החלטתי לפתוח בסדרת פוסטים חדשה שעוסקת בפונטים, ואני מאחל לעצמי שהיא תגיח לאוויר מפעם לפעם (אפילו החלטתי למספר את הכותרת מתוך תקווה שזה יועיל במשהו). אני לא מעצב גרפי והידע שלי בכל מה שקשור לטיפוגרפיה בערך שואף לאפס, אבל אני קורא ולומד, ונראה לי נכון לשתף גם כאן.
בואו נתחיל במשחק קטן:
קחו דקה לחשוב, לפני שאתם גוללים למטה, ותגידו לעצמכם איפה נתקלתם בגופן הבא –
לי קפצו מיד שלושה אלבומים לראש, בזה אחר זה (אילו אלבומים? מיד). אח"כ צצו לי כמה לוגואים. אח"כ קראתי קצת ומסתבר שהיו עוד אלבומים, ועוד לוגואים ועוד מקומות. אני אוהב את הנקודה האליפטית מעל ה- i. גם את זה שהאות O מוטה על צידה. אולי בעיקר את עצם זה שבכלל ניתן להטות את O על צידה. יש משהו מאוד שמח, שובב ועשיר בגופן הזה. כשחשבתי לעצמי איזה פונט נראה לי הכי כיפי, זאת הבחירה הראשונה שעלתה לי בראש. בשלב זה התחלתי לקרוא קצת.
הפונט Cooper Black נוצר לפני תשעים שנה על ידי בחור ושמו (כן כן) קופר. אוסוולד ברוס קופר (1879-1940) נולד באוהיו בארה"ב ועזב את ביה"ס בגיל 17 במטרה להיות מאייר. הוא למד בהתכתבות בבית הספר לאיור בשיקגו עד שהבין שהוא פשוט לא טוב בלצייר ציורים. הוא נרשם ללימודים בהתכתבות אצל פרדריק גאודי, מגדולי הטיפוגרפים במאה העשרים, ושם למד את התורה לראשונה. יחד עם שותף נוסף הקים את חברת Bretsch & Cooper בשיקגו, שמתמחה בטיפוגרפיה ובגופנים. ההישג המשמעותי של קופר היה ללא ספק פיתוחו של הגופן Cooper Black בשנת 1921, שהפך להצלחה באופן די מיידי. הפונט עבה במיוחד, מעוגל ונחשב פונט serif (שזה אומר שהוא לא חלק, ושיש לו עיטורים וצ'ופצ'יקים שחורגים מצורת האות המסורתית ומקשטים אותה). הסלוגן שליווה אותו פרסם אותו ככזה שמיועד "for far-sighted printers with near-sighted customers". לגופן נוצרו עוד שלושה משקלים – מודגש (עבה), נטוי ורזה.
למרות שנכנס מהר למדי לשימוש ברחבי ארה"ב, רצף תביעות משפטיות מול מורו ורבו גאודי עלו על הפרק. גאודי יצר גופן משלו ב- 1925 שנראה דומה עד כאב, והשניים החלו בהתנגחויות משפטיות שלא פסקו עד מותו של קופר מסרטן ב- 1940. מבלי להיות יותר מדי ויקיפד (ושאר מקורות אינטרנטיים באשר הם), רק אספר שלמשך 25 שנה הגופן שקע בתרדמת, עד שזכה לתחייה מחודשת וזכה לתהודה המשמעותית ביותר שלו עד כה. איפה? בדיוק כאן:
The Beach Boys – Pet Sounds
1966
מה לא נכתב כבר על האלבום הזה? אחד התקליטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה על המוסיקה הפופולרית, תיזמור ואינספור אפקטים קוליים, אבן דרך שהניחה בסיס למוסיקה הפסיכדלית שהגיעה בעשור שיבוא לאחר מכן וכמובן שירים כמו Wouldn't it be nice ו- God only knows. שם האלבום נובע בין היתר מהשילוב של קולות החיות שמשולבים באלבום, וכן מחווה בראשי תיבות למפיק פיל ספקטור. התמונה צולמה בגן החיות בסן דייגו בקליפורניה כהמשך לקו זה. הסולן והכותב הראשי בריאן וילסון סיפר על הפונט ועל מה שהוא אוהב בו: "תשאל כל חובב ביטלס איזה פונט הופיע על העטיפה של A hard day's night נניח, ותזכה למבט תמה. תשובה דומה תתקבל על כל אלבום של דילן למשל. אבל על הביץ' בויז? התשובה תהיה מיד, ובאופן ברור Cooper Black". המעצב טומי סטיל בחר בצבעים הבולטים צהוב ולבן על גבי הירוק החלק על מנת להבליט את הכיתוב. הטקסט בצידו האחורי של התקליט מודפס בפונט פשוט ולא דומיננטי במכוון, על מנת להדגיש את הצד הקדמי מבלי לקחת ממנו את תשומת הלב.
יש משהו מאוד משמח, עליז ועשיר בגופן הזה, והוא מתחבר לי בתודעה לשנות השישים. כתוביות הפתיחה של הסרט אוסטין פאוורס נכתבו גם הן בפונט זה, ולא מן הנמנע שהשפעה זו חלחלה גם לשם כמה עשרות שנים מאוחר יותר.
Supergrass – In It For The Money
1997
אני חייב להודות שאת סופרגראס די חיבבתי לאורך כל הקריירה שלהם. מעל כל הדיסקוגרפיה שלהם (שאף פעם לא היתה חלשה בעיניי) ניצב התקליט הזה, שהוא פשוט אדיר מתחילתו ועד סופו. הוא יותר בוגר מהאלבום המשמח-אך-שטותניקי שיצא להם בראשית הקריירה, וקצת לפני שהתמסדו בסגנונם. להקה בשיאה, עם אנרגיות אדירות שמתחננות להתפרץ ולבקוע החוצה. באמת, אני מאחל לכל מוסיקאי שיזכה ליצור אלבום שנפתח בקול תרועה כזה, ולא דועך לרגע. ואני, תיכוניסט ניינטיז, חרשתי על האלבום הזה שוב ושוב מרגע צאתו, וכבר 15 שנה שאני חוזר אליו והוא לא נמאס עליי.
עטיפת האלבום (מימין) היתה במקור מאויירת על ידי חבר של המתופף, כשהיא מציגה את חברי הלהקה דחוסים בתוך חלון עגול במסעדה של רשת בריטית, וסביבה חרקים רבים. מאף בארלי, שאייר ועיצב אותה, בחר להשתמש ב- Cooper Black לשם הלהקה ולאלבום, וזאת למרות הלוגו ששימש אותם באלבומם הראשון. ברגע האחרון, בחרו חברי הלהקה לנטוש את האיור והצטלמו כנגני רחוב מקבצי נדבות, באחת ההפסקות לצילום הקליפ של Cheapskate (אני פשוט חייב כזה כובע כלב!!!). למרות השינוי החד, ביקשו לשמר את הפונט והכיתוב, אשר מאוד התאים לאווירה אותה רצו להעביר במסגרת האלבום הנוכחי. עקב ההתראה הקצרה, ההוצאה היפנית של האלבום כבר שווקה עם העטיפה המאוירת, אגב.
באלבומים הבאים בחרו חברי הלהקה לחזור לפונט הישן ששימש אותם בתקליט הבכורה. ועדיין, החיבה הרבה שיש לי לעטיפה ולאלבום הזה הפכה עבורי את הגופן לכזה שמזוהה עם הלהקה. כל הקרדיטים בחוברת כתובים גם הם ב- Cooper Black. ואנקדוטה אחרונה – חברי הלהקה התעכבו עד אין קץ עם בחירת שם לאלבום. חברת התקליטים (Parlophone) הציעה להם מענק כספי אם יסיימו עם הסאגה הזו ויחליטו על שם. עקב כך, וכן במחווה לאלבומו של פרנק זאפה מ- 1968, נקבע שמו של התקליט. חברי הלהקה מספרים שמעולם לא ראו את הכסף, אגב.
The Black Keys – Brothers
2010
אחת העטיפות הכי טובות (בעיניי) שיצאו בשנה שעברה, ומה שחתם סופית את האהדה שלי לגופן המדובר היא העטיפה של הבלאק קיז. אחרי תקופת משבר בזוגיות ובחיים האישיים של צמד חברי ההרכב, חזרו לעבוד ביחד. את אלבומם השישי, שכולל 16 שירים, הקליטו השניים תוך עשרה ימים בלבד. על שם האלבום אמרו הצמד שהם רבים, הם מתעצבנים זה על זה, הם מתווכחים אבל הם כמו אחים, וזה בסדר.
מי שעיצב את העטיפה הוא מייקל קארני, אחיו של המתופף פטריק קארני. המארז עצמו בנוי בדומה למבנהו הפיסי של תקליט. ללא כל תמונת שער, האלבום כולו צועק Cooper Black. מלבד השחור שהשתלט על הכל, מופיע רק טקסט למתקשים בפונט הנ"ל. אי אפשר שלא להסתכל על העטיפה ולקרוא, והיא מושכת את העין כבר מהרגע הראשון. אחרי שכבר פותחים את המארז, רואים שהקו ממשיך גם בפנים. כל מילות השירים, הקרדיטים – כולם זוכים לאותו סוג של כותרות. מינימום גרפיקה, מקסימום אימפקט. מה שבאמת הופך את העטיפה הזאת לליגת אלופות הוא הדיסק עצמו. נעשה שימוש בדיו שמשנה את צבעו כתלות בטמפרטורה. כך צבוע התקליט עצמו בשחור כולו, אולם כתוצאה התחממותו תוך כדי נגינה ממושכת במערכת, הוא הופך ללבן והכיתוב שעל גביו נחשף לצופה. קארני סיפר שאחרי ששמע על הדיו הזה, "באמת שפניתי לכל ספק דיו במדינה עד שמצאתי אותו".
העטיפה המופלאה זכתה להכרה בקטגוריית המארז הטוב ביותר לאלבום בטקס פרסי הגראמי האחרון. "אני חושב שהציבור היום באמת פתוח לסוגים חדשים של עטיפות", סיכם.
וזה לא נגמר כאן
תכלס
מפתיע עד כמה רחב מגוון האלבומים שעשו שימוש בגופן זה. שימו לב רק לשנים 1971-1972: The Doors השתמשו בו לתקליטם האחרון LA Woman, שלושה חודשים לפני שמוריסון נטש לפריז ומת. Ziggy Stardust המופתי של דיוויד בואי זכה לכיתוב באותו גופן (איך לא עליתי על זה בעצמי???). מיילס דיוויס השתמש בפונט לטובת On the corner, שכנראה היה גם אלבומו המושמץ ביותר. לרשימה הארוכה נוספים גם הגירסה הרזה של הגופן עבור הסידרה המיתולוגית M*A*S*H, ולא פחות חשוב – רצועת הקומיקס של גארפילד.
לכל אנשי התקשורת החזותית שנתקלו ברשומה הזאת (וגם אלה שלא) – יותר מאשמח לשמוע השלמות והתייחסויות כאן בתגובות. אני עוד לא בסטטוס של אותם מעצבים שרואים פונט ומיד יודעים במה מדובר, אבל את זה אני כנראה כבר אזהה. מקווה שזו לא רק הסטייה הקטנה שלי.
Cooper Black במלוא תפארתו
סיפור, כיסוי. 