Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ינואר, 2013

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: Barnbrook

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: סטודיו Barnbrook

אחרי הפסקה של בערך עשור, דיוויד בואי עומד להוציא אוטוטו אלבום חדש, והעולם מתרגש. שיר ראשון מתוכו כבר יצא אתמול, וזה מרגיש כאילו הנער הנצחי לא הלך לשום מקום בעצם. כבר יומיים שאני שב ושומע בהתלהבות פרקים בדיסקוגרפיה של בואי, כאילו לא שמעתי אותו מעולם. גם העטיפה הצפויה כבר ראתה אור, והיא לא פחות ממרתקת בעיניי. בניגוד לעטיפות "יפות" שראיתי בשנה החולפת, זו גרמה לי לעצור ולחשוב. וזה ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. הקרדיט על העטיפה הולך לסטודיו לונדוני מוביל בשם Barnbrook, ובעל המשרד ראה לנכון לחלוק עם הקוראים אודות העטיפה בבלוג שלו. אני קיבלתי קצת תשובות, וחשבתי שיהיה מעניין להציג כאן ולדון בעטיפה המדוברת.

ג'ונתן ברנברוק (ויקיפדיה), הבעלים, שואל את עצמו ועונה על כמה שאלות מפתח באשר לעטיפה, ועיקרן שאלות "למה" שקפצו לי מיד לראש ובטח גם לכם. קטעים נבחרים בתרגום חופשי שלי (הטור המלא כאן):

1. למה לא אימאג' חדש לעטיפה?

בדרך כלל כשמשתמשים בתמונה מן העבר, פירושו "מיחזור" או "מיטב הלהיטים", אבל כאן אנחנו מתייחסים לשם האלבום "The Next Day". עטיפת אלבומו Heroes מוסתרת על ידי ריבוע לבן מכוונת לרוח של מוזיקת פופ או רוק מעולה שהיא "בת זמננו", תוך שהיא שוכחת מהעבר. ובכל זאת, כולנו יודעים שאין כך הדבר. לא משנה כמה נשתדל, לא נצליח להתנתק מן העבר. כשאתה יצירתי, זה משתקף בכל אופן ובכל צעד שאתה בוחר לקחת, במיוחד במקרה של אמן כמו בואי. תמיד ישפטו אותך ביחס לעבר, לא משנה כמה תנסה להתחמק מכך.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

2. למה דווקא "Heroes"?

אם אתה עומד לקחת ולהחריב עטיפת אלבום של דיויד בואי, יש הרבה מאוד לבחור מתוכן. זו ספציפית גם אחת המוכרות מבין התקליטים שלו, והיא אחת שמשתלבת באופן מוצלח במיוחד עם החרבה שכזו. האלבום עצמו הינו מאוד מהורהר, והעטיפה המקורית של Heroes תואמת היטב את הלך הרוח המדובר. השיר Where Are We Now [הסינגל החדש] הינו השוואה בין ברלין של טרום נפילת החומה לזו של היום. רבים מכירים את המורשת של בואי מברלין [Heroes הינו אחד משלושת האלבומים שהקולטו בתקופת הברלינאית שלו בשלהי שנות השבעים, יחד עם Low ו- Lodger], ורצינו שהציבור יחשוב על הזמן בו הוקלט האלבום המקורי ועל הזמן עכשיו.

3. למה ריבוע לבן מסתיר את האימאג'?

עבדנו על מאות עיצובים שעושים שימוש בהסתרה של העטיפה ההיא, אולם החזקים ביותר היו גם אלה הפשוטים ביותר. זה היה חייב להיות משהו בניגוד ישיר לאימאג' שתחתיו, אולם לא מבוים יתר על המידה. זה היה ברור יותר אם היינו מקשקשים על כל העטיפה המקורית, אולם לא היינו מצליחים להשיג את הכוונה לבטא את המלנכוליה של שירי האלבום. הסתרת דמותו של בואי גם מתקשרת לזהות שלו; לא רק בעבר כשהיה משתנה ללא הרף, אלא גם שהוא נעדר מהסצינה המוסיקלית בעשר השנים שחלפו. האם זה היה מהלך שמטרתו להעלים את זהותו, או שמא הוא הרגיש עם כך יותר בנוח?

4. למה אין צבע?

שם האלבום "The Next Day" מפנה לכמה רפרנסים, בהם נאומו של מקבת' "מחר, ומחר ומחר"…וגם האלמנט האקזיסטנציאליסטי של "מחכים לגודו" אשר ממתין ליום הבא – כל אלה מעלים שאלות קיומיות בטבע האנושי, כך שפלטה מונוכרומטית נראתה כמייצגת נכונה את אותה תחושה.

5. למה אין לוגו, או עיצוב אחר לשמו על גבי העטיפה?

רצינו שהעטיפה תהיה מינימליסטית ו"לא-מעוצבת" במידת האפשר. הרגשנו שהפתרון האלגנטי ביותר יהיה להשתמש בעטיפה הקודמת כמו שהיא ולמחוק בקו חוצה את שם האלבום. זהו ניתוק שמתאים לאווירה של האלבום החדש.

…[בנוגע לפונט הנבחר] זהו פונט חדש שאנחנו עובדים עליו, שנקרא Doctrine – זו ההופעה המשמעותית הראשונה שלו. הגופן ישוחרר באופן רשמי בשבועות הקרובים.

6. עוד משהו שאתה מעוניין להוסיף?

כן. אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו יודעים שזו בסך הכל עטיפת תקליט עם ריבוע לבן באמצע. אבל לעתים עיצוב יכול להיות מסע ארוך שמתמצה במשהו די פשוט שעובד, והפשטות הזו יכולה לעבוד בהרבה רמות. פעמים רבות, הרעיונות הפשוטים ביותר הם גם אלה הקיצוניים ביותר. אנחנו מבינים שרבים היו מעדיפים תמונה חדשה ויפה של בואי, אבל אנחנו מאמינים שזה היה הרבה פחות מעניין, ולא מצליח להשיג הרבה מהמטרות שהצבנו לעצמנו כשעבדנו על העיצוב הזה. לבסוף – קרדיט גדול לדיוויד בואי, הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה, וזה ללכת על רעיון קיצוני שדורש אומץ ובו בעת תבונה. זו הסיבה שבזכותה אנחנו אוהבים את המוזיקה שלו ולעבוד איתו.

——————————————-

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

הפסקה האחרונה היא המעניינת מכולן, בעיניי, ואני חושב שהיא מלמדת כמה שיעורים חשובים על תהליך עיצובי בריא.

בראש ובראשונה היא אומרת את מה שצופה נחפז נוטה לומר, לעומת מעצב מנוסה ומתוסכל שבוודאי יהנהן בהסכמה. לעתים הדרך העיצובית היא כה ארוכה וסיזיפית, ומלווה במאות חלופות וסקיצות (זה מספר בלתי נתפס, אבל מגיעים אליו בהרבה מהמקרים). בוודאי כשמדובר בג'ונתן ברנברוק, ועל אחת כמה וכמה כשהלקוח שלך הוא דיוויד בואי. גם אם החקירה המתמשכת מסתכמת לפתרון שגם ילד בכיתה ו' יכול לייצר ב- paint, אין פירושו שהמעצב עשה עבודה גרועה. ההכרה בנחיצות התהליך הארוך הזה היא פעמים רבות ההבדל בין עיצוב מצוין לכזה שהוא רק בסדר. אני משוכנע שכשברנברוק ניגש לבואי עם ההצעה שלו לעטיפה, הוא היה שלם עם התהליך שעבר, ולא שיצר איזה משהו כבדרך אגב כדי לסיים עם הפרויקט ולהמשיך הלאה.

לא פחות מעניין מזה היא הידיעה וההכרה שזה לא הפתרון העיצובי שהרוב היו רוצים לראות. יש איזה זיליון דרכים ורעיונות איך ליצור עטיפות חדשות לאמנים ותיקים וגדולים, כאלה בעלי הדר והיסטוריה שיש לשמר. במקום ללכת על חלופה מקובלת, סטנדרטית, לגיטימית, טיפוסית שהורגלנו (שלא לומר ציפינו) לראות, נבחר כאן פתרון שונה ואמיץ למדי. כזה שדורש לא מעט בטחון עצמי, אם כי בעיקר אמונה בצדקת הדרך ובנכונות התהליך העיצובי שנעשה.

ודבר אחרון – האמון ההדדי בין מעצב ללקוח הוא פקטור קריטי. זה נכון לשני הצדדים. בואי כנראה ידע להעניק את המושכות למעצב לעשות את שלו, אל מול מה שהיה חשוב לו להעביר בעטיפה. ברנברוק עיצב עבורו גם את עטיפת Heathen  ב- 2002, ואין זו העבודה הראשונה המשותפת של השניים. יובל סער כתב בגלריה לפני חודשיים על תחרות בשבוע עיצוב בהולנד, שבסיומה הוענק פרס ללקוח מצטיין. אני הזדעקתי בשעתו (אני עדיין חושב שצריכים להעריך את העיצוב אל מול דרישות הלקוח ולא להיפך), אבל עכשיו אני אולי מבין קצת יותר מאיפה זה בא.

ראיתי הרבה עטיפות יפות מזו בשנים האחרונות, אולם מעטות מהן סקרנו אותי כמו זו של האלבום המדובר. אני לא זוכר תקדימים למהלך עיצובי דומה אצל אף מוסיקאי שאני מכיר. הפעם יותר מתמיד נהנתי לקרוא על אודות העטיפה מפי העושים במלאכה.

אבל עזבו אתכם. עוד חודשיים אלבום חדש. בואי שר פעם "I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision", וזה בדיוק מה שאני אעשה.

(תודה לקורא יובל, שהפנה אותי לביקורת מעניינת בגרדיאן הבריטי על העטיפה הזו שפורסמה היום. מדבר לא מעט על תפקידה המשתנה של העטיפה בעידן הדיגיטלי, ושווה קריאה באופן כללי)

Read Full Post »

gronich

מזה כשנתיים עוד מעט שאני רק כותב על עטיפות שמעצבים, מאיירים וצלמים שקדו בדרך להגשים חזות ויזואלית לתקליט אהוב. רובם בוודאי שמע את המוזיקה עשרות פעמים קודם לכן, ישב עם האמן, גיבש לעצמו איזו תמונה בראש ועבד קשה מאוד עד שהצליח לייצר אחת כזו באופן ממשי. אחרי שהעטיפה יצאה מידיהם, האלבום הגיח לאוויר העולם וקיבל חיים משלו. לעתים התקליט הופך להיות מייצג של התקופה (ע"ע מחכים למשיח), לפעמים העטיפה מקבלת מעמד אייקוני שמלווה את האמן ("לזוז" של הדג נחש), לעתים היא נצרבת בתודעה כשרק נזכרים באלבום (הפעמון של מתי כספי למשל) או ממחישה מצוין את מה שהאלבום מדבר עליו ("עיר" של שבן) ולפעמים… נו, לפעמים יש סתם עטיפה. כזו שלא קיבלה איזו משמעות מיוחדת במרוצת השנים. אחת שפשוט היתה שם.

לפני שנה החלטתי לצאת לדרך בניסוי מחקרי יצירתי, שקשור (איך לא) לתהליך היצירה של עטיפות תקליטים. נורא רציתי פעם אחת לקחת חלק בתהליך הזה, שאני רק כותב עליו כל הזמן. אותו תהליך יצירה, שבו טוחנים את התקליט עד דק ומתלבטים איך יהיה הכי נכון לייצג אותו באופן חזותי. מכיוון שאני לא מוסיקאי ואין לי אלבום ביד, חשבתי שיכול להיות מעניין לטפל מחדש באלבום מן העבר. הנטייה האישית שלי היתה לקחת אלבום ותיק יחסית, כזה שהמוזיקה שלו עדיין רלוונטית (או ברורה יותר היום, בקונטקסט בו נוצרה), אבל שהעטיפה קצת פחות מעניינת או בעלת משמעות מיוחדת.

פניתי לכמה מהמעצבים והמאיירים החביבים עליי (שאת חלקם הכרתי לראשונה במסגרת הבלוג) ושאלתי אותם אם הם מעוניינים לקחת חלק בניסוי. מטרה סופית אין, גם לא תוצאות או יעד מצופים. כל אשר ישנו הוא תהליך מחקרי שנעבור אותו ביחד, ואולי נסיים אותו ביחד עם עטיפה חדשה לאלבום אהוב, ואולי לא.

gronich1

מתוך התקליט המקורי

אז הנה אנחנו כאן, ותאמינו לי כשאני אומר שאני מתרגש להציג לכם את העבודה הראשונה לבינתיים שהגיעה לקו הסיום. המעצבת\מאיירת\אנימטורית\אמנית\מוסיקאית\מולטי-טאלנטית-באופן-כללי הראשונה שנאותה לצאת למסע הזה היא מירב שחם. את מירב הכרתי עוד בראשית ימי הבלוג, כשכתבתי על עטיפה מקסימה שעיצבה לדני סנדרסון, ואפשר לומר שדי התיידדנו מאז. חוץ מזה, היא באמת אחד האנשים היותר מוכשרים שאני מכיר, וזה כבוד מאוד גדול בשבילי שיצא לנו לעבוד על הפרויקט הזה ביחד.

אני חסיד של התהליך, ולכן שמרתי את כל התיעוד ורציתי שהכל ייעשה בכתב. הרבה מהפרטים שכאן מדויקים בזכות זה שתיעדנו הכל בכמה עשרות מיילים על פני כמעט  שנה, על אף שאני זכרתי תמונה קצת אחרת.

מתוך עטיפת "קסמים לסבל" של קטב מרירי. עבודה של מירב שחם.

מתוך עטיפת "קסמים לסבל" של קטב מרירי. עבודה של מירב שחם.

אחד הנושאים שאני אוהב בעבודות של מירב היא ההתעסקות שלה בשונה ובחריג. לראיה, אני מציע לכם להתרשם מהעטיפות שעיצבה לקטב מרירי, לדני סנדרסון ובעיקר ליהוא ירון. בכל העטיפות הללו היא לקחה דמויות נורמטיביות, ויצרה אצלם איזשהו שינוי, עיוות או חוסר פרופורציה מסוימים. לכן, כשהתלבטנו באיזה אלבום לבחור, הצעתי לה אלבומים בכיוון של "פלונטר" של פורטיס, או את אחד הגרוניכים המוקדמים (כשעוד היה יוצר אוונגארדי ומרוחק מאוד מהקונצנזוס). ההעדפה שלי היתה לאלבום "אמיתי" (מה שזה לא אומר), שונה או כזה שנתפס כמוזר עם צאתו.

אחרי כמה וכמה אופציות באיזור הרוק הישראלי בשנות השבעים, החלטנו לנסות להעמיק קצת יותר בשלמה גרוניך, ושמענו כל אחד לעצמו את האלבומים הראשונים שוב ושוב, אם כי הפעם באוזן קצת אחרת (לא התכוונתי לצאת פה שנון). ויתרנו על בחירה באלבום הופעה בעיקר כי הוא לא נולד כמקשה אחת, אלא יותר כמקבץ שירים מתקופות שונות, אשר מתאים לערב של מופע. את "מאחורי הצלילים" הקנוני ואת "צמר גפן מתוק" המופתי אני אישית אוהב יותר, אבל האלבום שהותיר אחרינו את הרושם החזק ביותר הוא תקליט הבכורה "למה לא סיפרת לי".

"ברחוב שלנו". מילים נורית זרחי.

האלבום, שיצא ב- 1971, הוא די קשה להאזנה. יש בו קטעים מאוד מאתגרים, אבל אני חושב שבעיקר כאלה שהקדימו את זמנם ופורצי דרך באוונגארדיות שלהם. בשעתו רבקה מיכאלי היתה היחידה שהיתה מוכנה לשדר קטעים ממנו ברדיו, וגם זה גרר הצפה של שיחות טלפון נזעמות במשרדי "קול ישראל". עד היום, חלקם מאוד לא נוחים לעיכול. מירב שחם כתבה לי בראשית הדרך: "אחרי הקשבה מרותקת ומלאת התפעלות אני ללא ספק בוחרת ב'למה לא סיפרת לי?!'. אני מקשיבה לו בלי הפסקה וגם קראתי את מה שגרוניך כותב על כל שיר בחוברת של הדיסק [יש התייחסות פרטנית לכלל השירים  בהוצאה המחודשת של האלבום]".

עם השפעות האלבום ניתן למנות מוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק אוונגארדי ומוסיקה חסידית. "אל נא תלך" שפותח את האלבום, הולחן תוך שימוש בפרלוד ה- 1 של באך. "רוזה מרציפן" הנפלא מבוסס על ספרו של אריך קסטנר, "האיש הקטן". "אבינו מלכנו" מבוסס כידוע על המקורות. הרצועה המדהימה ביותר בכל האלבום כמובן היא של שיר הנושא, וזו שגם חותמת את האלבום. הוא מצמרר וקשה להאזנה במידה שאין לטעות בה, אולם מה שבאמת מהפכני בכל הקשור אליה היא כנראה ההחלטה לשלב אותה באלבום ולא להשאיר אותה בחוץ.

"למה לא סיפרת לי". האזינו ושפטו בעצמכם.

גרוניך סיפר עליה בעטיפת המהדורה המחודשת של האלבום: "במשך שנים לאחר הקלטת האלבום לא יכולתי להאזין לו, במיוחד בגלל הקטע הזה שמסיים את התקליט. באולפן ישב לצידי בזמן ההקלטה חברי מ'הדסים' [ומנכ"ל הליקון כיום], רוני בראון (שהוא זה שאומר בסוף הקטע, כשאני ממרר בבכי עם הראש למקלדת, "Stop"). קטע שכולו מאולתר בהשפעה של סמים. יוצאים ממני קטעי צחוק ובכי בפרצים פתאומיים ומתחלפים. הומור ודכאון, תיאטרליות וזעקות שבר, בסוף הקטע אני צועק "Fuck" הרבה פעמים. במילה הזאת הפכנו את הסרט (וזה נשמע "קא-פ"). אני זוכר שהייתה התנגדות מצד חברת התקליטים לצרף קטע זה, אבל לא ויתרתי". רק כשהתוודע לכך שטכנאי ההקלטה מקליט אותו בעודו צורח ובוכה, שאל אותו גרוניך "Why didn't you tell me?!", שזיכה את האלבום מאוחר יותר בשמו.

בחזרה לעבודה המשותפת של מירב ושלי. שנינו שקענו בהאזנות אינטנסיביות באלבום, כמו גם בתיעוד המצוי על האלבום (בין היתר, אני ממליץ בחום לקרוא את תמלול הראיון שנערך עם גרוניך לגל"צ, לרגל צאת המהדורה המחודשת של האלבום ב- 2003). הרבה חלף מאז אותו אלבום בוסרי, שיצא בעודו בן 22 בלבד. במסגרת עבודתנו ביחד, ניסינו מירב ואני לבחון איך נכון יהיה להתעמת עם העטיפה הזו, 40 שנה אחרי. כפי שגם גרוניך נמצא כיום במקום אחר לחלוטין (אמנותי, כמו גם אישית), אחד הכיוונים שניסינו לחקור היה לתאר מעין פרק ב' לטקסטים המקוריים של האלבום.

"רוזה מרציפן". מילים: שולמית לפיד.

באחת התכתובות שלנו, מצאתי למשל את טיוטת הקטע הבא שכתבתי אני, בעקבות השיר "רוזה מרציפן". מקס, 40 שנה אחרי שאכל את רוזה מרוב שאהב אותה (למי שלא מכיר את מילות השיר המקוריות על רוזה ומקס, חובה לקרוא אותן קודם לכן כמובן, ובכלל תשמעו את השיר המצמרר הזה) –

מקס הזדחל בשעת חושך בחזרה אל תוך קופסת הגפרורים שלו, לבד.
"לילה טוב", מילמל לרוזה, כאילו זו עודנה שם. כשחשוך, הוא מדמיין שהיא נחה לצידו, ומתחממת מידיו הקטנטנות
בעלטה, רוזה לא יכולה לראות את מכנסיו המתפוררים ואת הטלאים הירוקים הזעירים שתפר בעל כורחו, בלא עזרתה.
הוא עוצם את עינייו, מתכסה בשמיכה הזעירה ומנסה להזכר. חושיו כבר אינם כשהיו, אולם הוא עוד מצליח לדמיין כמה קווי מתאר מעורפלים בראשו.
טעם מר ומעומעם של שקדים עלה על שפתיו. מקס נרדם.
אני די שמח שנטשנו את הכיוון הזה… חשבנו לכתוב קטעים ולאייר את המשך קורות השירים באלבום, אולם הם מאוד שונים זה מזה. לא הצלחנו לבנות שפה מתאימה לכלל שירי האלבום באופן דומה, כזו שמאפשרת לבחון את היצירה בכללותה. המשכנו לחפש דרכים אחרות שיהיה נכון להתמודד באמצעותן עם האלבום המורכב הזה. אני מדלג קצת קדימה בזמן, אחרי כל מיני רעיונות נוספים שלא צלחו.
מכיוון שהשירים באמת מגוונים מאוד (הן בטקסטים – רבינדראט טאגור, נורית זרחי, שולמית לפיד והמקורות למשל- והן בלחנים), התקשינו למצוא איזשהו דימוי חזק שמאגד את תכני האלבום לשביעות רצוננו.
השינוי הגיע כשמירב החלה להתייחס אל הנרטיב של האלבום והאופן בו הוא נוצר ומוגש, ולא את מה שהוא מבטא באופן ישיר וברור. לא ה"מה", אלא ה"איך". היא החלה לייצר סדרה של אימאג'ים מהירים, אינסטינקטיביים ואקספרסיביים מאוד. היא כתבה לי אז: "השפה היא שפה ציורית שאני מגבשת בתקופה האחרונה, עבודה עם דיו ומכחול וצבעי מים, מאוד משוחררת ולעתים קרובות גם מקרית. הטיפוגרפיה כתובה בצפורן  – משהו שהתחלתי להתנסות בו בפרוייקט של נפתלי יבין שעשיתי עבור "הארץ" … כרגע הניסיון הוא לעשות דברים יחסית מהירים ואינטואיטיביים ולראות לאן זה לוקח אותי. אני חושבת שבינתיים יצאה סדרה מעניינת וכרגיל מאוד אקספרסיבית".
03
04
06
"למה לא סיפרת לי" הוא אלבום בוסרי מאוד, אך יש בו ניצוצות יצירתיות וחיפוש נדירים ביותר בעיניי ביצירה בעברית עד היום. פורץ דרך, אבל דרך שאיש כמעט לא הלך בה לאחר מכן. אני לא מכיר עוד אלבום בעברית שעבורו צירוף המילים "חיפוש משמעות" באמת כל כך רלוונטי לגביו.
גרוניך נשאל בראיון על האמירה שבהחלטה לפתוח את האלבום בואריאציה על הפרלוד של באך: "נראה לך שבגיל 22 אני ידעתי מה זו אמירה בכלל? לא ידעתי עוד איך מדברים, אתה יודע. הכל היה כל כך חושי ולא דרך ה'רציו' ואינסטינקטיבית. אין שום כוונה נסתרת או לא נסתרת מאחורי סדר האלבום, הצלילים שבאלבום, אופן השירה – שום דבר. זה פשוט הילד ההוא, שלמה, בשנת 1971, כמו שהרגיש, מה שהרגיש, ושהסכימו ללכת איתי אז בעניין כזה הרפתקני".
"אני נגעל מן העולם \ העולם מגעיל אותי
תסתכלו עליו ועל הצורה שלו \ אך בעצם, אולי אני מגעיל אותו"
מתוך "אני נגעל מן העולם", מילים רוני בראון.
את סידרת האימאג'ים שהתפתחה החלטנו במשותף שנכון יהיה להשאיר כמו שהיא, ולאו דווקא לייצר מבנה מסודר של חוברת (עם צדדים ברורים, קרדיטים וכו'). שנינו אהבנו את הבוסריות והיעדר המסגרת של האלבום, ומצא חן בעינינו הרעיון להשאיר את העטיפה גולמית ולא סגורה על עצמה עד הסוף.
02
05
01

אחרית דבר של מירב שחם:

כשפנית אליי כדי ש״אתנדב לניסוי״ שמחתי מאוד, ידעתי שהולך להיות מעניין ובכלל את אהבתי הגדולה ל״סיפור כיסוי״ אני לא טורחת להסתיר, זה בלוג נדיר ונחוץ כל כך.
הרעיון הראשוני היה למצוא מוסיקאי ישראלי ולתת אינטרפטציה אישית לאחד האלבומים שלו, אתה בטקסט ואני בדימוי. רעיונות למוסיקאי החלו לעלות ומהר מאוד זה נסגר והתהדק סביב שלמה גרוניך.
תמיד אהבתי והערכתי אותו אבל אתה חשפת בפניי חלק ממנו אליו לא התוודתי מעולם, אלבום הבכורה המופלא שהתפלאתי מאוד שלא הכרתי אותו קודם לכן, מבחינת טעמי המוסיקלי הביזארי הוא המעניין והמרגש ביותר שלו.
לא אכביר במילים כי זה השטח שלך, אבל הקשבתי לאלבום מאות פעמים ואסופת השירים שבו נשמעת לי כזעקה, בכי, בילבול, שעשוע, מעבדה לנסיונות, חוסר השלמה עם קיומנו האבסורדי, חיפוש מתמיד, חבל שמתהדק סביב הצוואר ואיתו שחרור מוחלט שרק צעיר אבוד (בן 22) יכול לחוות בעוצמות כאלה.
אלה דברים שאני תמיד מחפשת בעצמי ובאמנות ומוסיקה בכלל ו״למה לא סיפרת לי?״ הוא מכרה זהב של תקופה שלא תחזור עוד. בחרתי לייצר דימויים בלי לחשוב יותר מידי, רישומים מהירים בדיו כשהטקסט הוא חלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה. מה שיוצא יוצא.
אין לי ספק שהפרוייקט הזה יוביל אותי למחוזות חדשים והוא חלק מתהליך יצירה ארוך שאני עוברת בשנה האחרונה.
תודה לך שוב עופר על הגילוי וההשראה!
זכיתי.
07

עד כאן להיום. אני יכול לספר שיש עוד עטיפות בשלבים כאלה ואחרים עם כמה וכמה מעצבים שונים (ושתפסו כיוונים שונים בתכלית – תאמינו לי). אני מת כבר להראות לכם, אבל לשם כך תיאלצו להמתין בסבלנות, ואני מקווה שניתן יהיה להציג את הפירות בקרוב. כמו כן,  אם יש בקהל מאיירים, מעצבים או צלמים שמעוניינים לצאת למסע משותף נטול לקוח, לו"ז, תקציב ושסופו אינו ידוע, זרקו לי מילה ב- ofershadmi בג'ימייל, ואולי ניפגש!

תודה עצומה (ומזל טוב!) למירב שחם המוכשרת עד אין קץ!!!

לקריאה נוספת ומומלצת: "למה לא סיפרת לי" בויקיפדיה ובאתר הבית של שלמה גרוניך. כל האלבום להאזנה בערוץ היוטיוב של גרוניך. ראיון עם צאת המהדורה החדשה ב- 2003. אתר הבית של מירב שחם.

Read Full Post »