם לפעם. בדרך כלל זה אתה שאומר לי את זה.

כנראה שיש לי סיבה. ובכל זאת, היתה לנו שנה טובה?

ובכן חשבתי על זה לא מעט, והמסקנה שהגעתי אליה היא שבערך. זאת אומרת, ככה ככה. כן ולא.

עטיפת האי.פי המדליקה של The Wake Up Suzzys. איור: גפן רפאלי

אני קצת מאבד אותך. לאט לאט. איזו מין שנה היתה לנו?

טוב, הדבר הראשון שקשה לפספס הוא שמדובר בכנראה תור הזהב של המאיירים. יש פשוט כמות בלתי נתפסת של עטיפות מאוירות השנה – התפוחים, בלקן ביט בוקס, לא דובים, עמית ארז, אהוד בנאי, אנטיביוטיקה, נינט, אביב גפן, הפשרות, כל החתיכים אצלי, בוא לבר, איזבו, קיצו, גבריאל בלחסן, יאיר יונה, לוקאץ' , אתי אנקרי, טל כהן שלו, עמיר בניו-

אוקיי, אוקיי, הבנתי. למה זה?

בחיי שאין מושג! וגם כמעט תמיד מדובר במאיירים שונים. לא ברור. יש לי כיוון, והוא קשור לצילומי יח"צ.

תסביר.

בשנים האחרונות, גם לאמנים שלא מהשורה הראשונה, יש כבר כמה צילומי יח"צ שמיועדים לזה שיזהו את הפרצוף שלהם. המוסיקאי בוחר את התמונות בעצמו, לתקשורת זה נוח שמגישים להם בכפית (ובאישור) תמונות באיכות טובה וכך יוצא שבכל מקום בעיתונות המודפסת והמקוונת רואים את אותה תמונה של האמן.

עטיפת אלבום הבכורה של יונתן טל (עיצוב: סלעית קרץ. צילום: תמר טל. לוגו: חנן דיאמנט)

ואז?

ואז לא צריך את התמונה הזאת על העטיפה של האלבום. מה שהיה לנו בעבר פשוט לא נחוץ יותר. האימאג' המובהק שמלווה את צאת האלבום כבר לא חייב להיות על התקליט. פעם היית רואה את יהורם גאון חבוש בכובע ברט ומחייך למצלמה, ואת זה שמים על העטיפה. שכולם ידעו איך הוא נראה ומי עומד מאחורי האלבום. אפרופו העניין הזה אני חייב לשאול – לשרית חדד יש כבר אולי שלושים אלבומים. מילא זה שכולם כבר יודעים איך היא נראית, אבל למה היא שמה כל פעם את אותה תמונה על העטיפה?

היא לא. אבל עזוב רגע את חדד, היית באמצע.

כן, נכון. אז היום כשאתה קורא בויינט על מוסיקאי שהוציא אלבום חדש, לא תראה שם את עטיפת האלבום באמצע, אלא את תמונות היח"צ. ומכיוון שכך, מתפנה מקום על חזית האלבום. כמו שכוורת אמרו פעם: "העבירו את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן". עכשיו אפשר לשים אימאג' נוסף על העטיפה. והאמת? כבר אין ממש צורך להצמד לפנים היפות של הזמר. אתה לא מאמין לי? תסתכל על המועמדים של קול הקמפוס לרשימת אלבום השנה. אולי על 20% מהם תראה תמונה של האמן שעומד מאחורי האלבום.

מעניין מה שאתה אומר.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה. גם גלגל"צ ערכו מצעד סיכום שנתי. לא שהם מדד למשהו שאני רואה בו חשיבות יתרה, אבל מדבר אחד היה לי קשה להתעלם – אין יותר קטגוריה לאלבום הטוב ביותר. יש שיר השנה, יש זמר השנה, יש זמרת השנה, אין אלבום.

"שתיים" של בוא לבר, מבית היוצר של ברוקן פינגרז.

זה לא סוד שהקונספט של אלבום כבר קצת מתפוגג לו.

נכון. די חבל, אגב. ממש לא מזמן כתבו על כך בעכבר העיר – רואים היום יותר ויותר EP's של 5-6 שירים ולא אלבום מלא. לוקץ' התראיין שם וסיפר שהוא מוציא היום רק EP-ים, גם בגלל עלויות, גם כדי לתת גוון אחיד ושלם יותר לתקליט וגם כי שירים נוטים ללכת לאיבוד באלבום מלא בדור הפרעת הקשב שלנו. אבל סטיתי מהנושא! מה שהתחיל ב- 30X30 ס"מ של תקליט התכווץ ל- 12X12 של הדיסק, ומשם לנניח 600X600 פיקסלים ב- itunes. ואיזה אימאג' אתה כבר יכול לעשות בגודל זערורי שכזה?

זה נשמע די טראגי, בטח מצד מי שכותב בלוג על עטיפות של תקליטים.

לא באמת. אולי אפילו להיפך. מוסיקאים עדיין רואים ערך מוסף לפן הויזואלי שנלווה לאלבום, הוא פשוט מקבל מימדים חדשים. הרבה מהדברים המעניינים שראיתי השנה על התפר בין האוזן לעין קיבלו צורה אחרת.

למשל?

למשל עמית ארז. היית בהשקה שלו?

לא.

איך לא, דביל? אני הייתי! בכל מקרה, היתה שם תפאורה שחבל לך על הזמן. זה נראה כאילו שלקחו את את העטיפה של הדיסק ואת הקליפ של Whenever the sun comes והרים אותם לחיים בתלת מימד. יותם שפרוני (אתה פשוט ח-י-י-ב להעיף מבט על העבודות שלו) הרים שם ליין של גופי תאורה אמנותיים שמשתמשים באור לגילוי שכבות חבויות של דימויים החתוכים בנייר או בבד, בתור מסגרות עץ. עמית ארז מספר שמאחורי כל מסגרת הותקנו נורות שמאפשרות שליטה בעוצמתן בכל רגע נתון. ההשראה לדימויים שניגלו במסגרות נבעה מהטקסטים ומהמוזיקה, תוך שמירה על השפה הגרפית של אנה שבצ'נקו [שעיצבה את האנימציה בקליפ שהוזכר כאן]. היית צריך להיות שם בנאדם.

ללא תאורה, בסאונדצ'ק באיזור (צילום: עמית ארז)

התפאורה בפעולה בתיאטרון תמונע (צילום: נגה ארז)

לא רק הוא, אגב. גם אונילי דפקה תפאורה לפנים. תראה:

תפאורה מעלפת לבמה של אונילי, מבית היוצר של עמרי בראל (שגם צילם)

אוקיי.

או קח לדוגמא את דן תורן – כיוון אחר לגמרי. "דיבור בציבור" שלו, שיצא לאחרונה, קיבל טוויסט מסקרן. תורן כתב על כך: "אנחנו חיים בתקופה שהפורמטים משתנים כל הזמן, דיסק בפלסטיק מונשם במצב קריטי, דיסק און קי, דיסק באפליקציה? יש שאומרים למה בכלל להוציא את השירים ביחד, הרי הרדיו רוצה רק שיר אחד. השאלות גדולות על התשובות. דיבור בציבור הוא נסיון להוציא דיסק בפורמט של מיני סייט. אתר מיני זה אם כן, הוא נסיון לבדוק את נושא הפורמט כפי שהוא מתאפשר נכון לעכשיו (אמצע 2012)". אז זה כנראה לא האתר הכי יפה שראיתי, ואפילו נתקלתי בכמה בעיות טכניות. ובכל זאת, אני לא זוכר כמעט שראיתי כאלה אצלנו, אם בכלל. הוא בהחלט מותח את גבולות התפר ויז'ואל-מוזיקה שאנחנו רגילים לראות בארץ.

אבל רגע, אמרנו סיכום בעטיפות תקליטים, ובמקום זה אתה מראה לי אתר אינטרנט ותפאורות של הופעה?

טוב, כמובן שאנחנו לא עוסקים רק בנגרות ובמעצבי UI/UX, אבל אני רק מנסה להסביר שהקשר בין הויז'ואל למוזיקה בארץ הולך ופורץ את הגבולות המקובלים. ולא הזכרתי בכלל וידאו ארט אצל איטליז, בני המה ואחרים. אבל כששאלת אותי אם השנה היתה טובה, עניתי לך שכן ולא. ופה מגיע הלא. כמובן שהיו עטיפות טובות יותר וטובות פחות, אבל לא היה השנה איזה J.Viewz מפוצץ שהפיל אותי מהרגליים, או משהו שבאמת גרם ללסת שלי להשמט. או במילים אחרות: זאת היתה שנה שפורטיס לא הוציא בה אלבום.

ובכל זאת? לא יכול להיות שהמצב כזה גרוע. זרוק איזו עצם או משהו.

אה, בכיף!

עטיפת Give של Balkan Beat Box. עיצוב: יוניל

יונתן לקס (הידוע בעיקר כיוניל) הרביץ יופי של עטיפה לבלקן ביט בוקס. כבר הרבה זמן לא היתה לנו איזו עטיפה אייקונית ראויה (תנסו רגע להיזכר), והנה הוא בא עם האייקון הצועק של חצי מגהפון חצי M-16. משהו מאוד בולט וזכיר, בצבעים מאוד חזקים ובגופן מודגש וכבד. כל העטיפה מלאה בדימויים מאסיביים ודורסניים של חצי נשק חצי קול. ושים לב – אפילו לא רשום Balkan Beat Box על החזית כי אם BBB. לקס סיפר לי שהם התלבטו על זה לא מעט, ואני חייב לומר שההחלטה על כך משדרת הרבה מאוד בטחון, כנות ועוצמה. כשרואים את הקליפ של Political Fuck, יודעים שזאת באמת עטיפה ראויה לתקליט כזה. אולי כדאי שאני פשוט אקדיש לעטיפה הזו טור שלם, באמת יצאה נהדר.

(כל התמונות באדיבות יונתן לקס, פה יש עוד הרבה)

עטיפה אחרת שמאוד אהבתי היתה לאלבום "חלום אמריקאי" של אורי אילוז. אחת מאותן עטיפות שאתה מסתכל ואומר "בוא'נה, סחטיין". אמנון אילוז מסטודיו Re-Levant Design מספר שהם חיפשו דימוי שייצג את את מורכבות הרעיון שיעורר תשוקה מחד ודחייה מנגד, ובגדול נגעו בכל דימוי אמריקאי אפשרי – מבייסבול ועד פנקייק. במרכז העטיפה עומד ה'חלום' הצרכני – תבנית קרח כחולה בצורת כוכבים, פריט מוכר הנמצא כמעט בכל בית, שנקנה באיקאה – נציגת תרבות הצריכה האולטימטיבית ועיצוב זול להמונים (מי בכלל צריך קרח בצורת כוכב?). הגופן שנבחר, אגב, מבוסס על פונט אמריקאי שנקרא interstate המשמש לכל שלטי הדרכים בארה"ב. עטיפה אינטליגנטית שמצליחה להעביר את זה נכון בכל כך הרבה מובנים מבלי להראות שחוקה. אש.

עטיפת חלום אמריקאי. עיצוב: אמנון אילוז, Re-Levant Design. צילום: יאיר כהן.

במגזר הרומנטי יותר, אני רוצה לציין לטובה את אלונה וייס, על העטיפה הפשוט מקסימה שעיצבה לתומר יוסף. פייר, התרגשתי. וייס, שאני מוכרח להודות שמצליחה לקלוע בכל עטיפה שהיא מוציאה מהידיים שלה (ובפרט הפרויקט הסודי, דנה עדיני בעטיפה נהדרת ואיזבו השני), עשתה זאת שוב. לאלבום שמבוסס על זכרונות הילדות של יוסף מהמקום בו גדל בכפר סבא, יצרה וייס מראה יומני, אישי ונוסטלגי עם קריצה לתקופה שחלפה. הפילטר המיושן, התמונות האישיות וגווני ה- sepia מעניקים לאלבום גשר מוצק בין הישן לחדש ובביצוע קולע. פשוט ללקק את האצבעות, בחיי! נראה לי שזו הפייבוריטית שלי להשנה.

(כל התמונות באדיבות אלונה וייס יקירת הבלוג, ויש עוד מלא ממש כאן)

"השחר 35" של תומר יוסף. עיצוב: אלונה וייס.

לצידו של תומר יוסף, גם ריף כהן (דווקא במארז ממש לא מרשים) הציבה בחזית תמונה של סבתה התוניסאית כשהיתה ילדה והצליחה לגרום לי להתרגש קצת. בשנה שעברה זה היה דודו טסה. מה לעשות, אני בחור רך ועדין עם נטיות רומנטיות וחולשה לצילומים בשחור-לבן.

חוץ מזה, Jewboy הכביר עיצב שתי עטיפות נפלאות לאנובה – הראשונה ל"בני המה", בכלל במידות של ספרון DVD, שאני ממליץ בחום להשיג ממנו עותק (זה גם אחלה אלבום, אגב). השניה היא ל"קיצו", שיצאה גם בתקליט ואפילו כתבתי עליה כאן לפני כמה חודשים. רמה גבוהה.

אז נשמע שבכל זאת נהנית.

טוב, אולי בכל זאת לא מדובר בשנה כל כך רעה. מה שבטוח זה שהעטיפות בפירוש לא הוזנחו השנה. אבל יש נקודה אחת, איזה משהו שמציק לי ויושב לי כבד על הלב כבר הרבה זמן. אני קצת… לא יודע…

אתה יודע שאתה יכול להרגיש איתי בנוח.

כאילו, דה! אתה זה אני! שאיתך אני לא ארגיש בנוח? פחחח. טוב, יודע מה? לא, בעצם עזוב, לא נעים לי.

מה? דבר!

אלון עדר!!! בנאדם, מה הוא חשב לעצמו? באלבום הקודם (וגם באי.פי. החדש) הוא נעזר בסטודיו Dvivo Design המעולים וקיבל עטיפות מקסימות. ומה כאן? הבחור הפציץ באלבום פשוט כביר, עשיר ומלא בכל טוב, באמת שאין מילה רעה. ואז הוא היה חייב לחרבש הכל ולעטוף אותה בצ'יקמוק הזה. מה זה צריך להיות? אני מתערב איתך שלקח עשר דקות לייצר את יצירת הפאר הזאת. פונט של וורד (עם הצללה, השם ירחם!!!), בתמונה מטושטשת, ומוקפת באלמנט של ענן. בחיי, יש לי אחיינית בת 4 שיודעת לעשות דבריום יותר יפים. אפילו בתחנה מרכזית מתביישים לשכפל מזה עותקים סרוקים וצרובים, שתדע.

יהיה בסדר, אל תיקח את זה ללב.

וואו. פפפפפפ…אני שמח שהוצאתי את זה החוצה. זה היה משחרר. אולי תיקח אותי לגלידה?

תיכף. משהו אחרון לפני שהולכים?

כן! אני רוצה להגיד תודה לכם הקוראים שהלכתם איתי את הדרך הזו, ולכל המעצבים והמוסיקאים שמשתפים איתי פעולה מרגע קומו של הבלוג ועד היום. תמשיכו להשקיע! יש לכם בהחלט במה להתגאות. שנה טובה! מי ייתן ותהיו לצד הקדמי של העטיפה ולא לחזית האחורית. פחות נחמד שם. יש יותר מדי מילים, פחות מדי תמונות. מה זה פה, פלייבוי?

אתה די קרציה. אמרו לך את זה פעם?

Read Full Post »

(יש חתול בתמונה הזאת)

היום, קוראים יקרים, נלמד כיצד לא להיראות בשלוש מערכות.

מערכה ראשונה

אחת התכונות הידועות של הזיקית היא היכולת שלה לשנות את צבעה. זנים שונים של זיקיות מסוגלים לשנות את צבעם למגוון רחב של צבעים – ורוד, כחול, אדום, כתום, ירוק, שחור, חום, תכלת, צהוב, טורקיז וסגול. מפתיע לגלות, אבל הסוואה היא לא הסיבה העיקרית לשינויי הצבע ולהתפתחות האבולוציונית שהובילה לכך. הסברה הרווחת בקרב חוקרים היא שאיתות לזיקיות ולחיות אחרות הוא השימוש המוביל לאותם שינויי צבע. זיקית כועסת, מאיימת או מנסה להרתיע תעטה על עצמה גוונים כהים יותר, בעוד שזכרים נוטים לגוונים בהירים ועשירי צבעים כשהם פוגשים בזיקיות בנות המין האחר.

זן מסוים של זיקית משנה את צבעו משיקולים תרמיים בכלל. בשעות הבוקר הקרירות, הוא משנה את צבעו לשחור לספיגת חום מהשמש. בשעות הצהריים תשנה הזיקית את צבעה לאפור בהיר, ובכך תגביר את החזרת קרני השמש. באופן די מדהים, אותו זן של זיקית יכול להיות אפור בצד שפונה לשמש, ושחור בצד המוצל, בהפרדה נקייה וברורה לשני צידי עמוד השדרה. מתחת לשכבות העור העליונות והשקופות נמצאים תאים מיוחדים, המכילים פיגמנטים במספר צבעים. תאים אלה פרוסים על פני כמה וכמה שכבות, וגוף הזיקית מסוגל לשלוט במידת השקיפות או אטימות של כל אחת מהשכבות. כך הוא מסוגל לייצר שילובים שיוצרים גוון מסוים שבו הזיקית צבועה, והחלפות הצבעים הן כמעט מיידיות.

ולמרות כל האמור לעיל, במקרים רבים משנה הזיקית את צבעה על מנת להסתוות ולהיעלם מהשטח. אם איתרע מזלכם ולא נתברכתם בשכבות העור ובתאים הרצויים, כנראה שתצטרכו לעבור לשיטה הבאה.

מערכה שנייה

החבורה העליזה של מונטי פייתון החלה להציג את המערכונים שלה בטלוויזיה הבריטית בשנת 1969. שנתיים מאוחר יותר, ליקטה את מיטב המערכונים שלה לסרט באורך מלא, ושמו "And now for something completely different". זה היה סרטם הראשון מבין חמישה, והוא נפתח כך בצורה המופלאה הבאה:

(היי! אל תדלגו! תראו בכל זאת!)

המערכון האלמותי הזה מלמד אתכם, פשוטי העם, כיצד לא להיראות. ראיתי אותו לראשונה בכיתה ח' אצל חבר, וזאת כנראה היתה חוויה מכוננת בחיי התרבותיים. במשך חודשים ראינו את הקלטת הזו עוד פעם ועוד פעם. אני חושב שדיקלמתי אותה בעל פה. אפילו עכשיו אחרי יותר מ- 15 שנה, כשנזכרתי במערכון הזה, לא פספסתי אפילו שורה. הסרט עצמו מומן באופן מפתיע על ידי נשיא פלייבוי הבריטית, שקיווה לכבוש את השוק האמריקאי. היו לא מעט מריבות בינו לבין השחקנים (בפרט על האופן בו יופיע בכתוביות, כשזכה לנקמה טיפוסית מצד טרי גיליאם). הסרט לא נחל הצלחה יתרה מחוץ לממלכה הבריטית, אולם זוכה למעמד קאלט עד היום. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשראיתי את העטיפה הנהדרת של הפרויקט הסודי היתה המערכון המופלא הזה, והוא הזכרון הכי חזק שלי מהסרט הזה. איזה נוסטלגיה כיפית, בחיי.

אם לא הקשבתם להנחיות שלי, אני רק יכול להמליץ לכם על הכלל הראשון בדרך לא להיראות – Not to stand up. ועכשיו – למשהו אחר לגמרי!

מערכה שלישית ומסכמת

איזה יופי של עטיפה! אוהבים אותי פה השנה.

כבר זמן מה שחיכיתי להזדמנות לשוחח עם המעצבת אלונה וייס, שיש לה יד בכמה מהעטיפות המושקעות בשנים האחרונות (אחת מקסימה לדנה עדיני, איזבו השני השמח והצבעוני והלוגו של אטליז כהתחלה). הפרויקט הסודי מובל על ידי אונילי (נילי אוחיון) ושאול עשת, והם מייצרים מעין אלקטרו-פופ מלודי בסאונד עשיר והפקה מתחכמת בטעם של פעם. וייס היא בת זוגו של עשת (הפסקתי מזמן לספור כמה פעמים זה קרה פה בבלוג) ובאופן טבעי היה ברור שהיא תעצב עבורו את העטיפה. "עקב הקשר הישיר, הרגשתי באופן טבעי שהעבודה הזו היא יותר 'שלי' מיתר העבודות. שהיא באמת חגיגה"

בשלב ראשון חשבו שנדרש לוגו חזק. היה לה חשוב שיהיה גם אייקון וגם טקסט, על מנת שניתן יהיה להשתמש בשניהם בהמשך. אותו לוגו שליווה את הפרויקט הסודי, הפך בהמשך לפלאיירים ולאט לאט זרם לרעיון לעטיפה. "רציתי שיהיה מאוד ברור למה זה הפרויקט הסודי. היה לי רעיון, אבל לא כל כך ידעתי איך לממש אותו", מספרת וייס. "חשבתי על לוקיישן ודיברתי עם חברה שפתחה את סטודיו הנמר. זהו סטודיו לאביזרים ול- props, שמשמשים להפקות שונות. ביקרתי שם, ונדלקתי על החלל. ביקשתי ממנה לצלם שם, והיא השיבה בחיוב בשמחה". מבין הצלמים שהתעניינו בפרויקט בחרה וייס להיעזר בעומרי בראל, שאת עבודותיו היא מעריכה.

על סדר הדברים היא מספרת: "ראשית צילמנו את הפריים כפי שרצינו שיהיה בסופו של דבר. אחר כך הלכנו והתאמנו לשאול ולנילי את הבגדים. במשך זמן רב חיפשנו חליפה לבנה לשאולי, כשלבסוף לקחנו חליפה שחורה ופשוט צבענו אותה בלבן. באשר לנילי – היתה באותו מחסן ספה מנומרת. אני זוכרת שצילמתי את הספה ובמשך יום שלם חיפשתי בנחלת בנימין בד תואם, על מנת שאוכל לתפור לה בגדים מתאימים. זה המקום להזכיר ולהודות לזוהר רון. זוהר הוא אמן רב תחומי בתחומי וידאו וצילום, וגם חבר טוב של נילי. נוסף על כך, הוא גם מאפר גוף מדהים, ושכרנו את שירותיו לטובת העניין. הוא השלים בציור את כל מה שהיה נדרש לטובת הצילום".

את יום הצילום וייס זוכרת כחוויה טובה אך מתישה. "היה יום ממש כיף, היתה אווירה טובה.  ראשית צילמנו את צילומי הפרומו, לאחר מכן את הצילומים לעטיפה ולבסוף השלמות וצילומים קטנים לטובת החוברת. התנוחה שבה היו צריכים לעמוד היתה מאוד מאתגרת. ממש התאמצנו כך שלא יהיה צורך לגעת בפוטושופ לאחר מכן, ועבדנו שעות על גבי שעות לטובת אותה תמונה בודדה. זה היה רצף הנחיות בלתי פוסק של 'ראש טיפה ימינה, טוסיק לכאן' וחוזר חלילה. ממש ריחמתי עליהם – מי שעומד בתנוחה עצמה לא רואה את כל התיקונים המינורים הללו. נילי התמסרה אבל היתה כל כך מותשת, שבשלב כלשהו היא פשוט נרדמה על הספה תוך כדי הפוזה".

היא מסיימת בכמה מילים על הסטודיו: "חשוב להבין שהסטודיו עצמו הוא כמו מגרש משחקים. הבעלים של המקום הם אספנים מטורפים, והיה קשה להתאפק לא להכניס עוד ועוד פריטים לפריים. מאז ביקרתי בסטודיו המון פעמים, ובכל פעם נוספים עוד ועוד אביזרים. עטיפת האלבום בעצם מהווה תיעוד למראה הסטודיו כפי שהיה במועד הצילום. נוסטלגיה לימים הראשונים שלו". בהופעות הראשונות של הפרויקט הסודי, ערכה החבורה אדפטציה ידנית ומעט עקמומית ללוגו, והקהל שהגיע להופעה צולם כחלק מהלוגו עצמו.

אחלה של עטיפה, תענוג לעיניים.

The Secret Project – Shhh…, 2011

ארט דירקשין, קונספט, עיצוב גרפי – אלונה וייס; צילום – עומרי בראל; איפור גוף וגוד וויבס – זוהר רון; צולם בסטודיו הנמר באדיבותם של אלה ספקטור ואורי רבין

Read Full Post »