Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for פברואר, 2013

425665_447004902014982_1575743939_n

ויין קויל, פסטיבל לולהפלוזה, שיקגו 2006

ויין קוין, פסטיבל לולהפלוזה, 2006

Wayne Coyne, סולן הפליימינג ליפס, הוא טיפוס מאוד צבעוני ומעניין למי שמכיר או שמע. הוא מתעסק בהרבה אמנות נסיונית (אם זו הטרמינולוגיה הנכונה) ומשתעשע ברעיונות שונים ומשונים. באמצע שנות התשעים יצר ארבעים קלטות אודיו שונות, והזמין בעלי רכב באשר הם להגיע לנקודת מפגש אחת. שם חילק עותקים של הקלטות, והנחה את כולם להפעיל אותן בו בזמן. המטרה היתה לייצר צליל surround חדשני, ומעל לאלף איש באו להתרשם מהמפגן. המאורע החד-פעמי הוליד אלבום שהוקלט במספר רב של ערוצי סטריאו, ונדרשו כמה וכמה מערכות אודיו פועלות בו זמנית כדי לשמוע את האלבום כפי שצריך, במלואו.

בהזדמנות אחרת, בהופעת ענק באוקלהומה, הנחה את הקהל לכוון את השעון המעורר לשעה 12:55 בלילה. בבת אחת, אלפי טלפונים צלצלו, כובו מיד מבלי משים והקהל הריע בשאגות. "Someone has a loud fucking iPhone", אמר. אלה שתי דוגמאות שנותנות תחושה קלה במי מדובר, ולפני שנמשיך, אבקשכם לצפות לרגע בסרטון הבא:

למי שהתעצל או שזמנו קצר, בסרטון מציג קוין את התהליך בו הוא יוצר פוסטר להופעה של הלהקה בפסטיבל Austin City Limits הידוע. את הפוסטר הוא יצר בדפוס רשת, אלא שהוא משתמש בדם שלו במקום בדיו אדום כפי שכל בנאדם נורמטיבי אחר היה עושה. קוין אסף כמה מבחנות דם שלקחו ממנו בחודשים שקדמו לכך, והשתמש בהן ליצירה שלו. "זה נראה לי טיפשי להקריב דם של תרנגולות או משהו, הן לא צריכות להקריב את הנוזלים החיוניים שלהן יותר מכפי שאני צריך", הוא אמר.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עכשיו, הוא נראה טיפוס די תלוש מהמציאות, אין ספק. ברמה האישית, אני בהחלט לא מתחבר לכל מה שהוא עושה. ובכל זאת, אני יכול לומר שהוא לוקח מאוד ברצינות את היצירה שלו, על אף המראה המחופף או הזרוק שהוא מנסה להקנות לה. קוין משקיע ברצינות תהומית בכל הקשור ליצירה שלו, שהיא לא רק מוזיקלית. את מרבית העטיפות והחומר הויזואלי של ההרכב הוא יצר בעצמו, ובאופן מוצלח למדי לטעמי.

ספציפית הפוסטר המדובר הינו אחד מסוגו. יחיד שאין כמותו בעולם, ושקוין השקיע בו מאוד כפי שניתן להתרשם מתבנית האיור. ויתרה מכך – הוא מיוצר מדמו שלו. גם אני עיקמתי את האף, אבל יש בזה משהו שהוא לכל הפחות מעורר מחשבה. ואם זה לא נקרא "לתת מעצמך", אז אני לא יודע מה כן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

מי שמכיר את שני קדר והיצירה שלה, ובפרט כבר שמע את האלבום האחרון (וראה את העטיפה שלו), יכול להבין למה נזכרתי בסולן הפליימינג ליפס ובפוסטר הזה. הנה יוצרת שהיא גם מוסיקאית, אבל גם מעצבת. הטכניקה בהדפסת האלבום הזה היא אותה טכניקת דפוס. כמו כן, גם הוא נוצר בעבודת יד, וגם הוא עושה שימוש באדום חזק ובולט. ונוסף על כך, קדר – כך קיבלתי את הרושם – מתייחסת אף היא ברצינות תהומית לעבודה שלה, כפי שמשתקף הן מהאלבום והן מעטיפתו. וללא צל של ספק – היא שמה את כל הלב שלה באלבום הזה.

"ניהול מצבי משבר" הוא אלבומה השני (והראשון בעברית) של שני קדר. הוא פוליטי, לא מתחנף ופונה לקהל יעד יחסית מצומצם. סער גמזו וגיא חג'ג' כתבו יפה על האלבום ותכניו, ומנקודת המבט שלי אני גם יכול להוסיף שהעטיפה שלו מאוד מאוד לטעמי. לא מעט מוסיקאים ניסו לעצב לעצמם עטיפות במרוצת השנים, ורבים מהם כשלו כשלון חרוץ (דוגמאות מהמותן: הסטון רוזסקט סטיבנס, ה- Meat Puppets ואפילו ג'ון לנון). לפעמים מדובר ביכולת ביצועית בינונית, ולעתים חסרה הדמות לנהל איתה את השיח הזה, שמסתכם בעטיפה הולמת לאלבום. כך או כך, זה בהחלט לא מובן מאליו לעצב לעצמך עטיפה.

במקרה דנן, כל הקרדיט לעיצוב ולהפקה הולך אל קדר עצמה. כל עותק שונה במקצת מהאחר ומכיל מספר סידורי שונה. האלבום עטוף באריזת קרטון שחור בחיתוך מיוחד, המודפס בדפוס משי ידני בשני צבעים (אדום ולבן), הכוללת גם פוסטר פנימי מתקפל מעניין עם מילות השירים.

jqVUlzVgVPxmH10JEdiotfoItz13WfEFxVctL5uQF7I

"העטיפה נוצרה לאחר הסיום ההקלטות ובשלבים הסופיים של המיקסים, לאחר שכבר ידעתי כיצד האלבום עומד להישמע והקונספט שלו היה לי כבר יותר ברור", מספרת קדר. "ברגע שבחרתי את השם "ניהול מצבי משבר", הבנתי שכאן נמצא החוט המקשר בין השירים. טלטלה, טראומה, פרידה, כאבים לוחצים ומתמשכים, חרדה. כולם חווים את הדברים הללו, ובשנים האחרונות עברתי באופן אישי משלב הפליאה ומהבריחה מהסבל שיש בחיים לשלב ההכרה וההתמודדות. האימאג' הגיע משם".

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

"רציתי לצור איזו התרחשות שתהיה מסתורית, אבל גם שיהיה אפשר למצוא בה נרטיב. מתוך אותה מחשבה הגיע גם הצילום הפנימי (שצילמה יעל מאירי הנהדרת, ואשר שימש כעטיפת הסינגל של "יש תרגיל"). החולצה שאני לובשת בצילום אמורה לקשר ללביאה שעל העטיפה, והשתמשתי באלמנט המנומר גם בצילומי הפרומו של האלבום, ובאלמנטים של החצים שמלווים את כל האריזה הגרפית של האלבום וההופעות. הצילום גם הוא מתאר התרחשות קצת מסוכנת שלא ברור כיצד התחילה וכיצד הסתיימה".

"השתמשתי באיור ישן (של הלביאה) שפגו זכויות היוצרים שלו, ושילבתי אותו עם אלמנטים גרפיים אחרים כדי לצור את הסיפור (או רגע מתוך סיפור). לגבי הגופנים – מכיוון שזהו אלבום ראשון בעברית שמאוד מחובר פוליטית למה שקורה פה, רציתי להשתמש בפונט עברי מאוד שיש בו אולי משהו מעט ארכאי בעטיפה. זכרתי משיעורי טיפוגרפיה את "הצבי חלול", פונט שמשתמשים בו לטקסטים שעל הקברים של חללי צה"ל, ולכן הפכתי גם את הפונט שהשתמשתי בו (שנקרא, למרבה האירוניה, "סוציאליזם") בטכניקה של אאוטליין – חלולה."

kacxVlMd9Kkec5QWyCCG5PJW45c3QCu9L2cklwmMZrA

"הייתי צריכה לנהל את כל הדבר הזה מתוך תקציב מאוד קטן של מעט כסף שחסכתי, כך שחשבתי על דרכים לייעל את ההדפסה. כשמדפיסים אלבום (או כל דבר), המחיר של העותק יורד ככל שמדפיסים כמויות גדולות יותר, ומכיוון שלא רציתי להדפיס כמויות גדולות מדי וגם שתהיה לי האופציה להדפיס עוד אם ארצה,  בחרתי באיזשהו תהליך שאף חלק שלו (למעט הדפסת הפוסטר המתקפל) לא עבר בבית דפוס פרוצץ או דיגיטלי. ההדפסה הידנית נותנת תחושה יותר חמה וביתית, וגם כך כל עטיפה יוצאת מעט אחרת. בסופו של דבר ההרפתקאה הזו לא באמת יצאה זולה יותר מעטיפה רגילה, אבל התוצאה הרבה יותר מיוחדת. בנוסף מספרתי ידנית כל עותק. זו היתה הפקה מורכבת במיוחד: קניית הניירות, ייצור התבנית לחיתוך, חיתוך, הדפסה במשי בשני צבעים, קיפול, הדפסת החוברת, הדפסת הדיסקים וההכנסה של הכל לתוך המארז. הכל נעשה ידנית בעזרת בני משפחה וחברים שהפכו לפס יצור קטן אצלי בדירה. באותה צורת מחשבה (חסכוני, אינטימי, ידני), יצרתי גם את הפוסטרים להופעה הקרובה – שבלונה ביתית, נייר עיתון קראפט, ספריי בשני צבעים, ורוקנ'רול"
קדר עמלה על הפוסטרים

קדר עמלה על הפוסטרים

"אחרי הרבה שנים של לעצב עבור אמנים אחרים, לעצב עבור עצמי (או עבור ההרכב שאני חלק ממנו, We Are Ghosts, שבקרוב מוציאים אלבום חדש שעוצב והופק באופן דומה לאלבום שלי) זה תמיד תענוג מיוחד. העובדה שאני מעצבת גרפית וגם כותבת השירים והמבצעת נותנת לי חוויה יצירתית שלמה. בעצם כשמעצבים עבור אמן אחר מנסים כל הזמן להכנס לראש שלו או שלה, להבין מאיפה הגיעו השירים, מה המסר (התוכני או האסתטי) של האלבום, ולנסות לחבר כמה שיותר בין הדברים ולדייק את התוצאה הויזואלית. הפעם ניהלתי את התהליך הזה עם עצמי בעצם. העיצוב של העטיפה עזר לי לנסח לעצמי מה עומד בלב הטקסטים שכתבתי".

כל עותק ממוספר באופן ידני

כל עותק ממוספר באופן ידני

שני קדר – "ניהול מצבי משבר", 2013. עיצוב – שני קדר. להאזנה ולרכישת האלבום; לטקסט יפה שכתבה אודות האלבום באתר הבית שלה; לפורטפוליו עיצובי ("הלא-מעודכן בעליל!"); לדף הפייסבוק.

Read Full Post »

pollyanna

בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד. בניגוד ל"עלית", באמצע רמת גן, שכנה פעם חנות תקליטים שקרויה על שם בעליה – "בנצי", והיא לא היתה מיוחדת בשום צורה שהיא. היא היתה שכונתית, והדבר המיוחד היחיד שאני יכול לספר עליה הוא שזו היתה השכונה שאני גדלתי בה. היא היתה ממוקמת ברחוב הרצל, באמצע הדרך בין הבית שלי לבית של אבידן, חבר הילדות שלי. אני לא זוכר את בנצי כאיש נחמד באופן יוצא מהרגיל. הוא בעיקר תמיד נהיה חסר סבלנות כששנינו היינו נתקעים בחנות שעות ארוכות ומדפדפים בסחורה.

ב- 1990, בנצי החזיק בחנות אלבומים בשלושה פורמטים שונים – תקליטים (בגובה הברכיים), וקסטות ודיסקים מסודרים בגובה העיניים, לסירוגין. זה היה תור הזהב של הקסטות, למרות שבהסתכלות אחורנית זה בוודאי הפורמט הגרוע מבין השלושה. היה צריך לחכות דקה או שתיים עד שמריצים אותן להתחלה. לפעמים הסליל המגנטי היה נשחק, והסאונד היתה מתעמעם ומתחרבש. תמיד היה מסובך להחזיר את העטיפה למקום בסידור הנכון סביב הקסטה. וכמובן – כל פעם שהסליל היה מסתבך, היה צריך לשחרר ולסדר אותו בחזרה עם עיפרון, בתקווה שזה יעבוד.

אבידן תמיד היה צרכן מוסיקה הרבה יותר כבד ממני. היינו נפגשים אצל בנצי לפחות פעם בשבוע, הוא היה רוכש לעצמו איזה קסטה והיינו ממשיכים אליו הביתה. היינו יושבים אצלו בחדר, ושומעים מוזיקה בטייפ דאבל קאסט שלו. זאת היתה התקופה של פנצ'ר, ושל שירים במיץ עגבניות של מתי כספי, וטאטו, וגם של פוליאנה פרנק. אבידן קנה אותו בגלל "זיוה", שהיה סוג של להיט עם מילים מאוד מצחיקות. היינו שרים בקול יחד עם הבסיסט שבי עוזיאל, שצעק ברקע: "זיוה!". חוץ מזה אני לא חושב שהבנתי כלום ממה שהלך שם באלבום הזה, שהיו לו טקסטים נורא מוזרים על סקס, מלחמה, יחסים חד-מיניים ושאר דברים שילדים בכיתה ד' לא מבינים בהם מאומה.

כשגדלנו, עברנו לקנות ב"פיקדילי" בקניון איילון, ואז כבר במגוון החנויות שתל אביב הציעה. אין לי מושג אם החנות של בנצי עדיין קיימת בכלל, למרות שהסיכויים לא משחקים לטובתה לאור מגמות השוק. אבידן הפך להיות אספן תקליטים כבד, עם התמחות בישראלים נדירים ובפסיכדליה ופרוג ממקומות שכוחים בעולם, ועובד כבר כמה שנים ב"חור בשחור". את "אין לבחור" של פוליאנה פרנק לא שמעתי במשך כמעט 20 שנה, אבל בפעם הבאה שחזרתי אליו, התייחסתי אליו אחרת. היה בו הרבה מעבר לשיר קאלט על בחורה עם שם של מחלה. האלבום די פרוע וחסר מסגרת, אבל עם אמירה חזקה ומבט ביקורתי על החיים ועלינו כחברה. לטעמי, הוא גם הניח את התשתית ליצירה של הבילויים, המכשפות ושאר מוסיקאים שנמצאים בתפר בין שתי הלהקות. ועל אף האמור, בשבילי הוא אותה קסטה, עם ציור של מטאטא על העטיפה, ותמימות של ילד בכיתה ד'.

"זיוה", ה-להיט. 1990, עד פופ. שווה לראות ולו בשביל קוטנר שמאבד את זה ב- 15 השניות האחרונות.

פוליאנה פרנק נקראת בעקבות הֵלְחֶם של הדמות הספרותית פוליאנה, בצירוף עם דמותה של אנה פרנק. אחרי תקליט ראשון מחתרתי ("חיה מתה בארון", 1989) שמכר המון עותקים במפתיע, עזבה הסולנית שרון בן-עזר (אליוט) לאמסטרדם. כשחזרה, הקליטה כמה שירים עם אחיה רב הפעלים רזי בן-עזר וחברי הילדות שלהם עמי לוי ושבי עוזיאל. האלבום כלל כמה שירים בעברית וכמה באנגלית, ובניגוד לקודמו הוקלט באולפן מסודר. "זיוה" הפך ללהיט מטורף, והאלבום זכה להצלחה מפתיעה.

"העטיפה הזו נעשתה באופן אחר מכל העטיפות שעשיתי לפני כן, ומכל אלה שעשיתי לאחר מכן", מספר המעצב תמיר להב-רדלמסר (אתר, ויקיפדיה). במרוצת השנים עסק (ועודנו עוסק) בעיצוב עטיפות ספרים ובצילום אמנותי, וכן בעיצוב עטיפות אלבומים לפוליקר, שלמה ארצי, משינה, אריק סיני, יגאל בשן, נתן כהן, משינה, אילן וירצברג ורבים וטובים אחרים. "כל העיצוב נעשה בהתכתבות, מכיוון שאליוט גרה אז בחו"ל. זה כמובן היה לפני עידן האינטרנט והפידיאפים והכל. אני הייתי מעביר לחברת התקליטים, הם היו שולחים לה בדואר, והיא היתה מתקשרת ומעירה הערות בטלפון".

עטיפת "חיה מתה בארון", 1989, שהוקלט כולו בסלון של רזי בן-עזר בשינקין בטייפ ארבעה ערוצים.

עטיפת "חיה מתה בארון", 1989, שהוקלט כולו בסלון של רזי בן-עזר בשינקין בטייפ ארבעה ערוצים.

רזי בן עזר, הקלידן, המפיק ואחיה של אליוט מספר: "למיטב זכרוני, מהרגע שתמיר נבחר להיות המעצב, ניתנו לו הנחיות כלליות, אבל גם ניתנה לו די יד חופשית לעשות מה שטוב בעיניו. צורת העבודה הזו התאימה לרוח של פוליאנה, לרוח שבה נעשה האלבום: לתת לאינדיבידואלים המעורבים להביע את האמירה שלהם, להתבשל עם מה שהם רוצים להציע לאלבום, ואז להציג את זה לאישור".

"תמיד הרגשנו, שאמנות אינה תוצר של החלטות ועדה. גם השירים באלבום נוצרו כך. לכל שיר יש יוצר אחד, רובם נוצרו על ידי אליוט, אבל חלקם על ידי עמי [לוי] ושבי [עוזיאל], ובכל שיר, כמובן שהיו תרומות ושיפורים מצד שאר חברי הלהקה, אבל בתמונה הכללית: כל שיר הוקלט ברוחו של מי שכתב אותו. "זיוה", לדוגמה, נכתב על ידי עמי, הוא לימד אותנו שנים קודם איך לנגן אותו, אילו קולות רקע והדגשות ומקצב הולכים עם השיר- וכך הוא הוקלט. אותו דבר קרה עם השירים של שבי ואליוט".

"אז אם חוזרים לעטיפה", בן-עזר ממשיך, "בלי לדבר הרבה בינינו, היה די ברור שאם תמיר הוא המעצב המתאים לאלבום, פשוט ניתן לו לעשות את מה שהוא עושה, ואם זה יתאים- כך זה נועד להיות. למיטב זכרוני לא היו שום סבבים של תיקונים ושיפורים והצעות ו'אולי תנסה ככה ואולי תחליף רק את הפונט'. אני חושב שגם היה ברור מאליו בקרב חברי הלהקה, עוד לפני שתמיר נכנס לתמונה, מה אנחנו לא רוצים על העטיפה: היה ברור שאנחנו לא רוצים צילום מבוים שלנו, עם תלבושות ולוקיישן ו'ארט דירקשן'. זה היה כל כך לא אנחנו".

"זה היה one shot, בגדול", מספר להב-רדלמסר. "אולי העבודה הכי קלה שעשיתי. בדרך כלל המוסיקאי מתערב, לכל אחד יש מה להגיד. פה זה פשוט לא קרה. והאמת? אני לא חושב שזה בגלל המרחק הפיזי. בנוגע לקצה המטאטא – אין לי שום זכרון  שמדובר בשורה משיר כלשהו או משהו. בספרות הילדים של פעם, חשבו שהילדים לא מבינים כלום והיו מאיירים ישירות מה שכתוב. היום האיור הוא כבר אלמנט משלים, פרשני. גם המטאטא על עטיפת האלבום הוא כזה. הוא אינו אילוסטרציה מפורשת לטקסט".

את העטיפה יצר להב-רדלמסר  באמצעות תחריט לינולאום. הוא שמע את הקסטה פעם אחת בלבד (כשלא הכיר אותם קודם לכן), ניגש למגירה והוציא ממנו לינולאום, ויצר תחריט. "זה כמו חותמת – חורטים, מורחים צבע, שמים נייר ומצמידים", הוא מסביר. ואילו בן עזר משלים: "בדיעבד, הבחירה ללכת על תחריט, על משהו שהוא יותר "אמנות קלאסית", היתה כל כך נכונה, כי זה גם עוזר לה להיות רלוונטית במבחן הזמן, לא מתיישנת, כל כך ההיפך מלמשל עטיפה עם צילום של הלהקה, עם בגדים ותסרוקות וסטייל של התקופה, שהיום היה נראה אנכרוניסטי במקרה הטוב ונלעג במקרה הרע".

עטיפת הקסטה הראשונה, "חיה מתה בארון".

עטיפת הקסטה הראשונה, "חיה מתה בארון".

"אני לא יודע אם תמיר עשה זו בכוונה, אבל בעיני יש בהחלט התכתבות והתאמה והמשך רעיוני לעטיפת הקסטה שקדמה ל'אין לבחור', 'חיה ומתה בארון'. מה שתמיר יצר נראה לי כהמשך טבעי. לי אישית, המטאטא המעופף מזכיר את המכשפה זרש, אחת הדמויות האהובות עלי מהקומיקס של פופאי בילדותי שכמו כל המכשפות, רכבה על מטאטא".

עטיפת האלבום נצבעה בסגול, עקב הזיקה ליחסים לסביים (בדומה לורוד אצל הגברים). השינוי היחיד שהגיע מצד הלהקה נוגע לשינוי באות A. אליוט מסבירה: "הסמל הנקבי על ה- A של האנרכיה הוא סמל מקובל שלא אני המצאתי לאנרכו-פמיניזם, תנועה שמחברת אנרכיזם ופמיניזם. [בנוסף על מה שרזי כבר הסביר,] גם אני ידעתי מיד שזאת ה-עטיפה. קצה המטאטא שמרחף בשמיים רימז על הכל: מכשפות, תעוזה נשית, תעופה, חיים מחוץ לנורמה, כיף, וכמו שרזי אמר יפה – קלאסיקה שאינה קשורה לטרנד או תקופה".

Dykes and the Holy War, מהשירים החביבים עליי באלבום.

לפני שנתיים וחצי ציינה הלהקה עשרים שנה לאותו אלבום, ועמלה על מופע חגיגי לציון יציאת האלבום. לטובת האירוע, הוכנו מחדש פוסטרים עם האימאג' שעל העטיפה. "כל הזמן הזה שמרתי אצלי את הגלופה המקורית", מספר להב-רדלמסר בהתלהבות. "מכשעלה הצורך, לא נסרקה העטיפה המקורית והוגדלה – נעזרתי בה ובעצם יצירתי שוב את העטיפה מחדש, ושחזרתי אותה כפי שהיתה".

"הגרפיקה שהוא יצר", מסכם רזי בן-עזר, "האייקון של המטאטא המעופף, הפך לכל כך מזוהה עם האלבום והלהקה, שכשהתכוננו עשרים שנה אחר כך להופעות האיחוד ב-2010, היה ברור מאליו שהפוסטרים של ההופעה יהיו מבוססים על העיצוב של תמיר". ואילו להב-רדלמסר מסיים: " אולי זה קשור לטכניקה, שהיתה נכונה וקיימת גם במאה ה- 19. יש עבודות שהתיישנו, אולם את זו אני אוהב היום כפי שאהבתי אז".

—————————————————–

לקריאה נוספת, אני ממליץ על טור יפה שכתבה אליוט עצמה למעריב ב- 2010 (לקראת האיחוד של הלהקה לציון עשרים שנה לאלבום), ועל טור מופלא שכתב רזי בן-עזר דווקא על הקלטת הקסטה הראשונה "חיה מתה בארון".

פוליאנה פרנק – "אין לבחור", 1990. עיצוב עטיפה – תמיר להב-רדלמסר.

Read Full Post »

punchcover2

בקישור לדף הבנדקמפ של האלבום, יש אימאג' ייעודי לכל שיר ושיר, בעוד שבפריסת הדיסק זה לא קיים. למה זה?

"רצינו את זה יותר מהודק ולפנים, אז ככה 🙂"

זאת התשובה שקיבלתי מיוסי בבליקי, סולן פונץ', כלשונה. אני מודה שקיוויתי לשמוע תשובה קצת יותר ממוקדת, אבל גם בלי לשים את האצבע במקום הנכון, עצם המעשה הוא ראוי לציון. אני אנסה לפרט קצת מה סיקרן אותי ומאיפה הגיעה השאלה –

עבודה של אילה טל לסינגל "בלילה ההוא התעוררנו".

עבודה של אילה טל לסינגל "בלילה ההוא התעוררנו".

עם כל הצער שבדבר, הפורמט של עטיפות תקליטים הולך וגווע. זה עשוי לקחת עוד כמה שנים, אבל גם ככה כולם מזמן כבר שומעים כמעט ורק בדיגיטל. מה שפעם עטף ויניל גדול, הפך לעטיפה של דיסק קטן בהרבה. דוד טרטקובר, מעצב העטיפות החשוב ביותר שפעל כאן עד היום אני מניח, סיפר פעם בראיון שהוא הפסיק לעצב כשהעולם עבר לדיסקים, כי הפורמט קטן לו מדי. המעצבים שלא אמרו נואש התאימו את עצמם למסגרת החדשה, ונאלצו לעבוד כעת באופן ממוקד, מפוקס וחד הרבה יותר. השטח קטן בהרבה, ויש להיות ברורים יותר מבעבר. מתוך אילוצים אלה נולד לו מימד העומק. פתאום צצו להם מארזים מפוארים בתלת מימד, שפתחו כיוון שעד כה לא נוצל כמעט בכלל. קופסאות בשלל צורות, מידות ומבנים הגיחו לעולם. האם דעיכת התקליט בהכרח הולידה משהו רע? אני לא חושב.

אחר כך העולם עבר לשמוע בקבצים. הספירה לאחור כבר החלה, וזה באמת רק עניין של זמן. העטיפה כפי שאנחנו מכירים אותה היום נמצאת בתהליכי גסיסה. ויודעים מה? אני רק קצת עצוב מזה. בעיקר כי זה לא אומר שהקשר בין מוזיקה לויז'ואל ייעלם. הוא פשוט משנה צורה ופורמט, וזה שינוי שאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו ולקבל אותו בהבנה.

בחזרה לפונץ'. בדף הבנדקמפ של האלבום יש אימאג' שונה לכל שיר, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. כל אימאג' הולך יד ביד עם השיר אותו הוא מלווה, ולאו דווקא כחלק מאיזשהו מאגד ברור. אין פונטים אחידים בכל השירים, ולו מהסיבה הפשוטה שלא צריך. תחשבו על זה רגע – כל שיר יכול לעמוד בפני עצמו (לשם גם הרגלי השמיעה שלנו הולכים בעידן האונלייני\דיגיטלי). אולי הגודל הפיזי קטן (או עבר לפיקסלים), אבל זה עוד סממן למרחב פתרון עיצובי שנפרש לפנינו. בעטיפה המודפסת זה פשוט לא יכול להתקיים. יותר ויותר מעצבים עמלים בימים אלה על מיני-אתרים, על דפי לינקטון ופטיפון וסינגלים ברשת, על עיצוב דפי בנדקמפ. בכלל צץ לו מקצוע של מעצבי UI/UX בעידן הדיגיטלי אונלייני שלנו.

עבודה של אילה טל

עבודה של אילה טל

השינוי מתרחש, ויוצר מרחב הזדמנויות חדש להענקת מימד ויזואלי למוזיקה שאנחנו שומעים. העולם הלך לדיגיטל, ושם נמצאים האתגרים העיצוביים היום. במקום לשקוע ביגון על מות התקליט\דיסק\משהו (ויסלח לי מר טרטקובר, שאני באמת מעריץ את העשייה שלו), למעצבים יש היום מקום לחקור, לנסות ולפתוח את המרחבים העיצוביים שבהם הם יכולים לעבוד. אז אמנם לא קיבלתי את התשובה הפרטנית שקיוויתי בתוך תוכי לשמוע מכבודו בבליקי,  אבל זה בהחלט מעיד על השינוי שמתרחש לנו בין האצבעות בלי שאולי שמתם לב.

אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, שווה להתחיל לדבר על איך העטיפה הזו נולדה, וזה ממש לא קרה באופן הקלאסי המקובל. בטרם יצא האלבום, היתה כוונה לשחרר את הסינגל "סופשבוע בעיר המורעלת" לאוויר העולם. בבליקי מספר: "בתי נועה הציעה עטיפה לסינגל החדש שלנו "סופשבוע בעיר המורעלת" [איור של] פיצה בחלל, ואני אמרתי – אין סיכוי שהם ייקחו את זה. אבל אולי אם נעשה תחרות עטיפות… אולי זה בכל זאת יבלוט על רקע השאר…". כך יצאה הלהקה במכרז על עיצוב עטיפה לסינגל, בהתבסס על שמו ומילות השיר. הפרס לזוכה – כניסה חינם לכל הופעות הלהקה בשנה הקרובה (לקריאה נוספת – כאן).

עטיפת "סופשבוע בעיר המורעלת" של אילה טל, שזכתה בתחרות.

עטיפת "סופשבוע בעיר המורעלת" של אילה טל, שזכתה בתחרות.

מי שזכתה בתחרות היא מאיירת נהדרת בשם אילה טל, בוגרת המסלול לאיור משנקר מ- 2005, ושעבדה במאיירת הבית של דה מרקר בחמש השנים האחרונות. טל מספרת: "את פונץ' אני אוהבת מאוד מאוד מאוד כבר הרבה מאוד שנים, אני מעריכה אותם בכל כך הרבה רמות ומישורים שקשה להסביר. מוסיקה היא חלק מאוד גדול מהעולם של האהבות שלי, והחיבור בין אימאג' טוב לשיר טוב הוא אחד הדברים החזקים שיש. בשניה שראיתי שיש את התחרות הזו, היה לי ברור שאני הולכת על זה, והלוואי הלוואי הלוואי שאיור שלי ילך יד ביד עם שיר שלהם. חיבורים כאלה יש להם אחר כך חיי נצח משותפים יחד, וזו זכות גדולה מאוד להביא חלק לתוך הנישואים האלה של שיר ותמונה".

"זה היה מוזר לעבוד הפוך, כי בדרך כלל אצלי שיר שאני מקשיבה לו מביא לי את ההרגשה של האיור, ואיך תאייר שיר שלא שמעת אותו בכלל? אבל חלק מהקסם של פונץ' הוא שהמילים שלהן מדברות עמוק גם כשקוראים אותן, ועם זה הלכתי. איפהשהו בדרך די בהתחלה צמחה חברות מופלאה מחיבור של שני העולמות של בועז כהן ושלי, ובועז בכחותיו הבלתי נלאים יזם והפיק לי את התערוכה הראשונה שלי, שגם את הטקסטים שליוו אותה הוא הביא". ואילו בבליקי מוסיף: "ברור שמדובר במידע לא שלם. אתה אמור לדמיין את המוסיקה כשאתה מעצב, שזה הרבה יותר טוב ופותח לדמיין מלשמוע את המוסיקה. אתה עלול לטעות. שזה כל הכיף כאן. אבל אני חייב לומר שמאה אחוז עטיפות שקיבלנו קלעו לגמרי למוסיקה שהם לא שמעו. זה מעניין".

עטיפת האלבום האחרון של counting crows, שעוצבה גם היא במסגרת תחרות עיצוב.

עטיפת האלבום האחרון של counting crows, שעוצבה גם היא במסגרת תחרות עיצוב.

להקת counting crows (שבוודאי זכורה לכם מהשיר Mr. Jones השחוק, ואולי גם מ- A Long Decemeber שאני אישית מאוד, מאוד אוהב) יצאה בתחרות דומה לעיצוב עטיפה לאלבום על סמך שמו בלבד, והתוצאה היתה שטחית בדיוק כמו כמות הידע שהיה למשתתפים בתחרות. החיבור של טל לטקסטים, לצד ההיכרות ארוכה השנים שלה על החומרים של הלהקה הולידה קולאז' מעניין מאוד, שגם צד את עיניהם של חברי הלהקה. לא רק שעבודתה של טל נבחרה לעטר את הסינגל, היא גם המשיכה לעצב קולאז'ים ולעבוד איתם ביחד על העטיפה לאלבום כולו.

בבליקי ממשיך: "אילה הגיעה עם ציור לשיר. מאוד מאוד אהבנו. אבל היה חסר לנו עדיין האימאג' שיעטוף את כל הרעיון של "רמז לעתיד" , השירים והלהקה. ואז בערב אחד בועז כהן, דנה בקר ואני נזכרנו בתמונה מתוך התערוכה שבועז הפיק לאילה. וזה היה פשוט ברור כל כך. שזה אפילו ייתר את הצורך בחוברת מילים בלה בלה בלה". וטל ממשיכה: "איכשהו ובאופן כנראה טבעי האימגא'ים שיוסי ודנה ובועז התחברו אליהם, הם אימג'ים מהתערוכה, (האייל, העטיפה והספינה ששטה באוויר מעל הים) והם אלה שישר הלכו לאלבום. קיבלתי בעצם יד חופשית לגמרי, יוסי שלח לי את הטקסטים היפהפים שלו ואני החזרתי לו ולהם קולאז'ים, ככה פשוט זה היה. חלק כבר היו מהתערוכה והתאימו, וחלק הכנתי במיוחד לכל שיר, כל דבר הלך למקום שלו. מבחינתי הרגשתי שזה כמו ללכת על מים איתם, הכל היה חלק כל כך ופשוט כל כך ובהבנה וכבוד הערכה הכי מוחלטים שיש".

הלוגו החדש, שיצרה איילת מוהר.

הלוגו החדש, שיצרה איילת מוהר.

את הלוגו של פונץ' ואת הקליגרפיה לסינגל "כשהאהבה תחזור" יצרה איילת מוהר. זו עבודתה השנייה עם פונץ' אחרי אלבום ההופעה "חור בשמיים כחולים" מ- 2010, עליה עבדה עם דור כהן שהופקד על העיצוב שלה ("שם התבקשתי לעשות "תרגום" לדפי הפלייליסט שבבליקי נוהג לכתוב לפני ההופעות ולהדביק על הבמה ליד המגברים – הוספתי אפילו את המגן דוד שהוא נוהג לצייר על כל דף כזה, תמיד", היא מספרת). מוהר מסבירה קצת על העבודה באלבום הנוכחי:

"קליגרפיה בד"כ באה לידי ביטוי בשני תחומים: יש את הכתיבה בפונטים מסורתיים (סגנונות שמשתמשים בהם בעיקר לתעודות רשמיות, כמו דיפלומות וכו') ויש פונטים שהם פונטים אישיים שלי וכתב היד שלי, ששמישים יותר כשאני עושה עבודות לאירועים אישיים ועבודות כמו זו). כמובן שבמקרה של האלבום של פונץ' הנטייה הברורה הייתה לשימוש בפונטים שלי (ולא בפונטים מסורתיים) בכתב היד שלי בסגנונות שונים, כי הטקסטים באלבום נכתבו כסוג של יומן אישי של אדם שמנסה לתאר את החיים סביבו ולנחש מה צופן העתיד (כך, לפחות, אני חוויתי את הטקסטים של בבליקי)".

קליגרפיה של איילת מוהר לסינגל של "כשהאהבה תחזור"

קליגרפיה של איילת מוהר לסינגל של "כשהאהבה תחזור"

"מבחינתי, לכל שיר יש פונט אחר. בהמשך לגישת 'היומן האישי', יש ימים שכתב היד שלך יוצא עקום לחלוטין ויש ימים שהוא מהיר ומחובר וזורם. במקרה של עבודה בסגנון כזה שיש בה מקום גם לביטוי עצמי, מה שעומד לנגד עיניי זה השילוב בין האיורים של אילה טל למילים של בבליקי, תחושה אישית שבאה לידי ביטוי בתרגום קליגרפי לטקסט, כמו שאילה תרגמה את המילים לאיורים. אז בצד שלי של העבודה, זה יכול להיות פונט עגול אבל מסודר יותר כמו בסינגל "כשהאהבה תחזור" וזה יכול להיות פונט שייכתב במכחול דק מאוד, בסגנון יפני, לשיר כמו "פיל" וכו' וכו'".

"לגבי הלוגו – היו ללוגו 12 סקיצות. לי היה בראש לוגו קצת מתוחכם (ללהקה בגילגולה הנוכחי לא היה לוגו קבוע וזו היתה הזדמנות לקבע פה לוגו מרשים). אבל הבקשה היחידה של בבליקי והלהקה הייתה שהלוגו יהיה ברור, לא מצועצע ולא מתוחכם מדי, והלהקה בחרה את הלוגו הנקי והעגול. בסופו של דבר, המשקל הרציני יותר בדיסק הזה היה על האיורים ופחות על הלוגו. הוא פשוט צריך היה להיות ברור ונקי מספיק כדי שאפשר יהיה לזהות אותו בנקל בכל פרסום מטעם הלהקה, הכי פשוט והכי בסיסי, עגול כמו ירח שתלוי מעל". מי שהשלימה את עבודת העיצוב הגרפי היא ריקי מוספי, ש"הכניסה את כל מסת התוכן הזו לפורמט הכה רזה וגמדי של הדיסק", לדברי בבליקי.

"אנחנו עדיין חולמים להרים אתר עם השירים, הציורים של אילה והקליגרפיה של איילת", מסכם בבליקי. "זו לטעמי תהיה המהדורה המנצחת של הפרויקט כולו". עוד מישהו צריך הוכחה שעברנו לדיגיטל?

זה כנראה השיר החביב עליי באלבום, והאימאג' הנלווה מתאים לו בול.

זה כנראה השיר החביב עליי באלבום, והאימאג' הנלווה מתאים לו בול.

פונץ' – "רמז לעתיד", 2013. איור עטיפה וחוברת – אילה טל. קליגרפיה ולוגו – איילת מוהר. עיצוב גרפי – ריקי מוספי. להאזנה ולרכישה של האלבום.

—————————————

רגע לפני שמסיימים – מסתבר ששכחתי לגמרי, אבל השבוע מלאו שנתיים לבלוג היקר שלי. בשנה שעברה הייתי קצת פחות חאפר, ולמי שהצטרף בחודשים האחרונים מוזמן לקרוא על איך "סיפור, כיסוי" נולד בכלל. הרבה תוכן כבר התמלא כאן מאז שנולד, ויש עוד הרבה מה להגיד שטרם נאמר. לעוד הרבה שנים טובות ומוצלחות של עטיפות (או איזה פורמט שלא יהיה שיוליד יום), ותודה לכל מי שקורא ועוקב!

Read Full Post »