Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אפריל, 2012

את המעצבת נורית וינד-קידרון הכרתי לראשונה כשכתבתי על עטיפת אלבום הבכורה של רוקפור שעיצבה בראשית שנות התשעים. מאז אותה עטיפה חלפו מעל עשרים שנה, כשבדרך עיצבה אינספור עטיפות לאמנים רבים, בהם חווה אלברשטיין, פונץ', אלון אולארצ'יק, ואחת שתמיד חיבבתי לשפי ישי. בשנים האחרונות היא מעבירה קורס בעיצוב למוסיקה, במסגרת לימודי תקשורת חזותית בבי"ס גורן במכללת עמק יזרעאל לתלמידי שנה ב'. מבנה הקורס הוא כזה שבשיעורים הראשונים לומדים להתמודד עם טקסטים ולחנים של מוסיקאי מסוים (תוך מתן אינטרפרטציות חופשיות לחומרים), ומסתיים בעיצוב ערכה של סינגלים ועטיפה לאלבום.

בשנים האחרונות נבחר מוסיקאי מן השורה, והסטודנטים עובדים לאורך הסמסטר על דיסק עתידי שלו שעומד לצאת. השנה עבדו הסטודנטים על אלבום מתקרב של מאור כהן. בראשית הסמסטר קיבלו התלמידים מהאמן סקיצות של שני שירים שצפויים להכנס לאלבום, ועיצבו עבורם סינגלים. תוך כדי הסמסטר הם מאזינים לחומרים ישנים וחדשים, הולכים באופן מרוכז להופעה ומשוחחים איתו. בסוף הסמסטר, לאחר שהסטודנטים עיצבו סינגלים, פוסטרים ואת כל חוברת האלבום, מגיע המוסיקאי למכללה להתרשם מהעבודות השונות.

(ככה זה נראה:)

וינד-קידרון מצביעה על אחד המקומות הייחודיים שהקורס לוקח אליהם: "מצד אחד, מדובר עבורם [הסטודנטים] לראשונה בעבודה מול לקוח עם תדמית ומאפיינים מסוימים, ולא לאוויר החופשי. מנגד, לעצב למוזיקה זה לא כמו לעצב עבור בנק – יש חיבור מהבטן, ממקור רגשי ובאינטרפרטציות אישיות. כמעצב, אתה מביא לשם יותר מעצמך. מבחינת המוסיקאי, הוא מקבל 30-40 סקיצות שונות בתכלית, עם אותו מעוף שיש לסטודנטים וקצת חסר לנו המעצבים הותיקים, ששוקעים בעבודה. זאת בניגוד ל- 2-3 חלופות שככל הנראה היה מקבל בשלב ראשון מסטודיו טיפוסי מולו היה בוחר לעבוד". בשנה שעברה עבדו התלמידים על אלבום חדש לירמי קפלן שעתיד לצאת בקרוב, כשאכן נמצא שידוך מוצלח. אחד הסטודנטיות המשיכה לעבוד מול האמן על שיופים נוספים של העטיפה עם תום הקורס, והפוסטרים שעיצבה כבר נמצאים בשימוש היום.

גירסה מוקדמת של האלבום כלוח שנה, כחלק מהתרגילים בקורס "עיצוב למוסיקה"

אז מסתבר שלא רק שבעמק יזרעאל יש קורס בנושא. גם במכון אבני מועבר קורס שנה ד' בתקשורת חזותית בשם "עיצוב למוזיקה", אותו מעביר המעצב דור כהן. כהן הותיק צבר קילומטראז' מכובד של עטיפות בעשרים השנים האחרונות (ובפרט את האחרון של ברי סחרוף, שכתבתי עליו בזמנו), ויש לו המון ידע ונסיון שהוא מביא איתו. תולדה מוצלחת במיוחד מהקורס של כהן היא העטיפה היפה של "חום וצל", אלבומו של רועי סלמן. לא ריכזתי סטטיסטיקה כזו מעולם, אבל אני לא אופתע אם יותר ממחצית העטיפות שאהבתי והצגתי כאן בבלוג מקורן אינו בהתקשרות עסקית טיפוסית בין מעצב ללקוח. כמה מהקאברים המוצלחים שנסקרו פה נוצרו עבור חברים, בני זוג ואפילו – במסגרת קורס אקדמי. בין אם מדובר בהשקעה גדולה יותר, בין אם בהיכרות יסודית עם האמן ובין אם פשוט לא מתייחסים לכך כעבודה גרידא, כנראה שזה מוכיח את עצמו בסופו של דבר.

מארז סינגלים, כחלק ממטלות הקורס

אז רועי סלמן הוא יוצר שהוציא לאחרונה אלבום בכורה קטן ומינימליסטי (שירה וגיטרה, בעיקר), אישי ורגיש. אני אישית מאוד התרשמתי מהעטיפה, ובאופן חריג אף אומר שהיא די עומדת בפני עצמה (למרות שהיא בהחלט משתלבת היטב עם האלבום). את העטיפה עיצבה שמרית סוויסה, שסיימה לאחרונה את לימודיה באותו מסלול של תקשורת חזותית במכון אבני. "אני מכיר את שמרית כבר המון שנים ואנחנו חברים טובים", מספר סלמן. "היא גם שמעה את שירי האלבום הרבה לפני שידעתי בכלל שהם יהפכו לאלבום ביום מן הימים. היא תמיד היתה מאיירת, וזה גם מה שהלכה ללמוד. כשהשירים התגבשו לאלבום, ביקשתי את עזרתה בעיצוב העטיפה, אבל היא היתה עסוקה מדי בלימודים באותו זמן".

"במסגרת הקורס 'עיצוב למוסיקה' שלקחתי, נדרשתי לעצב משהו שמתקשר למוסיקה", מספרת סוויסה. "אני התעניינתי ברעיון לעצב לוח שנה אורכי, כזה עם ספירלה שניתן לדפדף בו. רועי בדיוק התקדם עם האלבום, וזה פשוט השתלב לי יופי עם התרגיל. בניתי לוח שנה שכולל את מילות השירים ואיור תואם בצידו הקדמי, והאקורדים של השירים מופיעים בצידו האחורי".

מארז סינגלים, כחלק ממטלות הקורס

עם התקדמות הקורס, נוצרו גם סיכות דש כמרצ'נדייז, ולקראת סוף הקורס גם פיתוח לעטיפה מלאה לאלבום. "הקפדתי שהעטיפה תהיה בצבעים שמשתלבים בשם האלבום – 'חום וצל' – גוונים של חום, צהוב וירוק. כמו כן, היה לי חושב שזה יהיה מאויר. לא רק שזו יותר ההתמחות שלי, אני חושבת שזה גם איפשר לי להכניס באופן אישי יותר על רועי. אני מכירה אותו עוד מהגן, ולא היינו צריכים לדבר בכלל על מה שנכון לעשות בעטיפה".

מתוך העטיפה לאלבום

דפי החוברת כוללים איורים שנשזרים בחייו של סלמן ובהשירים שכתב. "הרבה מהסיטואציות המופיעות באלבום מוכרות לי, וידעתי לקשר את שירי האלבום לסיפורים האישיים וליצור את הדימויים הראויים בעיניי. החלון המאויר, למשל, נוצר בהשראת הדירה בה התגורר בירושלים. היה לו שם חלון עתיק ירושלמי כזה, והוא כתב בבית הזה לא מעט מהשירים באלבום. גם מספר הבית שרשום תחת החלון הוא זה שבו התגורר. הג'ירפה שולבה לראשונה במארז לסינגלים שגם עליו עבדתי במהלך הקורס. זו החיה האהובה עליו – יש לו המון ג'ירפות קטנות בבית – והיא שולבה גם בעטיפה כחלק מאיזושהי פנטזיה. האדם הקטן ביער הגדול [שהופיע בחזית] די מלנכולי, ויוצר תחושת חוסר ודאות מסוימת. שיחקתי עם הפרופורציות ביניהם עד שהשביע את רצוני".

איזה כיף זה ערימות

למרות ריבוי הדימויים והשונות ביניהן, הביצוע מאוד אחיד ומתחבר היטב לכדי משהו שלם. "היה לי חשוב שהקומפוזיציה תצא מקצועית. בקורס  גם הודגשה החשיבות של הבלטת האלבום לכשיגיע לחנות או לידי שדרים. גם בקליפ שצילמנו ל'הפעם הראשונה' ניסינו לשמור על אותו קו של גווני צבעים. בכלל, זאת חוויה מאוד מיוחדת כסטודנט שעבודה בקורס אקדמי מודפסת בהרבה עותקים באופן מקצועי. אולי מכיוון שאני מכירה היטב את האמן ומאוד התחברתי ליצירה שלו, יצאתי מרוצה באופן מיוחד מהעבודה הזו".

כמה אימאג'ים יפים מתוך החוברת, כפי שהודפסה לאלבום:

רועי סלמן – חום וצל, 2012. עיצוב: שמרית סוויסה.

Read Full Post »

אחת לשנה, בשבת השלישית של אפריל, נחגג בעולם ה- record store day, יום חנויות התקליטים (או יום התקליט, כפי שהוא נקרא בשוגג במחוזותינו). באותו יום נוהגות חנויות התקליטים העצמאיות ברחבי העולם לקיים יום מיוחד של הופעות, הטבות והנחות, ולעתים גם השקות מיוחדות של אלבומים חדשים. המסורת החלה בארצות הברית לפני חמש שנים (זוהי השנה השישית בה מתקיים האירוע), כאשר יותר ויותר חנויות ואמנים נוטלים בו חלק. קבלו רשימה זערורית מתוך מרכול האלבומים החדשים והמהדורות המיוחדות שמתוכננות לשבת הקרובה: דיוויד בואי, קולדפליי, ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, ארקייד פייר, בלאק קיז, וייט סטרייפס, וילקו, לאונרד כהן ופלורנס אנד דה מאשין.

ב- 2007 נפגשו המוסיקאי הבריטי בילי בראג (זמר פאנק-רוק בפני עצמו, שעבד בין היתר עם וילקו בראשית העשור הקודם) עם מייקל קורץ באופן מקרי בשדה תעופה. קורץ נמנה עם אחד ההוגים והמייסדים של רעיון יום חנויות התקליטים, ובראג הסכים לשתף איתו פעולה בהופעה מיוחדת בחנות תקליטים עצמאית בבריטניה, לצד מפגש קרוב ובלתי אמצעי עם קהל מאזיניו. השמועה נפוצה במהירות בזק, ועד למועד האירוע נרתמו קרוב ל- 300 חנויות עצמאיות, קטנות וגדולות כאחת, לציין ולחגוג את קיומן העצמאי בקרב קהל המאזינים באופן דומה. האירוע נחשב להצלחה פתאומית גדולה, כשהתחושה הרווחת היתה שזה היה צריך לקרות כבר מזמן.

הצמא של הקהל הוכיח את עצמו. לשנה שלאחר מכן כבר נקבעו עשר הוצאות של מהדורות מיוחדות ואלבומים חדשים של יוצרים מן השורה הראשונה, בהם גם מטאליקה ו- REM. מאות חנויות ברחבי העולם הזמינו מוסיקאים לקיים הופעות אינטימיות במתחמים זעירים שלרוב לא הורגלו אליהם. קהל המאזינים קיבל זאת באהדה רבה, ובאופן חצי-ספונטני נוצרה באותה הזדמנות גם פלטפורמה לרכישה ולסחר של תקליטים בין אספנים שונים.

בארץ נחגג האירוע זו השנה השנייה, כשהוא מובל באופן צפוי למדי על ידי האוזן השלישית. החנות העצמאית הבולטת במחוזותינו ביצעה רכש משמעותי של תקליטים נדירים מחו"ל, אותם תציע למכירה. במתחם החנות תתקיימנה לא מעט הופעות במהלך השבת, וכן יימכרו אלבומים חדשים רבים שמופצים החל מיום האירוע עצמו (למתעניינים, יש גם אירוע משלים ולא פחות מסקרן בשסק). לאו דווקא באוזן, אבל בקרב האלבומים הישראליים יושק ביום הזה גם האי.פי. החדש של קיצו בגירסת תקליט (בעל השם היומרני "נחיל של פרטים אל תוך חבל הטבור שלכם", בעברית). זו חגיגה משולשת בעיניי: ראשית, כי זהו עוד נדבך המחזק את ידי חנויות התקליטים (שלא איבדו את ערכן בקרב קהל צרכני המוסיקה המסורתי והנאמן); שנית, כי לא כל יום יוצא בארץ אלבום בויניל, על אחת כמה וכמה בעל עטיפה שמכבדת את מידותיו הגדולות של תקליט; ושלישית, כי לשמחתי כבר נזדמן לי לשמוע את האלבום הזה לא מעט בחודשים האחרונים טרם צאתו, והוא פשוט מצוין.

סקיצה ראשונה לעטיפה

למי שלא מכיר עדיין, קיצו הם חבורה ירושלמית צעירה ומוכשרת, שמשלבת באלגנטיות בין אינדי-רוק בועט לאלקטרוניקה. בחודשים האחרונים הם חזרו מסיבוב הופעות במזרח אירופה, ולמי שטרם נזדמן לראות אותם בלייב, אני ממליץ בחום לעשות זאת בהקדם. יש משהו מאוד אמיתי ורעב ביצירה שלהם, והם מאותן להקות שאתה פשוט ממש רוצה שילך להן ושיצליחו. Curious, הסינגל המוביל את האלבום, הוא מהודק ומבריק (למרות שהוא מזכיר לי מסיבה מסוימת את השיר הזה של פורקיופיין טרי – לא שזה רע באיזושהי צורה), והוא הבולט בשירי התקליט הזה בעיניי. מי שעיצב את העטיפה הוא jewboy המהולל, שאני אישית מת על העבודות שלו – בעיצוב, באיור ובעיקר באנימציה. ואם לא די בכך – הוא יוצא גם על גבי תקליט, במהדורה ייחודית ושונה מזו של הדיסק. תענוג!

(סטרים באדיבות גיא חג'ג' מעונג שבת, שאפילו יחלק לכם עותקים מהאלבום ממש כאן אם תהיו זריזים)

"היינו בשלבים מתקדמים של האלבום", מספר הגיטריסט נעם הלפר. "אמנם היינו מאוד מרוצים מהאיור של עטיפת האלבום הקודם, אבל חיפשנו כיוון קצת אחר הפעם. זוג מעצבות שהתחלנו לעבוד איתן ביקשו הרבה הכוונה, וזה היה קצת קשה לנו. אני חושב שאנחנו בלהקה יותר אנשים של להרגיש מאשר של לדבר, ויצא שאחרי חודשיים היינו יותר מבולבלים מאשר במקום ממנו התחלנו. בהמלצת חבר פנינו לדבר עם jewboy, שבמקרה גם עיצב לאחרונה את העטיפה של בני המה (החתומים אף הם באנובה). שלחנו לו את המוסיקה, והוא התקשר למחרת בבוקר לספר שהוא ממש התלהב מהמוזיקה ומהרעיון לעבוד גם על ויניל, ושיוצאים לדרך".

גירסת התקליט, חזית אחורית

"פנו אליי ממש בדקה ה-90", מספר jewboy. "הלהקה היתה בהכנות אינטנסיביות לקראת השלמת האלבום ובעיקר לקראת יציאה לטור במזרח אירופה. האלבום יועד לצאת כאמור גם בתקליט, והוא יוצר והודפס בפראג. התכנית היתה לאסוף את העותקים בתחילת הדרך, ולכן העיצוב היה צריך להיות מוכן במהירות שיא ולהיות משוגר מכאן בהקדם האפשרי. כך יצא שקיבלתי את המוסיקה עוד לפני השלמת המיקסינג והמאסטרינג, ומכיוון שהלהקה היתה עסוקה בעוד לא מעט דברים, היה לי די הרבה שקט לעצמי לשקוע במוסיקה ובמחשבות על העטיפה. בניגוד לעבודות אחרות, הפעם אותו כאוס מוכר דווקא היה לצידי".

מסתבר שמילות השירים לא עמדו לרשותו של jewboy באותו פרק זמן, והוא ספג והפנים אותן בהאזנות חוזרות ונשנות. "קיצו בונים באלבום מן מסע, שמתחיל בשיר הראשון ונחתם עם תום התקליט. יש שם משהו קצת פסיכודלי, מעורפל, הזייתי משהו, מאוד לא קונקרטי. לשים תמונה שלהם על העטיפה למשל מאוד לא התאים. למרות שהמוסיקה לא מאוד רכה, די מחוספסת אפילו, אני עדיין מצאתי שם מלודיות מאוד רגישות ושבריריות".

מהתחושות הללו יצא דימוי של כפות ידי קוסם שמחזיקות ציפור, ואיזשהו מפל, ומיקרוקוסמוס שלם בין כפות הידיים. jewboy שיחק עם הפרופורציות של הרים ועצים אל מול הידיים, כמייצגות השתקפות של העולם בעיני הקוסם. "זה היה די אמיץ, בעצם. זאת היתה הגירסה הראשונה שהראתי להם, והיא נעשתה במכה אחת, בעבודה קפדנית במחשב בעזרת העכבר בלבד, בלי כלי עזר חיצוניים. מבחינתי לקחתי סיכון – בקושי הכרנו, והם בקלות היו יכולים להגיד לי 'בנאדם, זה ממש לא', אבל אם להודות על האמת, זה הרגיש לי ממש נכון".

גירסת התקליט, חזית קדמית

חברי הלהקה התחברו מיד, ולאחר מעט מאוד שיפצורים ניתן היה להתקדם הלאה. "אמרתי להם שאני לא מאמין גדול בצד קדמי אל מול צד אחורי שיש בו טקסטים. בעיניי זו צריכה להיות יחידה שלמה. בפתרון הנבחר, כשסוגרים את העטיפה, שתי כפות ידיים נסגרות אף הן. מבחינתי יש פה איזשהו 'לפני ואחרי', סוג של תסריט – כפות ידיים שסוגרות על משהו ומסתירות אותו. כל אחד והאינטרפרטציה שלו. חברי הלהקה היו מאוד מרוצים, ביקשו לא לגעת בכלום ולהשאיר as is. אני אישית גדלתי על וינילים, ואני מודה שיש משהו בלשבת עם העטיפה ולקרוא. עם זאת, במקרה הזה חשבתי שמקריאת המילים אתה עשוי לא לגמרי להבין את הכתוב, לנסות להתעמק ולהתעסק עם הטקסטים. זה כיוון שלא רציתי למשוך אליו, מכיוון שהחוויה לא צריכה להיות קונקרטית ומפורשת בעטיפה ובאלבום כזה.

גירסת ה- CD מצומצמת לעומת גירסת הויניל, ולא כוללת את כל תכולת עטיפת התקליט. "רציתי שאם מישהו קונה את גירסת הדיסק, יגידו לו שהוא צריך את מה שבויניל. שם העבודה היא יותר גדולה ומלאה, יש לה ערך מוסף, וכצרכן אתה מקבל יותר. אני חושב שבשביל זה אנחנו מעצבים. כל אחד יכול להוריד mp3, אבל אנחנו בתור מעצבים צריכים לוודא שמי שכבר משקיע כסף, ייקבל משהו מעבר. אני רוצה להאמין שהתקליט יכול לעמוד בפני עצמו, כחתיכת אמנות שעושה לך טוב שהיא אצלך בסלון".

בעקבות ההערכה ההדדית, העבודה המשותפת רק החלה, ובימים אלה עובד ג'ובוי על קליפ ועל וידאו ארט שישולב בהופעות של הלהקה. הלפר מוסיף: "הבנאדם ממש עושה קסמים. היו ועדיין יש לנו שיחות מרתקות איתו, ובכלל תענוג לעבוד איתו". ואילו jewboy משלים מצידו: "אני מאוד אוהב אותם ומחובר אליהם. הם כנים ולא ציניים בכלל, מראה לא שגרתי כל כך בתחומם. יש אש בוערת שם בפנים, ואני מאוד מאמין במה שהם עושים".

עטיפת ה- cd, שמהווה גם סליב פנימי בתוך התקליט בגירסת הויניל

Kitzu – A Swarm of Details into your Umbilical Cord, 2012. Design – Jewboy.

Read Full Post »

הפרק שחתם את סדרת המופת "סוף עונת התפוזים" עסק בעיקר בגל הרוק של שנות התשעים. כל הפריחה של אינספור הלהקות הצעירות בראשית העשור דעכה באבחה אחת עם רצח רבין והפיגועים שבאו לאחר מכן. המפיק חיים שמש מסביר כי לדעתו, לאחר כל אותם מראות זוועה על המרקע, כל מה שמאזינים רוצים זה משהו נעים, שירגיע, ולאו דווקא רוק גיטרות מחוספס. המוסיקה הפכה להיות משהו מנחם – שוב אותו הישן, המוכר והטוב. זה שעושה נעים בגב, ולא זה שמתריס ומאתגר את הקהל או שמאפשר לו לפרוק את עול החיים והמציאות היומיומית.

(הנה קטע מאותו פרק:)

שקיעתו של אותו תור זהב ברוק הישראלי פער בור גדול שלא חזר מעולם למימדיו כפי שהיו בראשית שנות התשעים. ואולם מי שתפסו בו מקום מרכזי דווקא לאחר אותן שנים קשות הם היהודים. באותו פרק ראיין קוטנר בין היתר את הסולן תום פטרובר, שהתייחס לנושא: "מה זה הסופשבוע הרגוע הזה? מה זו ההחלטה הזו מלמעלה 'מרגע זה חבר'ה, שישבת, תירגעו'?… זה צריך להיות בדיוק הפוך: אנשים מסכנים, הולכים לצבא, נותנים את החיים שלהם לפעמים לצערי הרב. באים הביתה, תן להם לעשות מה שהם רוצים, תן להם לשמוע את האטרף שלהם, תן להם להשתולל!".

אני הייתי בתיכון באותה תקופה שבה היהודים פרחו, עם צאת אלבום הבכורה הזה. אומרים שלקח ליהודים כמה שנים טובות לחרוש את הארץ בהופעות, עם קהל הולך ונבנה עד שהגיעו לתהודה המשמעותית שלהם. אני דווקא זוכר אותם שם כל אותו הזמן. החברים שלי עבדו במועדונים שהיו משמיעים אותם בלי הפסקה – זמן אמיתי, אלפנט, קאט באלו, עוד מקומות בתל אביב שגם הם בטח נסגרו וכבר שכחתי מהם. אלה מאיתנו שלא עבדו שם, יצאו והלכו לבקר כל יום שישי את אלה שכן. מדי חצי שנה, בפסטיבלי צמח/רוק עצמאות לסירוגין, ההופעה של היהודים התקיימה יותר ויותר מאוחר. מלהקה קטנה ואלמונית מתחילת הערב עד לזו שמופיעה רגע לפני ריטואל מופע הזריחה הקבוע של אביב גפן.

לא שמעתי את האלבום הזה כבר המון המון שנים. הפעמים האחרונות בהן זה קרה היו כשהשותף שלי בחדר בצבא טחן את הדיסק הזה דק דק. דווקא היה נחמד לחזור אליו השבוע, ומסתבר שאני גם זוכר את רובו הגדול בעל פה (אפילו לא ידעתי את זה על עצמי!). אז נכון שהרבה מים זרמו מאז בנהר, וש"קח אותי" הספיק בינתיים להפוך לקלאסיקת כוכב נולד. עדיין מדובר באלבום רוק מופק היטב, עם גיטרות ובלדות ואנרגיה שלא יביישו גם את מיטב אלבומי שנות התשעים המהוללות. ונוסף על כך, למען האמת – סיקרן אותי לשמוע את סיפור הקאבר לאלבום.

"העטיפה הזו היא הראשונה שעיצבתי", מספרת ציפורה עוזיאל. "מאז יש לי סטודיו לעיצוב גרפי כבר 17 שנה, ועיצבתי עשרות רבות של אלבומים נוספים בין היתר. אני בדיוק סיימתי את לימודי ב'אסכולה' וחברי היהודים סיימו להקליט את האלבום. חברת התקליטים דאגה להם לעטיפה, אבל הם לא היו שלמים עם התוצאה שיצאה. זה חיכה כמעט חצי שנה, כשלבסוף יצרו קשר עם רן ברלב [הצלם, שאייר גם את עטיפות הראשונות של אביב גפן אגב] והוא קישר אליי".

מתוך החוברת

התמונות בחזית הקדמית ובחוברת צולמו במעלית בבניין ישן בדרום תל אביב. "זה היה בבניין משרדים, שבתור סטודנטים היינו באים לשם להדפיס דברים. אני ראיתי את המעלית כבר אז, ובמשך כמה שנים אמרתי לעצמי שחייבים לעשות איתה משהו לפני שהיא תיכחד. היא היתה צפופה-צפופה ומהזן הישן של פעם. נדמה לי שזה היה באיזור שדרות הר ציון".

ציפורה ממשיכה: "מה שהנחה אותנו בעבודה היה באמת הנושא של 'מציאות נפרדת'. איך שכולנו תופסים מציאות נפרדת. מהבחינה הזו, צילום מחוספס, בשחור לבן, בתוך מעלית של פחות ממטר על מטר יצרה בדיוק את אותה מציאות נפרדת שרצינו. כשהרעיון התגבש, ניגשתי למשרד שהיה בבניין וביקשתי מהם רשות להשתמש במקום לטובת הצילומים, בזמן שלא יפריע להם. הם השאירו לבקשתנו את החשמל זמין ללילה, וכך יצא שהתגלגלנו לסשן צילומים שהחל ב- 21:00 בערב והסתיים ב- 7:00 למחרת, לקראת הגעת העובדים למשרד".

זו היתה חוויה די חדשה לכולם – לברלב, שלראשונה צילם ולא אייר; לציפורה, שזו היתה העטיפה הראשונה שלה; וללהקה, שזהו אלבום הבכורה שלה כמובן. "לא היתה מאפרת, לא צוות ולא כלום – הכל עשינו בעצמנו. הגענו לשם עם אוטו מלא בציוד – שמיכות שלי, רדיו של רן – כל מיני אביזרים שבחלקם השתמשנו ובחלק לא. היתה מנורה פשוטה שתלינו על כבל, וכל פעם היה צריך לכוון אותה מחדש. הכל נעשה בלי תנאים. מה שהיה באמת מדהים, ואולי מעיד על הרוח האלתורית של כל העבודה על העטיפה הוא הצילום עצמו. המעלית היתה זעירה, כאמור, ולא היה מקום לכלום, בטח שלא לצלם. את המצלמה הדבקתי לתקרה של המעלית, והיה חוט שהשתלשל ממנה כלפי מטה. אף אחד לא יודע את זה, אבל בסופו של דבר, מי שצילם את התמונה לחזית הוא לא אחר מאשר תום עצמו. הוא בעצם שכב על רצפת המעלית, ומשך בחוט בכל צילום".

עטיפת "מציאות נפרדת" היא היחידה שבה הופיעו חברי להקה מבין עטיפות היהודים. "בחרנו לשים את שניהם, בין היתר כי חברות התקליטים עודדו זאת, בטח באלבום ראשון. לא ידעו עוד מי הם, והיה חשוב להציג אותם כלפי חוץ לקהל. אני חושבת שזה מאוד מתחבר למה שהיהודים היו לפני 17 שנה. אלבום רוק. לא היה כזה לפני. השפה הגרפית היתה מחוספסת, בשחור-לבן, מודגש. ככה הם נראו – אין שואו, אין תלבושות, אין איפור – הם באו מאוד 'נקי', איך שהם".

ציפורה בקשר עם הלהקה מזה שנים. "עוד בטרם העבודה על העטיפה ועד היום, לא רק שאנחנו בקשר מצוין, אלא שגם עיצבתי להם את כל העטיפות שבאו לאחר מכן. אני יכולה להעיד שהם מתייחסים אליהן מאוד ברצינות, ומשקיעים בהן זמן רב עד שמגיעים לתוצאה הרצויה".

היהודים – "מציאות נפרדת", 1995. עיצוב: ציפורה עוזיאל. צילום: רן בר-לב וציפורה עוזיאל.

Read Full Post »

הקדמה 1

לפני כמה חודשים המלצתי בדף הפייסבוק של "סיפור, כיסוי" להסב פעמיכם לעבר תערוכת "פורמטולוגיה", שאצרו רני זגר ודודיק אופנהיים. בתערוכה שהוצגה בגלריה יפו 23 של בצלאל, ניתן היה לסקור כ- 100 עטיפות אלבומים ייחודיות ונדירות. אחת מהן, למשל, היתה של הרכב הנויז Special Olympics (בו חבר זגר עצמו). הוא סיפר על כך לבן שלו ב"הארץ" בזמנו: "ראיתי את שקיות ההקאה שמחלקים במטוסים, וחשבתי שהן בדיוק בגודל המתאים להכניס לתוכן דיסק". זגר סיפר על הרעיון למוסיקאי דודיק אופנהיים, שישב לידו בטיסה, "והעיניים שלו נדלקו". השניים אספו כמה שקיות שיכלו באותה טיסה, וכשחזרו לארץ ביקשו מחברים שטסו לחו"ל שיביאו גם הם שקיות הקאה. השקיות החלו לזרום אליהם, ואחרי שישי ברגר, חבר להקת הפאנק "Useless ID", חזר מסיבוב הופעות בחו"ל עם לא פחות מ-50 שקיות, חברי "ספיישל אולימפיקס" יכלו להתחיל לעבוד על העטיפה שלהם. את הדיסק עצמו הם מיקמו בתוך עטיפת קרטון לבנה פשוטה, ואת הקרטון הכניסו לתוך שקית ההקאה. נוסף על כך, הוסיפו חברי ההרכב כתם קפה על כל אחת מהעטיפות, כך שאין שתי עטיפות זהות בעולם.

כמו עטיפה זו, הוצגו בתערוכה עטיפות רבות, כולן יצירתיות ומושקעות לאין שעור, ובעיקר של דיסקים דווקא (ולא וינילים). רובן הגדול נוצר בעבודת יד, בהשקעה רבה ובמחשבה ממושכת על הקונספט הנכון, הפורמט המתאים ורמת הביצוע המתבקשת. זגר מוסיף: "שמנו לב שכמעט כל המוסיקאים מהתחום הזה מקדישים הרבה מחשבה ואנרגיה כדי שהעטיפה תהיה כמה שיותר מיוחדת וכדי שהיא תיישר קו עם המוסיקה. אנחנו מדברים על מוסיקה שפונה לקהל מצומצם (הדיסקים שמופיעים בתערוכה יצאו במהדורות של כמה מאות ולפעמים כמה עשרות עותקים), ודווקא בגלל זה, בגלל שהמוסיקאי אומר לעצמו ‘מי כבר יקנה את הדיסק שלי', יש לו מוטיבציה מיוחדת להפוך את העותקים המעטים שהוא מוציא להכי מעניינים מבחינה ויזואלית".

"יש נטייה להגיד שלתקליטי ויניל היה ערך ויזואלי וברגע שנכנסו הדיסקים זה נגמר", אומר זגר. "אנחנו חושבים שזה לא נכון. דיסק יכול להיות לא פחות מעניין מבחינה ויזואלית, והסצינה שמתועדת כאן מוכיחה את זה"

[בקיצור, גם אם פספסתם את התערוכה, לכו לקרוא את הכתבה המלאה של בן שלו]

הקדמה 2

מאז שפתחתי את הבלוג, אני מקבל לא מעט דיסקים הביתה בדואר. זה כמובן חוויה אחרת להחזיק את העטיפה ביד לעומת להתבונן ב- pdf שלה, אבל אני בטוח לא מחדש לכם שום דבר אם אתם עוקבים כאן יותר מיום-יומיים. לפעמים אני מנסה לנחש מה הגיע, במקרים שמכינים אותי מראש לכך, ולפעמים אני פשוט מחכה בסקרנות עד ההגעה לסניף דואר. בדרך כלל אני כבר יודע מה האלבום כשאני רואה מי השולח על המעטפה. אני מספר את כל זה, כי הפעם אפילו לא הבנתי שקיבלתי דיסק. חיכתה לי קופסא מאוד גדולה עטופה בנייר עיתון. בתוכה, היה טמון ארגז של שישיית קוקה קולה, ובתוכו קופסא קצת יותר קטנה. זה היה האלבום של ניר מטרסו, שהוא גם מי שעומד מאחורי צ'רלי קצ'רלי. 30X30 סנטימטר של מארז לדיסק. בתוך הקופסא מתחבא משחק לוח, עם פיון וקובייה יעודיים, ושלבים בלוח שמלווים את שירי האלבום. העותק שלי ממוספר בכתב יד בעיפרון ב- 36 מתוך 100 עותקים סך הכל לאלבום. כשחזרתי איתו הביתה, אשתי היתה בטוחה שהפתעתי אותה והבאתי מגש פיצה – סיפור אמיתי.

האלבום

ניר מטרסו הוא מוסיקאי ויוצר קומיקס (שאולי, ממש ממש במקרה, זכור לכם מאיורים במגזין האלטרנטיבי והמיתולוגי "סטיות של פינגווינים"), ובדף הבית שלו יש ערימות של דברים מעניינים ולא שגרתיים. תרבות שוליים במיטבה. האלבום עצמו קצת קשה להגדרה – אלקטרוניקה ומקצבים לא סדירים, עם נגיעות פוסט פאנק, ריפים מוגברים של גיטרה בס, דגימות של קטעי טקסטים מקוריינים והבלחות מזדמנות של כלי נשיפה שונים. תנו שמיעה, ותבינו קצת יותר טוב לבד, אני מניח. העטיפה הזו היא אחת היותר יצירתיות, מושקעות ופרועות שראיתי בארץ בשנים האחרונות. היא בעיקר זועקת "עבודת יד", ומעלה מהר מאוד את המחשבה על כמות העבודה שאדם מסוים השקיע עד למוצר שאני מחזיק כרגע אצלי. קצת פאקינג לא ייאמן.

"הרעיון לעטיפה התגבש תוך כדי יצירה של האלבום", מספר מטרסו. "ניגנתי עם להקה במסגרת מופע תיאטרון כלשהו, עד שיום אחד אירעה טרגדיה – המתופף נפל במדרגות וחטף מכה קשה בראשו. הוא נכנס לתרדמת, וזה כמובן הפסיק את עבודתנו המוסיקלית המשותפת (זה מתגמד כמובן ביחס לאירוע עצמו). עם הזמן עברתי לנגן בעצמי קצת בבית, והקלטתי תוך כדי – מה שהוליד בסופו של דבר את האלבום".

לוח המשחק

"חבר העלה את הרעיון לייצר קומיקס או משחק לוח לטובת האלבום. הרעיון התחבר יפה לתקליט – איזשהו משחק או הרפתקה גולמית. בהתחלה חשבתי ללכת לכיוון של רטרו אייטיז או של פיקסל ארט, ועם הזמן הכיוון השתנה למשהו אנגלי סטייל המאה ה- 19. הגירסה שהודפסה בסופו של דבר היא ורסיה שלישית. כתבתי כבר שני משחקים לאלבום קודם לכן, כשהגירסה הזו היא קצת יותר פשטנית ופחות מתוחכמת". יש מעברים בין השלבים השונים במשחק, אשר מלווים ברשימת שירי האלבום. "קצת כמו סולמות ונחשים – יש סיפור, ויש קישורים אסוציאטיביים. כשהייתי ילד, היה יוצא לי לקרוא קומיקס בשפה שאני לא מכיר, או את חוברת 26 מבלי שקראתי את 25 הקודמות. מכיוון שאני גם עוסק בקומיקס בעצמי, אני מרבה להתמודד עם הפערים בין פריים לפריים, בין תחנה לתחנה במשחק – מה הפער שניתן לגישור באופן אסוציאטיבי. כשאתה באמצע משחק, אתה קצת שוקע בפנים ויכול להשלים את הפערים הללו".

"באלבום הקודם, עבדתי על פסקול לסרט ויצרתי עטיפה מאוד מושקעת. שם התוצר היה דיגיטלי וטיפ טופ, אולם זה נראה כאילו האלבום יצא ממפעל. זה לא נראה כמו עבודת יד, וזה קצת איכזב אותי. הפעם, ככל שהתקדמתי עם האלבום, העבודה עליו הפכה יותר ויותר ידנית". זוגתו של מטרסו עובדת ועוסקת בדפוס רשת, ומכאן היה גם הרעיון להשתמש בטכניקה זו לטובת מארז האלבום. "מירב [בת הזוג] עובדת בדרך כלל עם בד, והפעם היה צריך לבדוק עבודה עם נייר. היה צריך לבחור את סוג הנייר הנכון. אני עובד בתחום הגרפיקה, אך מעולם לא הייתי צריך להתמודד עם הבחירה הזו (תמיד מישהו אחר היה עושה את זה). עשינו גם נסיון בבלזה, שפחות צלח". היו נסיונות על מספר סוגים של ניירות, ולא כל העותקים הודפסו על אותו נייר. חלק הודפסו על נייר תפוח (בגוון ירקרק), חלק על נייר קש (חום מאסיבי) וחלק על קרטון אפור – כל עותק הוא תרכובת אחרת. על מנת להתקדם במשחק, נעזר המאזין בקוביית משחק ייעודית בעבודת יד, שממוספרת מאחת עד שלוש בלבד. ישנו פיון שמשמש לטובת התנהלות המשחק, והוא עשוי מפימו וחימר אפור. "רק להכין וללמוד את העסק לקח כחודשיים עבודה בערבים ובסופי שבוע. גם לעצב את המוצר לקח לא מעט זמן".

הדפסת נסיון על קרטון

מטרסו מספר שנתקל בקשיים בשלב יצירת הקופסא. "הייתי בטוח שאמצא מקום שמייצר קופסאות, שם אוכל להדפיס ולקבל את האריזות מוכנות. בסוף הבנתי שאף אחד לא ייצר 100 מארזים בלבד. הדפסתי שטנץ, הדפסתי על גביו והתחלתי לשפץ ולייצר באופן ידני לחלוטין. מאוד רציתי משהו שיושב על המדף ורואים אותו. אני עדיין מקפל, אגב – נותרו לי עוד 20 עתוקים בערך…"

המלצה קטנה לסיום

למי שמתעניין בעטיפות ייחודיות, חריגות ומושקעות, אני ממליץ בחום לעקוב אחרי Hardformat.org – זוג קולגות מעבר לים, שמחזיקים מקדש לעטיפות אלבומים מיוחדות בקונספטים פרועים, השקעות ייחודיות או סתם יצירתיות חריגה. אני לא מכיר כמעט אף מוסיקאי שהם סוקרים שם, אבל התוצאה לרוב מרהיבה לעין ומרתקת לקריאה.

כמה תמונות מתהליך העבודה על העטיפה של מטרסו לסיום –

בסדנא

חשיפה של הרשת לאור

הדפסה של השכבה האדומה - מריחה של הצבע על הרשת בעזרת מגב. מתחת לרשת יש קרטון, עליו כבר מודפסת השכבה השחורה.

הדפסת נסיון ראשונה - הקווים האדומים מסתברים כדקים מדי לדפוס משי.

כך נראה תהליך ההדפסה

קוביות משחק ופיונים

המארז עם הדיסק

לוח המשחק

המארז במלואו

Cherly KaCherly – Misadventure of a Meaty Machine, 2012. Design – Nir Matarasso.

Read Full Post »