Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אפריל, 2011

רמי פורטיס / פלונטר, 1978

סגרו לו את הדלת ישר בפנים.
אמרו עליו שהוא משתמש בסמים.
נתנו לו שמות ואלפי כינויים
ובלי שום בושה הם צעקו כמו חולים.

הדור הזה רקוב, נראה כל כך עלוב.
הדור הזה עצוב, הדור הזה רקוב,
הדור הזה עלוב.

כתבו עליו שהוא מזיק לחברה,
שאין בו תועלת, הוא סתם פגע רע,
ורק מעטים אמרו: הוא נפלא.

מתוך "הדור הזה"


קודם כל: "יום העצמאות, כמה שנים נרקוד הורה? זהו!" [מתוך כך היה, 1978]

עכשיו שימו פליי ונמשיך (אפילו שולץ בפנים!)

דבר העורך:

"פורטיס משוגע! פורטיס משוגע! פורטיס משוגע!"

[גולדה מאיר, מתוך: "דברים שהחזקתי בבטן", 1900?]

בשבילי "פלונטר" זה טיול שנתי לאילת בתיכון, שנות התשעים. נועם, חבר יקר, מוסיקאי מופלא ומנטור לחיים, היה משמיע לי אינסוף סחרוף ופורטיס, ולקח אותי איתו גם ללא מעט הופעות. בשעתיים שנתנו לכולם להסתובב, כל השכבה הלכה לטיילת ורק אנחנו הלכנו לחנות הדיסקים בקניון. יצאתי משם עם אולי חמישה עשר דיסקים, מבזבז הרבה חסכונות של תלמיד תיכון אבל מבסוט עד הגג. ובראשם – פורטיס, בשיער פרוע וזועק למצלמה. מהצלילים הראשונים של "דבש" (עוד לא מאוחר מדי ללחוץ פליי שם למעלה!), אני חשבתי לעצמי "בוא'נה, מה הבחור הזה החזיק בבטן?". עם כל הטירוף, הזעם והשיגעון, לא נותר אלא להתמלא קנאה בישירות ובפורקן שפורטיס הצליח להעביר שם. התחושה היתה של אלבום מהפכני, פורץ דרך, משהו שלא שמעתי משהו כמותו קודם לכן – בטח שלא בעברית. אני מאמין שגם קוראים בני ארבעים וגם כאלה בני חמש עשרה יכולים עדיין להגיד היום את אותו הדבר על התקליט הזה, ובכך גדולתו. מה שהיום נשמע טבעי, היה אז כל כך חריג בנוף המקומי. ואם התקליט עדיין נשמע בסיסי, מדבר לכל קהל צעיר ברוחו, ודור שלם התחנך עליו בראשית דרכו המוסיקלית, הרי שהוא ניצח את מבחן הזמן בגדול.

במה מדובר: לאחר מלחמת יום הכיפורים, מצא עצמו פורטיס עוסק במוסיקה מכל מיני כיוונים. ב- 1975 עבד כעוזר תאורן של להקת תמוז, ואריאל זילבר היה מעלה אותו לבמה בהפסקה לשיר את "אינקובטור" (הגירסה מופיעה גם ב"אוספורטיס" המשולש שיצא לפני כעשור). לאחר כמה הרכבים קטנים שלא השאירו חותם משמעותי, שיחרר פורטיס בראשית 1978 את "פלונטר", אלבום הבכורה שלו. התקליט, בהפקתו של חיים רומנו, לא היה סיפור הצלחה גדול באותו זמן (רק "שמש לך מצפים" הלא-אופייני צלח אל תחנות הרדיו), אבל בראייה היסטורית רחבה זהו אחד מאלבומי הרוק החשובים שיצאו בארץ. בין השירים המוכרים בתקליט: "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" (שחודש ע"י פורטיס כשיר הראשון ששודר בערוץ 24, בימים שעוד היה חזון מהפכני מרתק של קוטנר), "אינקובטור", "המוות אינו מחוסר עבודה" ו"דבש".

אז ככה: התמונה ששימשה לעטיפת האלבום צולמה בשעת לילה מאוחרת באיזור נידח בנמל תל אביב, בימים לפני שהפך למתחם בילויים לילי שוקק. פורטיס מספר על הצילומים: "הקיר הזה עדיין קיים בנמל תל אביב, אבל יש עליו כבר טיח וקרמיקה. בעצם הוא שייך לבית עסק של קרמיקה". מי שצילם את העטיפה המוכרת הוא ג'ראר אלון, מותיקי הצלמים בישראל שגם מרצה כיום בבצלאל וצילם כמה מהעטיפות האהובות שנעשו כאן בסוף שנות השבעים (ביניהן תמוז, הפעמון של מתי כספי, ששת, שירי חג ומועד ונופל ועוד). תמונת העטיפה שנבחרה בסופו של דבר ויתר התמונות שצולמו לטובת התקליט היו פרי רעיונותיו של אלון. "הוא היה יותר צייר מאשר צלם", מוסיף פורטיס. "בילינו בנמל לילה ארוך מאוד והוא הזיז אותנו ממקום למקום וביים את התמונות. די התייבשנו".

רמי פורטיס באתר הצילום, בחלופה שלא נכנסה לעטיפה הסופית

מי שעיצבה את העטיפה היא נורית עגור, מעצבת גרפית ותיקה ומנוסה. עגור שעבדה באותם ימים כמעצבת הבית של CBS, שהיתה החברה השלטת בשוק התקליטים בארץ. "לא הייתי שותפה לתהליך הצילום", היא מספרת. "את התמונה הסופית שעיטרה את העטיפה בחרתי מתוך אינטואיציה. הנחתי את כל התמונות שהיוו חלופות לעטיפה על גבי השולחן ובחרתי מתוכן". באשר לאופי התמונה שנבחרה, היא מחזירה אותנו לימים עברו. "צריך לזכור שבאותה תקופה לא היו השפעות חיצוניות, בהיבטי השראה. אתה עם עצמך, ועם קצת ספרות. לא היה אינטרנט כמו שיש היום. התפיסה של איך צריכה להיראות עטיפה כזו היא בעיקר שלך. לאלבום זה ניסיתי להביע את מה שהיה יכול להיות הכי ביזארי, הכי פורץ דרך, לא מהשורה, הכי לא צפוי".

ופורטיס מסיים בפרץ נוסטלגי: "במבט לאחור, הקיר הזה היה תל אביבי להפליא, וכך גם התמונה וההתרחשות. הנמל היה חורבה ובילינו שם הרבה זמן. גם בילדות שלי הייתי רובץ שם. היינו מגיעים לשטח של רידינג ולמפלים של חברת חשמל, מדמיינים שאנחנו בג'קוזי".

רמי פורטיס, "פלונטר", 1978. צילום – ג'ראר אלון, עיצוב – נורית עגור.

את דבריו של פורטיס הביא אור ברנע ב- ynet לפניי, ועל כך הקרדיט והתודה.

Read Full Post »

[חלק ראשון ולא אחרון, כמו שזה נראה]

לאחרונה נתקלתי בראיון קצר אך מרתק שנערך עם Ioannis, מעצב עטיפות תקליטים אמריקאי ותיק ומנוסה. Ioannis (כל נסיון שלי לכתוב את השם של הבחור בעברית נחל כשלון חרוץ) עובד בתחום מאז 1983, בהיותו סטודנט בקולג'. עד היום יצר למעלה מ- 165 עטיפות אלבומים בתחומי הג'אז, מטאל ורוק קלאסי (ביניהן Uriah Heep, Allman Brothers ועוד). לא שהעטיפות שלו שהוצגו שם משכו את עיניי יתר על המידה, אבל הוא בהחלט ידע להציג פרספקטיבה מפוכחת מצידו על האבולוציה של העטיפות בימינו, שהיה שווה בעיניי לחלוק ולהרהר עליה בקול רם.

עטיפת Pink Floyd - Wish you were here (עיצוב: סטורם תורגרסון), חריגים בהשקעתם בעטיפות האלבומים באותם הימים. ההסתרה וההתחבאות מחשש "להשרף" (בזיקה לקבלת תמלוגים מחברת התקליטים) היוו השראה ללחיצת היד חסרת ההבעה הזו.

לכל אורך תקופת התקליטים, היו המעצבים יוצרים איור, צילום, ציור כלשהו, מוסרים אותו לחברת התקליטים והוא היה נשתל על גבי העטיפה. אמנם כמו בכל תחום היו חריגים (דוגמת Pink Floyd ו- Yes) שהארט היה חלק בלתי נפרד מהאלבומים שלהם, אולם בהכללה גסה אפשר היה לומר שלאף אחד לא היה באמת אכפת מעטיפת האלבום.

רן ונמה. היה עדיף לדבוק כבר בתמונת פורטרט (בחיי, זה מביך).

בארץ הנושא עניין עוד פחות, כשעד שנות השבעים ניתן היה לראות פחות או יותר רק תמונות פורטרט של האמנים עצמם.

עם תחילתו של עידן הקומפקט דיסק, המעצבים לא כל כך ידעו איך להתמודד המדיה החדשה. באופן די טבעי, הנסיון הראשוני שנקטו היה לחקות את מה שעשו בתקליטים, כאשר הדיסק נפתח לאימאג' דו צדדי. אולם מהר מאוד צצו כל מיני חידושים בהיבטי האריזה. בין אם מדובר ב- digipack, במארזי box sets – פתאום המדיה מאוד התרחבה במגוון שלה, ויותר מכך (והחלק המעניין בסיפור) – המעצבים נדרשו לחשוב לראשונה בתלת מימד בהיבט העטיפות. "זה היה בום גדול, יותר כסף, יותר עבודה. היתה הרבה יותר עבודה ידנית", מספר Ioannis. למרות שהיום מתמודדים עם היעלמותם של הדיסקים, לרבים מהאמנים זה מאוד חשוב. אבל גרפיקה לסיבובי הופעות, במיוחד למרצ'נדייז, הפך להיות גורם מרכזי – משם מגיע הכסף.

העטיפה המדהימה של Pearl Jam - No Code, לטעמי אחת הדוגמאות המרשימות לחשיבה התלת מימדית בעטיפות (ואחת האהובות בכלל). האריזה כולה מתקפלת ונפתחת ל- 2X2 ריבועים, 144 תמונות פולארויד אשר מרכיבות יחדיו את סמל האלבום שנחשף בהתבוננות מרחוק.

לטענתו, מי שמחפשות את כל המגוון והעושר העיצובי הזה, הם חברות תקליטים ("אלה שעוד בכלל קיימות") או מי שמתחרה בהן בעידן המודרני – live nation או ticketmaster למשל [מאז שנערך הראיון בשנה שעברה, שתי החברות התאחדו אגב]. השתיים החלו את דרכן במכירת כרטיסים והופעות ולאירועים, ותפחו למימדי ענק תוך מספר שנים מועט. מעבר לחברות בנות לייצור תקליטים, הן הקימו חברות בנות לייצור ולשיווק מרצ'נדייז של האמנים עצמם (להתרשמות מהיקף ההיצע – live nation ). בראש מעיינם, הם מחפשים מעצבים או אמנים שמסוגלים לתת את הלוק הרצוי לאמן. כבר התייחסתי פה מספר פעמים בעבר לשימוש בעטיפת האלבום כאמצעי לבניית תמונה משלימה לתדמית האמן, והתפתחות עולם המרצ'נדייז היא עוד צעד קדימה בהקשר זה. שכן לא מדובר רק באמצעי להביע אהבה לאמן מסוים מצד המעריצים, אלא גם באופן בו ניתן ליישב תדמית שהמוסיקאי (וגם הקהל, אגב!) מעוניינים להעביר לעולם. לי ולכם יש תמונה אחרת בראש לאיך נראית חולצה של מטאליקה, לעומת חולצה של הסיזר סיסטרס, לעומת חולצה של טופאק – הבנתם את הפרינציפ.

פורטיס מ שו לש (עיצוב - NERUBAY Design). בליגה של הגדולים.

אז איפה אנחנו ואיפה העולם? כרגיל, מאחור. שינוי אחד שכבר מתחיל להיות מוטמע הוא השימוש גם בפלטפורמת קרטון ו- digipacks לטובת העטיפה, כחריגה ממסגרת התקליטור כפי שהיה בראשית שנות התשעים (ערב ערב של שלום חנוך מ- 1997 הוא הראשון,  במבט ממש לא מייצג בסקירה חטופה על התקליטיה שלי. הקוראים החרוצים מתבקשים לתקן אותי). שימו לב לתוצרת של החודשיים-שלושה האחרונים בלבד – לא רק תותחים כבדים כמו ברי, אהוד ואמדורסקי, אבל גם המועדון, מר וגברת ספקטור והרשימה ממשיכה.

באשר לדברים גדולים באמת – אנחנו בתחילת הדרך, לגמרי. מה כבר היה לנו? אהוד בנאי המשולש בהופעה, המושקע למדי אך מאמן בקנה מידה שיכול להרשות לעצמו את ההשקעה? פורטיס המשולש, שהצהיר סביב יציאת האלבום על ההשקעה לטובת אחד השרידים האחרונים בעידן התקליטור בהקשר האלבום (אגב, וואו אמיתי על העטיפה הזו)? box set של רונן בן טל, שהשקיע כה רבות (גם רגשית) לשחזור ולאיחוד החד פעמיים של אור כשדים ושל יצירות הסולו שלו? כולם, אגב, מגה-אלבומים מחמש השנים האחרונות, וכולם משולשים כפי שאתם שמים לב.

אז לפני שסוקלים אותי כאן, יש בהחלט עטיפות מושקעות בארץ ואין ספק שפנינו קדימה. כשהדג נחש יצאו עם עטיפת "חומר מקומי" הנהדרת (בעיצוב הסטודיו של דורון עדות), הכוונה היתה לייצר חוברת של 16 עמודים (לא מעט, תחשבו על זה רגע). מרוב תמונות נהדרות ורצון אמיתי ללכת עד הסוף עם הקונספט של האלבום, המספר עלה ל- 32 ולבסוף ל- 64 עמודים, שזה בלתי נתפס בקנה מידה של אלבום ישראלי.

הברקת העשור בעיצוב העטיפות, לא פחות.

ואפרופו מרצ'נדייז – נראה מישהו שמעז להגיד שההחלטה לצ'פר את הקונים של "לזוז" ולחלק בהופעות את הסטיקר של האיש המשתין של הדג נחש היתה טעות.

מי שאולי מביאה איתה את הגל היא איטליז. אין ספק שללהקה יש צד ויזואלי מאוד חזק, עם קליפים ברמה בינלאומית שלא יביישו אותנו בכלל (וגם עטיפות ולוגו מושקעים). ובלי לדעת למי להעניק את הקרדיט – לאנובה, חברה צעירה שחושבת חו"ל ומחוברת לעולם, או ללהקה (כנ"ל, אני מניח) אבל מרצ'נדייז יש, גם חולצות, גם פוסטרים וניתן לרכוש אותם אפילו אונליין. אמריקה, בחיי!

מבלי להכנס לדיון אם המדיה מתה ואם יש עוד טעם לעצב ארט לאלבומים  (בוודאי שכן, אבל על כך בפעם אחרת), אני מקווה שהמוסיקאים והמעצבים ישכילו להשתמש במגוון המדיות שפרוס בפניהן. ולא כי קסטל הופכת להיות שחקן מרכזי בשוק – את זה באמת קשה לי לדמיין היום – אבל כי לאמנים צריך להיות אכפת. בסוף סטיקר של הדג נחש על כל אוטו שני בתל אביב עושה את ההבדל.

Read Full Post »

יוני רכטר / התכוונות, 1979

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
ממול הים גועש
הזמן חולף לאט
וזה כל מה שיש…

ושוב אותו הילוך
ברחוב כמעט חשוך
עוד בית ועוד עץ
תסלח לי תן לי אש
וזה כל מה שיש…

ולפעמים – פגישה
ולפעמים – אישה
ורגע שרוגש
ואחר כך נרגע
וזה כל מה שיש…

מתוך "זה כל מה שיש", מרגש כל פעם מחדש

 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

"האלבום לא לווה בסיבוב הופעות: לא היתה לי אפשרות לעשות אז הופעה, וגם לא הייתי מעוניין להופיע. עשיתי את 'התכוונות' קודם כל עבור עצמי, לסמן לעצמי נתיב של דרך עתידית, וכמובן גם עבור כל מי שהיה מוכן לשמוע. האלבום היה מעין 'אני מאמין'. היה לי חשוב מאוד לבטא את עצמי ללא פשרות. שמו של האלבום- "התכוונות" – היה גם הוא הכרזה על הרצון לעמוד מאחורי כל אמירה מוזיקלית וטקסטואלית שעולה בו"

[יוני רכטר על "התכוונות", מתוך אתר הבית שלו]

 

ליוני רכטר יש יכולת לייצר שירים שנשמעים פשוטים, קלים והגיוניים (עיין ערך הכבש השישה עשר, למשל), אבל המורכבות שלהן מפתיעה כל פעם מחדש. אותה תחושה שכנראה מלווה כל מוזיקאי מתחיל שעושה את הטעות ופותח ספר תווים של יוני, בתקווה לנגן שיר שהוא מכיר ואוהב. באלבום זה רכטר משוחרר וחופשי יותר מאשר ביתר האלבומים (כאן ובארבע עשרה אוקטבות), והולך בדרכו המקורית והמאתגרת בקטעים כמו "לא מכירים" (איך אפשר להמציא לחן כזה בכלל?) ו"בתנועה מתמדת".

בעקבות זכייתו בפרס א.מ.ת. לפני כשלוש שנים, נערך עימו ראיון באחת מתחנות הרדיו. אני זוכר שהוא סיפר על שיעורי פסנתר שהוא לוקח באותם ימים, על מנת לשפר את היכולת הטכנית שלו (בעיקר במוסיקה קלאסית). על כך, אחרי כארבעים שנות קריירה, לא נותר אלא להתמלא הערכה ליוצר הנהדר הזה.

רכטר ליקט סביבו רשימה ארוכה של מוסיקאים מצוינים לטובת האלבום, בהם מיקי שביב, שלמה יידוב, שלמה בודגוב, מאיר ישראל, אהרל'ה קמינסקי, שם טוב לוי, גידי גוב והרשימה ממשיכה. ועדיין, זהו אלבום מאוד קטן, אינטימי ואישי שכל כולו יוני. מבין אלבומי הסולו של רכטר, זה האהוב עליי מכולם. אמנם פשוטה, אולם אני אוהב את העטיפה הזאת מאוד – היא מייצגת את יוני בדיוק כפי שאני מדמיין אותו בראשי.

כסא, פסנתר, פסנתרן.

במה מדובר: "התכוונות" יצא כשרכטר היה בן 27. עד אז, הספיק להוציא את כל אלבומי כוורת, את ארבע עשרה אוקטבות (הנהדר!), את הכבש השישה עשר (כנ"ל), ואלבומים עם גידי גוב ועם אריק איינשטיין (בטח פספסתי משהו). אלבום זה הוא תקליט הסולו הראשון שלו, אליו התנקזו חומרים אישיים יותר שהצטברו אצל רכטר במשך תקופה ארוכה. האלבום מסמל גם את תחילת שיתוף הפעולה עם עלי מוהר, קשר ארוך שנים שהתפתח לחברות אמיצה (ארבעה משירי האלבום נכתבו ע"י מוהר, בהם "שוב היא כאן" ו"זה כל מה שיש"). חלק משירי האלבום היו קטעים אינסטרומנטליים, הלחנים היו מורכבים ובאופן כללי האלבום לא נמכר הטב בתחילת דרכו. רכטר יצר אלבום מלודי, נעים, מורכב, קצת קלאסי, קצת פרוג, קצת ג'אז, שהשתלבו ביחד לאחת הפנינים הקטנות והיפות שנוצרו בישראל עד היום.

אז ככה: העטיפה מציגה את רכטר, יושב מול פסנתר כשגבו למצלמה. אור קלוש ועדין מחלון גבוה מאיר את האמן. שעת בין ערביים? דמדומי בוקר? אין לדעת.

אלבום ההופעה של אלטון ג'ון בניו יורק, 1970. אין שום קשר, אבל איכשהו העטיפות תמיד נראו לי שזורות זו בזו

יוני רכטר שמח לספר לקוראי האתר על עטיפת האלבום מנקודת המבט שלו: "את האלבום עיצבה אחותי, מיכל לויט, שהיא אמנית כיום. מיכל עיצבה גם את העטיפות של הכבש הששה עשר, של 14 אוקטבות ושל העיקר זה הרומנטיקה. התמונה צולמה באולפני טריטון הישנים, שהיו ממוקמים בזמנו ברמת גן על גבול בני ברק. מי שצילמה את התמונה היא בת דודתי תמי פרי, שעדיין עוסקת בצילום. בעטיפה רואים את הגב שלי, ולא את הפנים. אני לא זוכר אם זה היה במודע או שלא, אבל זה מייצג את מה שהרגשתי באותה עת. מוסיקאי שחושף את המוסיקה שלו, ולא את עצמו. אני בהחלט מתחבר לתמונה הזו היום, בהסתכלות לאחור".

לויט, שעיצבה את העטיפה, מוסיפה: "זה היה נורא מזמן ומעט מאד זכור לי. הדבר היחיד שאני זוכרת היטב זה שחלמתי את העטיפה הזו. אני בדרך כלל אהבתי לאייר את העטיפות שעיצבתי וזו היתה יוצאת דופן כי לילה אחד חלמתי ממש את העטיפה כפי שהיא וזה היה בצילום (בחלום). בבוקר התקשרתי לבת דודתי שהיא צלמת ושמה תמי פורת ושאלתי אותה אם תסכים לצלם את זה. היא הסכימה ועשתה זאת מצויין"

יוני רכטר, "התכוונות", 1979. עיצוב – מיכל לויט. צילום – תמי פרי.

Read Full Post »

קילר הלוהטת / דופקים את הלבנים, 1985

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: והפעם – פאנק ישראלי!

קילר הלוהטת היתה שם לזמן קצר. היתה, ונעלמה מן הציבור לתקופה ארוכה, מותירה אחריה אלבום נדיר להשגה ומעמד קאלט שכזה. שנים לאחר מכן, ערך סולן ומנהיג הלהקה יורם מארק-רייך מחווה מהיפות שראיתי בארץ בהיקפן לשחזור המוסיקה (כולל הוצאה מחדש של כל החומרים שאי פעם הקליטה קילר בשנות קיומה, תוך השקעה כספית גדולה בשחזור החומר הישן לפורמט דיגיטאלי) ותיעוד מאורעות הלהקה. אני ממליץ בחום, גם לאלה מכם שלא מכירים או מתחברים לסגנון, לקרוא את אחת הביוגרפיות המהנות שנכתבו על להקה ישראלית, כתובה בהרבה עניין, הומור וכנות. על הלהקה ועל העטיפה הפרובוקטיבית (כמה כאלה כבר יש לנו?), אתם מוזמנים לקרוא כאן.

במה מדובר: קילר הלוהטת היא ככל הנראה להקת הפאנק-רוק הראשונה בישראל. הלהקה הוקמה ב- 1976 על ידי יורם מארק-רייך וירון דקל, שני תיכוניסטים חיפאים בני 16. חברים רבים התחלפו בהרכב, וניתן למנות בהם את אסף מרוז (לימים המתופף של איפה הילד) ואת גיל אלון (גיטריסט להקת אתניקס, מאוחר יותר). בסיסטית הלהקה היתה מוניקה סקס, ויהלי סובול, שנמנה על מעריצי הלהקה, היה עתיד לקרוא להרכב שלו בעקבותיה.

קילר הושפעה מהגלאם-רוק הבריטי, הפאנק והרוק הכבד ויצרה לראשונה גירסה מקומית משלה לסגנונות אלה. הלהקה היתה ידועה בהופעותיה הפרועות. בהופעת ערב יום העצמאות, בבמה המרכזית בחיפה, עלו שוטרים לבמה והפסיקו את המופע בטענה שכבר אחרי חצות (מגוחך, נכון, אבל לא לשכוח שמדובר בחיפה, עיר הפועלים…). הלהקה המשיכה לנגן לצד זעקות העידוד הקהל, וגם לאחר שהמשטרה ניתקה את החשמל, המתופף המשיך להרעיש עד שגררו אותו מהבמה. מאיר לוי, קלידן הלהקה, פיתח קריירה צבאית (לימים סגן מפקד מצ"ח) ונהג להופיע בפנים צבועות ועם הגב לקהל, על מנת שלא יזהו אותו (הקהל חשב שזה גימיק).

רוני בראון, אז בכיר ב- CBS, חיבב את הלהקה וסייע להם עם הפקת הסינגל "לא רוצים לרקוד עם מירי". ב- 1985, כאשר הקים את הליקון, סיפח בראון את קילר והוציא את האוסף "דופקים את הלבנים". האלבום, שאת מילותיו ולחניו כתב מארק-רייך, כלל את הלהיטים "אני רוצה להיות ראש ממשלה", "עיר של בתולות" ו"יורדים עלייך כאסח". אז של מי התחת המסתורי שעל העטיפה?

אז ככה: ובכן, קוראים יקרים, האמת היא ש…פשוט לא יודעים. את מגי שרם, שעיצבה את העטיפה לא הצלחתי לאתר. יורם מארק רייך, סולן ומנהיג הלהקה מספר: "צר לי לאכזב אותך לגבי עטיפת 'דופקים את הלבנים'. עיצבה אותה מגי שרם ב- 1985, שמיד אחר כך עזבה את ישראל לטובת ארה"ב, ואין לי קשר איתה. כל הפרטים אצלה. קיבלתי עטיפה מוכנה. ללא הסברים".

חברי הלהקה על עטיפת דיסק הבונוס

"השאלה של מי התחת הזה תמיד עולה כשמראיינים אותנו", הוא מוסיף. "הרבה ניסיונות לפתור את התעלומה נערכו במשך שנים. היו גם שהגדירו את התחת כ"יוניסקס", כי לא ברור אם זה ישבן של בחור או בחורה".

"בהופעות המעטות שהלהקה קיימה החל מהוצאת האלבום (קיץ, 1985) ועד לפירוק הלהקה באותו קיץ, תמיד ביקשו מאיתנו להפשיל מכנסיים ולהפנות את התחת לקהל למטרות זיהוי. בהופעת הפרידה שערכנו אותו קיץ בקולנוע דן, שנחשב היה אז להיכל הרוק החשוב ביותר בישראל, עלה לבמה מעריץ משולהב, חייל במדים, עם נשק, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו לטובת הקהל, אבל היה ברור שהתחת שלו זרוע חצ'קונים, רחוק מלהיות התחת הענוג שעל העטיפה.

התחת שעל העטיפה סייע לכולנו להשיג בחורות. כאשר מעריצות תהו של מי התחת שמופיע שם. תמיד ענינו שהן מוזמנות לבדוק את הסוגייה באופן אישי, והרבה פעמים זה באמת קרה".

דופקים את הלבנים - מהדורת 2010

האלבום יצא ב- 2010 בהוצאה מחודשת (להאזנה ולרכישה בבנדקמפ) בתקליט כפול, הכולל את שירי התקליט המקורי לראשונה בדיסק, בצירוף בונוסים ושירים גנוזים. בהוצאה המחודשת של האלבום השתנה הלוגו וקיבל מראה עכשווי יותר, ונוספה גם נשיקה על התחת. המעצבת גיתית רפאל מספרת: "חשבנו יחד (יורם ואני) איך להציג אלבום שכבר יצא לפני עשרות שנים, כאשר הפעם הוא מוקלט באמצעים טכנולוגיים עדכניים ויש בו תוספת של כמה שירי בונוס. היה נדרש להעביר את המסר שמדובר באותו אלבום אבל שיש בו קריצה עכשווית. את העטיפה קיבלתי כעטיפת אלבום מודפסת, אותה סרקתי ומיקמתי בצורה כזאת ששוליה נראים על גבי הדיסק, שיהיה מובן שהעטיפה סרוקה כפי שהיא. הלוגו הישן הוחלף בלוגו חדש שההשראה אליו היתה מהלוגו המפורסם של להקת AC/DC. על התחת הוספתי נשיקה ממעריצה אלמונית שגם אחרי כל אותן שנים נשארה נאמנה. הפעם (בניגוד לתקופה שבה האלבום המקורי יצא), הדיסק הוצג בחנויות עם מדבקה שמסתירה את התחת, דבר שבאותם ימים עורר פרובוקציה".

מה עלה בגורל מוניקה סקס אתם שואלים? מוניקה סקס חיה לה בעומר באושר ובעושר עם מאיר לוי, בעלה, שהיה הקלידן של קילר.

קילר הלוהטת, "דופקים את הלבנים", 1985. עיצוב – מגי שרם. עיצוב מהדורה מחודשת – גיתית רפאל ויורם מארק-רייך.

Read Full Post »