לא דובים – בעזרת הנשים, 2011

תשע שנים וחודש אחד זה הזמן שנתתי לצה"ל. לא הייתי בנח"ל, הייתי בקבע.

מדי שנה הקפיד צה"ל למשוך אותי מעבודתי השגרתית (אך מרתקת!) ולפנק אותי בשבוע נופש, כל פעם ביישוב אחר. הפעם האחרונה שזה קרה, כחודש לפני השחרור שלי, היתה לטובת אבט"ש במאחז אחיה במטה בנימין, סמוך להתנחלות שילה. לרוב מדובר במשימות אבטחה שוטפות סביב השעון, כשבזמן הפנוי בין התורנויות אתה אדון לעצמך. כך יוצא שהייתי מספיק לגמוע איזה שניים-שלושה ספרים, להשלים עונה של סדרה כלשהי, לבשל במשך שעות ולשחק עם הכלבים של היישוב. כל מה שיש לך זה זמן, ובשפע. אמנם את רוב הדברים שהזכרתי אפשר לעשות גם בבית, אבל זה פשוט לא קורה. ובעיקר – יש זמן לחשוב על דברים שהם מעבר למה שאני צריך לעשות היום ומה מתחשק לי לאכול.

הנוף ממשק אחיה (צילום: אייל טואג)

כל המאחז כולו הוא עשרים משפחות. גן ילדים, בית כנסת, מקווה, לא הרבה מעבר. כלבים משוטטים באופן חופשי, ילדה בת ארבע לוקחת את אחותה בת השנתיים לגן, על הכביש. לא משהו שאני רגיל לראות בתל אביב. אחד הבקרים שלי שם החל כשבחוץ עוד חושך מוחלט, ואני ניצב עם מעיל חם, כוס גדולה של קפה שחור, נגן MP3 ורמקולים קטנים. יש שם פרגולה מדהימה, מעין מרפסת על ההר שצופה לנוף מטלטל, וקשה להאמין שיש אנשים שרואים את זה כל בוקר כשהם פותחים את החלון. השמש החלה לעלות ולאור הזריחה החלו להגיע כמה נשים שסידרו שם שולחנות, מפות וכיבוד. הם סיפרו לי שמגיע משקיע שמתעניין בבית הבד שלהם (משק אחיה, אולי ראיתם בסופר). כך יצא שאכלתי ארוחת בוקר דשנה אחרי שבוע של דני וניל, זכיתי לשמוע את סיפורו הבאמת מרתק של בית הבד ולשמוע מה מטריד מגדלי זיתים בימינו (מחירי המים לחקלאות, תקינה של מועצת הזיתים והירידה בכמות המשקעים, אם תהיתם). ובזמן שאני טוחן כמויות לא סבירות בכלל של זיתים, מה שקבוצת הנשים באמת התגאתה בו היה עבודה עברית.

שימו רגע פוליטיקה בצד. אני הולך פה על קליפות ביצים ומתאמץ לא להכנס לזה, לא כי אין לי דיעה בנושא אלא כי זה פשוט לא המקום ולא המהות בעיניי. היה מאוד מרומם נפש לשמוע קבוצה קטנה של נשים חרוצות שדוגלות במשהו ומאמינות בו בכל מאוויהן. "אנחנו לא מעסיקות עובדים זרים בכלל, ואין ספק שזה מייקר את התוצרת. ובכל זאת, אנחנו מעדיפים לצמצם את הרווחים ולעודד את העבודה העברית", סיפרה אחת מהן. ככה דמיינתי את תחושת החלוציות שהיתה בארץ לפני הקמתה, ובכלל, לראות היום אנשים שדוגלים במשהו זה לא מובן מאליו. משמח לשמוע, בכנות. כשסיימתי את המשמרת, שבע וטוב לבב, נתקלתי בכמה ילדים שכבר הספקתי להכיר במהלך השבוע הזה. הייתם צריכים לשמוע אותם מדברים על שכניהם הערבים. אסופת ילדים בני שלוש שמפצירים בי, האוחז בנשק, ללכת ולרצוח את כולם בזה אחר זה ולמחוק את היישובים שלהם מהמפה. לשמוע ולא להאמין. התנחלויות בעד או נגד – זה לא משנה. הדבר הראשון שחשבתי היה 'הורים – אתם עושים משהו לא בסדר'. אני קצת מתחרט שלא יצא לי להגיד להם את זה במקום, אבל מוטב לפרוק את זה מאוחר מאשר לעולם לא. יהיה בלתי אפשרי לשכנע אותי שאתם לא מפתחים שנאת חינם אצל הילדים שלכם. כשהבת שלי תגיע לגיל שלוש, אני יודע שהיא לא תדבר ככה. כל מה שהייתי יכול להגיד לאותה חבורה צוהלת אמרתי, וגם חזרתי למחרת לוודא שהם זוכרים את שיחתנו מאשתקד. ובכל זאת, אני נעלמתי משם כעבור כמה ימים ומי שנשאר הם אמא ואבא. זה תלוי רק בכם.

אז לפני שהפוסט הזה נהיה רציני וכבד מכפי שהתכוונתי, אני מבקש להודות לכם, אנשי משק אחיה, על ארוחת הבוקר המצוינת ההיא ועל הכנסת האורחים מחממת הלב לפני כמה שנים – אני מעריך את זה עד היום. אני גם מעוניין להקדיש לכם את העטיפה הסופר-מדליקה של לא דובים. עטיפה שכולה זיתים ונשים ודו קיום. קצת פחות שנאה וקצת יותר אהבה לא יכולה להזיק, חברים.

אדם לאדם אדם.

התפתחות הדמות הנשית הבסיסית

ובכן – לא דובים! איזה אלבום נהדר! כבר ארבע שנים שהחבר'ה האלה מנגנים ביחד, ובשעה טובה יצא אלבומם החדש לשוק לפני קצת יותר משבוע. לא דובים מעידים על עצמם שהם עושים "פאוור פ'אנק עם גרוב ים תיכוני ומילים על התפר שבין אמירה חברתית ונונסנס", ולא הייתי מצליח לייצר הגדרה טובה מזו אם הייתי מנסה. אם הייתי צריך בכל זאת, הייתי אומר שהם שמעו הרבה אינפקציה, מרסדס בנד, איזבו, איטליז ושוטי הנבואה, לקחו את כל מה שאהבו והצליחו לייצר לעצמם סאונד ייחודי שלא ניתן יהיה לטעות בו. האלבום הוא כולו שמחה אחת גדולה, מלא בוזוקי, ויש לי תחושה שבהופעות זה אפילו נשמע יותר טוב. הקטע ששמעתי הכי הרבה בשבוע האחרון הוא "גרוזינים", חגיגה של יותר מעשרה כלי נשיפה ומיתר, שאני מתקשה להבין איך בן אנוש הצליח לכתוב, לעבד ולתזמר אותו. מדהים!

האיור על העטיפה באמת נהדר, מאלה שצריך כזה בענק אצלך בסלון. מי שאייר אותו הוא אלון בריאר, שאמנם סיים בצלאל רק לפני שנה אבל מחזיק באחד הפורטפוליואים היפים שראיתי במסגרת עבודתי על האתר בשנה האחרונה – ממליץ בחום לכולכם להעיף מבט. "זאת העטיפה הראשונה שעשיתי, וזו נישה שאני מנסה להכנס אליה כבר זמן רב", הוא מספר. "ניגנתי עם חברי 'לא דובים' בכל מיני הרכבים, אבל בסוף הלכתי ללמוד בירושלים והם נשארו לנגן בתל אביב. היה די ברור שאעצב להם את העטיפה כשיבוא היום".

"אבני הבניין" בדרך ליצירת הקומפוזיציה

לפני זמן מה הכריז משרד פרסום ישראלי על תחרות בשם The Impossible Brief. "זה היה פרויקט שאפתני – לתת לכל מיני מעצבים וארט-דיירקטורים בכל העולם להציע דרכים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני עבדתי על הצעה בשם olives for peace עם ארט דיירקטורית מהולנד. מפעל זיתים, מורכב רק מנשים, משווקות בעצמן ועובדות ביחד למען השלום – נראה לנו מעניין. בסופו של דבר נוצר האיור המדובר שלא זכה, וגם איכשהו לא שילמו למאיירים בתום הפרויקט והזכויות נשארו אצלי. בשלב מאוחר יותר, סטודיו "בעלי המלאכה" הדפיס את האיור על גבי משי וזכה איתו בתחרות אחרת, ונוצרו מספר חולצות עם ההדפס הזה".

באופן בלתי תלוי, בשלב הזה פנו חברי הלהקה לאלון בתקווה שייעצב להם את העטיפה. "האמת שפשוט הייתי עסוק ומוצף מעל לראש באותה תקופה. אמרתי להם בצער רב שבזמן הקצוב שנותר לי, לא אספיק לעבוד על העטיפה לאלבום". ובכל זאת, חודש לאחר מכן התקשרו אליו חברי הלהקה פעם נוספת וסיפרו שיש להם כבר עטיפה לתקליט. הגיטריסט רונן ברטן מספר: "אנחנו התלבטנו לגבי שם התקליט, וחשבנו על 'מקבל בהבנה', שלקוח משיר שבכלל לא נכנס לאלבום בסופו של דבר. רצינו שהעטיפה תתאים לכותרת הזו, אבל פשוט לא הצלחנו למצוא משהו הולם. אבי [תורג'מן, הבסיסט] נתקל בתמונה הזאת במקרה באתר של אלון והתלהב. הוא הראה אותה לנו וגם אנחנו אהבנו אותה מאוד".

ואלון ממשיך: "הם עברו על תיק העבודות שלי, ראו את האיור ולא מצאו משהו יותר מתאים מזה לעטר את העטיפה. משהו ים תיכוני, 'ערבי' ומנותק מהאלבום מספיק (מפעל זיתים) כדי שיתאים וישתלב יפה בתקליט. שאלתי אותם אם מפריע להם שהאיור כבר מופיע על כמה חולצות ברחבי העיר, והם השיבו שלהיפך, למען האמת".

'בעזרת הנשים' (שלקוח מהשיר 'קבצנים של מין') לא היה כאמור השם המוביל לאלבום, אולם הוא התבקש והשתלב מצוין לאור האיור, ונבחר ככותרת לאלבום בסופו של דבר. באופן משעשע למדי והזוי משהו, האיור שמעטר את האלבום מופיע כיום על כרזת ענק גם במרכז פרס לשלום.

חלופות שונות לצבע עטיפת האלבום, לאחר יצירת האיור

שבת שלום לכולם. רוצו לקנות את האלבום.

תשנאו קצת פחות. תאהבו קצת יותר.

תאכלו זיתים!

לא דובים – בעזרת הנשים, 2011. איור עטיפה – אלון בריאר. עיצוב – אנה דוכמן.

Read Full Post »

פונטים שאני אוהב #1

החלטתי לפתוח בסדרת פוסטים חדשה שעוסקת בפונטים, ואני מאחל לעצמי שהיא תגיח לאוויר מפעם לפעם (אפילו החלטתי למספר את הכותרת מתוך תקווה שזה יועיל במשהו). אני לא מעצב גרפי והידע שלי בכל מה שקשור לטיפוגרפיה בערך שואף לאפס, אבל אני קורא ולומד, ונראה לי נכון לשתף גם כאן.

בואו נתחיל במשחק קטן:

קחו דקה לחשוב, לפני שאתם גוללים למטה, ותגידו לעצמכם איפה נתקלתם בגופן הבא –

לי קפצו מיד שלושה אלבומים לראש, בזה אחר זה (אילו אלבומים? מיד). אח"כ צצו לי כמה לוגואים. אח"כ קראתי קצת ומסתבר שהיו עוד אלבומים, ועוד לוגואים ועוד מקומות. אני אוהב את הנקודה האליפטית מעל ה- i. גם את זה שהאות O מוטה על צידה. אולי בעיקר את עצם זה שבכלל ניתן להטות את O על צידה. יש משהו מאוד שמח, שובב ועשיר בגופן הזה. כשחשבתי לעצמי איזה פונט נראה לי הכי כיפי, זאת הבחירה הראשונה שעלתה לי בראש. בשלב זה התחלתי לקרוא קצת.

הפונט Cooper Black נוצר לפני תשעים שנה על ידי בחור ושמו (כן כן) קופר. אוסוולד ברוס קופר (1879-1940) נולד באוהיו בארה"ב ועזב את ביה"ס בגיל 17 במטרה להיות מאייר. הוא למד בהתכתבות בבית הספר לאיור בשיקגו עד שהבין שהוא פשוט לא טוב בלצייר ציורים. הוא נרשם ללימודים בהתכתבות אצל פרדריק גאודי, מגדולי הטיפוגרפים במאה העשרים, ושם למד את התורה לראשונה. יחד עם שותף נוסף הקים את חברת Bretsch & Cooper בשיקגו, שמתמחה בטיפוגרפיה ובגופנים. ההישג המשמעותי של קופר היה ללא ספק פיתוחו של הגופן Cooper Black בשנת 1921, שהפך להצלחה באופן די מיידי. הפונט עבה במיוחד, מעוגל ונחשב פונט serif (שזה אומר שהוא לא חלק, ושיש לו עיטורים וצ'ופצ'יקים שחורגים מצורת האות המסורתית ומקשטים אותה). הסלוגן שליווה אותו פרסם אותו ככזה שמיועד "for far-sighted printers with near-sighted customers". לגופן נוצרו עוד שלושה משקלים – מודגש (עבה), נטוי ורזה.

למרות שנכנס מהר למדי לשימוש ברחבי ארה"ב, רצף תביעות משפטיות מול מורו ורבו גאודי עלו על הפרק. גאודי יצר גופן משלו ב- 1925 שנראה דומה עד כאב, והשניים החלו בהתנגחויות משפטיות שלא פסקו עד מותו של קופר מסרטן ב- 1940. מבלי להיות יותר מדי ויקיפד (ושאר מקורות אינטרנטיים באשר הם), רק אספר שלמשך 25 שנה הגופן שקע בתרדמת, עד שזכה לתחייה מחודשת וזכה לתהודה המשמעותית ביותר שלו עד כה. איפה? בדיוק כאן:

The Beach Boys – Pet Sounds

1966

מה לא נכתב כבר על האלבום הזה? אחד התקליטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה על המוסיקה הפופולרית, תיזמור ואינספור אפקטים קוליים, אבן דרך שהניחה בסיס למוסיקה הפסיכדלית שהגיעה בעשור שיבוא לאחר מכן וכמובן שירים כמו Wouldn't it be nice ו- God only knows. שם האלבום נובע  בין היתר מהשילוב של קולות החיות שמשולבים באלבום, וכן מחווה בראשי תיבות למפיק פיל ספקטור. התמונה צולמה בגן החיות בסן דייגו בקליפורניה כהמשך לקו זה. הסולן והכותב הראשי בריאן וילסון סיפר על הפונט ועל מה שהוא אוהב בו: "תשאל כל חובב ביטלס איזה פונט הופיע על העטיפה של A hard day's night נניח, ותזכה למבט תמה. תשובה דומה תתקבל על כל אלבום של דילן למשל. אבל על הביץ' בויז? התשובה תהיה מיד, ובאופן ברור Cooper Black". המעצב טומי סטיל בחר בצבעים הבולטים צהוב ולבן על גבי הירוק החלק על מנת להבליט את הכיתוב. הטקסט בצידו האחורי של התקליט מודפס בפונט פשוט ולא דומיננטי במכוון, על מנת להדגיש את הצד הקדמי מבלי לקחת ממנו את תשומת הלב.

יש משהו מאוד משמח, עליז ועשיר בגופן הזה, והוא מתחבר לי בתודעה לשנות השישים. כתוביות הפתיחה של הסרט אוסטין פאוורס נכתבו גם הן בפונט זה, ולא מן הנמנע שהשפעה זו חלחלה גם לשם כמה עשרות שנים מאוחר יותר.

Supergrass – In It For The Money

1997

אני חייב להודות שאת סופרגראס די חיבבתי לאורך כל הקריירה שלהם. מעל כל הדיסקוגרפיה שלהם (שאף פעם לא היתה חלשה בעיניי) ניצב התקליט הזה, שהוא פשוט אדיר מתחילתו ועד סופו. הוא יותר בוגר מהאלבום המשמח-אך-שטותניקי שיצא להם בראשית הקריירה, וקצת לפני שהתמסדו בסגנונם. להקה בשיאה, עם אנרגיות אדירות שמתחננות להתפרץ ולבקוע החוצה. באמת, אני מאחל לכל מוסיקאי שיזכה ליצור אלבום שנפתח בקול תרועה כזה, ולא דועך לרגע. ואני, תיכוניסט ניינטיז, חרשתי על האלבום הזה שוב ושוב מרגע צאתו, וכבר 15 שנה שאני חוזר אליו והוא לא נמאס עליי.

עטיפת האלבום (מימין) היתה במקור מאויירת על ידי חבר של המתופף, כשהיא מציגה את חברי הלהקה דחוסים בתוך חלון עגול במסעדה של רשת בריטית, וסביבה חרקים רבים. מאף בארלי, שאייר ועיצב אותה, בחר להשתמש ב- Cooper Black לשם הלהקה ולאלבום, וזאת למרות הלוגו ששימש אותם באלבומם הראשון. ברגע האחרון, בחרו חברי הלהקה לנטוש את האיור והצטלמו כנגני רחוב מקבצי נדבות, באחת ההפסקות לצילום הקליפ של Cheapskate (אני פשוט חייב כזה כובע כלב!!!). למרות השינוי החד, ביקשו לשמר את הפונט והכיתוב, אשר מאוד התאים לאווירה אותה רצו להעביר במסגרת האלבום הנוכחי. עקב ההתראה הקצרה, ההוצאה היפנית של האלבום כבר שווקה עם העטיפה המאוירת, אגב.

באלבומים הבאים בחרו חברי הלהקה לחזור לפונט הישן ששימש אותם בתקליט הבכורה. ועדיין, החיבה הרבה שיש לי לעטיפה ולאלבום הזה הפכה עבורי את הגופן לכזה שמזוהה עם הלהקה. כל הקרדיטים בחוברת כתובים גם הם ב- Cooper Black. ואנקדוטה אחרונה – חברי הלהקה התעכבו עד אין קץ עם בחירת שם לאלבום. חברת התקליטים (Parlophone) הציעה להם מענק כספי אם יסיימו עם הסאגה הזו ויחליטו על שם. עקב כך, וכן במחווה לאלבומו של פרנק זאפה מ- 1968, נקבע שמו של התקליט. חברי הלהקה מספרים שמעולם לא ראו את הכסף, אגב.

The Black Keys – Brothers

2010

אחת העטיפות הכי טובות (בעיניי) שיצאו בשנה שעברה, ומה שחתם סופית את האהדה שלי לגופן המדובר היא העטיפה של הבלאק קיז. אחרי תקופת משבר בזוגיות ובחיים האישיים של צמד חברי ההרכב, חזרו לעבוד ביחד. את אלבומם השישי, שכולל 16 שירים, הקליטו השניים תוך עשרה ימים בלבד. על שם האלבום אמרו הצמד שהם רבים, הם מתעצבנים זה על זה, הם מתווכחים אבל הם כמו אחים, וזה בסדר.

מי שעיצב את העטיפה הוא מייקל קארני, אחיו של המתופף פטריק קארני. המארז עצמו בנוי בדומה למבנהו הפיסי של תקליט. ללא כל תמונת שער, האלבום כולו צועק Cooper Black. מלבד השחור שהשתלט על הכל, מופיע רק טקסט למתקשים בפונט הנ"ל. אי אפשר שלא להסתכל על העטיפה ולקרוא, והיא מושכת את העין כבר מהרגע הראשון. אחרי שכבר פותחים את המארז, רואים שהקו ממשיך גם בפנים. כל מילות השירים, הקרדיטים – כולם זוכים לאותו סוג של כותרות. מינימום גרפיקה, מקסימום אימפקט. מה שבאמת הופך את העטיפה הזאת לליגת אלופות הוא הדיסק עצמו. נעשה שימוש בדיו שמשנה את צבעו כתלות בטמפרטורה. כך צבוע התקליט עצמו בשחור כולו, אולם כתוצאה התחממותו תוך כדי נגינה ממושכת במערכת, הוא הופך ללבן והכיתוב שעל גביו נחשף לצופה. קארני סיפר שאחרי ששמע על הדיו הזה, "באמת שפניתי לכל ספק דיו במדינה עד שמצאתי אותו".

העטיפה המופלאה זכתה להכרה בקטגוריית המארז הטוב ביותר לאלבום בטקס פרסי הגראמי האחרון. "אני חושב שהציבור היום באמת פתוח לסוגים חדשים של עטיפות", סיכם.

וזה לא נגמר כאן

תכלס

מפתיע עד כמה רחב מגוון האלבומים שעשו שימוש בגופן זה. שימו לב רק לשנים 1971-1972: The Doors השתמשו בו לתקליטם האחרון LA Woman, שלושה חודשים לפני שמוריסון נטש לפריז ומת. Ziggy Stardust המופתי של דיוויד בואי זכה לכיתוב באותו גופן (איך לא עליתי על זה בעצמי???). מיילס דיוויס השתמש בפונט לטובת On the corner, שכנראה היה גם אלבומו המושמץ ביותר. לרשימה הארוכה נוספים גם הגירסה הרזה של הגופן עבור הסידרה המיתולוגית M*A*S*H, ולא פחות חשוב – רצועת הקומיקס של גארפילד.

לכל אנשי התקשורת החזותית שנתקלו ברשומה הזאת (וגם אלה שלא) – יותר מאשמח לשמוע השלמות והתייחסויות כאן בתגובות. אני עוד לא בסטטוס של אותם מעצבים שרואים פונט ומיד יודעים במה מדובר, אבל את זה אני כנראה כבר אזהה. מקווה שזו לא רק הסטייה הקטנה שלי.

Cooper Black במלוא תפארתו

Read Full Post »

Umlala – Stand Go Show Shout, 2011

"שאלה לאומללה: איך ממירים את הדיסק שלכם ל- mp3?"

[עידו קינן מחדר 404, בשאלה פתוחה ללהקה לפני שבוע]

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש אחרי שיצא האלבום של אומללה היתה שזה נשמע לא מכאן. אולי כי זה מה שהשמועה אמרה בקרב היפסטרי העיר, אולי זה אחרי כמה שמיעות בעצמי. טעם של חו"ל. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שזאת לא האבחנה המדויקת. המסקנה שהלכה והתחדדה עם הזמן היא שהאלבום פשוט נשמע חדש. חדש במובן שסוף סוף חצינו את קו OK Computer, שכנראה מהווה סוג של מחסום סגנוני לא מסובר במוסיקה בארץ. בחמש או עשר השנים האחרונות, ישנה פריחה עצומה של מוסיקאים ישראלים שיוצרים באנגלית. הסיבות יכולות להיות מגוונות – רצון להצליח מחוץ לגבולות ישראל, העדפה לאנגלית כשפה להתבטא בה, זיקה יותר חזקה למוסיקה שהאמן שומע ואולי סתם גימיק. ועדיין, זה אחד האלבומים היחידים שיצאו פה בשנים האחרונות שיש להם סאונד בן זמננו. לא שאני יודע באמת להגיד מה זה אומר, אבל זה נשמע לי יותר כמו The XX ופחות איפה הילד. יותר כמו MGMT ופחות כמו משינה. יותר כמו CSS ופחות כמו מוניקה סקס. הבנתם את הרוח. ולא שיש לי משהו נגד המוסיקה של פעם (להיפך, למען האמת), אבל כיף שאנחנו נשמעים עדכניים מפעם לפעם. וכיף לראות להקה צעירה ובועטת עם הרבה תיאבון כמו החבורה הירושלמית השמחה הזאת. הסאונד מוקפד, הכל יושב במקום וכל מה שנותר זה לתופף ברגליים.

שוחחתי ארוכות עם דקל חברוני, שאחראי לעטיפה הסופר מדליקה הזאת. חברוני הוא כנראה המעצב המוביל ל- Gig posters בארץ (ובוודאות עושה את היפים שבהם), שמתחילים לקבל קצת מקום בתודעה של הצופים עם הזמן. עוד יבוא היום שאכתוב על כך באופן פרטני, אני מניח. בינתיים, אני שמח להביא את דבריו של חברוני, שאני יכול לומר בלב שלם שהוא באמת אוהב את מה שהוא עושה ומתייחס לעבודה ברצינות תהומית. חוץ מזה, זאת גם הזדמנות טובה להציג את התהליך המורכב שמתרחש מאחורי הקלעים עד שאנחנו המאזינים רואים את המוצר המוגמר. קבלו סיפור טוב, בקיצור.

"הכל התחיל במסיבת סילבסטר שנערכה בבית הבתים בפלורנטין", מספר חברוני. "לא הכרתי את אומללה קודם לכן, והם הופיעו שם. אורי וינוקור (המפיק והבסיסט "קולולוש", שדקל עבד איתם על עטיפת אלבומם הראשון) סיפר שהוא עובד איתם וכך התגלגלתי לראות אותם. האמת שלא ציפיתי לזה, וזה פשוט העיף לי ת'תחת. הם לא רק ניגנו , הם גם זזו ביחד. היתה תשוקה אמיתית, וזה פשוט נראה ונשמע טוב. בסוף ההופעה ניגשתי לסולן, נתתי לו כרטיס ופשוט אמרתי לו שאנחנו צריכים לעבוד ביחד".

גיג פוסטר שיצר דקל חברוני לאומללה, טרם תחילת העבודה על האלבום

הדבר הראשון שעליו עמל חברוני היה גיג פוסטר ללהקה. "הם רצו לבנות קצת מרצ'נדייז. אם תשים לב, תראה שאין תאריך נקוב, אלא רק Tour 2011". הקו הכללי של הפוסטר השפיע והשתלב בהמשך העיצובים עבור הלהקה, וניתן לראות תמונות מתהליך העבודה על הפוסטר כאן. מספר חודשים לאחר מכן, קיבל חברוני טלפון מחברי הלהקה שהם עובדים במרץ על האלבום, ושהם מעוניינים שיעצב עבורם את העטיפה שלו. "ללא ספק הרגשתי שזה מתאים לי, גם כמעצב וגם מבחינת המוזיקה. ידעתי שזה הולך להיות מעניין".

שלבים באבולוציית חזית העטיפה

"חברי הלהקה מאוד מוקפדים, מודעים אסתטית והיו מעורבים בתהליך", הוא מספר. "הם דיברו הרבה על נונסנס וקצת על שנינות וציניות כנושאים שהעטיפה צריכה להתכתב איתם. גם ה- 100% magenta היה שם משלב מוקדם, בין אם בעקבות צבע הפוסטר ובין אם קודם לכן. הרעיון הראשוני לפוסטר כלל תמונת ארכיון של ילד, כשמחובר לו ראש של space invader. אותם שאריות 80s גלשו גם ללוגו, פונט קצת pacman-י, שנשאב בעיקר ממשחקי וידאו שמאפיינים את שנות השמונים". בפליקר שלו ניתן לראות אינספור וריאציות על הלוגו עד שקיבל את צורתו הסופית. "הלב עם הקש פשוט צץ לי – בקונוטציה של לשתות את הלב. אח"כ התפתח דיון ארוך – נוזל או לא נוזל; לב מקומט או לא, יישפך או לא יישפך וכו'".

עטיפת Rome של Danger Mouse

בערך בשלב שהגיעו להסכמה, יצא לאור Rome, האלבום של Danger Mouse ודניאל לופי. בחזית העטיפה – לב נוזל. היה די ברור שלא ניתן להשאיר את העטיפה כמו שהיא, והוחלט להוסיף לאותו לב גם גוף (והלב הענק יהווה ראש). "לקחתי שער ישן של המגזין 'רולינג סטון' שבו רואים את וינונה ריידר באוברול. חתכתי לה את הראש וחיברתי את הלב במקום. הגוף צר וקטן, הראש ענק ובסוף הכל התחבר יפה. אחרי אינספור הוריאציות נראה שכולם הגיעו להסכמה ויצאנו סופית לדרך". אולם פתאום דברים התחילו להסתבך.

"אחד מחברי הלהקה הראה את העטיפה לחבר שלו, שמיד אמר 'היי! זאת וינונה ריידר!'. מסתבר שזאת תמונה ממש מוכרת שלה, וכשחיפשתי את וינונה בגוגל זה בערך עלה כתמונה השלישית. השלב שבו עלינו על זה היה במהלך הסופשבוע, חודשיים וחצי בתוך התהליך, וארבעה ימים בלבד לפני שהחוברת יורדת לדפוס. זה לחץ אדיר". מי שנחלץ לעזרתם היה המוסיקאי קוב, שהוא גם עו"ד במקצועו ומתמחה בנושא של זכויות קניין. "הוא מאוד עזר לנו, ולאחר התייעצות החלטנו לרדת מוינונה ולחפש חלופה אחרת"

המרדף נגד הזמן נמשך. "היינו כבר הרבה אחרי הרגע שבו העטיפה צריכה להיות מוכנה. אחרי קצת מחשבה, הצעתי להילה [פלג, שעימדה ועיצבה את האלבום עצמו] שאולי ננסה לצלם ולשלב אותה בעיצוב לעטיפה. וכך באמת היה: צילמנו עשרות תמונות, מכל מיני זוויות וכיוונים עד שהגענו למשהו שאנחנו מרוצים ממנו. עברנו על התמונות ובחרנו את זו שנראתה הכי מתאימה. שילבנו את הגוף של הילה לראש הלב, וזו התמונה שמצאה את דרכה לעטיפה הקדמית בסופו של דבר".

בבית הדפוס, הרגע שאחרי

"עוד אנקדוטה מעניינת בהקשר של העטיפה מתייחסת למילים בחוברת", מספר חברוני. "שים לב שלא כל המילים של כל השירים מופיעות. מפתיע, אבל בשבוע שלפני שהחוברת ירדה לדפוס, עדיין לא היו לנו כל המילים של השירים מהלהקה (איך זה קרה? קרה). לכן, תמצא עבור חלק מהשירים רק טיפוגרפיות או אלמנטיים גרפיים שמתכתבים עם השירים. ההצעה הראשונית שלי היתה לעטיפה שמתקפלת ונפתחת לכדי פוסטר fold-up גדול. חלק מהטיפוגרפיות נלקח משם ושולב בעטיפה הסופית".

הצעה ראשונית לעטיפת fold-up לאלבום

חברוני מאייר באופן קבוע את הטור של יהונתן גפן במעריב, עובד כמעצב web אבל נראה שהוא נהנה יותר מכל וחשובה לו העבודה על המוסיקאים פה בסצינה. "העבודה על אלבום היא אחרת מאשר פוסטר, שנניח דוהה עם הזמן. ובכל זאת זו עדיין אותה אותה גישה מבחינת האימפקט הראשוני על עיני הצופה. סוג של התקפה חדה ומהירה למשיכת תשומת הלב. חשוב לציין, שלמרות העבודה הרבה והמאומצת, ולמרות שאני ניגש לזה מתוך כוונה לעשות את הכי טוב שאני מסוגל לייצר – בסופו של דבר, במקרה הכי טוב, נגרום למישהו לחייך או שניתן לו השראה. ובמקרה הכי גרוע, הוא יסתכל וימשיך הלאה. דרמטי? אולי כן. אבל קריטי? לא. וזה מאוד מקל ועוזר לי לזכור את זה במהלך העבודה".

Umlala – Stand Go Show Shout, 2011

עיצוב – דקל חברוני

עימוד ועיצוב אלבום; דוגמנית הבית – הילה פלג

 

 

Read Full Post »