Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Shhh’

(יש חתול בתמונה הזאת)

היום, קוראים יקרים, נלמד כיצד לא להיראות בשלוש מערכות.

מערכה ראשונה

אחת התכונות הידועות של הזיקית היא היכולת שלה לשנות את צבעה. זנים שונים של זיקיות מסוגלים לשנות את צבעם למגוון רחב של צבעים – ורוד, כחול, אדום, כתום, ירוק, שחור, חום, תכלת, צהוב, טורקיז וסגול. מפתיע לגלות, אבל הסוואה היא לא הסיבה העיקרית לשינויי הצבע ולהתפתחות האבולוציונית שהובילה לכך. הסברה הרווחת בקרב חוקרים היא שאיתות לזיקיות ולחיות אחרות הוא השימוש המוביל לאותם שינויי צבע. זיקית כועסת, מאיימת או מנסה להרתיע תעטה על עצמה גוונים כהים יותר, בעוד שזכרים נוטים לגוונים בהירים ועשירי צבעים כשהם פוגשים בזיקיות בנות המין האחר.

זן מסוים של זיקית משנה את צבעו משיקולים תרמיים בכלל. בשעות הבוקר הקרירות, הוא משנה את צבעו לשחור לספיגת חום מהשמש. בשעות הצהריים תשנה הזיקית את צבעה לאפור בהיר, ובכך תגביר את החזרת קרני השמש. באופן די מדהים, אותו זן של זיקית יכול להיות אפור בצד שפונה לשמש, ושחור בצד המוצל, בהפרדה נקייה וברורה לשני צידי עמוד השדרה. מתחת לשכבות העור העליונות והשקופות נמצאים תאים מיוחדים, המכילים פיגמנטים במספר צבעים. תאים אלה פרוסים על פני כמה וכמה שכבות, וגוף הזיקית מסוגל לשלוט במידת השקיפות או אטימות של כל אחת מהשכבות. כך הוא מסוגל לייצר שילובים שיוצרים גוון מסוים שבו הזיקית צבועה, והחלפות הצבעים הן כמעט מיידיות.

ולמרות כל האמור לעיל, במקרים רבים משנה הזיקית את צבעה על מנת להסתוות ולהיעלם מהשטח. אם איתרע מזלכם ולא נתברכתם בשכבות העור ובתאים הרצויים, כנראה שתצטרכו לעבור לשיטה הבאה.

מערכה שנייה

החבורה העליזה של מונטי פייתון החלה להציג את המערכונים שלה בטלוויזיה הבריטית בשנת 1969. שנתיים מאוחר יותר, ליקטה את מיטב המערכונים שלה לסרט באורך מלא, ושמו "And now for something completely different". זה היה סרטם הראשון מבין חמישה, והוא נפתח כך בצורה המופלאה הבאה:

(היי! אל תדלגו! תראו בכל זאת!)

המערכון האלמותי הזה מלמד אתכם, פשוטי העם, כיצד לא להיראות. ראיתי אותו לראשונה בכיתה ח' אצל חבר, וזאת כנראה היתה חוויה מכוננת בחיי התרבותיים. במשך חודשים ראינו את הקלטת הזו עוד פעם ועוד פעם. אני חושב שדיקלמתי אותה בעל פה. אפילו עכשיו אחרי יותר מ- 15 שנה, כשנזכרתי במערכון הזה, לא פספסתי אפילו שורה. הסרט עצמו מומן באופן מפתיע על ידי נשיא פלייבוי הבריטית, שקיווה לכבוש את השוק האמריקאי. היו לא מעט מריבות בינו לבין השחקנים (בפרט על האופן בו יופיע בכתוביות, כשזכה לנקמה טיפוסית מצד טרי גיליאם). הסרט לא נחל הצלחה יתרה מחוץ לממלכה הבריטית, אולם זוכה למעמד קאלט עד היום. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשראיתי את העטיפה הנהדרת של הפרויקט הסודי היתה המערכון המופלא הזה, והוא הזכרון הכי חזק שלי מהסרט הזה. איזה נוסטלגיה כיפית, בחיי.

אם לא הקשבתם להנחיות שלי, אני רק יכול להמליץ לכם על הכלל הראשון בדרך לא להיראות – Not to stand up. ועכשיו – למשהו אחר לגמרי!

מערכה שלישית ומסכמת

איזה יופי של עטיפה! אוהבים אותי פה השנה.

כבר זמן מה שחיכיתי להזדמנות לשוחח עם המעצבת אלונה וייס, שיש לה יד בכמה מהעטיפות המושקעות בשנים האחרונות (אחת מקסימה לדנה עדיני, איזבו השני השמח והצבעוני והלוגו של אטליז כהתחלה). הפרויקט הסודי מובל על ידי אונילי (נילי אוחיון) ושאול עשת, והם מייצרים מעין אלקטרו-פופ מלודי בסאונד עשיר והפקה מתחכמת בטעם של פעם. וייס היא בת זוגו של עשת (הפסקתי מזמן לספור כמה פעמים זה קרה פה בבלוג) ובאופן טבעי היה ברור שהיא תעצב עבורו את העטיפה. "עקב הקשר הישיר, הרגשתי באופן טבעי שהעבודה הזו היא יותר 'שלי' מיתר העבודות. שהיא באמת חגיגה"

בשלב ראשון חשבו שנדרש לוגו חזק. היה לה חשוב שיהיה גם אייקון וגם טקסט, על מנת שניתן יהיה להשתמש בשניהם בהמשך. אותו לוגו שליווה את הפרויקט הסודי, הפך בהמשך לפלאיירים ולאט לאט זרם לרעיון לעטיפה. "רציתי שיהיה מאוד ברור למה זה הפרויקט הסודי. היה לי רעיון, אבל לא כל כך ידעתי איך לממש אותו", מספרת וייס. "חשבתי על לוקיישן ודיברתי עם חברה שפתחה את סטודיו הנמר. זהו סטודיו לאביזרים ול- props, שמשמשים להפקות שונות. ביקרתי שם, ונדלקתי על החלל. ביקשתי ממנה לצלם שם, והיא השיבה בחיוב בשמחה". מבין הצלמים שהתעניינו בפרויקט בחרה וייס להיעזר בעומרי בראל, שאת עבודותיו היא מעריכה.

על סדר הדברים היא מספרת: "ראשית צילמנו את הפריים כפי שרצינו שיהיה בסופו של דבר. אחר כך הלכנו והתאמנו לשאול ולנילי את הבגדים. במשך זמן רב חיפשנו חליפה לבנה לשאולי, כשלבסוף לקחנו חליפה שחורה ופשוט צבענו אותה בלבן. באשר לנילי – היתה באותו מחסן ספה מנומרת. אני זוכרת שצילמתי את הספה ובמשך יום שלם חיפשתי בנחלת בנימין בד תואם, על מנת שאוכל לתפור לה בגדים מתאימים. זה המקום להזכיר ולהודות לזוהר רון. זוהר הוא אמן רב תחומי בתחומי וידאו וצילום, וגם חבר טוב של נילי. נוסף על כך, הוא גם מאפר גוף מדהים, ושכרנו את שירותיו לטובת העניין. הוא השלים בציור את כל מה שהיה נדרש לטובת הצילום".

את יום הצילום וייס זוכרת כחוויה טובה אך מתישה. "היה יום ממש כיף, היתה אווירה טובה.  ראשית צילמנו את צילומי הפרומו, לאחר מכן את הצילומים לעטיפה ולבסוף השלמות וצילומים קטנים לטובת החוברת. התנוחה שבה היו צריכים לעמוד היתה מאוד מאתגרת. ממש התאמצנו כך שלא יהיה צורך לגעת בפוטושופ לאחר מכן, ועבדנו שעות על גבי שעות לטובת אותה תמונה בודדה. זה היה רצף הנחיות בלתי פוסק של 'ראש טיפה ימינה, טוסיק לכאן' וחוזר חלילה. ממש ריחמתי עליהם – מי שעומד בתנוחה עצמה לא רואה את כל התיקונים המינורים הללו. נילי התמסרה אבל היתה כל כך מותשת, שבשלב כלשהו היא פשוט נרדמה על הספה תוך כדי הפוזה".

היא מסיימת בכמה מילים על הסטודיו: "חשוב להבין שהסטודיו עצמו הוא כמו מגרש משחקים. הבעלים של המקום הם אספנים מטורפים, והיה קשה להתאפק לא להכניס עוד ועוד פריטים לפריים. מאז ביקרתי בסטודיו המון פעמים, ובכל פעם נוספים עוד ועוד אביזרים. עטיפת האלבום בעצם מהווה תיעוד למראה הסטודיו כפי שהיה במועד הצילום. נוסטלגיה לימים הראשונים שלו". בהופעות הראשונות של הפרויקט הסודי, ערכה החבורה אדפטציה ידנית ומעט עקמומית ללוגו, והקהל שהגיע להופעה צולם כחלק מהלוגו עצמו.

אחלה של עטיפה, תענוג לעיניים.

The Secret Project – Shhh…, 2011

ארט דירקשין, קונספט, עיצוב גרפי – אלונה וייס; צילום – עומרי בראל; איפור גוף וגוד וויבס – זוהר רון; צולם בסטודיו הנמר באדיבותם של אלה ספקטור ואורי רבין

Read Full Post »