Wayne Coyne, סולן הפליימינג ליפס, הוא טיפוס מאוד צבעוני ומעניין למי שמכיר או שמע. הוא מתעסק בהרבה אמנות נסיונית (אם זו הטרמינולוגיה הנכונה) ומשתעשע ברעיונות שונים ומשונים. באמצע שנות התשעים יצר ארבעים קלטות אודיו שונות, והזמין בעלי רכב באשר הם להגיע לנקודת מפגש אחת. שם חילק עותקים של הקלטות, והנחה את כולם להפעיל אותן בו בזמן. המטרה היתה לייצר צליל surround חדשני, ומעל לאלף איש באו להתרשם מהמפגן. המאורע החד-פעמי הוליד אלבום שהוקלט במספר רב של ערוצי סטריאו, ונדרשו כמה וכמה מערכות אודיו פועלות בו זמנית כדי לשמוע את האלבום כפי שצריך, במלואו.
בהזדמנות אחרת, בהופעת ענק באוקלהומה, הנחה את הקהל לכוון את השעון המעורר לשעה 12:55 בלילה. בבת אחת, אלפי טלפונים צלצלו, כובו מיד מבלי משים והקהל הריע בשאגות. "Someone has a loud fucking iPhone", אמר. אלה שתי דוגמאות שנותנות תחושה קלה במי מדובר, ולפני שנמשיך, אבקשכם לצפות לרגע בסרטון הבא:
למי שהתעצל או שזמנו קצר, בסרטון מציג קוין את התהליך בו הוא יוצר פוסטר להופעה של הלהקה בפסטיבל Austin City Limits הידוע. את הפוסטר הוא יצר בדפוס רשת, אלא שהוא משתמש בדם שלו במקום בדיו אדום כפי שכל בנאדם נורמטיבי אחר היה עושה. קוין אסף כמה מבחנות דם שלקחו ממנו בחודשים שקדמו לכך, והשתמש בהן ליצירה שלו. "זה נראה לי טיפשי להקריב דם של תרנגולות או משהו, הן לא צריכות להקריב את הנוזלים החיוניים שלהן יותר מכפי שאני צריך", הוא אמר.
עכשיו, הוא נראה טיפוס די תלוש מהמציאות, אין ספק. ברמה האישית, אני בהחלט לא מתחבר לכל מה שהוא עושה. ובכל זאת, אני יכול לומר שהוא לוקח מאוד ברצינות את היצירה שלו, על אף המראה המחופף או הזרוק שהוא מנסה להקנות לה. קוין משקיע ברצינות תהומית בכל הקשור ליצירה שלו, שהיא לא רק מוזיקלית. את מרבית העטיפות והחומר הויזואלי של ההרכב הוא יצר בעצמו, ובאופן מוצלח למדי לטעמי.
ספציפית הפוסטר המדובר הינו אחד מסוגו. יחיד שאין כמותו בעולם, ושקוין השקיע בו מאוד כפי שניתן להתרשם מתבנית האיור. ויתרה מכך – הוא מיוצר מדמו שלו. גם אני עיקמתי את האף, אבל יש בזה משהו שהוא לכל הפחות מעורר מחשבה. ואם זה לא נקרא "לתת מעצמך", אז אני לא יודע מה כן.
מי שמכיר את שני קדר והיצירה שלה, ובפרט כבר שמע את האלבום האחרון (וראה את העטיפה שלו), יכול להבין למה נזכרתי בסולן הפליימינג ליפס ובפוסטר הזה. הנה יוצרת שהיא גם מוסיקאית, אבל גם מעצבת. הטכניקה בהדפסת האלבום הזה היא אותה טכניקת דפוס. כמו כן, גם הוא נוצר בעבודת יד, וגם הוא עושה שימוש באדום חזק ובולט. ונוסף על כך, קדר – כך קיבלתי את הרושם – מתייחסת אף היא ברצינות תהומית לעבודה שלה, כפי שמשתקף הן מהאלבום והן מעטיפתו. וללא צל של ספק – היא שמה את כל הלב שלה באלבום הזה.
"ניהול מצבי משבר" הוא אלבומה השני (והראשון בעברית) של שני קדר. הוא פוליטי, לא מתחנף ופונה לקהל יעד יחסית מצומצם. סער גמזו וגיא חג'ג' כתבו יפה על האלבום ותכניו, ומנקודת המבט שלי אני גם יכול להוסיף שהעטיפה שלו מאוד מאוד לטעמי. לא מעט מוסיקאים ניסו לעצב לעצמם עטיפות במרוצת השנים, ורבים מהם כשלו כשלון חרוץ (דוגמאות מהמותן: הסטון רוזס, קט סטיבנס, ה- Meat Puppets ואפילו ג'ון לנון). לפעמים מדובר ביכולת ביצועית בינונית, ולעתים חסרה הדמות לנהל איתה את השיח הזה, שמסתכם בעטיפה הולמת לאלבום. כך או כך, זה בהחלט לא מובן מאליו לעצב לעצמך עטיפה.
במקרה דנן, כל הקרדיט לעיצוב ולהפקה הולך אל קדר עצמה. כל עותק שונה במקצת מהאחר ומכיל מספר סידורי שונה. האלבום עטוף באריזת קרטון שחור בחיתוך מיוחד, המודפס בדפוס משי ידני בשני צבעים (אדום ולבן), הכוללת גם פוסטר פנימי מתקפל מעניין עם מילות השירים.
"העטיפה נוצרה לאחר הסיום ההקלטות ובשלבים הסופיים של המיקסים, לאחר שכבר ידעתי כיצד האלבום עומד להישמע והקונספט שלו היה לי כבר יותר ברור", מספרת קדר. "ברגע שבחרתי את השם "ניהול מצבי משבר", הבנתי שכאן נמצא החוט המקשר בין השירים. טלטלה, טראומה, פרידה, כאבים לוחצים ומתמשכים, חרדה. כולם חווים את הדברים הללו, ובשנים האחרונות עברתי באופן אישי משלב הפליאה ומהבריחה מהסבל שיש בחיים לשלב ההכרה וההתמודדות. האימאג' הגיע משם".
"רציתי לצור איזו התרחשות שתהיה מסתורית, אבל גם שיהיה אפשר למצוא בה נרטיב. מתוך אותה מחשבה הגיע גם הצילום הפנימי (שצילמה יעל מאירי הנהדרת, ואשר שימש כעטיפת הסינגל של "יש תרגיל"). החולצה שאני לובשת בצילום אמורה לקשר ללביאה שעל העטיפה, והשתמשתי באלמנט המנומר גם בצילומי הפרומו של האלבום, ובאלמנטים של החצים שמלווים את כל האריזה הגרפית של האלבום וההופעות. הצילום גם הוא מתאר התרחשות קצת מסוכנת שלא ברור כיצד התחילה וכיצד הסתיימה".
"השתמשתי באיור ישן (של הלביאה) שפגו זכויות היוצרים שלו, ושילבתי אותו עם אלמנטים גרפיים אחרים כדי לצור את הסיפור (או רגע מתוך סיפור). לגבי הגופנים – מכיוון שזהו אלבום ראשון בעברית שמאוד מחובר פוליטית למה שקורה פה, רציתי להשתמש בפונט עברי מאוד שיש בו אולי משהו מעט ארכאי בעטיפה. זכרתי משיעורי טיפוגרפיה את "הצבי חלול", פונט שמשתמשים בו לטקסטים שעל הקברים של חללי צה"ל, ולכן הפכתי גם את הפונט שהשתמשתי בו (שנקרא, למרבה האירוניה, "סוציאליזם") בטכניקה של אאוטליין – חלולה."
"אחרי הרבה שנים של לעצב עבור אמנים אחרים, לעצב עבור עצמי (או עבור ההרכב שאני חלק ממנו, We Are Ghosts, שבקרוב מוציאים אלבום חדש שעוצב והופק באופן דומה לאלבום שלי) זה תמיד תענוג מיוחד. העובדה שאני מעצבת גרפית וגם כותבת השירים והמבצעת נותנת לי חוויה יצירתית שלמה. בעצם כשמעצבים עבור אמן אחר מנסים כל הזמן להכנס לראש שלו או שלה, להבין מאיפה הגיעו השירים, מה המסר (התוכני או האסתטי) של האלבום, ולנסות לחבר כמה שיותר בין הדברים ולדייק את התוצאה הויזואלית. הפעם ניהלתי את התהליך הזה עם עצמי בעצם. העיצוב של העטיפה עזר לי לנסח לעצמי מה עומד בלב הטקסטים שכתבתי".
שני קדר – "ניהול מצבי משבר", 2013. עיצוב – שני קדר. להאזנה ולרכישת האלבום; לטקסט יפה שכתבה אודות האלבום באתר הבית שלה; לפורטפוליו עיצובי ("הלא-מעודכן בעליל!"); לדף הפייסבוק.
[…] מרתק ב"סיפור כיסוי" היא מספרת לעופר שדמי על תהליך יצירת עטיפת האלבום, כאמנית שהיא גם מעצבת גרפית במקצועה: "אחרי הרבה שנים […]
[…] שלה כבר הופיעו כאן כבר בעבר (עמית ארז, יאיר יונה ושל אלבומה שלה), והיא באמת עושה יופי של דברים. בין היתר גם את עטיפת […]
[…] בעבודת יד ע"י שני קדר עצמה (שהיא גם מעצבת). הבלוג "סיפור, כיסוי" הקדיש פוסט שלם לעיצוב האלבום הזה. 500 עותקים כאלה בהדפסה ידנית יצאו לאור, כל אחד מהם […]