Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for דצמבר, 2011

פתאום שמתי לב שכבר חודשיים שאני כותב רק על אלבומים חדשים משום מה. אני אוהב לכתוב על עטיפות ישנות. חוץ מהאתגר להתחקות אחר שורשיהן ומקורותיהן, אפשר באמת לראות שהן נוצרו בנקודת זמן אחרת. הטכניקות שונות, האימאג'ים נראים אחרת והיכולות בוודאי היו מוגבלות יותר, טרום עידן הפוטושופ. ניתוק מהמציאות שאני מכיר וחווה פה כל פעם מחדש. התחושה מקבלת משנה תוקף כשחוזרים אחורה לעבר האייטיז. בהכללה גסה אני יכול לומר שאיני חסיד גדול של העשור הזה, ובכל זאת היה לו אופי. הוא היה צבעוני, והוא ניסה להיות מגניב. לעזאזל, הוא אפילו המציא את המילה מגניב. היום זה לעתים נראה מגוחך, אבל זה תמיד היה תמים כל כך. דווקא העטיפה הזו מאוד חריגה (וגם יש הרבה לספר עליה), אבל את רוח הדברים אתם מבינים בוודאי. לראייה, בדצמבר 1986 שלחה חברת התקליטים הליקון את הקומוניקט הבא, יחד עם האלבום "לפני השינה":

"פופלקס, הלהקה הצעירה במדינה. אייל לינור ובני בלק בני 20, שחר בן-ברק בן 19 ודובדיב בן 21. שלושה חיילים בשירות סדיר ואחד משוחרר (דובדיב)… איזו מוסיקה הם עושים? לא בדיוק "גל חדש", פאנק, לא בדיוק פופ דיבור חדיש, משהו באמצע, יותר לכיוון האנגלי. תקשיבו בעצמכם. לדעתנו לא צריך להגדיר בדיוק את סגנון המוסיקה, מספיק להגיד שזו מוסיקה טובה… השירים נכתבו על ידי אייל לינור, הלחנים גם שלו עם קצת עזרה מהחברים. על העיבודים ומלאכת ההפקה: דומיניק דיין. גם קטן בן 19. האח הקטן של נאור הגיטריסט ואיגי המתופף. דומיניק מנגן גם על גיטרות והוא כישרון בזכות עצמו. כמה נגנים מהשורה הראשונה: רמי קלינשטיין ומיקי שביב תורמים את חלקם. השירים המושמעים על גלי האתר: "איציק", "מדברת", "אמהות" ו"אש קטנה"… העטיפה … עיצוב – רו הרץ… לא צריך להגיד יותר… הפטנט – של ידית נשיאה – הוא של דרור קליסקי הצעיר. הגימיק – קומיקס. בקרוב יהיו גם סיפורי קומיקס כשגיבורי הלהקה הם הגיבורים המצוירים. לכם נותר רק להידלק על כל העניין. יש למישהו גפרור?…"

הליקון הייתה עוד בחיתוליה כשרוני בראון ליקט את החבורה הצעירה לחיקו. הלהקה היתה קיימת פחות משנה, שבמהלכה הוציאה את אלבומה היחיד "לפני השינה". להיט אחד יצא מהתקליט הזה, והוא "איציק".

(ניו וייב של בריטניה, מצולם בכיכר דיזנגוף ובטיילת. מעולה!)

עטיפת אלבומם היחיד בהחלט ראויה לציון. קודם כל, היא בין הבודדות בארץ שעשו שימוש בקומיקס, ולדעתי יתכן שזו אף הראשונה. כמו כן – פטנט הידית שמייד נזכיר. מי שעיצב אותה הוא רו הרץ, בוגר עיצוב גרפי ואיור בבצלאל, ואחראי לאינספור עיצובים ועבודות באותן שנים. הרץ מרבה לעסוק בצילום (בנו של הצלם והמרצה זאב הרץ), וכן לאייר באופן ריאליסטי. על עטיפת האלבום הוא מספר ארוכות בסקייפ, באדיבותו הרבה ובסבלנות אין קץ ממקום מגוריו בברלין בשנים האחרונות: "את בני [בלק, הסולן] פגשתי בסביבות 84' – 85'. תל אביב, מועדונים, הכרתי את הלהקה והיה בינינו קליק טוב. אמרתי להם שאעזור להם במה שאפשר בהיבטי העיצוב".

מתוך העטיפה

בשלב הראשון עמל הרץ על תקליטי השדרים של פופלקס. "לא היה תקציב בכלל. עשיתי עבורם את כל תקליטי השדרים בחינם, ובכיף גדול – אני חושב שזאת אחת הסיבות שיצאו שם דברים כל כך נהדרים בעיניי. לפני פופלקס, תקליטי השדרים  היו עטופים בקרטון לבן, כששם השיר מצוין בשחור. במקרה שלנו, השתמשנו בגרפיקה, בצילומים וזה משך את תשומת ליבם של השדרנים. זה פעל לטובתנו, והתקליטים זכו לכמות נאה של השמעות. בעקבות תקליטי השדרים, רוני [בראון] פנה ואמר שעושים גם האלבום של פופלקס".

Karmann Ghia, Volkswagen 1955-1974

התמונה שבחזית האלבום צולמה בתל אביב, בצומת הרחובות פינסקר ובוגרשוב. באותם ימים שכן שם "קפה מוזה" המנוח, החלוץ לקונספט של חנות ספרים משולבת בבית קפה. "הרעיון של המקום היה שאנשים יישבו, יקחו ספר מהמדף, ידפדפו וירצו לקנות ספרים. יחד עם בית הקפה – לייצר מקום אופנתי שכולם ירצו לבוא אליו. המקום עצמו היה שייך לחברה טובה וצילמנו את האוטו מחוץ לקפה בשעת לילה. מכיוון שאני לא אוהב לצלם בעזרת פלאש, נעזרתי בספוט של חלון הראווה והפנתי אותו לעבר המכונית". הרכב עצמו הוא מסוג כרמן גיה, שנרכש באילת ועבר שיפוץ בחיפה. "היה ברור שצריך לצמצם לעטיפה הרבה חבר'ה בתוך ריבוע קטן, ורציתי שממש יראו את הפנים של כולם. אני מרבה לעשות עבודות מתקתקות, ורציתי לייצר כאן חבורה בדרייב אין, משהו teenager-י, קצת הוט רוד. אני די אוהב מכוניות ישנות, אך הבחירה בכרמן היתה בדיעבד טעות. במקרה של העטיפה, כשלא מצלמים את מלוא הרכב, ניתן להתבלבל ולחשוב שמדובר בחיפושית". על דופן הרכב הודבק שם הלהקה בטפט שחור על גבי זהב, אותו יצר הרץ בעבודת יד לטובת הצילום.

"כאמור, לא היה תקציב כלל לכל ההפקה הזו", ממשיך הרץ. "היה לי ברור שפלטות הצילום צריכות להיות 6X6 ו- 120 מ"מ (ולא 35 מ"מ), אבל לא היה לי כסף למצלמה כזו. שידכו לי מישהי שלא הכרתי מעולם והיתה מעוניינת להיות צלמת. היא קנתה מצלמת Mamiya יקרה ואיכותית, והיא היתה מוכנה להשאיל לי אותה מבלי שהכרנו בכלל. תמימות של פעם".

פטנט ייחודי בעטיפה זו הוא ידית הנשיאה. "הרעיון שייך לתלמיד עיצוב [דרור קליסקי, אחיו של תמיר קליסקי מאתניקס ומפיק הלהקה], שהיה חבר של רוני בראון. צורת המארז היתה של מ' סופית שפינתה העליונה קטומה. במקום אותה פינה חסרה נמצאה ידית נשיאה, והרוכשים יכלו להשתמש בה במקום בשקית, תוך כדי הצגת התקליט שזה עתה רכשו".

חזית אחורית לאלבום

הבחירה בקומיקס התאימה לשני הצדדים. "כולנו גדלנו על זה. בני מאוד אהב מאנגה, ובכלל – זו שפה מאוד ברורה. רציתי שהלוגו של פופלקס יהיה סטייל רוי ליכטנשטיין ואנדי וורהול. כאמור – טרום עידן הפוטושופ: שימוש ב- letraset, מארקר, חיתוך ידני ויצרנו לוגו. לא היו עדיין צבעים מוגדרים באופן ברור – היה צריך לתת הוראות לדָפָס על אחוזים של מידת אדום וכו'. ידידי אמנון גרוף, שעבד אז בחברת הפרסום דחף, ישב איתי וסייע לי להגדיר את האחוזים הנכונים להשגת הצבעים הרצויים".

לכל שיר באלבום נוצר אימאג' ייעודי ותואם, ולכל אחד סיפור משלו. "הילד במיטה מבוסס על רצועת קומיקס בשם Little Nemo in Slumberland, שהתפרסמה בניו יורק הראלד לפני למעלה ממאה שנה. אני מעריץ, ויצרתי פה מחווה לאותו סטריפ. האיור ל'אש קטנה' לקוח מתוך ספר ילדים אמריקאי משנות העשרים. לא נגעתי באיור, והוא נותר כמו שהוא. הבחורה הצווחת ב'היא שאלה' היא לא אחרת מאשר השחקן איציק ניני (ששיחק ב"עורבים" של איילת מנחמי וכן ב"סיפורי תל אביב"). הוא היה הדוגמן, ואני צילמתי וציירתי אותו בתלבושת בית ספר יפנית. 'חול' הוא איור שיצרתי כשהייתי ילד, על ידי גזירות והדבקות מניירות צבעוניים של קרביץ".

העבודה המשותפת לא נגמרה רק בהקשר של עיצוב התקליט עצמו. "עבדתי עם הלהקה גם על וידאו קליפ לשיר "מדברת". רצינו שיהיה גם כאן אפקט קומיקס ברקע, והיה זול יותר לקחת קוליסות [מחיצות] ישנות ולשים אותן מאחורי חברי הלהקה. היה לי בית די גדול. אני זוכר שציירתי בעפרון קווי מתאר על הקוליסות, וכל חברי הלהקה צבעו אותם במשך כל השבוע. השכנים צחקו עלינו – זה נראה כמו חוברות הצביעה לילדים, כשכל שטח יש לצבוע לפי המספר שמסומן עליו".

(הקליפ של "מדברת" – אייטיז מתקתק על רקע הקוליסות המהוללות. בפריימים הראשונים – תקליטון השדרים שעיצב הרץ)

הלהקה דווקא זכתה להשמעות רבות ולהכרה עם צאת האלבום, אולם תוך מספר חודשים חבריה סגרו את הבסטה והלכו איש איש לדרכו. בשנות ה-90 הקים שחר בן ברק את גן חיות (עם שרון מולדאבי) ובמקביל כתב על מוסיקה ב"מעריב". אייל לינור הקים את "טרנזיסטור". בן ברק מתגורר כיום בוושינגטון, בלק מתגורר בפלורידה, וכל חברי הלהקה פנו לעיסוקיהם. אסף אמדורסקי חידש את "איציק" לאלבומו "קדימה\אחורה" ב- 2005. בשנה האחרונה חזרה הלהקה להקליט שירים, כשהחברים נעזרים בתוכנות ביתיות ומעבירים את הערוצים זה לזה באינטרנט.

גירסאות קומיקס של חברי הלהקה, באיוריו של רו הרץ (מתוך אוספו הפרטי)

Read Full Post »

שלומי סרנגה - מונו, 2009

בשבוע שעבר שוחחתי ארוכות אודות עטיפות תקליטים עם ענת ספרן, מעצבת, כותבת, מבקרת ומארגנת את הפצ'ה קוצ'ה המהולל (שיחה שהסתיימה בראיון למעריב על עטיפות ישראליות, אותו אני ממליץ לכם בחום לקרוא כאן). אחד הנושאים המעניינים שעלו בשיחתנו היה הדיסוננס הצורם בין ההשקעה, העיצוב והאיכות בעטיפות האינדי הישראליות אל מול עטיפות אליהן אני מתייחס כ"מזרח תיכון חדש". במהלך השנה האחרונה דיברתי עם עשרות רבות של מעצבים שהקדישו בדרך כלל חודשים רבים ליצירת עטיפה לאלבום, לעתים רבות בתקציב אפסי. האזנות חוזרות לאלבום, מפגשים רבים עם המוסיקאי, מאות סקיצות, קונספטים מתחלפים ותהליך ממושך וארוך. מנגד, קצת קשה לקבל בשתיקה את אותן עטיפות מזרחיות שהזכרתי. תמונת פורטרט של הזמר\ת, עם צוות רחב של מאפרת, סטייליסטית, שיער ומה לא, בעטיפה שאומרת מעט מאוד (אם בכלל) על האלבום, ובתקציב גדול לאין ערוך ממה שמוקצה לאינדי הישראלי נניח.

מכיוון שחטאתי בהכללות ובשיפוט מוקדם, אני אנסה להביא את האירועים כסדרם, מבלי לעוות או לחטוא בתיאור לא מדויק:

עטיפת אלבומו הבא "לא עזבתי מעולם"

מודה ומתוודה, לא יצא לי לשמוע את שלומי סרנגה מעולם. מהטיפה שנתקלתי ברדיו, זה לא כל כך נשמע כמו הסגנון שלי. אם הייתי נדרש, הייתי מקטלג אותו תחת אותה מטרייה ים תיכונית שהזכרתי קודם לכן. לפני כמה חודשים כתב יפה גיאחה מעונג שבת על השיר "לא עזבתי מעולם" של סרנגה. אני זוכר שהופתעתי מהחום, מההגשה המענגת ומהנעימות שעטפה שיר פופ אמיתי. זה היה די מפתיע, וזה היה די נעים. לאחר מכן, המשכתי לסדר היום. כמה ימים לאחר מכן, במסגרת דפדוף אקראי באוזן השלישית (בדיסקים יד שניה יש תחלופה ובעיקר ניתן לדפדף בעטיפות; הבלוג מתמוגג מרוב הנאה), חלפתי על פני "מונו" של שלומי סרנגה. עוד עטיפה עם תמונת פורטרט בחזית. הפעם דווקא משהו קרץ לי. נעצרתי על פני האלבום, ואני חושב שנזכרתי בשיר המדובר. משהו בכל זאת גרם לי להתעכב ולדפדף בעטיפה.

יש יופי של חוברת לעטיפה של מונו. לדעתי, זו גם הראשונה עם תמונת פורטרט שאני כותב עליה כאן בבלוג. קודם כל, זאת תמונה טובה. בלי איפור צועק, רקע מגוחך או פוזה מביכה (זאת, למשל, בלתי נסלחת). היא היתה מספיק מעניינת כדי לדפדף בחוברת. מכאן והלאה, פשוט תענוג לעיניים. אינספור פריטים אישיים, שאני משוכנע שנבחרו בקפידה, וכולם באו לתת תמונה משלימה לאדם ולמוסיקאי שעומד מאחוריה. הגרפיקה נקייה מאוד ונכונה בעיניי. הכל פיקס. בסוף החוברת הופתעתי ושמחתי לגלות שיצרו אותה הצלם הנהדר דוד עדיקא (שיש לו עבודות נפלאות באנטייטלד, שם אני מבקר מפעם לפעם) לצד המעצב קובי פרנקו (שבהתבסס על איורי רותו מודן יצר את העטיפה הנהדרת של "עיניים זרות" של רונה קינן, עטיפה שנוגעת בשלמות ואחת האהובות עליי בכלל). בקיצור, שילוב מנצח. שניהם מתארים ברהיטות ובמחשבה רבה את התהליך שהביא ליצירת החוברת, יותר מאשר אני זוכה לשמוע לרוב במסגרת האתר. אני לא מתבייש להודות שטעיתי, ושמח להגיש עטיפה יפהפיה שפשוט נעשתה נכון.

(בינתיים, אני ממליץ מכל הלב לשמוע את האינטרפרטציה של סרנגה ל"האמנם (את תלכי בשדה)" של חוה אלברשטיין. יופי של עיבוד מצד יוני בלוך, הצ'לו המדויק של מאיה בלזיצמן ובעיקר ביצוע נפלא של סרנגה:)

"שלומי ואני נפגשנו לראשונה סביב 2003", מספר עדיקא. "צילמתי אותו לכתבת שער לשבעה ימים בידיעות אחרונות. מאז שמרנו על קשר והידקנו את היחסים לכדי חברות קרובה, ובמסגרת זו – אך טבעי היה שאהיה אמון על החלק הויזואלי של עטיפת האלבום 'מונו', כמו גם על האלבום שיצא זה עתה 'לא עזבתי מעולם'". עדיקא ופרנקו התחברו כבר בתקופת לימודיהם המשותפים בבצלאל, כשבמהלך השנים הזדמן להם לעבוד על כמה וכמה פרוקטים משותפים. "שלומי ודוד באו עם הרעיון של שימוש בחפצים ביתיים, יומיומיים מהאוספים של שלומי", מסביר פרנקו. "ביחד הסתובבנו בביתו ואספנו כמות נכבדה של פריטים. כמעט לכל חפץ היה לשלומי סיפור לספר: מאיפה נקנה, לאיזו מטרה, איך התגלגל לביתו, חפצים מבית אימו, פריטים יקרים שהיו שייכים לאביו וכו'. כבר בשלב זה ידענו שזה הכיוון הנכון". עדיקא מצידו מרבה לצלם דיוקנאות וטבע דומם, ולבנות נרטיב שמחבר בין חפצים לאנשים. מבחינתו, הרעיון היה לייצר דיוקן של שלומי דרך החפצים שהוא אוסף ואוהב.

מתוך החוברת

על תמונת השער הוא מספר: "הדיוקן המצולם של שלומי מבקש ללכוד אותו ברגע אמיתי, אותנטי, חף עד כמה שניתן ממניפולציות צילומיות או מהלבשה של סיפור או אילוסטרציה כלשהי. מתוך כך, שלומי צולם באור טבעי, בסביבה ביתית ועל רקע לבן ואה-קונטקסטואלי, כשהוא מיישיר מבט למצלמה. נטו". באשר ליתר החוברת, מרחיב עדיקא את הסבריו: "ביחד עם שלומי אספתי חפצים מהאוספים הרבים שלו – שלומי הוא אספן של חפצי נוי – ופריטים כאלו ואחרים. דרך הבחירות שלו, שברובן הן נוסטאלגיות vintage, הוא מגדיר את האישיות שלו. בחרתי חפצים שהוא מגדיר כחשובים \ יקרי ערך – לצד חפצים "פוטוגניים" לטובת הניראות של התצלומים.

על עבודת העיצוב מסביר פרנקו: "את הצילומים צילמנו אצלי בסטודיו. היה לי בראש דימוי נקי, סטרילי ובוהק, ודוד בחר בצילום באור יום על רקע לבן. היה לי ברור שהאלבום יודפס על נייר כרומו עם למינציה מבריקה להדגשת הבוהק, ולכן השמשנו במצע פרספקס לבן מבריק שהחפצים ישתקפו בו ויתמזגו עם הברק של הנייר. ביחד בנינו קומפוזיציות לצילום, כשמה שהנחה אותנו היה חיבור צורני ואסתטי בין הפריטים. אחר כך, בשלב העריכה הגרפית, חיברתי בין הצילום לטקסט. החיבור היה רעיוני, צורני ולעיתים תחושתי. מבחינה טיפוגרפית, רציתי להמשך את התפיסה הנוסטלגית ובחרתי להשתמש בגופן בשם "דרוגולין". גופן סרפי, קצת מיושן אמנם אך משדר חום וביתיות, וחימם קצת את הקרירות של הרקע הלבן".

מתוך החוברת

כפי שכבר צוין, העבודה המשותפת בין השלושה גלשה גם לאלבום הבא של סרנגה, "לא עזבתי מעולם". "בתחילת העבודה על האלבום שלומי רצה לעשות משהו אחר לחלוטין", מספר פרנקו. "בדקנו כל מיני כיוונים, גם צילומיים וגם איוריים, ואיכשהו לא התחברנו לאף אחד מהם. אני הרגשתי שיש צורך לייצר פה סוג של סדרה ולהמשיך את אותה תפיסה גרפית-צילומית של "מונו" אבל כנגטיב – אם הראשון היה לבן, שהשני יהיה שחור. בכדי למנוע תחושה כבדה מידי, היה לי חשוב "לקשט" את הרקע השחור בנגיעות חזקות של צבע". הצילומים שנבחרו הפעם הגיעו מתוך תיק העבודות של עדיקא, ככאלה שהמטען הגנטי שלהם הוא צבעוניות עזה על רקע שחור. "ביקשתי מדוד שישלח לי צילומים שעשה במהלך השנים שבהם הקו המנחה היה גרפי: רקע שחור דומיננטי ושימוש עז בצבע. אח"כ התאמתי בין צילום לשיר. גם פה בחרתי להמשיך את הקו הטיפוגרפי והשימוש ב"דרוגולין" אך הפעם בקשת מגוונת של צבעים. דוד צילם את שלומי על רקע שחור עם חולצות צבעוניות שונות."

מתוך החוברת של "לא עזבתי מעולם"

עוד על הקשר ועל היחסים המעניינים בין סרנגה לעדיקא בראיון המוצלח כאן. "אני חושב ששלומי ואני משפיעים אחד על השני – כל אחד מהכיוון שלו", מסכם עדיקא. "הוא סוחב אותי למחוזות מוסיקליים שלא הכרתי, ואני סוחב אותו לשדות "אמנותיים" חדשים. לא היתה לי מחשבה לעשות אלבום "אחר" או "שונה" או "מחוץ לז'אנר" – פעלתי מתוך נאמנות לעשייה שלי".
שלומי סרנגה – מונו, 2009. צילום: דוד עדיקא. עיצוב: קובי פרנקו

Read Full Post »

העטיפה שהכי אהבתי השנה, בלי יותר מדי תחרות. תשיגו לעצמכם גם את החוברת עצמה.

כיף גדול! בהמשך לסיכום העטיפות הגרועות של 2011 מהשבוע שעבר, אלה העטיפות שהכי אהבתי השנה במוסיקה הלועזית, כאן בוואלה. כל מי שברשימה עשה את זה נכון בעיניי. יש דברים יפים באמת, והשונות רבה.

ממש רגע קצר לפני שאנחנו חוזרים לגזרה הישראלית (המגירה שלי מתפקעת כבר מרוב חומר משובח), ואם כבר במוסיקה לועזית עסקינן, ממתק קטן לסיום – מבחר שירים חצי-אקראי שעשו לי את השנה האחרונה הרבה יותר מוצלחת:

[gigya src="http://grooveshark.com/widget.swf" wmode="window" allowScriptAccess="always" flashvars="hostname=cowbell.grooveshark.com&playlistID=64532884&bbg=FFFFFF&bth=FFFFFF&pfg=FFFFFF&lfg=FFFFFF&bt=7A7A7A&pbg=7A7A7A&pfgh=7A7A7A&si=7A7A7A&lbg=7A7A7A&lfgh=7A7A7A&sb=7A7A7A&bfg=D6D6D6&pbgh=D6D6D6&lbgh=D6D6D6&sbh=D6D6D6&p=0" ]

ובתמצות, לעצלנים שביניכם:

M83 מגניבו·ת דחוסה בפיתה ועטופה היטב. Kurt Vile  לא מחדש, אבל זה סוג של סינגל מושלם. Ane Brun ו- José González המיסו לי את הלב. TVOTR – הדבר הנכון כאן ועכשיו (לעזאזל, ככה מוזיקה צריכה להישמע!). Elbow לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, אבל זה עדיין עובד. Sandro Perri יודע לערב סגנונות ולפתח שיר כמו גדול. Metronomy נדבקו לי עמוק במוח. קייט בוש מנותקת מזמן וממקום באלבום קונספט אווירתי מופלא. The Horrors זרקו אותי למקום טוב בבריטניה של עשר שנים אחורה. Justice עדיין המסיבה הכי טובה בעיר, ואני בפנים. Beady Eye קצת הפתיעו לטובה עם נוסחה שלא מפספסת. Wu Lyf פשוט יודעים לבנות שיר כמו שצריך. Bon Iver המופלא ליווה וימשיך ללוות אותי בחורף הקרוב, אם נזכה לכזה. Mazzy Star היו חסרים והשנה נזכרתי עד כמה.

Glasvegas - Euphoric Hearbreak. סוג של שלמות. לא יודע למה העטיפה נשארה בחוץ (הרהורי חרטה)

לעטיפות הטובות ביותר של 2011 במוסיקה הלועזית לחצו כאן.

ממש בקרוב – חוזרים לשגרה עם כמה פוסטים מפתיעים. עד אז, תרגישו חופשי לזרוק מילה אם שכחתי איזו עטיפה ראויה, או אם סתם בא לכם להמליץ לי על שיר טוב שעשה לכם את השנה האחרונה.

צ'יאו קקאו!

Read Full Post »

כן, גם זה בפנים

במסגרת סיכומי השנה שוואלה! עורכים בימים אלה, קיבלתי פנייה משמחת לערוך את סיכום השנה הלועזית בעטיפות התקליטים.

זה משמח משתי סיבות. קודם כל, כי זה סוגר לי פינה קטנה – בחודש האחרון השתעשעתי עם עצמי ברעיון לערוך רשימה כזאת כאן. לפעמים קצת קשה לי להתאפק, אבל לרוב אני משתדל לשמר את האתר על טהרת המקומי. אמנם כבר ראיתם חריגות שכאלה בעבר, וכפי הנראה עוד תראו, אולם הן תמיד נלוות בהתחבטות פנימית מסוימת ובדו-שיח שלי עם עצמי על פרסום רשומות בנושאים שאינם ישראליים, והן נבחרות בקפידה. העובדה שהבלוג הזה הוא ישראלי בהוויתו מסבה לי הרבה סיפוק, ואני עושה מאמצים גדולים לשמר אותה ככזה. לעשות אותו לועזי היה יכול להיות הרבה יותר קל – החומר נגיש בהרבה, והשפע רב. ועדיין. קצת גאווה מקומית, אתם יודעים. יש במה להתגאות, באמת שיש.

הסיבה השניה (והמשמחת אף יותר) היא שהמארז שעוטף את המוסיקה שלכם מתחיל לקבל יותר ויותר תהודה. יש לו ערך ממשי באופן שבו המוסיקה שאנחנו שומעים נתפסת. כיף לראות שזה מפעפע לפלטפורמות גדולות יותר מהפינה הקטנה שלי.

זה נשאר בחוץ (הרהורי חרטה 1)

היום התפרסמה רשימת העטיפות הגרועות של אלבומים לועזיים לשנת 2011 שנהנתי מאוד לערוך (ולנמק!), ואתם מוזמנים לראות אותה כאן. אם הכל יילך כמתוכנן,  תוכלו לקרוא בשבוע הבא את חלק ב' של הסיכום – העטיפות הטובות ביותר של 2011. אני בשלבי גיבוש מתקדמים של הרשימה, והיא מסתמנת אפילו כיותר כיפית מזו – יש למה לצפות.

קיצר, אני מזמין אתכם לקרוא את הרשימה המלאה.

ברכות לוואלה. כפיים לעינב שיף!

גם זה נשאר בחוץ (הרהורי חרטה 2). בחיי, זה מביך.

Read Full Post »

(יש חתול בתמונה הזאת)

היום, קוראים יקרים, נלמד כיצד לא להיראות בשלוש מערכות.

מערכה ראשונה

אחת התכונות הידועות של הזיקית היא היכולת שלה לשנות את צבעה. זנים שונים של זיקיות מסוגלים לשנות את צבעם למגוון רחב של צבעים – ורוד, כחול, אדום, כתום, ירוק, שחור, חום, תכלת, צהוב, טורקיז וסגול. מפתיע לגלות, אבל הסוואה היא לא הסיבה העיקרית לשינויי הצבע ולהתפתחות האבולוציונית שהובילה לכך. הסברה הרווחת בקרב חוקרים היא שאיתות לזיקיות ולחיות אחרות הוא השימוש המוביל לאותם שינויי צבע. זיקית כועסת, מאיימת או מנסה להרתיע תעטה על עצמה גוונים כהים יותר, בעוד שזכרים נוטים לגוונים בהירים ועשירי צבעים כשהם פוגשים בזיקיות בנות המין האחר.

זן מסוים של זיקית משנה את צבעו משיקולים תרמיים בכלל. בשעות הבוקר הקרירות, הוא משנה את צבעו לשחור לספיגת חום מהשמש. בשעות הצהריים תשנה הזיקית את צבעה לאפור בהיר, ובכך תגביר את החזרת קרני השמש. באופן די מדהים, אותו זן של זיקית יכול להיות אפור בצד שפונה לשמש, ושחור בצד המוצל, בהפרדה נקייה וברורה לשני צידי עמוד השדרה. מתחת לשכבות העור העליונות והשקופות נמצאים תאים מיוחדים, המכילים פיגמנטים במספר צבעים. תאים אלה פרוסים על פני כמה וכמה שכבות, וגוף הזיקית מסוגל לשלוט במידת השקיפות או אטימות של כל אחת מהשכבות. כך הוא מסוגל לייצר שילובים שיוצרים גוון מסוים שבו הזיקית צבועה, והחלפות הצבעים הן כמעט מיידיות.

ולמרות כל האמור לעיל, במקרים רבים משנה הזיקית את צבעה על מנת להסתוות ולהיעלם מהשטח. אם איתרע מזלכם ולא נתברכתם בשכבות העור ובתאים הרצויים, כנראה שתצטרכו לעבור לשיטה הבאה.

מערכה שנייה

החבורה העליזה של מונטי פייתון החלה להציג את המערכונים שלה בטלוויזיה הבריטית בשנת 1969. שנתיים מאוחר יותר, ליקטה את מיטב המערכונים שלה לסרט באורך מלא, ושמו "And now for something completely different". זה היה סרטם הראשון מבין חמישה, והוא נפתח כך בצורה המופלאה הבאה:

(היי! אל תדלגו! תראו בכל זאת!)

המערכון האלמותי הזה מלמד אתכם, פשוטי העם, כיצד לא להיראות. ראיתי אותו לראשונה בכיתה ח' אצל חבר, וזאת כנראה היתה חוויה מכוננת בחיי התרבותיים. במשך חודשים ראינו את הקלטת הזו עוד פעם ועוד פעם. אני חושב שדיקלמתי אותה בעל פה. אפילו עכשיו אחרי יותר מ- 15 שנה, כשנזכרתי במערכון הזה, לא פספסתי אפילו שורה. הסרט עצמו מומן באופן מפתיע על ידי נשיא פלייבוי הבריטית, שקיווה לכבוש את השוק האמריקאי. היו לא מעט מריבות בינו לבין השחקנים (בפרט על האופן בו יופיע בכתוביות, כשזכה לנקמה טיפוסית מצד טרי גיליאם). הסרט לא נחל הצלחה יתרה מחוץ לממלכה הבריטית, אולם זוכה למעמד קאלט עד היום. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשראיתי את העטיפה הנהדרת של הפרויקט הסודי היתה המערכון המופלא הזה, והוא הזכרון הכי חזק שלי מהסרט הזה. איזה נוסטלגיה כיפית, בחיי.

אם לא הקשבתם להנחיות שלי, אני רק יכול להמליץ לכם על הכלל הראשון בדרך לא להיראות – Not to stand up. ועכשיו – למשהו אחר לגמרי!

מערכה שלישית ומסכמת

איזה יופי של עטיפה! אוהבים אותי פה השנה.

כבר זמן מה שחיכיתי להזדמנות לשוחח עם המעצבת אלונה וייס, שיש לה יד בכמה מהעטיפות המושקעות בשנים האחרונות (אחת מקסימה לדנה עדיני, איזבו השני השמח והצבעוני והלוגו של אטליז כהתחלה). הפרויקט הסודי מובל על ידי אונילי (נילי אוחיון) ושאול עשת, והם מייצרים מעין אלקטרו-פופ מלודי בסאונד עשיר והפקה מתחכמת בטעם של פעם. וייס היא בת זוגו של עשת (הפסקתי מזמן לספור כמה פעמים זה קרה פה בבלוג) ובאופן טבעי היה ברור שהיא תעצב עבורו את העטיפה. "עקב הקשר הישיר, הרגשתי באופן טבעי שהעבודה הזו היא יותר 'שלי' מיתר העבודות. שהיא באמת חגיגה"

בשלב ראשון חשבו שנדרש לוגו חזק. היה לה חשוב שיהיה גם אייקון וגם טקסט, על מנת שניתן יהיה להשתמש בשניהם בהמשך. אותו לוגו שליווה את הפרויקט הסודי, הפך בהמשך לפלאיירים ולאט לאט זרם לרעיון לעטיפה. "רציתי שיהיה מאוד ברור למה זה הפרויקט הסודי. היה לי רעיון, אבל לא כל כך ידעתי איך לממש אותו", מספרת וייס. "חשבתי על לוקיישן ודיברתי עם חברה שפתחה את סטודיו הנמר. זהו סטודיו לאביזרים ול- props, שמשמשים להפקות שונות. ביקרתי שם, ונדלקתי על החלל. ביקשתי ממנה לצלם שם, והיא השיבה בחיוב בשמחה". מבין הצלמים שהתעניינו בפרויקט בחרה וייס להיעזר בעומרי בראל, שאת עבודותיו היא מעריכה.

על סדר הדברים היא מספרת: "ראשית צילמנו את הפריים כפי שרצינו שיהיה בסופו של דבר. אחר כך הלכנו והתאמנו לשאול ולנילי את הבגדים. במשך זמן רב חיפשנו חליפה לבנה לשאולי, כשלבסוף לקחנו חליפה שחורה ופשוט צבענו אותה בלבן. באשר לנילי – היתה באותו מחסן ספה מנומרת. אני זוכרת שצילמתי את הספה ובמשך יום שלם חיפשתי בנחלת בנימין בד תואם, על מנת שאוכל לתפור לה בגדים מתאימים. זה המקום להזכיר ולהודות לזוהר רון. זוהר הוא אמן רב תחומי בתחומי וידאו וצילום, וגם חבר טוב של נילי. נוסף על כך, הוא גם מאפר גוף מדהים, ושכרנו את שירותיו לטובת העניין. הוא השלים בציור את כל מה שהיה נדרש לטובת הצילום".

את יום הצילום וייס זוכרת כחוויה טובה אך מתישה. "היה יום ממש כיף, היתה אווירה טובה.  ראשית צילמנו את צילומי הפרומו, לאחר מכן את הצילומים לעטיפה ולבסוף השלמות וצילומים קטנים לטובת החוברת. התנוחה שבה היו צריכים לעמוד היתה מאוד מאתגרת. ממש התאמצנו כך שלא יהיה צורך לגעת בפוטושופ לאחר מכן, ועבדנו שעות על גבי שעות לטובת אותה תמונה בודדה. זה היה רצף הנחיות בלתי פוסק של 'ראש טיפה ימינה, טוסיק לכאן' וחוזר חלילה. ממש ריחמתי עליהם – מי שעומד בתנוחה עצמה לא רואה את כל התיקונים המינורים הללו. נילי התמסרה אבל היתה כל כך מותשת, שבשלב כלשהו היא פשוט נרדמה על הספה תוך כדי הפוזה".

היא מסיימת בכמה מילים על הסטודיו: "חשוב להבין שהסטודיו עצמו הוא כמו מגרש משחקים. הבעלים של המקום הם אספנים מטורפים, והיה קשה להתאפק לא להכניס עוד ועוד פריטים לפריים. מאז ביקרתי בסטודיו המון פעמים, ובכל פעם נוספים עוד ועוד אביזרים. עטיפת האלבום בעצם מהווה תיעוד למראה הסטודיו כפי שהיה במועד הצילום. נוסטלגיה לימים הראשונים שלו". בהופעות הראשונות של הפרויקט הסודי, ערכה החבורה אדפטציה ידנית ומעט עקמומית ללוגו, והקהל שהגיע להופעה צולם כחלק מהלוגו עצמו.

אחלה של עטיפה, תענוג לעיניים.

The Secret Project – Shhh…, 2011

ארט דירקשין, קונספט, עיצוב גרפי – אלונה וייס; צילום – עומרי בראל; איפור גוף וגוד וויבס – זוהר רון; צולם בסטודיו הנמר באדיבותם של אלה ספקטור ואורי רבין

Read Full Post »