מכירים את זה שיש לכם גרב שהתבלתה, ואז אין ברירה אלא לזרוק את הגרב השניה או להשתמש בה בתור סמרטוט? ובכן, לקח לי בערך 25 שנים עד שנפל לי האסימון. בשנים האחרונות, מי שיפתח את מגירת הגרביים שלי, ימצא שם גרביים בצבע שחור בלבד. יותר מזה: הוא ימצא שם גרביים מדגם אחד בלבד – גרביים שחורות דקות של דלתא ללא תפר. הן עולות פי שלוש, אבל אין יותר נעים מזה (סמכו עליי פה). אחרי סקר מקיף, הצטיידתי בלא פחות משלושים זוגות של גרביים מאותו דגם (נגמר במלאי, הייתי צריך לחזור לחנות כמה פעמים עד השלמת הרכש). כל פעם שאחת הגרביים מתבלה, אני מיד זורק ומעולם לא דואג לאחותה התאומה – היא תמצא אהבה חדשה עם גרב בודדה אחרת. אחת לשנה אני מבצע רכישה נוספת ומחדש את המלאי. והיתרון הגדול – אף פעם לא מסתבכים עם הקיפול של הכביסה. תחשבו על זה – עשרות גרביים שכולן אותו דבר! חוסך כמה שעות אדם בממוצע מדי שנה (אותן אני מבזבז ברגע זה בהינף יד על כתיבת פוסט על גרביים).
חברי הטוב איתי שלח לי קישור לטאמבלר חדש שעוסק, איך לא, בעטיפות אלבומים שנוצרו באמצעות גרביים. Famous album covers recreated with my socks הוא נקרא, וכשמו כן הוא. לא שמדובר בקונספט חדש – אחת לכמה חודשים מישהו טורח לפרסם את יצירות האמנות שלו כרימייקים בפורמט מזדמן כלשהו (האחרונה שראיתי הציגה עטיפות עשויות מלגו). ובכל זאת, משהו הפעם דגדג לי קצת יותר. לא כי הן היו דווקא טובות באופן מיוחד, אלא בעצם כי למה לא אצלנו?
אז הנה אשתי היקרה ואני בילינו יופי של ערב לחיזוק הזוגיות ביצירה מחדש של עטיפות תקליטים שאנחנו אוהבים באמצעות גרביים, וכולן על טהרת התוצרת המקומית. אמה-מה? כמו שהבנתם כבר, יש לי רק גרביים בצבע שחור, אז נקודת המוצא שלנו היתה די מחורבנת כפי שאתם יכולים לשער. אם כן, בגאווה מהולה בזלזול, אני מרשה לעצמי להצהיר על הסט הראשון בעולם של עטיפות אלבומים ישראליות שנוצרו מחדש עם גרביים. ואם אני טועה, הזוי ככל שזה יישמע, אני חושב שאפשר לומר בבטחה שזה הסט היחיד שנוצר עם גרביים שחורות ללא תפר של דלתא. אולי נטרח להוסיף גם חלק ב' ביום מן הימים אם יהיה לנו כוח, ואולי לא. ואם מישהו רוצה ליצור עטיפות בכוחות עצמו ולשלוח לי, אשמח להוסיף אותן כאן בבלוג (עדיפות תיתנן לבעלי גרביים צבעוניות).
שבוע טוב!
עטיפה 1
עטיפה 2
עטיפה 3
עטיפה 4
תוספת מאוחרת: הקוראת היקרה נורית הלינה על כך שאני נוקב בלשון נקבה בכל איזכור למונח גרב (במקום זכר כפי שאני אמור). הצדק עימה, כמובן, אלא שתמיד אני מתנועע בחוסר נוחות למשמע "גרב מסריח" וביטויים דומים. אני מתנצל מראש בפני כל גרב שמצא עצמו נפגע כתוצאה מפוסט זה.
"קרנבל דיזנגוף,
שישי בצהריים, שתים שתים
הן באות, הן באות, יפות,
רגליים, ידיים, שדיים,
עד כאב עיניים.
קרנבל דיזנגוף,
בשם שמיים, תנו לי מים מים,
הן באות, הן באות, עפות
על פרישמן ועל א.ד. גורדון
הן פורשות כנפיים.
אני עד הערב מטייל על השוליים.
אני עד הערב כבר נופל מהרגליים.
זה קרנבל לעיניים,
זה קרנבל שישי בצהרים,
אבל אני אוהב לחגוג בשנים"
מתוך "קרנבל דיזנגוף", בתירגומו המקסים של אהוד מנור לשיקו בוארקי
קודם כל: שימו פליי
(לפני הסיגריות, קורין נשמעה בכלל כמו חוה אלברשטיין!)
דבר העורך:
יש משהו מרגש בירידה המשופעת לעבר אולם ההמתנה הגדול של נתב"ג, רגע לפני החופש. כל הבירוקרטיה והניירת מאחוריכם, ועכשיו אין יותר דאגות על הראש לזמן הקרוב. לא בכדי הנוסעים נמצאים שם רגע אחרי שמשטרת ישראל העידה על עזיבתכם הרשמית את שטח גבולות ישראל. ואם אתם לא מהטיפוסים שרצים לדיוטי פרי ולא רואים ממטר, בטח שמתם לב לתערוכת הכרזות המתחלפת שמתנוססת לאורך אותו מורד. בפעם האחרונה כשהעבודה שלחה אותי לחו"ל, מצאתי את עצמי לבד, משוטט עם עצמי הלוך ושוב לצד תערוכת כרזות לציון תשעים שנה לקרן היסוד. בתערוכה, שאצר דוד טרטקובר, הוצגה אבולוציה של כרזות המעודדות את פועלה של קרן היסוד מכל שנות פעילותה. בכל מה שקשור למוסיקה, אני מעדיף באופן די גורף את שנות השבעים על פני שנות השישים, ואת שנות התשעים על פני שנות השמונים (שהיו באמת מזעזעות, בואו נודה בזה). גם בעשור הקרוב אני תולה תקוות לא קטנות. באשר לעיצוב הגרפי, אני חושב שאותו כלל תקף גם כן בנוגע לטעם שלי. אני מאוד אוהב את הצבעוניות, העושר והקווים העגולים שמאפיינים את עולם הפרינט של שנות השבעים. יש משהו מאוד אופטימי, שמח ותמים שכבר לא נראה יותר לאחר מכן באותו קנה מידה.
לא מזמן, בארוחת ערב אצל חברים, נזדמן לי מפגש אקראי עם האלבום הזה במסגרת shuffle כלשהו שהתנגן ברקע. את השיר "ארץ טרופית יפה" אני די מתעב, והוא יצא לי כבר מכל החורים. את יתר האלבום, לעומת זאת אני די מחבב, והיה כיף להיזכר בו בשנית. הטקסטים מתורגמים לעילא ולעילא, וכיף לשמוע את כל חברי הלהקה צעירים ונלהבים, אך עדיין רגישים ומדויקים. מבין אלבומי דרום אמריקה של מתי כספי, אני הכי אוהב את "שיר אהבה רחוק", אבל לאלבום הזה ישנה העטיפה היפה שבהם. אותה צבעוניות ועושר סבנטיז, ובניחוח ברזילאי, היא עוד זכר קטן למשהו שהיה פעם ואיננו.
במה מדובר:
מתי כספי היה בין האמנים שהושפעו רבות מהסמבה והבוסה נובה הברזיאלית, שזכו להצלחה יפה בעולם בשנות השבעים. כספי נעזר באהוד מנור ליצירת גירסאות בעברית לחלק מהלהיטים הברזילאיים הבולטים באותם ימים. מנור לא היה דובר פורטוגזית, ונעזר באורי הרפז (אחד מחברי "הפרברים"), שהתגורר בילדותו בברזיל ורכש את השפה. בחלק מהמקרים, התרגום היה יחסית קרוב למקור. עם זאת, על מנת לשמור על המצלול והמקצב של השיר במקור, נכתבו לעתים מילים חדשות לחלוטין ללא קשר למקור הפורטוגזי. העיבודים עצמם, תחת שרביטו של כספי, נצמדו למקור במידת האפשר. לצורך ביצוע השירים הוקם הרכב ייעודי, שכלל את יהודית רביץ, קורין אלאל, יוריק בן דוד, צמד הפרברים, צילה דגן וכספי עצמו – ברובם צעירים בתחילת דרכם. אוסף השירים הוקלט לראשונה לטובת תכנית הרדיו "דו רה מי ועוד", ששודרה בקול ישראל בשנת 1977.
באוסף נכללו שירים מאת מיטב היוצרים הברזילאים – אנטוניו קרלוס ז'ובים, ויניסיוס דה מוראיס וז'ורז' בן ז'ור. כל השירים שנבחרו לטובת התכנית זכו להצלחה גדולה קודם לכן בברזיל. החדשנות שבשילוב הטקסטים העבריים (שעברו הסבה מעולה כמו שרק אהוד מנור ידע להציע) לצד המוסיקה המשובחת, זיכו את יוצרי התוכנית בפידבקים חיוביים, והיא הפכה למופע מצליח בהפקתם של עודד פנחסי ושל רחל הרמתי ב- 1978. ההפקה הגדולה צולמה לטלוויזיה הישראלית (ניתן למצוא מספר קטעים ברשת או בשידורים מזדמנים בערוץ 1 בשעות שאנשים מן השורה ישנים) בקיבוץ ברור חיל, במופע שכלל גם נגנים ורקדנים בני הקיבוץ שהינם יוצאי דרום אמריקה. בין שירי האלבום הבולטים ניתן למנות את "סמבה בשניים", "אושר" ו"ארץ טרופית יפה", כמובן.
שיתוף הפעולה בין חברי הלהקה שהוקמה לצורך ביצוע השירים היה מוצלח, אולם היא התפרקה בתום ההופעות. חלק מחברי הלהקה המשיכו לבצע שירים ברזילאים גם אחרי המופע, ואף יצרו מוזיקה בסגנון ברזילאי. יהודית רביץ הוציאה את האלבום "בוא לריו", שמורכב כולו מנוסחים עבריים לשירי ז'ורז' בן ז'ור. הפרברים העלו ב- 1983 מופע נוסף עם כספי בשם "שיר אהבה רחוק", שכלל עיבודים בעברית (למילותיו של מנור) לשירים מדרום אמריקה. ב- 1987 השלים כספי את הטרילוגיה הדרום-אמריקאית שלו כשהוציא אלבום בשם "ארץ טרופית משגעת", בו הוא שר יחד עם להקה ברזילאית שירים מהמופע "ארץ טרופית יפה", שירים ברזילאים מתורגמים אחרים ושירים מקוריים שכתב עם אהוד מנור.
אז ככה:
(עוד שיר מקסים מתוך המופע, עם מלא קולות ואקורדים מופלצים שכספי בטח אוהב, ככה בשביל הכיף)
הקרדיט לעיצוב עטיפת התקליט מפנה אל אדם בשם נ. יונגבלוט. נלסון יונגבלוט היה צייר ברזילאי שחי בין השנים 1921 – 2008. הוא נולד וחי בטקארה, עיר קטנה בדרום ברזיל, עד שעבר בגיל 18 לריו והחל ללמוד שם ציור באופן מקצועי. על מנת להתקיים, עסק במשך מספר שנים באיור לטובת פרסומות ומודעות. בשנת 1946 הצטרף למחלקת הפרסום של חברת התעופה הברזילאית Varig, שם עבד בתפקיד זוטר למשך מספר שנים.
כשהתחתן, עבר לגור בעיר הולדתו, ועבד במשרד גרפי למשך שנים ספורות. הקשר עם חברת התעופה לא אבד, וב- 1952 השתתף בתחרות עיצוב של החברה, בה זכה במקום השלישי. דבר הוביל לדבר, ויונגבלוט חזר לעבוד ב- Varig כמעצב במחלקת השיווק של החברה. אחד העיצובים הראשונים שיצר היה לוגו חדש לחברה, ששילב שושנת רוחות. את האייקון ניתן היה לראות החל משנת 1954 על זנבות כל מטוסי החברה. במשך למעלה מארבעים שנה, נשמר סמל זה ורק עבר רענונים קלים להתאמה לרוח התקופה.
שושנת הרוחות - הלוגו של חברת Varig
בשלושים וחמש השנים הבאות, היה יונגבלוט חתום על כל קשת העיצוב הגרפי של החברה. תחת כנפו נוצרו פרסומות חדשות, ברושורים, לוגואים, תפריטי אוכל ואף הגרפיקה שמעטרת את המטוסים עצמם. המודעות שעיצב היו צבעוניות ועשירות, ושולבו במגזינים רבים ברחבי העולם. לוחות שנה שיצר עבור חברת התעופה זכו בתחרות בינלאומית גדולה לעיצוב בשנות השבעים. הקשר ארוך הטווח והחריג בתחום יצר אבולוציה מעניינת של עיצובי החברה, שמזוהות היום באופן מובהק עם יונגבלוט בקרב הברזילאים שמכירים את התחום. הפרסומות שעיצב היו הפנים של חברת התעופה, והן התבגרו והתפתחו כשם שהוא התבגר והתפתח.
באמצע שנות השבעים, החל לעסוק בציור בנוסף לעבודתו בחברת התעופה. בשנים הבאות מצא עצמו עוסק פחות ופחות בעיצוב עבור Varig, עד שחדל סופית בשלהי שנות השמונים. ציוריו (בעיקר של סוסים) הוצגו במגוון תערוכות ברחבי העולם, והוא זכה להוקרה בארץ מולדתו. בינתיים חברת Varig פשטה את הרגל לפני מס' שנים, בעיצומו של משבר התעופה העולמי ונפתחה מחדש תחת כובע אחר. לפני קצת יותר משלוש שנים נפטר יונגבלוט בפורטו אלגרו בברזיל, שם התגורר בסוף ימיו. תרומתו הבולטת בשוק הברזילאי היתה בהקשר של העיצוב עבור חברת Varig, כשאחת הכרזות שעיצב עיטרה בשנת 1977 גם את עטיפת האלבום "ארץ טרופית יפה".
—————————————————————————
"הכישלון אינו מבטל את כנותו של הנסיון" [פול אוסטר]
די מהר הבנתי שאין סיכוי להשיג ראיון ממקור ראשון לפוסט הזה, אבל העטיפה היתה מספיק יפה כדי שאני אשלים את המידע שאני מסוגל לספק. אני לא זוכר הרבה עטיפות שעבדתי כל כך קשה על מנת להציג את סיפורן, ובזו אפילו לא הצלחתי להשמיע את דבר המעצב. אין שום אזכור באינטרנט לתמונה הספציפית הזו, ובדקתי הרבה. כל התיעוד על עבודותיו של יונגבלוט הינן בפורטוגזית בלבד, ואין איזכורים באנגלית (בוודאי שלא בעברית). שנת היצירה אינה ידועה, אך היא עולה בקנה אחד עם העיצובים הצבעוניים והססגוניים של יונגבלוט. "תודה לואריג נתיבי תעופה אוויריים" מופיע בצד האחורי של התקליט, בפינה, מסגירה שאני כנראה בכיוון הנכון.
כמה מהכרזות היפות שיצר יונגבלוט עבור חברת התעופה במשך השנים, לסיום. Adeus, meus amigos.
תג למזוודות, שנות ה- 50
1955, מתוך לוח הזמנים של חברת התעופה
כרזה 67.5X100cm, 1960
כרזה, שנות ה- 60, 60.9X100cm
מודעה, שנות ה- 60
1968, בול לרגל פתיחת נתיב התעופה מברזיל ליפן
ארץ טרופית יפה – שירים מברזיל, 1977. עיצוב – נלסון יונגבלוט.
"עיר עצובה, עצובה , עניה
בבוקר אומרים שעוניה חמש
לא כולם באותה השניה.
בערב זוחל בה קהל מלחש
לדבר ולספר בעוניה
בלילה שוכבים במיטות לבנות
איש ואשה ורוח קר
בלילה שוכבים במיטות
איש ואשה, איש ואשה
אישה וזר.
עיר עייפה, עייפה ומלאה.
גוהרת על כל הגגות באחת
טורפנית, רעבה ושבעה.
בערב עוטפת היא רעש נפחד
עיר גדולה וריקה ומלאה."
(מ' תרצה אתר)
מתוך "עיר עצובה", אולי השיר הכי יפה שאני מכיר בעברית
קודם כל: שימו פליי
דבר העורך:
"- איפה יש לכם מתי כספי פה בחנות?
– שם, בצד של הישראלי. איזה אתה מחפש, את זה עם הפעמון?
– כן, איך ידעת?
– כי התקליט הזה נולד בשביל שיגידו את "זה עם הפעמון".
– אה. לא, אני סתם אוהב את השירים.
(מתוך "מציאות על פי לחנים מול מציאות על פי תמונה", הוצאת "שפה", 2015)"
אם להודות על האמת, זו אחת העטיפות הראשונות שכתבתי עליהן לאתר. זה זמן רב שהיא יושבת לה בתור טיוטה, ממתינה שאני אחליט כבר לפרסם אותה ואתמודד עם זה לא אמרתי כל מה שהיה לי להגיד. קצת קשה לי להפריז בסופרלטיבים על האלבום הזה. הפעם הראשונה ששמעתי את "הנה, הנה" גרמה לי להבין שגם לנו יש גאונים מוסיקליים משלנו, עם לחן שפשוט אי אפשר להמציא (וגם ממש לא קל לנגן). שנים מאוחר יותר, נ' חברי ושותפי לדירה דאז, היה מנסה לנגן את השירים שלו בגיטרה שוב ושוב, מנגן ומתקן וחוזר חלילה. בספר התוים שקנה, כתב כספי בעמוד הראשון משהו בסגנון "סבלנות, זה לוקח זמן" (כנראה עיוותתי את זה לגמרי, עמכם הסליחה). מתי כספי בשיאו, יוצר תקליט, שכמעט כל שיר בו הוא יצירת מופת קטנה משל עצמו, עם לחנים ועיבודים מהיפים שנוצרו בארץ עד היום.
אחד הקריטריונים שהמצאתי לעצמי לאלבום שאני באמת אוהב הוא שלאורך השנים, השיר המועדף עליי, וזה שאני לא מפסיק לחזור אליו באלבום, התחלף כמה וכמה פעמים. מבחינתי זה אומר שלא רק שאני עדיין ממש אוהב את האלבום כבר תקופה ארוכה, הוא גם שרד בגבורה את ההתפתחות ואת שינוי הטעם המוסיקלי שלי ("עיר עצובה" הוא התורן, אם תהיתם). נוסף על אלה, זו אחת העטיפות המוצלחות שנוצרו בארץ לדעתי. טרטקובר הצליח לייצר אימאג' מקורי שהוא חלק אינטגרלי מהאלבום. לא רק שפעמון הבית הוא משהו מאוד "אישי" ואינטימי של המוסיקאי (על אף העירוניות שבו), הוא גם מאוד בולט ונחקק בזכרון הצופה-מאזין. ואם לא די בכך, הרעיון שלא למקם את תצלום האומן בחזית העטיפה הוא פשוט מהפכה קטנה בעטיפות האלבומים הישראליים, לא פחות.
במה מדובר: האלבום נחשב עד היום כנכס צאן ברזל של המוסיקה הישראלית, ואחד משיאיו של מתי כספי בכלל. בתקליט זה, כספי הלחין ועיבד טקסטים שנכתבו בידי אחרים (כפי שקרה רבות באלבומיו באותה תקופה). למרבית הטקסטים אחראי אהוד מנור, שותפו לדרך וחברו הטוב. נוסף עליהם, כולל האלבום שירים שנכתבו בידי דליה רביקוביץ', תרצה אתר ויעקב פיכמן. עם שירי התקליט נמנים "הנה, הנה" (שטוענים שהוא היחיד שנכתב בידי כספי ומנור ביחד באותה עת, בדירתו החדשה של מנור שכללה רק פסנתר באותו זמן), "ברית עולם" (שמבוסס על מנגינה שנכתבה לחגיגה בסנוקר), "יום שישי חזר", "לא ידעתי שתלכי ממני" ועוד קלאסיקות רבות וטובות.
האלבום מאז ומתמיד נקרא בפשטות "מתי כספי", אולם זכה לאורך השנים לכינוי 'הפעמון'. באילו עוד אלבומים דבק כינוי השונה משם התקליט? הגיבו למטה!
אז ככה: על עיצוב העטיפה אמון דוד טרטקובר, מעצב גרפי, אומן, אוצר וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ב. אני לא אתחיל למנות את העושר העצום של העבודות שלו (שאת חלקן אתם לבטח מכירים, נניח זאת) אבל גם על עולם עטיפות התקליטים היתה לו השפעה מכרעת. בין עטיפותיו הידועות ניתן למנות גם את שבלול, השלושרים, מחכים למשיח, ששת ויחס חם (כמו גם העטיפה המוכרת של צד א' צד ב' של כספי, שנתיים מאוחר יותר שהזכרנו כאן). טרטקובר גם עמד בלב תערוכת "שריטות מקומיות – 1/3 33" שהציגה את מיטב עטיפות האלבומים בין שנות החמישים לתחילת שנות התשעים בגלריה של בצלאל בתל אביב (הביקורת הכי טובה שקראתי למי שפספס, ובכלל קריאה מוצלחת). אחד האלמנטים פורצי הדרך שהביא איתו דוד טרטקובר לעולם עטיפות האלבומים היה ביטול האימאז' של האמן כמהות תוכן העטיפה. על ידי כך איפשר העשרה של האלבום והקנייה של אלמנטים ויזואליים בנוסף ליצירה המוסיקלית עצמה, ואת ההשפעות של מהלך זה ניתן לראות היום בבירור בעטיפות אלבומים בני זמננו.
מתוך הסקיצות של טרטקובר לעטיפת האלבום
על עטיפת אלבום זה מספר טרטקובר: "ב-76' מתי כספי בא אלי יום אחד עם תקליט חדש שהיה תקליט הסולו השני שלו (שנקרא, כמו קודמו, על שם יוצרו). עברתי תהליכים ארוכים עד שעליתי על הרעיון של פעמון, שגם מעביר צליל וגם מושך תשומת לב הודות לכפתור האדום בפעמון, והשם, מתי כספי, כתוב על תווית הפעמון".
את הפעמון שעל העטיפה הביא טרטקובר מהבית. "אני והצלם, ג'ראר אלון, צילמנו את הפעמון על רקע של קיר טיח על גג של בית בתל אביב. לא היה נהוג אז שתצלומו של האמן הזמר לא יהיה על הצד הקדמי של עטיפת התקליט, ובתקליט הזה התצלום של מתי כספי היה על הצד האחורי". הרעיון, הוא מסביר, "היה לעשות עבודה מינימליסטית לגמרי, כשהגודל של האובייקט (הפעמון) היה גודל של אחד לאחד, כמו במציאות. זה היה תהליך ארוך עד שמצאתי את הפתרון לשאלה איך להעביר צליל וצורה, ובעיקר איך להעביר אווירה תל אביבית מקומית לגמרי. מאז עשו הרבה טייקאופים על הפעמון הזה".
מתי כספי, "מתי כספי" (פעמון), 1976. עיצוב – דוד טרטקובר. צילום – ג'ראר אלון.
[לצורך כתיבת פוסט זה, נעזרתי באתר הבית המצוין של מתי כספי]
סיפור, כיסוי חוגג אתכם את פורים בפוסט מיוחד לרגל החג. על הכותרת ה- doodle-ית שתישאר פה לימים הקרובים אחראית מעצבת הבית עדי אלוני, הנהדרת כהרגלה.
אז מה התבשל הפעם? לא רק לכם מותר להתחפש, אלא גם לאלבומים ישראליים. כרגיל, גם כאן אנחנו די מפגרים אחרי העולם (ב"עכבר העיר" היה יופי של מדור, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שבו נהגו להציג מדי שבוע מחווה כזו או אחרת של עטיפות אלבומים לעטיפות ותיקות יותר – אם כי בעיקר של כאלה מחו"ל). אז אחרי שעות רבות של נבירות וחפירות בשבועות האחרונים, אני יכול לומר בגאווה שגם לנו יש מה להציע ממיטב התוצרת המקומית. להלן כמה עטיפות ישראליות שהתחפשו לעטיפות אחרות, בין אם מתוך מחווה לאלבום, בין אם לשם הלצה בלבד ואפילו אחת בטעות. ואם יש למישהו מציבור הקוראים עוד הצעות, כתבו לי ותזכו לתהילת עולם!
Oh! Darling
The Beatles - Abbey Road
מעבר החצייה המוביל לאולפני EMI, שבו הצטלמו חברי הביטלס לעטיפת האלבום Abbey Road, הוא כנראה המפורסם ביותר בעולם (מצולם 24/7 פה ב- webcam, ורוב הסיכויים שתיפלו על רביעיית חברים צועדים ומחקים את התמונה המפורסמת): התמונה מבוססת על רעיון של פול מקרטני, וצילם אותה איאן מקמילן המנוח בשעות הבוקר, במשך כמה דקות שבה עצרה המשטרה את התנועה באותה נקודה. את לוחית הרישוי של החיפושית הלבנה משמאל (שייכת לאחד מדיירי האיזור) גנבו כל כך הרבה פעמים, עד שלבעלים נמאס והוא מכר אותה (להרחבה, אני ממליץ על מה שיש ל- BBC להגיד על העטיפה). לעטיפה נוצרו אינספור וריאציות (לא תאמינו כמה!!), כולל אחת מקומית שלנו:
איזולירבנד - ישן וגם נחר
העטיפה כוללת את חברי להקת איזולירבנד (הזכורים לכם מ"מלודי" מקדם אירוויזיון כלשהו בשנות השמונים) בתלבושות, פלוס איזולירבנד צהוב, פלוס חיפושית צהובה משמאל, פלוס כלבלב בגירסה מקומית של התמונה. האלבום "ישן וגם נחר" הוא קליל, תמים ומצחיק (הומור שנות השמונים, אני מזהיר) וגם שמו המבודח הוא וריאציה על אחד מאלבומיו הראשונים של אריק איינשטיין, "ישן וגם חדש".
איזה בררה, איזה חנטריש
צ'רצ'ילים - צ'רצ'ילים
ב- 1969 יצא אלבום הבכורה של הצ'רצילים, שאת עטיפתו אתם לבטח מכירים. האלבום היה כולו על טהרת האנגלית ונחשב לאחד מאלבומי הרוק הישראלים הראשונים שיצאו בארץ. מרבית שירי האלבום נכתבו על ידי רוב הקסלי וסטן סלומון, כשהסאונד הפסיכדלי הבריטי שהביאו עימם פגש את הצליל הישראלי וכמובן את הגיטרות של חיים רומנו.
חידשה עם הרבה גרוב וסטייל את "כפרה" של דני בן ישראל, כששלמה מזרחי מתארח על הגיטרות. המקור (לא פחות טוב!) יצא בשנות השבעים באלבומו של בן ישראל "חנטריש שלוש ורבע", שנחשב עד היום לפריט אספנים נדיר. העטיפה שעיטרה את הסינגל היא מחווה לעטיפת אלבומם הקלאסי של הצ'רצ'ילים.
טרטקובר, טייק א'
מתי כספי - צד א' צד ב'
עטיפת האלבום "צד א צד ב" (1978) של מתי כספי הינה אחת העטיפות המוכרות שעיצב דוד טרטקובר (אני מתבייש שעוד אפילו לא יצא לי להזכיר אותו כאן באתר, אבל זה באמת רק עניין של זמן). האלבום מורכב ברובו המכריע מטקסטים שלא נכתבו על ידי מתי כספי, והוקלטו בעבר על ידי מבצעים אחרים. העטיפה, שהפכה לקלאסיקה ולאחד הסמלים המובהקים של האמן, מציגה את הפרופיל של כספי בשחור על גבי לבן בכל אחד מצידי התקליט .
אסף אמדורסקי - צד א
לאחרונה הוציא אסף אמדורסקי את אלבומו "צד א". עטיפתו, שעוצבה על ידי קסניה שסטקובסקי (כמו גם את אלבומו הקודם "הרי את"), היא מחווה לאלבומו של כספי ובה נראה הפרופיל של אמדורסקי ובגירסה מודרנית יותר. שם האלבום נשען גם הוא אותו תקליט, ומתקשר לכינוי של אמדורסקי בקרב מכריו, א'.
טרטקובר, טייק 2
שלום חנוך - מחכים למשיח
מה כבר לא נכתב על "מחכים למשיח"? אלבום המחאה המצליח בהיסטוריה של ישראל, עם שיר הנושא על נפילת הבורסה ב- 83', ולצד שירים כמו "זה לא נוח" ו"לא עוצר באדום" הצליח לתאר תחושת תסכול ולחץ בעם כמו שלא היה באלבומים אחרים אי פעם בהיסטוריה הקטנה שלנו. העטיפה, שראויה (ותזכה ביום מן הימים) לפוסט משל עצמה, עוצבה גם היא בידי דוד טרטקובר (צילם אותה עודד קליין) ונחשבת לאחת העטיפות הגדולות שנעשו בארץ. המאפרה, שכוללת סיגריות רבות, מסטיק משומש, עטיפת אקמול וחשד לבדל של ג'וינט, מסמלת בצורה נהדרת את הלחץ, כסיסת הציפורניים וחוסר הנחת ששררו בעם באותם ימים, ונחשבת לקלאסיקה.
מוקי וברי סחרוף - מחכים למשיח
בשנת 2003, במסגרת אירוע היפ הופ רב משתתפים שנושא את השם "עשור של גרוב ישראלי" (?!), יצא חידוש לשיר הנושא "מחכים למשיח" בביצועם של מוקי וברי סחרוף. כבר מספר רב של פעמים טענתי שיש שירים שלא צריך לגעת בהם, והתבדתי לאחר מכן. במקרה הזה, אני עדיין נע בחוסר נעימות בכיסא בכל פעם שחבורת הבנות שרה ברקע "משיח כבר לא מטלפן". אבל לענייננו – לסינגל התפרסמה עטיפה (מצטער על האיכות הירודה) שבמרכזה מאפרה ריקה, נקייה ומודרנית יותר, מעין גירסה נוחה ונעימה יותר לעין של האלבום המקורי. גם אם תחושת התסכול והלחץ של העטיפה המקורית הולכים כאן לאיבוד, תחפושת זו תחפושת ומקומה של עטיפה זו כאן איתנו בפוסט הזה (אני לא אוהב את כל החידוש הזה, בסדר???).
הבא יהיה יותר טוב
(תודה לערן מ"זה מסתובב" המצוין) אני לא מכיר את המקור, אני לא מכיר את הרימייק, אבל זה פשוט נהדר!
בצלאל יונגרייז והסברס - ירושלים של זהב
השקרנים - הבא יהיה יותר טוב
הכיסוי נחשף
ב- 1998 הוציאה אלאניס מוריסט את אלבומה השני Supposed Former Infatuation Junkie, שכלל גם את הלהיט Thank U (הקליפ שלו זכה לתגובות רבות בעקבות שיטוטיה של מוריסט בעירום ברחובות ניו יורק וברכבת התחתית). על גבי הדיסק עצמו הופיעה התמונה הבאה:
Alanis Morissette - Supposed Former Infatuation Junkie
ב- 2010 יצא אלבום הבכורה של יעל קראוס (בוסה, פאניק אנסמבל ועוד התארחויות רבות). על עטיפת האלבום נראתה תמונה דומה להפליא:
יעל קראוס - Boutique
אולי קצת מפתיע, אבל פשוט אין קשר. ניר גייגר, הצלם שאחראי לתמונה הזו, מספר: "לקח לנו המון זמן להחליט על קונספט לצילום השער של האלבום והעמודים הפנימיים. בשלב מסויים התחלנו לשחק על הרעיון של יעל מעורסלת בעירום על ספה עגולה. מאוחר יותר המנהל שלה נזכר שיש לחבר שלו שטיח אדום יפה ושזה יכול להראות טוב. צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".
רגע לפני שנפרדים
לקראת סיום, קוראים יקרים, יש פה מישהו שרוצה להגיד לכם שלום
רפי, בימים לפני שהיה מחפש קוליפורמים באזני המן
עכשיו לכו גם אתם להתחפש, ותשאירו לי קצת אזני המן (עם תמרים! אני שונא פרג).
כל החומרים המוצגים באתר, בין אם הם מאוחסנים בשרתי האתר ובין אם במקום אחר, הינם להתרשמות בלבד ואינם משרתים שום שימוש מסחרי באשר הוא. סיפור, כיסוי מעודד רכישה של האלבומים ושל העטיפות שאהבתם, וליהנות מהעטיפות הנפלאות הללו גם בביתכם. במידה שבעל זכויות הקניין באחד מהחומרים המוצגים באתר יבקש להסירם, המערכת תעשה זאת לאלתר.
סיפור, כיסוי. 