החברים של נטאשה – החברים של נטאשה, 1989

1. איפה, איפה הם כולם?

תיעוד הוא לא צד חזק של המוסיקה הישראלית, בוודאי בוידאו. יש מעט מאוד חומר מצולם על הרוק הישראלי, כשאת רובו אסף (או לפחות הנגיש) קוטנר לציבור הרחב בעיקר בשנים האחרונות בסדרות "סוף עונת התפוזים" ו"האלבומים" המשובחות. נכון, יש גם "חייב לזוז" הנהדר על אהוד בנאי והפליטים, ו"שמיים שרוטים של גלויה" על נושאי המגבעת (יש ביוטיוב!), ו- Raging Souls על מינימל קומפקט (כנ"ל!!!), אבל בסך הכל מדובר בכמה טיפות קטנות בים לכל היותר.

על כן, מה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי (ממש לאחרונה) שבשנת 1990 יצא סרט בשם "כל האנשים הבודדים", המתעד את ימיה המוקדמים של החברים של נטאשה עד לצאת אלבום הבכורה שלהם. הסרט (בבימויו של אשר טללים) הוא חלק מטרילוגיית רוק שיצר, עם סרטים נוספים על אלברט בגר ועל אהוד בנאי. מה מוביל אדם ב- 1990 לצלם סרט ולנבור בעברה של להקה ישראלית צעירה מיד עם צאת אלבום הבכורה שלה איני יודע, אבל טוב עשה.

2. אמא חולה ואבא חסר אונים

איזה ניגוד מטורף. כמה ששמחתי לגלות את פיסת ההיסטוריה הזו, כך סיימתי את הצפייה בה בבחילת חוסר נוחות שכזו, מהסוג שצובט בלב ומטריד את מנוחתך במשך כמה שעות טובות. הסרט מתאר באיטיות מרובה את סיפורם של דוכין, הררי, קוזו ושטרית בימים שלהם טרם עזבו את הצפון והקימו את הלהקה. המטען האישי שסחבו עימם מצמרר עד כדי בלתי נתפס. אבא של קוזו מספר שהיה עובד בים לתקופות כה ארוכות, עד שלעתים היה מגלה שיש לו עוד ילד רק כשהיה חוזר הביתה; ארקדי דוכין מספר על קשיי ההסתגלות הנוראיים שהיו לו כשעלה לארץ בגיל 15, בעקבותם היה מסתגר בבית וגוזר על עצמו שתיקה; למיקי הררי יש אח נעדר (בסרט הוא אף קורא קריאה נרגשת למקרה שמישהו פוגש בו), ואחרי שאביו עזב את אמו, היה היחיד לטפל בה במחלת הסרטן שלה עד למותה (בהיותו בן 16); מיכה שטרית גדל במשפחה קשת יום ביקנעם, וכשנחשף רומן בין אביו לאשתו של השותף שלו, ירה השותף באביו, בדודתו ובסבתו. מיכה שטרית היה אז בן 11 בלבד.

כולם גדלו בפריפריה בצפון הארץ, כולם במקומות ולרוב בתנאים קשים. גם התרחשותם של אותם סיפורים אישיים (למשל של שטרית) במקום קטן שבו כולם מכירים ומדברים, לא עשה להם טוב. חברי הלהקה הגיעו לתל אביב חסרי כל ובעיקר בודדים (ומכאן גם שם הסרט, בקריצה למילות אלינור ריגבי של הביטלס). הסרט איטי מאוד, ומצולם בגווני כחול קודרים. ניתן לראות בו גם לא מעט קטעי הופעה נדירים בגירסאות מוקדמות, אך עיקר הסרט מניח את היסודות לזעקה שבאה מתוך המוסיקה שלהם.

(נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הוא אפילו זמין ברשת, באדיבות שולץ. אם יש לכם 45 דקות פנויות וטוב לכם מדי)

3. משהו לא דומה

אני אוהב את האלבום הזה של נטאשה מאוד מאוד. הוא לא פומפוזי ויומרני כמו "רדיו בלה בלה", וגם לא מושלם בדרכו שלו כמו "שינויים בהרגלי הצריחה". זהו אלבום "קטן" שכולל אסופת שירים מלנכוליים מלאי רגש בגווני קלידים ותופים של סוף האייטיז. מיכה שטרית הוא אחד הכותבים הטובים ביותר שיש לנו (ולא תמיד זכה להערכה הראויה בעיניי), ואילו ארקדי דוכין ידע ללדת אותם מחדש בלחן דרמטי ובשירה כנה שבוקעת מהלב.

יותר מכל, זהו כפי הנראה האלבום הכי עצוב שאני מכיר בעברית (בתחרות מתמדת עם אביתר בנאי הראשון). כל אותו תיעוד בסרט הוא בדיוק החלק החסר בפאזל כדי להבין כיצד נולד כזה אלבום רגשני וזועק. בנוסף, תמיד תהיתי על קנקנה של התמונה המוזרה שבחזית עטיפת האלבום. זוהי אם כן תרומתי הדלה לעניין התיעוד, ומסתבר שהתמונה עולה בקנה אחד עם כל מה שהזכרתי פה קודם לכן.

4. מלנכולי על הגג

סיפורנו מתחיל בשנת 1942. יהודי ציוני יוצא טריפולי בשם רפאל חביב הקים בניין מדהים ביופיו ברחוב שלמה המלך 31-33 בתל אביב. מדובר במתחם בן שני מבנים שמחוברים זה לזה, עם מבואת כניסה משותפת, מדרגות מרשימות, פירי אשפה, בריכת דגים ומזרקה בכניסה. בשנות המלחמה ובאלה שלאחריה, עמד המבנה ריק למדי, עד שהוסב לבית מלון עם הקמת המדינה. במהלך שנות השישים, שכר אותו משרד הבטחון לטובת תפקוד כ"בית החייל". להקות צבאיות ושחקנים רבים התגוררו בו בתחלופה שוטפת במשך כעשור, ביניהם ששי קשת, מירי אלוני, דודו דותן וירדנה ארזי.

בתום תקופת זוהר זו, חזר המבנה לתפקד כמלון דירות. רפאל חביב נפטר, ובנו יעקב השתלט על הבניין לאחר מאבק בין בני המשפחה. רפי חביב (בנו של יעקב, ואחד מבין הנכדים הרבים הקרויים על שם הסב) מספר: "אבי רוקן את המבנה מדייריו, והסב אותו למבנה שתיפקד כמעין בית לקשי יום. היו במקום חדר תרבות, בית תפילה, מקווה וחצר". יעקב חביב לא הצליח לעמוד בתשלומי הארנונה, והיה במאבקים רבים עם הרשויות. כחלק מסכסוכים אלה, החליט להפוך את הבניין למבנה לנזקקים. "הבית הפך למוזנח מאוד. היו הפסקות חשמל לרוב, והיו מים קרים בחורף. בין כל הדיירים נמנו גם חברי להקת 'החברים של נטאשה', שבדיוק הגיעו מהצפון. הם עוד לא היו מפורסמים, לא היה להם כסף והם חיפשו מקום לגור בו".

ארקדי דוכין מוסיף ומספר: "גרנו בבית הזה אחרי שעברנו לתל אביב. הוא נקרא בזמנו 'בית חביב' או 'המלון של יעקב' או משהו כזה. ניהלה אותו משפחת חביב, שהיתה מאוד נחמדה וטובה אלינו, אך מעט מוזרה. הקריטריונים להתקבל היו של אי-הכנסה; זה היה בית למי שסובל ממצוקה כלכלית. אם היית מספיק תפרן ומסכן – התקבלת. היה שכר דירה של 250 ש"ח לחדר, וקיבלנו תמורתו גם חשמל ומים. לא היה כסף לאוכל, שרדנו בקושי, אבל היתה לנו מיטה לישון עליה, מקום להתקלח ואיפה שהיינו יכולים לנגן. היינו גונבים לחמניות ושוקו, וכותבים שירים. בבית הזה החלה הקריירה שלנו, והתקליט שיקף היטב את מה שעברנו בשנה הזו".

"הרגשתי שזה המקום היחיד שהגן עליי באותה תקופה, גם בתור עולה חדש מרוסיה, וגם בתור חדש בתל אביב, הייתי מרגיש מותקף. זו עיר קשה, ונוצרה פה הרגשה של בית. באנו בלי כלום. כל השירים נכתבו גם בהשפעת יעקב, הוא חלק בלתי נפרד מהתקליט הזה. כל שיר שכתבנו היינו משמיעים לו, כל שיר שמיכה היה מדפיס הוא היה מראה לו".

רפי חביב ממשיך: "'החברים של נטאשה' היו מנגנים כל הזמן, ומשמיעים לאבא את השירים. הם היו מתייעצים איתו לגבי חלק מהשירים – מה להשאיר, מה להוריד. כמחווה וכהוקרה לאבא, הם ביקשו ממנו להופיע על העטיפה של התקליט הראשון שלהם. בתמונה רואים את אבא שלי, את שתי האחיות שלי ואת אמא שלי".

ואילו דוכין מצידו מסביר: "זה נראה לנו מאוד נכון ומתאים. ביקשנו לצלם את המשפחה, הם הסכימו וכך היה. צילם אותה הבעלים של המסעדה הזו בים [אבי גנור, הבעלים (עם אשתו עופרה) של מסעדת מאנטה ריי]. הוא היה אז צלם די מפורסם, והגיע לצלם אותם בבניין". בין העטיפות הרבות שצילם גנור, ניתן למנות את 'יחס חם' של דני ליטני, את 'סוף היום' של מתי כספי ואת 'רוק תל אביב' של מני בגר.

הקרדיטים האחוריים. "נטאשה" כתוב בטעות ללא א'; הגיטריסט מיקי הררי נעדר מהקרדיטים באנגלית.

הנכדה לבית חביב על גבי הלוגו

העטיפה עצמה נכתבה ברישול מה. "נטאשה" כתוב לפרקים ללא האות 'א' ולפרקים עם (בחלק הפנימי של החוברת, למשל). גם שמו של הגיטריסט מיקי הררי הושמט מרשימת הקרדיטים באנגלית בלבד, כשכנראה שמדובר בטעות תמימה. דמות הילדה במרכז הלוגו של "החברים של נטאשה" היא אחותו של רפי חביב, והוא ליווה את הלהקה במרבית שנותיה. יעקב חביב עצמו נפטר בשנת 2006, והמבנה עבר לידי הדור הבא. לאחר מספר שנים בהן המבנה עמד ריק, החלו לשקם אותו לאט לאט מתוך כוונה להשיב לו את הדרו המקורי וליישבו מחדש. בסרט "כל האנשים הבודדים" שהוזכר קודם לכן, מתועד גם המבנה (החל מהדקה ה- 33), ואפילו יעקב חביב עצמו מספר על הנטאשות ותקופתם בבניין – שווה צפייה.

5. נאמר כבר הכל

חלפתי על פני המבנה הזה כבר עשרות רבות של פעמים, בהיותו קרוב מאוד למקום מגוריי בעשר השנים האחרונות. יש בו איזה יופי ישן והדר נעלם, אליו לא זכה אף אחד מהבניינים האחרים ברחוב שלמה המלך. השבוע עברתי פעם נוספת ליד "בית חביב", הפעם בלי יעקב, בלי להקות צבאיות, ובלי צלילי פסנתר וגיטרה שבוקעים מהקומה השנייה. הנה כמה תמונות של המבנה לסיום, כפי שהוא נראה היום.

בריכת הדגים (ריקה), המזרקה והכניסה למבנה

מדרגות הכניסה

ספסל בנוי ברחבת הכניסה

הכניסה לאחד משני הבניינים

חדר המדרגות

רחבת הכניסה – מבט לכיוון הרחוב

החברים של נטאשה – החברים של נטאשה, 1989. צילום – אבי גנור, עיצוב – פיליפ בולאקיה.

Read Full Post »

Meeting People is Easy (אוקיי קומפיוטר חוגג 15)

[פורסם במקור בוואלה, 13.6.12. בנימה אישית: זאת לא תהיה הגזמה להגיד שאוקיי קומפיוטר טלטל את עולמי המוסיקלי. כשיצא ב- 1997, פירקתי לו את הצורה, הכרתי בו כל שורה ותו וסחטתי אותו עד שהמערכת שלי התעייפה. רדיוהד הפכה הלהקה הגדולה ביותר בעולם (בעיניי, בכל מקרה), כשניתבה לעולמה המוסיקלי את כל מה שדור שלם לא הצליח לבטא במילים. היום אני יודע להגיד שלא פיצחתי אותו כראוי בזמן אמת, למרות שהיה התקליט האהוב עליי במשך כמה שנים טובות. האלבום מציין החודש 15, כשגם הוא וגם אני עברנו כברת דרך מוסיקאלית לא קטנה. השבוע נזדמן לי לחזור אליו אחרי כמה שנים טובות, ולהסיק שעדיין מדובר באלבום ענק, שלא אבד עליו הכלח. על הדרך, קצת על העטיפה המבולבלת של האלבום הכביר הזה, שלא ידעתי עליה כמעט כלום בעצם]

כשהושלמה העבודה על "הצד האפל של הירח", נדרש סטורם ת'ורגרסון, מעצב הבית של הפינק פלויד, לייצר אימאג' ויזואלי בדמות עטיפה לתקליטם החדש. האלבום עסק בנושאים מורכבים כמו חיים ומוות, חברות, בדידות, זמן וכסף, לצד הפקה עשירה ורבגונית במיוחד. כל המורכבות הזו מזוקקת לשיא ברצועת הסיום eclipse, שמעידה כי כל האנושות כולה אחת היא, ומבטלת את ייחודו של האינדיבידואל כשמתבוננים מן המרחקים.

במקום לנסות להתמודד עם העושר הרב ועם עודף המידע באלבום הזה, הציג ת'ורגרסון את אחת העטיפות האייקוניות בהיסטוריה של הרוק. אימאג' מבריק ופשוט בקווים נקיים על רקע שחור, שמזקק את התמצית של תקליט המופת הזה לכדי פריזמה משולשת. בצדה האחד – אור לבן ואחיד; בצדה האחר – קשת צבעים בספקטרום האור הנראה. בכך יצר המחשה ויזואלית מדויקת לאותו "כולנו שונים, אך כולנו אחד הם" שמאגד את האלבום, ומלווה אותו בקתרזיס הרמוני מרובה שכבות ועתיר בכלים ובקולות.

כמעט 25 שנה לאחר מכן הגיח לעולם אוקיי קומפיוטר, מאסטרפיס נוסף שהמתין לעטיפה. מדובר אולי ביצירה השלמה ביותר מאז "דארק סייד", ובאופן דומה נחתה לידיו של סטנלי דונווד, האיש שמעצב (מאז 1994 עד היום) כל עטיפה, כרזה או חומר גרפי של רדיוהד. הבעיה היא שבניגוד לפינק פלויד, הפעם אין שום אייקון פשוט שמסוגל להכיל בתוכו תורות שלמות כאלה. גם ב'אוקיי קומפיוטר' יש אינספור רבדים, אלא שבניגוד לדוגמא הקודמת, כאן חוסר הסדר שולט. כולנו צרכנים אשר מוצפים ברעש ובזרמים בלתי פוסקים של תוכן. קשרים חברתיים? הצחקתם אותנו. אנחנו בקושי מצליחים להתמודד עם עצמנו. האנושיות שלנו אובדת מרגע לרגע, ותחת העומס הזה רצוי שנוחלף בידי מכונות, שודאי יודעות מה טוב יותר עבורנו.

והרי לכם המלכוד הקלאסי בעיצוב עטיפה לאלבום שכזה. אי אפשר להציב אייקון פשוט וסימבולי, כיוון שאינו מדבר את השפה התוֹכנית והמוסיקאלית של האלבום. מנגד, פרטים רבים מדי יהיו הגשמה ויזואלית מיותרת של מה שהצופה היה יכול לחזות בראשו, מבלי להותיר מקום לדמיון – הדבר האחרון שאתה כמעצב רוצה באלבום כל כך מופשט ואלגורי. גם הבחירה הסלקטיבית של הכנסת חלק מהנושאים והדימויים היא בעייתית, כיוון שהיא שקולה להצבת מסננת על תכולת האלבום. כל נסיון לברור ולהתעלם מחלקים מסוימים יפגום בשלמות היצירה.

אז איך נחלצים מהפלונטר? לשם כך נחזור לרגע לתקליט.

באמצע האלבום, מיד אחרי Karma Police, מסתתרת לה רצועה עלומה שעל פניו תקועה באלבום הזה כמו עצם בגרון. אותו דקלום בקול ממוחשב שנפתח במילים Fitter, Happier, More productive נמשך מעט פחות משתי דקות ומתאר רשימת סיסמאות ארוכה לחיים טובים, המיועדות לאנשי שנות התשעים באשר הם. שלוש פעמים בשבוע חדר כושר. לנהוג בסבלנות, כשהילד מחייך במושב האחורי. לא עוד לארוחות מיקרוגל עתירות שומן רווי. לרחוץ את האוטו בימי ראשון. קניות בסופר מחוץ לעיר.

"זה הטקסט המדכא ביותר שכתבתי אי פעם", סיפר עליו הסולן ת'ום יורק מאוחר יותר. הדקלום הוקלט על ידי יורק באמצעות מחשב המק שלו בחדר החזרות, באחד הלילות לאחר שחברי הלהקה כבר התפזרו לביתם. קולו של הסולן נדגם ונשמע מתכתי וממוחשב, כאילו כל ההנחיות הללו מגיעות בכלל ממכונה ולא מאדם. "[בעת ההקלטה] הייתי לחוץ והיסטרי באופן שלא ייאמן, והיה מאוד משחרר להעניק את המילים הללו למחשב שנשמע טבעי". ברקע מתנגנים צקצוקי פסנתר צורמניים ומטרידים, ורעש רקע הולך ובא. 1:58 דקות דחוסות שמזקקות את האלבום המופלא הזה לא רק בטקסט שלו, אלא גם בתָווך דרכו הוא מוגש למאזין.

פה טמון סודה הגדול של העטיפה, וזה בדיוק מה שדונווד בחר לעשות. הדגש עבר ממה להציג לאיך להציג. והאיך הזה הוביל לאחת העטיפות העמוסות, המבלבלות והמלחיצות שזכה תקליט כלשהו לענוד עד אותה עת. החוברת הנלווית מורכבת מקולאז' מורכב ומבולגן של כבישים, מטוסים, נופים עירוניים, סמלים של חברות ומשפחות עם ילדים, לצד פיסות טקסט אקראיות. מאותו עולם דימויים ורפרנסים כל כך עשיר ומורכב, רקח דונווד בטלאי על טלאי חוברת אחת מפוצצת בתוכן, תוך ניצול התווך שממחיש את כל מה שהאלבום רצה להגיד ולא ניתן היה להסביר במילים.

עומס פרטים וחוסר נוחות. מתוך חוברת האלבום.

"בעבודה על העטיפה לאוקיי קומפיוטר", סיפר יורק בשעתו, "שנינו [דונווד ויורק] היינו אובססיביים לגבי הרעיון של רעש, כשם שהיינו כשיצרנו את המוסיקה. אבל לא סתם רעש – רעש רקע. הכל הוא רעש רקע. החיים שלנו, האופן בו אנחנו חושבים. ועל זה בדיוק מדבר האלבום – שכבות רבות של פטפוטים מחשבתיים".

בליבה של הטכניקה ליצירת אותו עומס עמד רעיון מקורי. מחיקות ושרבוטים בצבע לבן החליפו במכוון את ה- Ctrl+Z המוכר, כאחת הדרכים של דונווד לייצר שפה עתירת אובייקטים ומורכבת לעיכול בקרב המדפדפים בחוברת. שכבות על גבי שכבות של איורים, גזירי טקסט (באנגלית, ביוונית ובאספרנטו) ואייקונים שונים ומגוונים נשזרו זה בזה. הטקסט "ילד אבוד" מופיע באופן בולט בחזית האלבום, ומדבר בעד עצמו.

מתוך החוברת.

מילות השירים שולבו בחוברת, בריווח ובעימוד שאינם עקביים. גם התוכן עצמו גדוש בשגיאות דפוס וכתיב לצד מחיקות רבות. כך, למשל, הפכה השורה "in a deep deep sleep of the innocent" בשיר Airbag ל- ">in a deep deep sssleep of tHe inno$ent/completely terrified". האג'נדה הצרכנית והאנטי-תאגידית שהוזכרה קודם לכן, זכתה לטוויסט משעשע בדמות הצהרת זכויות היוצרים של האלבום: "Lyrics reproduced by kind permission even though we wrote them".

פעמיים באלבום (פעם אחת בחוברת, ופעם נוספת על גבי הדיסק עצמו) מופיעות להן זוג דמויות שלוחצות ידיים. יורק התייחס אליהן כאל סמל לניצול: "מוכרים למישהו משהו שהוא לא צריך, ומישהו מתיימר להיות נחמד כי הוא מנסה למכור משהו". צמד הדמויות עלה בקנה אחד עם האמרה Meeting People is Easy שליוותה את הלהקה סביב האלבום (ועמדה בכותרת הסרט הדוקומנטרי שתיעד את הלהקה בתקופתה הקשה לאחר ההצלחה המפתיעה של האלבום). האייקון המדובר ניצב מאוחר יותר במרכז חזית אלבום האוסף ששוחרר ב- 2008.

הקמפיין הפרסומי שליווה את צאת האלבום היה רחוק מלהיות שמרני, בוודאי כשמדובר בחברת התקליטים גדולה כמו Parlophone (עם מוסיקאים מלב הקונצנזוס בדמות הביטלס, קווין וקולדפליי). בעידוד הלהקה, מילות השיר "Fitter, Happier" שהוזכר קודם לכן מילאו את קירות תחנות האנדרגראונד בלונדון, כמו גם מודעות ענק בעיתונים השונים. הארט שליווה את האלבום, לצד אותן מילות השיר, עוצבו מחדש למידות של חולצה והופצו לרוב. בארה"ב קיבלו נציגי מערכות העיתונים ותעשיית המוסיקה 1000 טייפים עם קלטת האלבום מודבקת בפנים. דיסקטים עם שומרי מסך של הלהקה חולקו במקומות ציבוריים. מדובר כמובן בשיטות לא קונפורמיסטיות בעליל, אולם הן מגבות היטב את המשולש אדם-המון-מכונה שאופף את האלבום.

אב המוליך את משפחתו למקלט גרעיני. הדמויות לקוחות מתוך פרוספקט שממשלת אנגליה הפיצה בשנות השמונים, ושימשו גם לעטיפת הסינגל של Karma Police.

דונווד נשאל פעם מה גרם לו להיות אמן, ועל כך הוא ענה: "'אמן' היא כפי הנראה הדרך הנוחה ביותר להגדיר את המשלח היד שלי בטפסים לקבלת דמי אבטלה. באופן טבעי, אם הייתי רושם 'בטלן', 'עצלן גמור' או 'תרמית צדקה', הם היו מסרבים בוודאי לבקשה שלי". למרות זאת, עצלנות נראית כהגדרה הרחוקה ביותר בעבודתו של דונווד עם הלהקה. את המוסיקה המורכבת של הלהקה והתכנים בהם היא עוסקת פורט דונווד לחתיכות קטנות, ובונה אותן מחדש בעבודת נמלים איטית עד להשגת הפרספציה הנכונה מצד עין האנושית.

ת'ום יורק הכיר את דונווד במהלך לימודי אמנות באוניברסיטת אקסטר באנגליה בראשית שנות התשעים, ומאז הפך למעין צלע שביעית בלהקה (אחרי החמישיה והמפיק הקבוע נייג'ל גודריץ'). דונווד העיד כי כבר בפעם הראשונה בה נפגשו, הוא חשב את יורק ל"אדם ברברן בעל פה גדול, בדיוק מסוג האנשים איתם אהיה מסוגל לעבוד". ראשית עיצב עבורם את העטיפה ל- EP שלהם My Iron Lung, בהמשך לעטיפת The Bends ובפועל את כל העטיפות והפוסטרים של הלהקה עד היום הזה.

לרוב יורק שותף בתהליך בניית הקונספט לעטיפה, וכמעט תמיד מופיע בקרדיטים תחת שם בדוי כלשהו – "The White Chocolate Farm", צ'וקי, דוקטור צ'וק. יתכן כי אותו שיתוף פעולה הדוק הוא זה שיוצר תמונה שמשלימה את המוסיקה באלבומים באופן כה מדויק. על החשיבות שהוא רואה באינטרפרטציה של דונווד מספר הסולן יורק: "אם מראים לי ייצוג ויזואלי של המוסיקה שלנו, רק אז אני מרגיש בטוח. עד לאותה נקודה, אני בדרך כלל מוצא את עצמי קצת מבולבל. העבודה של דונווד [באוקיי קומפיוטר] מבליטה את אותו רעש רקע… הוא ערם תמונות, תרשימים, מילים ושרבוטים, מחק את חלקם…ראיתי את זה ככל הדברים שלא יצא לי להגיד בשירים".

נדרשים יותר מפעם או פעמיים כדי להכיל את כל מה שהעטיפה הזו טומנת בחובה. זה לאו דווקא דבר רע – האלבום מורכב ביותר ודורש אף הוא מספר רב של האזנות. הקהל שמשקיע באלבום הוא זה שיהנה ממנו באמת, וכך גם תקפים הדברים בנוגע לעטיפתו. בסופו של יום הדברים מתיישבים, ומתוך ההמולה וחוסר הסדר הזה, הכל מתייצב במקומו ומסתדר היכן שצריך. כמו בכל אלבום של החבורה מאוקספורד, הזמן והסבלנות חושפים את מלוא הדרה של תחושת חוסר הנוחות של הרגע הראשון.  Everything in its right place.

רדיוהד – אוקיי קומפיוטר, 1997. עיצוב: סטנלי דונווד ו"The White Chocolate Farm".

Read Full Post »

The Wake Up Suzzys – The Wake Up Suzzys, 2012

אני לא מעצב בהכשרתי. מעולם לא למדתי עיצוב באופן פורמלי, אם כי אני משתדל להתעניין לא מעט. כל מה שאני יודע בתחום נובע מלקרוא בעצמי ומלדבר עם אנשים שכן מבינים איזה דבר או שניים. הדיסקליימר הזה בא לומר שתיקחו את מה שאני אומר עכשיו בערבון מוגבל – ככה אני מפרש ומפשט מאוד את הדברים (אתם מוזמנים לקטול אותי בתגובות אם שגיתי פה באופן גס או פחות גס):

באמנות יש יפה ולא יפה, כנראה בעיני המתבונן. יש יותר מקום ללאהוב ולהתחבר, או לדחות (reject) ולהתנגד. עיצוב, בניגוד לאמנות, בא לשרת מטרה מסוימת, לממש פונקציונליות כלשהי. לכן, יש כזה דבר עיצוב נכון ולא נכון. יש עיצוב שמעביר טוב יותר מסר או רעיון מסוים, ויש כזה שמטעה, מבלבל או מסרבל (ולפעמים גם סתם לא קשור). בעבודה על עטיפות תקליטים, זהו בהחלט עיצוב ולא אמנות. הלקוח (המוסיקאי) מעוניין לשדר משהו, להעביר רעיון או מסר מסוים, ועל המעצב להפוך את הקונספט\תדמית\אימאג' הזה לכדי משהו ממשי. בגלל זה עטיפה של יהוא ירון נראית כמו שהיא נראית, וזו של דודו אהרון גם עושה את עבודתה נאמנה אני מניח (אפילו שהיא משעממת תחת).

אולי הדוגמא הכי בולטת שעולה לי בראש מהשנה החולפת היא העטיפה של "להשמע להוראות השימוש" של אנטיביוטיקה. במבט ראשון חשבתי שהעטיפה שלו נמצאת איפשהו בטווח בין מכוערת לבין סתם מוזרה. כל האלבום הזה מלווה בסאונד אייטיזי חזק וקלידים גסים בסגנון של הקליק או משינה של פעם, כשהטקסטים שלו עוסקים בין היתר באובדן של הפרט בעיר הגדולה ותחושת הניכור הסובבת אותו. אז אחרי לא מעט שמיעות (היו לי הרבה מהן; זה אלבום פשוט מעולה – רוצו לשמוע!), אני מודה שאני מרגיש הרבה ביותר נוח עם העטיפה שלו. גם אם הקווים, הצורות הריבועיות הקשות והפונט הארכאי הזה לא מדברים אליי יותר מדי, אני חושב שהן השיגו את ייעודן היטב. ככה האלבום הזה נשמע, ובדיוק על זה הוא מדבר. ואם המעצב הצליח להעצים את התחושה שמועברת מההאזנה, או שמוסיף רובד נוסף ועמוק יותר למוסיקה שבאלבום, כנראה שהוא עשה את עבודתו כמו שצריך.

במקרה של האי.פי. החדש של ה- Wake Up Suzzys, הצליח להם פעמיים – קודם כל, יצא איור באמת סופר מגניב (כפיים ותשואות לגפן רפאלי, שעשתה פה יופי של עבודה). אבל יותר מזה – הוא ממש נכון. נכון במובן של עיצוב שצריך להגשים איזושהי מטרה או פונקציונליות מסוימת. כדי לדעת איך הולך להישמע האלבום של הסוזיז, מספיק לראות את חזית האלבום. שמחה, כיף ושיגועים סטייל הטה-דה-דה-דה-טה-טה של ג'יינס אדיקשן או boys don't cry של הקיור. אז הנה הולכת ומסתמנת לה אחת העטיפות החביבות עליי השנה. ואם תהיתם מה זה עיצוב נכון, נראה לי שאפשר להתבסס על העטיפה הזו כמקרה בוחן מוצלח למדי.

"כשהאי.פי שלנו היה קרוב לסיום, עשינו ישיבת להקה לדון בכל הדברים שצריך לסגור", מספר הסולן יותם שלזינגר, "ואחד מהם היה נושא העטיפה. אני זוכר שלי היתה אינטוציה מאוד חזקה לגבי זה שהעטיפה צריכה להיות איור. ברגע שהצעתי את זה לחבר'ה, כולם הרגישו אותו דבר. האי.פי. הזה שמח מרקיד וכיפי – בקיצור פאן פאן פאן. באיור יש את כל האלמנטים האלה, וזאת היתה הדרך הברורה בשבילנו להציג את האי.פי".

"אני זוכר שחשבתי שהאיור צריך להיות דמות קצת מחויטת שנמצאת בתנועה – איזשהו ריקוד? צעד יוגה? אולי מושיטה את היד? העיקר בתנועה. כל אלה היו הרעיונות שאיתם השתעשנו בזמן שחשבנו על העטיפה. הדמות מחויטת בגלל שאנחנו עולים לבמה מחויטים, ותנועה בגלל שיש המון תנועה במוזיקה שלנו. והאיור? בגלל שזה כיף".

השלב הבא היה למצוא מאיירת. חבר מעצב המליץ ללהקה לפנות לגפן רפאלי, בוגרת בצלאל שאני מציע לכולכם להציץ קצת על עבודות שהיא עשתה (אחד הפורטפוליואים המלבבים שנתקלתי בהם לאחרונה!). "למזלנו המעצב הגראפי שלנו שמע על גפן וסיפר לנו עליה. נכנסנו לאתר ומיד היה ברור שזה הוויב שאנחנו מחפשים. רוב האיורים שלה שמחים, מצוירים בצבעי מים, מאוד חיים, עם חוש מדהים לצבעים ולתנועה, ובקיצור – כל מה שרצינו".

סקיצה ראשונה לדמות.

"החיבור עם גפן גם היה מהיר. היא נדלקה על המוזיקה ועל האנרגיות שלנו בתור אנשים, ואמרה שהיא תשמח לעבוד איתנו. בזמן שדיברנו בטלפון היא כבר שרטטה בקווים כללים את הדמות שתופיע בעטיפה הסופית". רפאלי מצדה מוסיפה: "גיבשנו רעיון כללי לדמות ותנוחה, והשראות לדמות מהפיפטיז בעיקר. אלביס, אמריקנה, פולק, רוק אנד רול, דמות קצת מגושמת וקצת משונה אבל שמחה".

הדמות בתוך קולאז' – סקיצה שנייה.

"כשנפגשנו איתה בפעם הראשונה,"  ממשיך שלזינגר, "הקושי הגדול ביותר היה למצוא "פעולה" מדליקה לדמות. כל תנועה שחשבנו עליה הרגישה לנו דבילית ולא קשורה. ניסינו למצוא משהו שהוא גם חמוד אבל לא חמוד מדי. משם התקדמנו לרעיון של קולא'ז בין תמונות לבין האיור. אני מאוד אהבתי את זה, אבל הדעות בלהקה היו חלוקות. גם גפן אמרה שהיא אוהבת אבל זה יצא יותר מדי surf. החלטנו ללכת רק על איור של דמות בתנועה. זה כבר היה יותר נכון למה שחיפשנו, אבל היה קצת "ריק" מדי. זה היה מיני משבר ראשון ואחרון על איך משפרים את העטיפה. נפגשנו עם גפן וניסינו להבין מה עוד אפשר להוסיף לדמות כדי שזה יהיה ממש מגניב. דן [קרפמן, הבסיסט] הציע למקם את הדמות על אופניים. מיד כולנו אמרנו שברור שאופניים, ושאיך לא חשבנו על זה קודם לכן. משם הכל זרם ממש מהר, ותוך יומיים היה לנו את האיור הסופי.

דמות בתנועה, ללא הקולאז'. סקיצה שלישית.

"כולנו היינו מבסוטים מאוד", מסכם שלזינגר. "ואולי הדבר הכי משמעותי בשבילנו בעטיפה זה כשמישהו שואל איך אנחנו נשמעים, אנחנו מפנים אותו להסתכל על העטיפה. היא פשוט קלטה אותנו בול – את המוזיקה ואת הוויב. זה דבר מאוד מגניב ומרגש שיש לך עטיפה שאתה מאוד אוהב".

העטיפה בשלמותה – גירסה סופית

The Wake Up Suzzys – The Wake Up Suzzys, 2012. עיצוב: גפן רפאלי.

Read Full Post »