Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘jewboy’

עטיפה מקסימה לעידן רייכל ווייה פארקה טורה. עיצוב: Matt Thame, Studio Auto. קונספט: ניצן טרייסטמן

[מתוך: שיחות שקיימתי עם עצמי]

אז מה, עוד פעם סיכום שנה?

בטח! למה לא? בשנה שעברה היה ממש כיף. אבל נראה לי שהפעם אני לא אעשה מצעד.

זה כי אתה נהיה לי עצלן?

דווקא לא, פשוט פחות מסתדר לי בראש.

אוקיי, אני אזרום עם זה. הקהל אוהב סיכומים.

אתה קורא לי פופוליסט?

לא, אבל אתה נראה לי כמו בחור שראה הרבה עטיפות תקליטים. בוא נתחיל אולי מהשורה התחתונה?

השורה התחתונה בסוף, אי אפשר להתחיל ממנה.

אמרו לך כבר שאתה קרציה?

מפעם לפעם. בדרך כלל זה אתה שאומר לי את זה.

כנראה שיש לי סיבה. ובכל זאת, היתה לנו שנה טובה?

ובכן חשבתי על זה לא מעט, והמסקנה שהגעתי אליה היא שבערך. זאת אומרת, ככה ככה. כן ולא.

עטיפת האי.פי המדליקה של The Wake Up Suzzys. איור: גפן רפאלי

אני קצת מאבד אותך. לאט לאט. איזו מין שנה היתה לנו?

טוב, הדבר הראשון שקשה לפספס הוא שמדובר בכנראה תור הזהב של המאיירים. יש פשוט כמות בלתי נתפסת של עטיפות מאוירות השנה – התפוחים, בלקן ביט בוקס, לא דובים, עמית ארז, אהוד בנאי, אנטיביוטיקה, נינט, אביב גפן, הפשרות, כל החתיכים אצלי, בוא לבר, איזבו, קיצו, גבריאל בלחסן, יאיר יונה, לוקאץ' , אתי אנקרי, טל כהן שלו, עמיר בניו-

אוקיי, אוקיי, הבנתי. למה זה?

בחיי שאין מושג! וגם כמעט תמיד מדובר במאיירים שונים. לא ברור. יש לי כיוון, והוא קשור לצילומי יח"צ.

תסביר.

בשנים האחרונות, גם לאמנים שלא מהשורה הראשונה, יש כבר כמה צילומי יח"צ שמיועדים לזה שיזהו את הפרצוף שלהם. המוסיקאי בוחר את התמונות בעצמו, לתקשורת זה נוח שמגישים להם בכפית (ובאישור) תמונות באיכות טובה וכך יוצא שבכל מקום בעיתונות המודפסת והמקוונת רואים את אותה תמונה של האמן.

עטיפת אלבום הבכורה של יונתן טל (עיצוב: סלעית קרץ. צילום: תמר טל. לוגו: חנן דיאמנט)

ואז?

ואז לא צריך את התמונה הזאת על העטיפה של האלבום. מה שהיה לנו בעבר פשוט לא נחוץ יותר. האימאג' המובהק שמלווה את צאת האלבום כבר לא חייב להיות על התקליט. פעם היית רואה את יהורם גאון חבוש בכובע ברט ומחייך למצלמה, ואת זה שמים על העטיפה. שכולם ידעו איך הוא נראה ומי עומד מאחורי האלבום. אפרופו העניין הזה אני חייב לשאול – לשרית חדד יש כבר אולי שלושים אלבומים. מילא זה שכולם כבר יודעים איך היא נראית, אבל למה היא שמה כל פעם את אותה תמונה על העטיפה?

היא לא. אבל עזוב רגע את חדד, היית באמצע.

כן, נכון. אז היום כשאתה קורא בויינט על מוסיקאי שהוציא אלבום חדש, לא תראה שם את עטיפת האלבום באמצע, אלא את תמונות היח"צ. ומכיוון שכך, מתפנה מקום על חזית האלבום. כמו שכוורת אמרו פעם: "העבירו את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן". עכשיו אפשר לשים אימאג' נוסף על העטיפה. והאמת? כבר אין ממש צורך להצמד לפנים היפות של הזמר. אתה לא מאמין לי? תסתכל על המועמדים של קול הקמפוס לרשימת אלבום השנה. אולי על 20% מהם תראה תמונה של האמן שעומד מאחורי האלבום.

מעניין מה שאתה אומר.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה. גם גלגל"צ ערכו מצעד סיכום שנתי. לא שהם מדד למשהו שאני רואה בו חשיבות יתרה, אבל מדבר אחד היה לי קשה להתעלם – אין יותר קטגוריה לאלבום הטוב ביותר. יש שיר השנה, יש זמר השנה, יש זמרת השנה, אין אלבום.

"שתיים" של בוא לבר, מבית היוצר של ברוקן פינגרז.

זה לא סוד שהקונספט של אלבום כבר קצת מתפוגג לו.

נכון. די חבל, אגב. ממש לא מזמן כתבו על כך בעכבר העיר – רואים היום יותר ויותר EP's של 5-6 שירים ולא אלבום מלא. לוקץ' התראיין שם וסיפר שהוא מוציא היום רק EP-ים, גם בגלל עלויות, גם כדי לתת גוון אחיד ושלם יותר לתקליט וגם כי שירים נוטים ללכת לאיבוד באלבום מלא בדור הפרעת הקשב שלנו. אבל סטיתי מהנושא! מה שהתחיל ב- 30X30 ס"מ של תקליט התכווץ ל- 12X12 של הדיסק, ומשם לנניח 600X600 פיקסלים ב- itunes. ואיזה אימאג' אתה כבר יכול לעשות בגודל זערורי שכזה?

זה נשמע די טראגי, בטח מצד מי שכותב בלוג על עטיפות של תקליטים.

לא באמת. אולי אפילו להיפך. מוסיקאים עדיין רואים ערך מוסף לפן הויזואלי שנלווה לאלבום, הוא פשוט מקבל מימדים חדשים. הרבה מהדברים המעניינים שראיתי השנה על התפר בין האוזן לעין קיבלו צורה אחרת.

למשל?

למשל עמית ארז. היית בהשקה שלו?

לא.

איך לא, דביל? אני הייתי! בכל מקרה, היתה שם תפאורה שחבל לך על הזמן. זה נראה כאילו שלקחו את את העטיפה של הדיסק ואת הקליפ של Whenever the sun comes והרים אותם לחיים בתלת מימד. יותם שפרוני (אתה פשוט ח-י-י-ב להעיף מבט על העבודות שלו) הרים שם ליין של גופי תאורה אמנותיים שמשתמשים באור לגילוי שכבות חבויות של דימויים החתוכים בנייר או בבד, בתור מסגרות עץ. עמית ארז מספר שמאחורי כל מסגרת הותקנו נורות שמאפשרות שליטה בעוצמתן בכל רגע נתון. ההשראה לדימויים שניגלו במסגרות נבעה מהטקסטים ומהמוזיקה, תוך שמירה על השפה הגרפית של אנה שבצ'נקו [שעיצבה את האנימציה בקליפ שהוזכר כאן]. היית צריך להיות שם בנאדם.

ללא תאורה, בסאונדצ'ק באיזור (צילום: עמית ארז)

התפאורה בפעולה בתיאטרון תמונע (צילום: נגה ארז)

לא רק הוא, אגב. גם אונילי דפקה תפאורה לפנים. תראה:

תפאורה מעלפת לבמה של אונילי, מבית היוצר של עמרי בראל (שגם צילם)

אוקיי.

או קח לדוגמא את דן תורן – כיוון אחר לגמרי. "דיבור בציבור" שלו, שיצא לאחרונה, קיבל טוויסט מסקרן. תורן כתב על כך: "אנחנו חיים בתקופה שהפורמטים משתנים כל הזמן, דיסק בפלסטיק מונשם במצב קריטי, דיסק און קי, דיסק באפליקציה? יש שאומרים למה בכלל להוציא את השירים ביחד, הרי הרדיו רוצה רק שיר אחד. השאלות גדולות על התשובות. דיבור בציבור הוא נסיון להוציא דיסק בפורמט של מיני סייט. אתר מיני זה אם כן, הוא נסיון לבדוק את נושא הפורמט כפי שהוא מתאפשר נכון לעכשיו (אמצע 2012)". אז זה כנראה לא האתר הכי יפה שראיתי, ואפילו נתקלתי בכמה בעיות טכניות. ובכל זאת, אני לא זוכר כמעט שראיתי כאלה אצלנו, אם בכלל. הוא בהחלט מותח את גבולות התפר ויז'ואל-מוזיקה שאנחנו רגילים לראות בארץ.

אבל רגע, אמרנו סיכום בעטיפות תקליטים, ובמקום זה אתה מראה לי אתר אינטרנט ותפאורות של הופעה?

טוב, כמובן שאנחנו לא עוסקים רק בנגרות ובמעצבי UI/UX, אבל אני רק מנסה להסביר שהקשר בין הויז'ואל למוזיקה בארץ הולך ופורץ את הגבולות המקובלים. ולא הזכרתי בכלל וידאו ארט אצל איטליז, בני המה ואחרים. אבל כששאלת אותי אם השנה היתה טובה, עניתי לך שכן ולא. ופה מגיע הלא. כמובן שהיו עטיפות טובות יותר וטובות פחות, אבל לא היה השנה איזה J.Viewz מפוצץ שהפיל אותי מהרגליים, או משהו שבאמת גרם ללסת שלי להשמט. או במילים אחרות: זאת היתה שנה שפורטיס לא הוציא בה אלבום.

ובכל זאת? לא יכול להיות שהמצב כזה גרוע. זרוק איזו עצם או משהו.

אה, בכיף!

עטיפת Give של Balkan Beat Box. עיצוב: יוניל

יונתן לקס (הידוע בעיקר כיוניל) הרביץ יופי של עטיפה לבלקן ביט בוקס. כבר הרבה זמן לא היתה לנו איזו עטיפה אייקונית ראויה (תנסו רגע להיזכר), והנה הוא בא עם האייקון הצועק של חצי מגהפון חצי M-16. משהו מאוד בולט וזכיר, בצבעים מאוד חזקים ובגופן מודגש וכבד. כל העטיפה מלאה בדימויים מאסיביים ודורסניים של חצי נשק חצי קול. ושים לב – אפילו לא רשום Balkan Beat Box על החזית כי אם BBB. לקס סיפר לי שהם התלבטו על זה לא מעט, ואני חייב לומר שההחלטה על כך משדרת הרבה מאוד בטחון, כנות ועוצמה. כשרואים את הקליפ של Political Fuck, יודעים שזאת באמת עטיפה ראויה לתקליט כזה. אולי כדאי שאני פשוט אקדיש לעטיפה הזו טור שלם, באמת יצאה נהדר.

(כל התמונות באדיבות יונתן לקס, פה יש עוד הרבה)

עטיפה אחרת שמאוד אהבתי היתה לאלבום "חלום אמריקאי" של אורי אילוז. אחת מאותן עטיפות שאתה מסתכל ואומר "בוא'נה, סחטיין". אמנון אילוז מסטודיו Re-Levant Design מספר שהם חיפשו דימוי שייצג את את מורכבות הרעיון שיעורר תשוקה מחד ודחייה מנגד, ובגדול נגעו בכל דימוי אמריקאי אפשרי – מבייסבול ועד פנקייק. במרכז העטיפה עומד ה'חלום' הצרכני – תבנית קרח כחולה בצורת כוכבים, פריט מוכר הנמצא כמעט בכל בית, שנקנה באיקאה – נציגת תרבות הצריכה האולטימטיבית ועיצוב זול להמונים (מי בכלל צריך קרח בצורת כוכב?). הגופן שנבחר, אגב, מבוסס על פונט אמריקאי שנקרא interstate המשמש לכל שלטי הדרכים בארה"ב. עטיפה אינטליגנטית שמצליחה להעביר את זה נכון בכל כך הרבה מובנים מבלי להראות שחוקה. אש.

עטיפת חלום אמריקאי. עיצוב: אמנון אילוז, Re-Levant Design. צילום: יאיר כהן.

במגזר הרומנטי יותר, אני רוצה לציין לטובה את אלונה וייס, על העטיפה הפשוט מקסימה שעיצבה לתומר יוסף. פייר, התרגשתי. וייס, שאני מוכרח להודות שמצליחה לקלוע בכל עטיפה שהיא מוציאה מהידיים שלה (ובפרט הפרויקט הסודי, דנה עדיני בעטיפה נהדרת ואיזבו השני), עשתה זאת שוב. לאלבום שמבוסס על זכרונות הילדות של יוסף מהמקום בו גדל בכפר סבא, יצרה וייס מראה יומני, אישי ונוסטלגי עם קריצה לתקופה שחלפה. הפילטר המיושן, התמונות האישיות וגווני ה- sepia מעניקים לאלבום גשר מוצק בין הישן לחדש ובביצוע קולע. פשוט ללקק את האצבעות, בחיי! נראה לי שזו הפייבוריטית שלי להשנה.

(כל התמונות באדיבות אלונה וייס יקירת הבלוג, ויש עוד מלא ממש כאן)

"השחר 35" של תומר יוסף. עיצוב: אלונה וייס.

לצידו של תומר יוסף, גם ריף כהן (דווקא במארז ממש לא מרשים) הציבה בחזית תמונה של סבתה התוניסאית כשהיתה ילדה והצליחה לגרום לי להתרגש קצת. בשנה שעברה זה היה דודו טסה. מה לעשות, אני בחור רך ועדין עם נטיות רומנטיות וחולשה לצילומים בשחור-לבן.

חוץ מזה, Jewboy הכביר עיצב שתי עטיפות נפלאות לאנובה – הראשונה ל"בני המה", בכלל במידות של ספרון DVD, שאני ממליץ בחום להשיג ממנו עותק (זה גם אחלה אלבום, אגב). השניה היא ל"קיצו", שיצאה גם בתקליט ואפילו כתבתי עליה כאן לפני כמה חודשים. רמה גבוהה.

אז נשמע שבכל זאת נהנית.

טוב, אולי בכל זאת לא מדובר בשנה כל כך רעה. מה שבטוח זה שהעטיפות בפירוש לא הוזנחו השנה. אבל יש נקודה אחת, איזה משהו שמציק לי ויושב לי כבד על הלב כבר הרבה זמן. אני קצת… לא יודע…

אתה יודע שאתה יכול להרגיש איתי בנוח.

כאילו, דה! אתה זה אני! שאיתך אני לא ארגיש בנוח? פחחח. טוב, יודע מה? לא, בעצם עזוב, לא נעים לי.

מה? דבר!

אלון עדר!!! בנאדם, מה הוא חשב לעצמו? באלבום הקודם (וגם באי.פי. החדש) הוא נעזר בסטודיו Dvivo Design המעולים וקיבל עטיפות מקסימות. ומה כאן? הבחור הפציץ באלבום פשוט כביר, עשיר ומלא בכל טוב, באמת שאין מילה רעה. ואז הוא היה חייב לחרבש הכל ולעטוף אותה בצ'יקמוק הזה. מה זה צריך להיות? אני מתערב איתך שלקח עשר דקות לייצר את יצירת הפאר הזאת. פונט של וורד (עם הצללה, השם ירחם!!!), בתמונה מטושטשת, ומוקפת באלמנט של ענן. בחיי, יש לי אחיינית בת 4 שיודעת לעשות דבריום יותר יפים. אפילו בתחנה מרכזית מתביישים לשכפל מזה עותקים סרוקים וצרובים, שתדע.

יהיה בסדר, אל תיקח את זה ללב.

וואו. פפפפפפ…אני שמח שהוצאתי את זה החוצה. זה היה משחרר. אולי תיקח אותי לגלידה?

תיכף. משהו אחרון לפני שהולכים?

כן! אני רוצה להגיד תודה לכם הקוראים שהלכתם איתי את הדרך הזו, ולכל המעצבים והמוסיקאים שמשתפים איתי פעולה מרגע קומו של הבלוג ועד היום. תמשיכו להשקיע! יש לכם בהחלט במה להתגאות. שנה טובה! מי ייתן ותהיו לצד הקדמי של העטיפה ולא לחזית האחורית. פחות נחמד שם. יש יותר מדי מילים, פחות מדי תמונות. מה זה פה, פלייבוי?

אתה די קרציה. אמרו לך את זה פעם?

Read Full Post »

אחת לשנה, בשבת השלישית של אפריל, נחגג בעולם ה- record store day, יום חנויות התקליטים (או יום התקליט, כפי שהוא נקרא בשוגג במחוזותינו). באותו יום נוהגות חנויות התקליטים העצמאיות ברחבי העולם לקיים יום מיוחד של הופעות, הטבות והנחות, ולעתים גם השקות מיוחדות של אלבומים חדשים. המסורת החלה בארצות הברית לפני חמש שנים (זוהי השנה השישית בה מתקיים האירוע), כאשר יותר ויותר חנויות ואמנים נוטלים בו חלק. קבלו רשימה זערורית מתוך מרכול האלבומים החדשים והמהדורות המיוחדות שמתוכננות לשבת הקרובה: דיוויד בואי, קולדפליי, ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, ארקייד פייר, בלאק קיז, וייט סטרייפס, וילקו, לאונרד כהן ופלורנס אנד דה מאשין.

ב- 2007 נפגשו המוסיקאי הבריטי בילי בראג (זמר פאנק-רוק בפני עצמו, שעבד בין היתר עם וילקו בראשית העשור הקודם) עם מייקל קורץ באופן מקרי בשדה תעופה. קורץ נמנה עם אחד ההוגים והמייסדים של רעיון יום חנויות התקליטים, ובראג הסכים לשתף איתו פעולה בהופעה מיוחדת בחנות תקליטים עצמאית בבריטניה, לצד מפגש קרוב ובלתי אמצעי עם קהל מאזיניו. השמועה נפוצה במהירות בזק, ועד למועד האירוע נרתמו קרוב ל- 300 חנויות עצמאיות, קטנות וגדולות כאחת, לציין ולחגוג את קיומן העצמאי בקרב קהל המאזינים באופן דומה. האירוע נחשב להצלחה פתאומית גדולה, כשהתחושה הרווחת היתה שזה היה צריך לקרות כבר מזמן.

הצמא של הקהל הוכיח את עצמו. לשנה שלאחר מכן כבר נקבעו עשר הוצאות של מהדורות מיוחדות ואלבומים חדשים של יוצרים מן השורה הראשונה, בהם גם מטאליקה ו- REM. מאות חנויות ברחבי העולם הזמינו מוסיקאים לקיים הופעות אינטימיות במתחמים זעירים שלרוב לא הורגלו אליהם. קהל המאזינים קיבל זאת באהדה רבה, ובאופן חצי-ספונטני נוצרה באותה הזדמנות גם פלטפורמה לרכישה ולסחר של תקליטים בין אספנים שונים.

בארץ נחגג האירוע זו השנה השנייה, כשהוא מובל באופן צפוי למדי על ידי האוזן השלישית. החנות העצמאית הבולטת במחוזותינו ביצעה רכש משמעותי של תקליטים נדירים מחו"ל, אותם תציע למכירה. במתחם החנות תתקיימנה לא מעט הופעות במהלך השבת, וכן יימכרו אלבומים חדשים רבים שמופצים החל מיום האירוע עצמו (למתעניינים, יש גם אירוע משלים ולא פחות מסקרן בשסק). לאו דווקא באוזן, אבל בקרב האלבומים הישראליים יושק ביום הזה גם האי.פי. החדש של קיצו בגירסת תקליט (בעל השם היומרני "נחיל של פרטים אל תוך חבל הטבור שלכם", בעברית). זו חגיגה משולשת בעיניי: ראשית, כי זהו עוד נדבך המחזק את ידי חנויות התקליטים (שלא איבדו את ערכן בקרב קהל צרכני המוסיקה המסורתי והנאמן); שנית, כי לא כל יום יוצא בארץ אלבום בויניל, על אחת כמה וכמה בעל עטיפה שמכבדת את מידותיו הגדולות של תקליט; ושלישית, כי לשמחתי כבר נזדמן לי לשמוע את האלבום הזה לא מעט בחודשים האחרונים טרם צאתו, והוא פשוט מצוין.

סקיצה ראשונה לעטיפה

למי שלא מכיר עדיין, קיצו הם חבורה ירושלמית צעירה ומוכשרת, שמשלבת באלגנטיות בין אינדי-רוק בועט לאלקטרוניקה. בחודשים האחרונים הם חזרו מסיבוב הופעות במזרח אירופה, ולמי שטרם נזדמן לראות אותם בלייב, אני ממליץ בחום לעשות זאת בהקדם. יש משהו מאוד אמיתי ורעב ביצירה שלהם, והם מאותן להקות שאתה פשוט ממש רוצה שילך להן ושיצליחו. Curious, הסינגל המוביל את האלבום, הוא מהודק ומבריק (למרות שהוא מזכיר לי מסיבה מסוימת את השיר הזה של פורקיופיין טרי – לא שזה רע באיזושהי צורה), והוא הבולט בשירי התקליט הזה בעיניי. מי שעיצב את העטיפה הוא jewboy המהולל, שאני אישית מת על העבודות שלו – בעיצוב, באיור ובעיקר באנימציה. ואם לא די בכך – הוא יוצא גם על גבי תקליט, במהדורה ייחודית ושונה מזו של הדיסק. תענוג!

(סטרים באדיבות גיא חג'ג' מעונג שבת, שאפילו יחלק לכם עותקים מהאלבום ממש כאן אם תהיו זריזים)

"היינו בשלבים מתקדמים של האלבום", מספר הגיטריסט נעם הלפר. "אמנם היינו מאוד מרוצים מהאיור של עטיפת האלבום הקודם, אבל חיפשנו כיוון קצת אחר הפעם. זוג מעצבות שהתחלנו לעבוד איתן ביקשו הרבה הכוונה, וזה היה קצת קשה לנו. אני חושב שאנחנו בלהקה יותר אנשים של להרגיש מאשר של לדבר, ויצא שאחרי חודשיים היינו יותר מבולבלים מאשר במקום ממנו התחלנו. בהמלצת חבר פנינו לדבר עם jewboy, שבמקרה גם עיצב לאחרונה את העטיפה של בני המה (החתומים אף הם באנובה). שלחנו לו את המוסיקה, והוא התקשר למחרת בבוקר לספר שהוא ממש התלהב מהמוזיקה ומהרעיון לעבוד גם על ויניל, ושיוצאים לדרך".

גירסת התקליט, חזית אחורית

"פנו אליי ממש בדקה ה-90", מספר jewboy. "הלהקה היתה בהכנות אינטנסיביות לקראת השלמת האלבום ובעיקר לקראת יציאה לטור במזרח אירופה. האלבום יועד לצאת כאמור גם בתקליט, והוא יוצר והודפס בפראג. התכנית היתה לאסוף את העותקים בתחילת הדרך, ולכן העיצוב היה צריך להיות מוכן במהירות שיא ולהיות משוגר מכאן בהקדם האפשרי. כך יצא שקיבלתי את המוסיקה עוד לפני השלמת המיקסינג והמאסטרינג, ומכיוון שהלהקה היתה עסוקה בעוד לא מעט דברים, היה לי די הרבה שקט לעצמי לשקוע במוסיקה ובמחשבות על העטיפה. בניגוד לעבודות אחרות, הפעם אותו כאוס מוכר דווקא היה לצידי".

מסתבר שמילות השירים לא עמדו לרשותו של jewboy באותו פרק זמן, והוא ספג והפנים אותן בהאזנות חוזרות ונשנות. "קיצו בונים באלבום מן מסע, שמתחיל בשיר הראשון ונחתם עם תום התקליט. יש שם משהו קצת פסיכודלי, מעורפל, הזייתי משהו, מאוד לא קונקרטי. לשים תמונה שלהם על העטיפה למשל מאוד לא התאים. למרות שהמוסיקה לא מאוד רכה, די מחוספסת אפילו, אני עדיין מצאתי שם מלודיות מאוד רגישות ושבריריות".

מהתחושות הללו יצא דימוי של כפות ידי קוסם שמחזיקות ציפור, ואיזשהו מפל, ומיקרוקוסמוס שלם בין כפות הידיים. jewboy שיחק עם הפרופורציות של הרים ועצים אל מול הידיים, כמייצגות השתקפות של העולם בעיני הקוסם. "זה היה די אמיץ, בעצם. זאת היתה הגירסה הראשונה שהראתי להם, והיא נעשתה במכה אחת, בעבודה קפדנית במחשב בעזרת העכבר בלבד, בלי כלי עזר חיצוניים. מבחינתי לקחתי סיכון – בקושי הכרנו, והם בקלות היו יכולים להגיד לי 'בנאדם, זה ממש לא', אבל אם להודות על האמת, זה הרגיש לי ממש נכון".

גירסת התקליט, חזית קדמית

חברי הלהקה התחברו מיד, ולאחר מעט מאוד שיפצורים ניתן היה להתקדם הלאה. "אמרתי להם שאני לא מאמין גדול בצד קדמי אל מול צד אחורי שיש בו טקסטים. בעיניי זו צריכה להיות יחידה שלמה. בפתרון הנבחר, כשסוגרים את העטיפה, שתי כפות ידיים נסגרות אף הן. מבחינתי יש פה איזשהו 'לפני ואחרי', סוג של תסריט – כפות ידיים שסוגרות על משהו ומסתירות אותו. כל אחד והאינטרפרטציה שלו. חברי הלהקה היו מאוד מרוצים, ביקשו לא לגעת בכלום ולהשאיר as is. אני אישית גדלתי על וינילים, ואני מודה שיש משהו בלשבת עם העטיפה ולקרוא. עם זאת, במקרה הזה חשבתי שמקריאת המילים אתה עשוי לא לגמרי להבין את הכתוב, לנסות להתעמק ולהתעסק עם הטקסטים. זה כיוון שלא רציתי למשוך אליו, מכיוון שהחוויה לא צריכה להיות קונקרטית ומפורשת בעטיפה ובאלבום כזה.

גירסת ה- CD מצומצמת לעומת גירסת הויניל, ולא כוללת את כל תכולת עטיפת התקליט. "רציתי שאם מישהו קונה את גירסת הדיסק, יגידו לו שהוא צריך את מה שבויניל. שם העבודה היא יותר גדולה ומלאה, יש לה ערך מוסף, וכצרכן אתה מקבל יותר. אני חושב שבשביל זה אנחנו מעצבים. כל אחד יכול להוריד mp3, אבל אנחנו בתור מעצבים צריכים לוודא שמי שכבר משקיע כסף, ייקבל משהו מעבר. אני רוצה להאמין שהתקליט יכול לעמוד בפני עצמו, כחתיכת אמנות שעושה לך טוב שהיא אצלך בסלון".

בעקבות ההערכה ההדדית, העבודה המשותפת רק החלה, ובימים אלה עובד ג'ובוי על קליפ ועל וידאו ארט שישולב בהופעות של הלהקה. הלפר מוסיף: "הבנאדם ממש עושה קסמים. היו ועדיין יש לנו שיחות מרתקות איתו, ובכלל תענוג לעבוד איתו". ואילו jewboy משלים מצידו: "אני מאוד אוהב אותם ומחובר אליהם. הם כנים ולא ציניים בכלל, מראה לא שגרתי כל כך בתחומם. יש אש בוערת שם בפנים, ואני מאוד מאמין במה שהם עושים".

עטיפת ה- cd, שמהווה גם סליב פנימי בתוך התקליט בגירסת הויניל

Kitzu – A Swarm of Details into your Umbilical Cord, 2012. Design – Jewboy.

Read Full Post »