מטרופולין - הסליל, 2007
"חיות קטנות בתוך ערים גדולות
מתרוצצות,
הן משלמות מחיר
הן לא מבינות
הכל בגלל שבאנו לכאן
רק שלא אשמע קולות
בתוך הראש
ולא יהיו פחדים לא מובנים,
שלא אפול לרחוב עייף מול כולם."
מתוך "אל תלכי", מילים עופר מאירי
קודם כל: שימו פליי (איפה הקליפ הזה צולם? מסקרן)
דבר העורך:
לטוב ולרע, אחד הדברים שמאפיינים את כתיבתו של קוטנר, הוא שהוא כותב רק על מי שהוא אוהב (אני נתקלתי בזה לראשונה בסאגה שהיתה סביב היעלבותו של שלמה ארצי על שלא אוזכר כלל בסדרה "סוף עונת התפוזים"). אם אתה לא אוהב משהו, למה לקטול ולהשמיץ? אני בטוח שהגישה הזו מעסיקה כותבים ומבקרים רבים, ובעיקר כאלה שמוצאים עצמם חוזרים לראיין את אותם אמנים. הרי זה ניזון מזה, ולהיפך. לא מדובר באינטגריטי מקצועי של מבקר (אפשר להיות מאוד אמין, אמיתי וישיר, ולכתוב את זה רק על מה שאוהבים) אלא יותר כגישה שבה בוחרים לפעול.
אם להודות על האמת, לא ממש רציתי לכתוב על מטרופולין. התחלנו את דרכנו המשותפת ברגל שמאל, כנראה סביב החידוש האיום בעיניי ל"בלי לומר מילה" של שלום מ"מחכים למשיח". עופר מאירי הוא מפיק, וככזה הוא הצליח לייצר סאונד שמזוהה איתו מאוד – מתכתי, נטול רגש, רווי קלידים, דל גיטרות ומרובה זמרות. זה לא בטל בכלל בסצינה המקומית שלנו – כמה אלבומים שמעתם בשנים האחרונות וידעתם להצביע על המפיק שלהם? אני מניח שלא הרבה. מצד שני, וזה כבר עניין של טעם אישי, אין לי יותר מדי חיבה לפרויקט של עופר מאירי . ובכלל, מי שמתייחס להרכב שלו כ"פרויקט" ולא כלהקה, פוגע בדיוק בנקודה שעליה אני מנסה לדבר. מה שחסר זה בעיקר אופי, עומק וחיות – כל מה שאתה מקבל מעבודה כלהקה ולא במסגרת פרויקט כזה או אחר. כל אחד מהמוסיקאים שמלווים אותו (מוכשרים ברובם, אגב) חוזרים בסוף היום לעיסוקיהם הם, והדבק של ה- so called הרכב הזה הולך ומתפוגג. נוסף על כל אלה, גם הטקסטים לוקים בחסר וסובלים בעיקר מהיעדר העמקה, ויוצא שאני זוכר מעט מאוד מהאלבום למרות שיצא לי לשמוע אותו כמה וכמה פעמים בעבר. ולקריאה נוספת – בן שלו מ"הארץ" מצליח לגעת בכל מה שאני מדבר עליו (ועוד), ולנסח זאת טוב ממני.
העטיפה של האלבום, לעומת זאת, הצליחה לעורר בי לפחות מידה מסוימת של סקרנות. מישהו עשה פה וריאציה משלו על מושג הסליל, תוך שילוב הקונספט העירוני של "מטרופולין" והנושא העיקרי בו עוסק התקליט, אם אפשר לומר זאת – אובדן הפרט במרחב האורבני העמוס. אני גאה לספר לכם שאחרי חצי שנה של נבירות אלבומים סביב האתר הזה, את זהות הצלם ניחשתי מהר מאוד, בלי להציץ בקרדיטים. עמית ישראלי צילם כל עטיפת שחור-לבן ראויה שראיתם בשנים האחרונות: החל מ"קעקוע" של אדם בן-אמיתי, דרך "עיר" המקסימה של שלומי שבן, וכלה באלבום הבכורה של רוני אלטר (שהיא גם בת זוגו, והתמונה הלא-שגרתית צולמה במהלך בטיול משותף של השניים בלונדון). לישראלי יש עין טובה, ויכולת מרשימה להנציח רגע כפי שעשה גם בעטיפה זו. מי שעיצב את העטיפה הוא נדב ברקן שלא הכרתי קודם לכן, אבל בהחלט עושה רושם שגם הוא יודע מה הוא עושה. זה הספיק כדי לפחות לנסות לברר כמה פרטים, והתוצאה לפניכם.
עטיפת הסינגל "אין לי מקום"
במה מדובר:
ראשיתה של מטרופולין היה כהרכב אולפן של המפיק עופר מאירי. מאירי (מעבר לזה שהוא חולק איתי את אותו השם הפרטי) ליקט סביבו אסופת נגנים ומבצעים גדולה, הכוללת בין היתר את אפרת גוש, דנה עדיני, רוני אלטר וברק גביזון. אלבום הבכורה של ההרכב יצא בשנת 2005 והצליח מאוד (כולל זכייה באלבום השנה של עמ"י). כעבור שנתיים בלבד, יצא האלבום השני "הסליל". התקליט עוסק הין היתר במדע בדיוני, בחיים האורבנים הצפופים ובאובדן הזהות בסביבה זו. כמו קודמו, גם אלבום זה מרובה אלקטרוניקה, קלידים וסינת'פופ.
נוסף לנגנים הקובעים, בתקליט התארחו גם ארקדי דוכין, עברי לידר ואביב גפן. השירים היותר מוצלחים בעיניי באלבום הם "עוטף" שמבוצע היטב על ידי רוני אלטר, וכן "אין לי מקום". נוסף על האחרון, שוחררו כסינגלים גם "אחת שתיים שלוש" ו"אל תלכי".
אז ככה:
סקיצה ראשונה לקונספט של סליל DNA
כפי שניתן היה לשער, הקונספט שהוביל את הקו בעטיפה היה זה של סליל, כשם האלבום. "הרעיון המקורי היה סליל של די.אנ.איי, אבל בגלל אופי ההרכב והשם מטרופולין, החלטתי לחפש גם סלילים קיימים במרחב האורבני, אולי משהו מה- די.אנ.איי של תל אביב". שינוי הכיוון הוליד נסיון מעניין, שבו נעזרו בילדה מחוגי ריקוד ואקרובטיקה בעיר ליצירת אינטרפרטציה חדשה לסליל במרחב העירוני. "החלטנו בסופו של דבר שהיא תופיע על העטיפה, גם בגלל האוירה המיוחדת שנוצרה עם הוצאתה מהסטודיו לרחוב, וגם בגלל הקישוריות לילדה באלבום הקודם".
חלופה (מקסימה!) שלא נבחרה בסופו של דבר
סיפור, כיסוי. 