בקישור לדף הבנדקמפ של האלבום, יש אימאג' ייעודי לכל שיר ושיר, בעוד שבפריסת הדיסק זה לא קיים. למה זה?
"רצינו את זה יותר מהודק ולפנים, אז ככה 🙂"
זאת התשובה שקיבלתי מיוסי בבליקי, סולן פונץ', כלשונה. אני מודה שקיוויתי לשמוע תשובה קצת יותר ממוקדת, אבל גם בלי לשים את האצבע במקום הנכון, עצם המעשה הוא ראוי לציון. אני אנסה לפרט קצת מה סיקרן אותי ומאיפה הגיעה השאלה –
עם כל הצער שבדבר, הפורמט של עטיפות תקליטים הולך וגווע. זה עשוי לקחת עוד כמה שנים, אבל גם ככה כולם מזמן כבר שומעים כמעט ורק בדיגיטל. מה שפעם עטף ויניל גדול, הפך לעטיפה של דיסק קטן בהרבה. דוד טרטקובר, מעצב העטיפות החשוב ביותר שפעל כאן עד היום אני מניח, סיפר פעם בראיון שהוא הפסיק לעצב כשהעולם עבר לדיסקים, כי הפורמט קטן לו מדי. המעצבים שלא אמרו נואש התאימו את עצמם למסגרת החדשה, ונאלצו לעבוד כעת באופן ממוקד, מפוקס וחד הרבה יותר. השטח קטן בהרבה, ויש להיות ברורים יותר מבעבר. מתוך אילוצים אלה נולד לו מימד העומק. פתאום צצו להם מארזים מפוארים בתלת מימד, שפתחו כיוון שעד כה לא נוצל כמעט בכלל. קופסאות בשלל צורות, מידות ומבנים הגיחו לעולם. האם דעיכת התקליט בהכרח הולידה משהו רע? אני לא חושב.
אחר כך העולם עבר לשמוע בקבצים. הספירה לאחור כבר החלה, וזה באמת רק עניין של זמן. העטיפה כפי שאנחנו מכירים אותה היום נמצאת בתהליכי גסיסה. ויודעים מה? אני רק קצת עצוב מזה. בעיקר כי זה לא אומר שהקשר בין מוזיקה לויז'ואל ייעלם. הוא פשוט משנה צורה ופורמט, וזה שינוי שאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו ולקבל אותו בהבנה.
בחזרה לפונץ'. בדף הבנדקמפ של האלבום יש אימאג' שונה לכל שיר, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. כל אימאג' הולך יד ביד עם השיר אותו הוא מלווה, ולאו דווקא כחלק מאיזשהו מאגד ברור. אין פונטים אחידים בכל השירים, ולו מהסיבה הפשוטה שלא צריך. תחשבו על זה רגע – כל שיר יכול לעמוד בפני עצמו (לשם גם הרגלי השמיעה שלנו הולכים בעידן האונלייני\דיגיטלי). אולי הגודל הפיזי קטן (או עבר לפיקסלים), אבל זה עוד סממן למרחב פתרון עיצובי שנפרש לפנינו. בעטיפה המודפסת זה פשוט לא יכול להתקיים. יותר ויותר מעצבים עמלים בימים אלה על מיני-אתרים, על דפי לינקטון ופטיפון וסינגלים ברשת, על עיצוב דפי בנדקמפ. בכלל צץ לו מקצוע של מעצבי UI/UX בעידן הדיגיטלי אונלייני שלנו.
השינוי מתרחש, ויוצר מרחב הזדמנויות חדש להענקת מימד ויזואלי למוזיקה שאנחנו שומעים. העולם הלך לדיגיטל, ושם נמצאים האתגרים העיצוביים היום. במקום לשקוע ביגון על מות התקליט\דיסק\משהו (ויסלח לי מר טרטקובר, שאני באמת מעריץ את העשייה שלו), למעצבים יש היום מקום לחקור, לנסות ולפתוח את המרחבים העיצוביים שבהם הם יכולים לעבוד. אז אמנם לא קיבלתי את התשובה הפרטנית שקיוויתי בתוך תוכי לשמוע מכבודו בבליקי, אבל זה בהחלט מעיד על השינוי שמתרחש לנו בין האצבעות בלי שאולי שמתם לב.
אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, שווה להתחיל לדבר על איך העטיפה הזו נולדה, וזה ממש לא קרה באופן הקלאסי המקובל. בטרם יצא האלבום, היתה כוונה לשחרר את הסינגל "סופשבוע בעיר המורעלת" לאוויר העולם. בבליקי מספר: "בתי נועה הציעה עטיפה לסינגל החדש שלנו "סופשבוע בעיר המורעלת" [איור של] פיצה בחלל, ואני אמרתי – אין סיכוי שהם ייקחו את זה. אבל אולי אם נעשה תחרות עטיפות… אולי זה בכל זאת יבלוט על רקע השאר…". כך יצאה הלהקה במכרז על עיצוב עטיפה לסינגל, בהתבסס על שמו ומילות השיר. הפרס לזוכה – כניסה חינם לכל הופעות הלהקה בשנה הקרובה (לקריאה נוספת – כאן).
מי שזכתה בתחרות היא מאיירת נהדרת בשם אילה טל, בוגרת המסלול לאיור משנקר מ- 2005, ושעבדה במאיירת הבית של דה מרקר בחמש השנים האחרונות. טל מספרת: "את פונץ' אני אוהבת מאוד מאוד מאוד כבר הרבה מאוד שנים, אני מעריכה אותם בכל כך הרבה רמות ומישורים שקשה להסביר. מוסיקה היא חלק מאוד גדול מהעולם של האהבות שלי, והחיבור בין אימאג' טוב לשיר טוב הוא אחד הדברים החזקים שיש. בשניה שראיתי שיש את התחרות הזו, היה לי ברור שאני הולכת על זה, והלוואי הלוואי הלוואי שאיור שלי ילך יד ביד עם שיר שלהם. חיבורים כאלה יש להם אחר כך חיי נצח משותפים יחד, וזו זכות גדולה מאוד להביא חלק לתוך הנישואים האלה של שיר ותמונה".
"זה היה מוזר לעבוד הפוך, כי בדרך כלל אצלי שיר שאני מקשיבה לו מביא לי את ההרגשה של האיור, ואיך תאייר שיר שלא שמעת אותו בכלל? אבל חלק מהקסם של פונץ' הוא שהמילים שלהן מדברות עמוק גם כשקוראים אותן, ועם זה הלכתי. איפהשהו בדרך די בהתחלה צמחה חברות מופלאה מחיבור של שני העולמות של בועז כהן ושלי, ובועז בכחותיו הבלתי נלאים יזם והפיק לי את התערוכה הראשונה שלי, שגם את הטקסטים שליוו אותה הוא הביא". ואילו בבליקי מוסיף: "ברור שמדובר במידע לא שלם. אתה אמור לדמיין את המוסיקה כשאתה מעצב, שזה הרבה יותר טוב ופותח לדמיין מלשמוע את המוסיקה. אתה עלול לטעות. שזה כל הכיף כאן. אבל אני חייב לומר שמאה אחוז עטיפות שקיבלנו קלעו לגמרי למוסיקה שהם לא שמעו. זה מעניין".
להקת counting crows (שבוודאי זכורה לכם מהשיר Mr. Jones השחוק, ואולי גם מ- A Long Decemeber שאני אישית מאוד, מאוד אוהב) יצאה בתחרות דומה לעיצוב עטיפה לאלבום על סמך שמו בלבד, והתוצאה היתה שטחית בדיוק כמו כמות הידע שהיה למשתתפים בתחרות. החיבור של טל לטקסטים, לצד ההיכרות ארוכה השנים שלה על החומרים של הלהקה הולידה קולאז' מעניין מאוד, שגם צד את עיניהם של חברי הלהקה. לא רק שעבודתה של טל נבחרה לעטר את הסינגל, היא גם המשיכה לעצב קולאז'ים ולעבוד איתם ביחד על העטיפה לאלבום כולו.
בבליקי ממשיך: "אילה הגיעה עם ציור לשיר. מאוד מאוד אהבנו. אבל היה חסר לנו עדיין האימאג' שיעטוף את כל הרעיון של "רמז לעתיד" , השירים והלהקה. ואז בערב אחד בועז כהן, דנה בקר ואני נזכרנו בתמונה מתוך התערוכה שבועז הפיק לאילה. וזה היה פשוט ברור כל כך. שזה אפילו ייתר את הצורך בחוברת מילים בלה בלה בלה". וטל ממשיכה: "איכשהו ובאופן כנראה טבעי האימגא'ים שיוסי ודנה ובועז התחברו אליהם, הם אימג'ים מהתערוכה, (האייל, העטיפה והספינה ששטה באוויר מעל הים) והם אלה שישר הלכו לאלבום. קיבלתי בעצם יד חופשית לגמרי, יוסי שלח לי את הטקסטים היפהפים שלו ואני החזרתי לו ולהם קולאז'ים, ככה פשוט זה היה. חלק כבר היו מהתערוכה והתאימו, וחלק הכנתי במיוחד לכל שיר, כל דבר הלך למקום שלו. מבחינתי הרגשתי שזה כמו ללכת על מים איתם, הכל היה חלק כל כך ופשוט כל כך ובהבנה וכבוד הערכה הכי מוחלטים שיש".
את הלוגו של פונץ' ואת הקליגרפיה לסינגל "כשהאהבה תחזור" יצרה איילת מוהר. זו עבודתה השנייה עם פונץ' אחרי אלבום ההופעה "חור בשמיים כחולים" מ- 2010, עליה עבדה עם דור כהן שהופקד על העיצוב שלה ("שם התבקשתי לעשות "תרגום" לדפי הפלייליסט שבבליקי נוהג לכתוב לפני ההופעות ולהדביק על הבמה ליד המגברים – הוספתי אפילו את המגן דוד שהוא נוהג לצייר על כל דף כזה, תמיד", היא מספרת). מוהר מסבירה קצת על העבודה באלבום הנוכחי:
"קליגרפיה בד"כ באה לידי ביטוי בשני תחומים: יש את הכתיבה בפונטים מסורתיים (סגנונות שמשתמשים בהם בעיקר לתעודות רשמיות, כמו דיפלומות וכו') ויש פונטים שהם פונטים אישיים שלי וכתב היד שלי, ששמישים יותר כשאני עושה עבודות לאירועים אישיים ועבודות כמו זו). כמובן שבמקרה של האלבום של פונץ' הנטייה הברורה הייתה לשימוש בפונטים שלי (ולא בפונטים מסורתיים) בכתב היד שלי בסגנונות שונים, כי הטקסטים באלבום נכתבו כסוג של יומן אישי של אדם שמנסה לתאר את החיים סביבו ולנחש מה צופן העתיד (כך, לפחות, אני חוויתי את הטקסטים של בבליקי)".
"מבחינתי, לכל שיר יש פונט אחר. בהמשך לגישת 'היומן האישי', יש ימים שכתב היד שלך יוצא עקום לחלוטין ויש ימים שהוא מהיר ומחובר וזורם. במקרה של עבודה בסגנון כזה שיש בה מקום גם לביטוי עצמי, מה שעומד לנגד עיניי זה השילוב בין האיורים של אילה טל למילים של בבליקי, תחושה אישית שבאה לידי ביטוי בתרגום קליגרפי לטקסט, כמו שאילה תרגמה את המילים לאיורים. אז בצד שלי של העבודה, זה יכול להיות פונט עגול אבל מסודר יותר כמו בסינגל "כשהאהבה תחזור" וזה יכול להיות פונט שייכתב במכחול דק מאוד, בסגנון יפני, לשיר כמו "פיל" וכו' וכו'".
"לגבי הלוגו – היו ללוגו 12 סקיצות. לי היה בראש לוגו קצת מתוחכם (ללהקה בגילגולה הנוכחי לא היה לוגו קבוע וזו היתה הזדמנות לקבע פה לוגו מרשים). אבל הבקשה היחידה של בבליקי והלהקה הייתה שהלוגו יהיה ברור, לא מצועצע ולא מתוחכם מדי, והלהקה בחרה את הלוגו הנקי והעגול. בסופו של דבר, המשקל הרציני יותר בדיסק הזה היה על האיורים ופחות על הלוגו. הוא פשוט צריך היה להיות ברור ונקי מספיק כדי שאפשר יהיה לזהות אותו בנקל בכל פרסום מטעם הלהקה, הכי פשוט והכי בסיסי, עגול כמו ירח שתלוי מעל". מי שהשלימה את עבודת העיצוב הגרפי היא ריקי מוספי, ש"הכניסה את כל מסת התוכן הזו לפורמט הכה רזה וגמדי של הדיסק", לדברי בבליקי.
"אנחנו עדיין חולמים להרים אתר עם השירים, הציורים של אילה והקליגרפיה של איילת", מסכם בבליקי. "זו לטעמי תהיה המהדורה המנצחת של הפרויקט כולו". עוד מישהו צריך הוכחה שעברנו לדיגיטל?
פונץ' – "רמז לעתיד", 2013. איור עטיפה וחוברת – אילה טל. קליגרפיה ולוגו – איילת מוהר. עיצוב גרפי – ריקי מוספי. להאזנה ולרכישה של האלבום.
—————————————
רגע לפני שמסיימים – מסתבר ששכחתי לגמרי, אבל השבוע מלאו שנתיים לבלוג היקר שלי. בשנה שעברה הייתי קצת פחות חאפר, ולמי שהצטרף בחודשים האחרונים מוזמן לקרוא על איך "סיפור, כיסוי" נולד בכלל. הרבה תוכן כבר התמלא כאן מאז שנולד, ויש עוד הרבה מה להגיד שטרם נאמר. לעוד הרבה שנים טובות ומוצלחות של עטיפות (או איזה פורמט שלא יהיה שיוליד יום), ותודה לכל מי שקורא ועוקב!
מקסים. תודה.
תודה רבה 🙂
איילת
עכשיו אני מבולבל. לרכוש בבנדקמפ או לחכות עד שהפורמט הפיזי יגיע לאוזן חיפה? כבר שבועיים אני שואל אותם ועדיין אין להם. מתסכל
יום הולדת שנתיים שמח. שנזכה לעוד הרבה שנים טובות של סיפורי כיסוי 🙂
[…] שדמי בפוסט חדש ומרתק על עטיפת האלבום רמז לעתיד של פונץ' שמעבר לחקירת הויזואל עצמו, עוסק גם בשינוי העיצובי סביב […]
אם כבר עושים מעבר והסתגלות למצב החדש של ביטול הפורמט הפיזי והעטיפה המודפסת, למה עדיין מעצבים בפורמט הריבועי הישן? אין פה מגבלה ופיזית ולא נראה שמישהוא נתן את הדין לכך… וכמובן שיש המון מקום לשימוש בטכנולוגיות של html5 שקיפויות ועוד.. אם כבר אז כבר.
התחושה היא של חדשנות אבל אין פה שום דבר חדשני, ואין לי בעיה אם זה, רק שלא יציגו את עצמם כחדשנים. שכל אחד יהיה מודע למיקום שלו.
ואני לא מבקר את איכות העיצוב. זה כל אחד לשיפוטו האישי.
מסכים איתך לגמרי, ניר. אני רק רוצה להוסיף ולציין שההתייחסות לחדשנות ולפורמט היא מטעמי, לא כי הלהקה סיפרה שהיא הולכת במודע ובמכוון לכיוון הזה. יש עוד הרבה (המון!) לאן לקחת את זה קדימה, אבל רק ציינתי שמדובר באחת מהסנוניות הראשונות שמתלבשות על המגמה הזו.
המשפט הזה לא מאוד מדוייק "…גם ככה כולם מזמן כבר שומעים כמעט ורק בדיגיטל…" – לא כולם. לא כולם.
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2122083
[…] שנעבוד יחד על התקליט שלי. הסיפור הזה מבחינתי מזכיר את העטיפה של פונץ' שאילה טל עיצבה. היא היתה מעריצה שמאוד רצתה לעבוד איתם והציעה להם את […]