איה כורם / לאלף את הסוסים, 2011
"שוכבים, מתפקעים בצחוקים חנוקים, על מזרן שעל הרצפה.
איך מצאנו פתאום את הנחש במקלחת. היה חם ולך לא אכפת
ומוסיקה מוסיקה מבחוץ או אתה מנגן אני שרה,
שירים באנגלית, או כל מה שאחליט, או כל מה שנתפס בגיטרה.
ואני זוכרת אותך יחף ושמח, מזמזם בזיוף חינני.
ביום זו השמש, בלילה – ירח, בזמן שנשאר זו אני,
כי בכל הסיפור היפה שלך, אני רק איזה פרק קטן,
אל תיסע מכאן"
מתוך "דבר אחרון"
קודם כל: שימו פליי (כבר אמרתי כמה טוב שיש לנו בנדקמפ?)
דבר העורך:
"לכתוב פוסט על איה כורם בלי להזכיר את חבורת רימון זה ענייני אך מאתגר; כמעט כמו לכתוב על קרולינה או על עינב ג'קסון כהן בלי להזכיר את הרעמה שלהן"
[אני, אוגסט 2011]
הצד האחורי של הבניין שבו גדלתי פנה לעבר גבעה תלולה מאוד, וכל מה שהפריד בינה לבין הדירה שלנו היה 2 מטר בקושי. אפשר היה להגיע לשם בדרך לא-דרך כשמקיפים את הבניין ומטפסים על ערימות של חול. פינה נסתרת מתחת לבית, שרק מי שהכיר היה יכול לגשת לשם. אני חושב שלא הרשו לי לטפס לשם כשהייתי ילד, אבל לשמחתי אפשר היה להציץ מעבר למרפסת הכביסה שלנו. כשהייתי בן ארבע – הסקרנות אכלה אותי כנראה – איכשהו הצלחתי להרים את עצמי אל מעל למעקה, כדי להציץ ולראות מה באמת מסתתר למטה. כשקפצתי חזרה לרצפה, דפקתי את הראש במעקה ושברתי שתי שיניים. במשך כמעט שנתיים, עד שעבר הקטע של שיני החלב, הייתי מחוסר שיניים קדמיות.
זה הזכרון הראשון שאני זוכר מעצמי, שהשאיר לי כנראה גם איזו טראומה קטנה. במשך תקופה ארוכה, די פחדתי להתקרב למעקה המרפסת (אולי ההורים שלי פחדו, יש מצב שהכל מתערבב לי). היום, המעקה מגיע לי בקושי למותן וכל החששות נראים לי די מגוחכים. כמו כשחוזרים לבקר בבית הספר היסודי שלך כשאתה כבר מבוגר. הכסאות והשולחנות, איזור המשחקים, המסדרונות, אולם ההתעמלות – כולם נראים ממש קטנים. גם המחנכת מגיעה לך בקושי לכתף. השינוי החד בתפיסה של המקום, בזכרון שהיה לך ואיננו, תמיד מעבירה צמרמורת נעימה ומעלה חיוך נבוך. ככה לא נראה המקום הזה. הכל פה פיצי.
עטיפת הסינגל "לאלף את הסוסים"
לא עקבתי יותר מדי אחרי המוסיקה של איה כורם עד היום. דווקא ידעתי לספר לכם שיש לה בלוג לא רע, יש לה טעם טוב במוסיקה ושסדרת הכתבות שלה על הוצאת תקליט באופן עצמאי היא פשוט קריאת חובה מרתקת ומעוררת השראה, גם ללא-מוסיקאים שבינינו. לפני שנה התפרסם בבלוג שלה פוסט מיום הצילומים שיועד לעטיפת האלבום הקרב ובא. חוץ מזה שנראה שעשו שם גירלז-דיי קשה מחוץ לעיר, האווירה והתפאורה הטבעית נראו לא מכאן. משהו בפרופורציות מוזר. הכל קטן מדי, וקיים אבל בעצם לא קיים באמת. כמו עליזה בארץ הפלאות, גם איה כורם נראתה גדולה מדי ביחס לתפאורה סביבה (המוזרה גם ככה). האלבום החדש יצא לפני כחודש ויש בו לא מעט רגעים של יופי – "הנה שוב" המשמח ואף קצת פ'אנקי, "דבר אחרון" הנעים והעדין ו"סיני, ניו יורק", שהוא באמת שיר מקסים.
אבל האמת, שפשוט ממש רציתי לדעת איפה הוא צולם.
במה מדובר:
"לאלף את הסוסים" הוא אלבומה השלישי של איה כורם, אחרי שני אלבומי סולו, מספר שיתופי פעולה עם מירי מסיקה וגרסת כיסוי ל"ערב ב' כסלו" של ערן צור (במסגרת "עבודה עברית"). בניגוד לשני האלבומים הראשונים, העבודה על התקליט השלישי נעשתה ללא גיבוי של חברת תקליטים גדולה. מי שסייעו בעיבודים ובהפקה הם גיל לואיס ותומר אדם לנציגר, שהקנו לאלבום סאונד יותר מגוון, עשיר ועדכני. מתוך האלבום שוחררו הסינגלים "לאלף את הסוסים", "רונה אומרת", "שש ועשרים" ולאחרונה חידוש ל"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי.
אז ככה:
"האלבום הזה, בעצם, מוקדש לכל סוסי הפרא שלי, לכל המפלצות מתחת למיטה, לכל הדברים שהייתי רוצה להיות ואני עדיין לא. יש מעט מאוד דברים שאני יכולה לשנות, בעולם הזה, באנשים וגם בעצמי, אבל איכשהו אני ממשיכה לנסות."
[איה כורם, יוני 2011]
על הסט
"הקונספט שבאתי איתו לרוני [כנעני] הצלמת ואסי אבין המעצבת, היה משהו שנראה לא מכאן, שלא ברור איפה צולם", מספרת כורם. "לא רציתי עוד עטיפת נוף אורבני שכולנו מזהים איפה צולמה, או עטיפת 'נערת הכפר רצה בשדה' ששכיחה בתקופה האחרונה במחוזותינו. היה לי ברור שאני רוצה תמונה על העטיפה, שאם כבר אני חלק ממנה, אני לא חלק מהותי. גם רוני וגם אסי שמעו את האלבום לפני תחילת העבודה, או לפחות חלקים גדולים מתוכו והבינו שמדובר באלבום 'אחר', מבחינתי. שהעטיפה שלו חייבת לייצג את השונות הזו. מבחינת אווירה – לא מדובר באלבום אקוסטי, אבל גם לא באלבום אלקטרוני וקר. היינו צריכות יחד למצוא את האמצע".
העטיפה, תמונות האלבום והתמונות שנלוו לסינגלים צולמו בקיבוץ עין חרוד בעמק בית שאן. "רוני כנעני, הצלמת, ביקרה שם פעם והראתה לי תמונות של מקום משונה, מלא בדגמים מושלמים של בתים שונים, בגובה מטר וקצת – בערך חמישה או שישה. ביום הצילום עצמו גילינו שהזיזו אותם, ונשאר שם רק מודל אחד – של הבית שבתמונה. עם זאת, מצאנו שם את הגלגל הענק הזה, שהסירו ממנו את המושבים, ושכפי הנראה נבנה ע"י אחד מחברי הקיבוץ". כורם מספרת על עוד מיני תגליות משונות שנתקלו בהן באתר הצילומים – סירה, מגדל תצפית קטן ועוד הרבה דברים שלא היה מקום אחר לשים אותם".
על הסט
על התפאורה ששימשה לצילומים מספרת כורם: "רוב הדברים פשוט חיכו לנו בלוקיישן והשתעשנו איתם שם. את הדוב מצאתי אחרי שרוני ביקשה להפוך את הסיטואציה לעוד פחות מציאותית ויומיומית. חיטטתי במחסני התלבושות בעיר, עד שמצאתי את מה שמצא חן בעיני. כולם חושבים שזו אני בתוך הדוב, אבל מדובר באסי, המעצבת. כמו כן, כולם בטוחים שמדובר בעבודת פוטושופ – מידות הגלגל לא מסתדרות להם, אבל לא – לא נגענו".
אחד הבתים המיניאטורים בעין חרוד, שהגיעו עשרות שנים מאוחר יותר לעטיפה של איה כורם. יה מאן! (באדיבות ארכיון עין חרוד - מאוחד)
תוספת קטנה שלי: בבירור נוסף שערכתי, עולה כי הגלגל הענק נבנה לרגל "יום הילד" של הקיבוץ בשנת 1971. ההשקעה היתה עצומה. בחלק מהקיבוצים היה יום זה לחג של ממש, שחברי הקיבוץ נערכים אליו במשך תקופה ארוכה. למרות שבאמת באמת ניסיתי, לא הצלחתי להשיג תמונה שלו מאותם ימים. מי שרוצה להתענג על פיסת נוסטלגיה או להתרפק על ימים עברו, מוזמן לקרוא את סקירתה של עינת אמיתי על יום הילד בקיבוצים, שכנראה תעלה על פניכם חיוך – אודות בנייה של לונה פארק, גלגל ענק מונע על ידי טרקטור, קרונות רכבת, אווירון ואפילו רכבת הרים, בהשקעה שקשה לדמיין בעולם המהיר שבו אנחנו חיים.
ואנקדוטה קטנה לסיום – באלפיים העותקים הראשונים של "לאלף את הסוסים" נפלה טעות ברשימת השירים שעל העטיפה האחורית (פריט אספנים!). הקוראים החרוצים מוזמנים לגלות בעצמם :).
איה כורם, "לאלף את הסוסים", היי פידליטי, 2011. צילום עטיפה – רוני כנעני, עיצוב – אסי אבין.
סיפור, כיסוי. 
הגלגל הענק (טוב, לא ענק ממש – גדול) של עין חרוד הוצב בחזית חדר האוכל שלו, על המדשאה הגדולה של הקיבוץ. ביקרתי שם פעם בשבועות או יום עצמאות כלשהו, והפעילו את הגלגל. זה היה לפני לא הרבה שנים, ועצוב לראות שהגלגל הוצא משימוש. אני בטוח שעבור ילדי ובני הקיבוץ זה היה מיתולוגיה מקומית רצינית.
אההה, אני רוצה לדעת על איזו טעות אתה מדבר! סיקרנת אותי.
סיפור מעניין, למרות שהמוזיקה פחות. מגניב 🙂
לגבי טעויות במאחורה של דיסקים – יש כזו גם ב"אתה נמצא כאן", או לפחות בעטיפת הקרטון שלו…