שלמה ארצי – ירח, 1992
לפני כמה ימים יצא לי לבקר במדעטק, שזה מה שפעם מזמן קראו לו הטכנודע, או מוזיאון המדע בחיפה. יש שם אגף באחת התערוכות שעוסק בחלל, ויש שם עמדה שמנציחה את אילן רמון. בין המזוזות, דגל ישראל ושאר הפריטים האישיים שהיו לרמון (חלקם לוקטו כשברים מהאדמה ומופיעים בתערוכה) היו גם שני דיסקים. הראשון היה "שמש רטובה" של אריק איינשטיין, עם הקדשה אישית מהמנוח. השני, נטול הקדשה, היה "ירח". חלקי דיסק מנותצים היו ממוסגרים לצד העטיפה (ששרדה בשלמותה – לא יודע אם הוא לקח איתו גם את העטיפות).
מישהו היה לוקח את המוזיקה שלו לחלל על גבי דיסק לחלל היום? אני מנחש שלא. זה בטוח יותר סנטימנטלי מקובץ דיגיטלי, אבל זה גם אקסטרה מטען שאתה צריך ממש לרצות לקחת איתך באופן אקטיבי. אני מאמין שרמון ברר איתו בקפידה מה הוא מחליט לקחת איתו. כך או כך, יצא שגם שלוימלה שלנו עבר מסע ארוך אל מחוץ לאטמוספירה וחזרה. שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא.
***
בסוף שנות התשעים, ימי התיכון העליזים שלי, הצליח ארצי לנפק רצף אלבומים רעים בזה אחר זה. ואני, שטעמי המוזיקלי באותם ימים בז במרדנות למיינסטרים האיום הזה, החרמתי במשך שנים ארוכות כל מה שקשור ליוצר הזה. עברו הרבה מאוד שנים, ולקח לי זמן, אבל בסוף אפילו אני הייתי מוכן להודות שטעיתי. שההשמצה עשתה לארצי עוול. שחרצתי גורלות מוקדם מדי: יש מיינסטרים הרבה יותר נורא.
קצת אחרי ההארה הזו, הרשתי לעצמי לנסות מחדש את שלמה ארצי. ומה אתם יודעים? גיליתי כמה אלבומים נפלאים של ממש. בראשם "דרכים", "חצות" ו"גבר הולך לאיבוד" בסוף שנות השבעים, שהם חלק בלתי נפרד מפסקול חיי, ואלבומים נהדרים אחד אחד (אני מפציר בכם לתת להם האזנה הגונה!). אחרי דעיכה מסוימת, וכמה אלבומי אוסף, ו"כרטיס ללונה פארק" הכושל, ונסיעה ללוס אנג'לס וחזרה, הוציא ב- 1992 את "ירח". כמה משירי האלבום עוד יצאו בתקליט שדרים, אבל האלבום בשלמותו כבר יצא רק על גבי דיסק. הוא הפך מיד לסיפור הצלחה כביר, והנמכר ביותר של ארצי עד אותה שנה. משם ביסס את מעמדו כזמר הפופולרי בישראל, עם המגבת והקיסריות ומה שכולנו מכירים.
***
צידו האחורי של הדיסק
אין לי את "ירח" בבית. שמעתי אותו כבר מלא פעמים במרוצת השנים – לא בטוח שביוזמתי, אגב – אבל בהחלט יש בו כמה רגעים יפים. את העטיפה שלו אני כמובן מכיר. על צידה האחורי מצוין המפיק המוזיקלי (ארצי, כמובן). ואז מגיע המפיק השותף (יהודה עדר). וגם מי שעשה את ההפקה, וארבעה אנשים שעשו עיבודים. ומעצב? יוק.
עכשיו תראו. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה. ב"דרכים" למשל, גם שם לא ניתן הקרדיט למעצב (בועז כהן התייחס לזה בטור ישן נושן ומקסים כשכתב על האלבום המהולל). אני יכול לחשוב על שתי סיבות כאלה, אבל אני לא יודע מי מהן נוראה יותר. אולי יש קרדיט שמסתתר בתוך החוברת, אולי לא. תעלומה!!!
(היי! אם יש פה קוראים שאוחזים האלבום בבית – סטטיסטית אתם בטוח קיימים! – אשמח אם תציצו ותעדכנו אותי).
***
דיסקית פיוניר
במצב אחר כנראה לא הייתי טורח לספר על העטיפה הזו, אבל במוזיאון המדע שמתי לב לפרט מסוים על העטיפה שנתגלה מאוחר יותר כממש מעניין. על גבי החזית הציב המעצב(ת) המסתורי(ת) שלנו (בהנחה שהעטיפה לא בראה את עצמה יש מאין) סימון צהוב ועדין של גבר ואישה עירומים. הצמד הינו חלק מתוך מה שקרוי "דיסקית פיוניר", לוחית אלומיניום שהוצמדה לחלליות פיוניר 10 ו- 11 בראשית שנות השבעים במטרה – תחזיקו חזק – להעביר מסר מהאנושות לחייזרים תבונים שאליהם עשויות החלליות להגיע. איי שיט יו נוט.
הדיסקית מוקמה מאחורי העמודים התומכים, בכדי שלא תישחק.
שתי טיסות אלה של פיוניר היו הראשונות שהתעתדו לצאת ממערכת השמש, ולכן צורפו לחללית. את הרעיון של הדיסקית הגה קרל סייגן, אסטרונום ומרצה בהרווארד, עליה עבד עם אשתו האמנית וכן חוקר נוסף.
בצדה הימני של הדיסקית משורטטות דמויות עירומות של גבר ואישה ומאחוריהן מצוירת החללית, על מנת לתת קנה מידה שיאפשר לחוצנים לדעת את הגודל האופייני של בני האדם. בין הקווים שמציינים את גובה האישה כתוב המספר הבינארי 8, הוא גובה האישה ביחידות שנקבעו למעלה (8×21ס"מ=168ס"מ). ידו הימנית של הגבר מורמת, וזאת על מנת לסמל שפניו לשלום, אם כי הסיכוי שהמחווה תובן הוא אפסי. בכל מקרה, הרמת היד מראה שהגפיים יכולות לזוז. במקור, הדמויות החזיקו ידיים, אך הציור שונה כשהובן שהמוצא עלול לחשוב בטעות שמדובר בייצור אחד ולא בשניים. נראה שהדמויות מערביות וצבע עורן לבן, אך הציור המקורי תוכנן כך שיהיה חופשי ככל האפשר מהבחנה גזעית.
איברי המין של האישה לא מופיעים בציור ורק כף הערווה שלה מצוירת. נטען שהיות שהזמן שניתן לסייגן להכין את הדיסקית היה קצר מאוד, הוא פחד שנאס"א תפסול את השרטוט אם הוא יכיל ציור מורכב מדי של איברי המין. בפולקלור של נאס"א מסופר שהציור המקורי כלל קו קצר שמסמן את הפות, אבל הוא הוסר עקב התנגדותו של המדען הראשי של נאס"א. יש עוד כל מיני סיפורי מורשת וקונספרציה אם אתם רוצים לקרוא הלאה בעצמכם.
מסלול החללית פיוניר 10 על גבי הדיסקית.
עוד על הדיסקית מצוירת גם דיאגרמה סכימטית של מערכת השמש, בה מצויר המסלול שעברה החללית (פיוניר 11 השתמשה באותה דיסקית, אך מסלולה היה שונה – מה שהפך את הלוחית ללא מעודכנת). פלוטו מצוין בדיאגרמה ככוכב לכת למרות היותו כוכב לכת ננסי, זאת מאחר שהחללית שוגרה לפני העברת ההחלטה בשנת 2006. יש גם אלמנטים פיזיקליים נוספים על הלוחית המדברים על פליטת קרינה מאטום מימן, כמו גם על מיקום מערכת השמש ביחס לגלקסיה.
הרבה מאוד ביקורת היתה על הדיסקית, ובעיקר בטענה שנקודת מבטה אנתרופוצנטרית מדי (כלומר, זהו מסר שנכתב כאילו הוא מיועד לבני אדם) ותרבות אחרת תתקשה להבינו. תכנון המסר, ששאף לקודד כמה שיותר מידע במינימום מקום, גרם לכך שאף מדענים אנושיים שניסו לפענח אותו לא יכלו לכולו.
דווקא החלק שמובן לאדם באופן האינטואיטיבי ביותר, שרטוט מסלול החללית, יהיה מסובך ביותר לתרבות שתמצא את המסר. מאמר ב- Scientific American טוען ששימוש בחץ לציון מסלול הוא מלאכותי-אנושי, ותרבות אחרת יכולה שלא למצוא שום משמעות בסימן הזה. הלוס אנג'לס טיימס קיבל תגובות נזעמות רבות מצד קוראים שהאשימו את נאס"א בהוצאת כספי מסים אמריקאיים על שילוח דברי זימה לחלל.
"When I'm found in a million years, people will know what the score was." (Bender, Futurama S03E20, )
באחד הפרקים של Futurama נגזר על בנדר הרובוט לשייט בחלל. במהלך הריחוף הוא משרבט גירסא של הדיסקית, בה הוא רוכן מעל דמויות הגבר והאישה ומאיים עליהם. "When I'm found in a million years, people will know what the score was", הוא אומר. הדיסקית הופיעה גם בפרק של משפחת סימפסון, במסע בין כוכבים, ואם זה לא מספיק אז אפילו על עטיפת האלבום Aufheben של בריאן ג'ונסטון מאסאקר, 20 שנה אחרי שלמה שלנו.
עכשיו רק נשאר לגלות מי החביא את המעצב של העטיפה. זה החוטא שלי.
סיפור, כיסוי. 