ג'ירפות – אין כניסה לפילים, 2010

ג'ירפות - אין כניסה לפילים, 2010

"ביוב מפעפע באמצע הכביש
שמן מקשט את המים בצבעים
פרסות הסוס מחליקות
כולם נופלים
רדיאטור
מזגן
מכונת תפירה
סל מקש
דגל ישראל
עגלון
ובנו שמתחנן
״אבא 'בקשה,
אל תכה את מוזס…"

מתוך "מוזס"

 קודם כל: שימו פליי (כמה חום! איזה עושר של הפקה! הסינגל המושלם!)

דבר העורך:

רגע לפני שנתחיל, ולמקרה שפספסתם, חלפנו על פני שבוע הספר. יובל סער, כתב לענייני עיצוב ב"הארץ" ומעצב עטיפות ספרים בעצמו, ביקש מכ- 15 מעצבים, מאיירים ובלוגרים (בהם אני) לספר על העטיפה האהובה עליהם בבלוג שלו. הפרויקט עצמו מקסים, יש שם יופי של בחירות, וזו העטיפה שאני בחרתי לכתוב עליה.

לענייננו – כפי שכבר סיפרתי לכם בעבר, אני נוטה להגיע לאלבומי ג'ירפות באיחור. ל"אין כניסה לפילים" התוודעתי לפני חודש בלבד. זאת אומרת, ידעתי שהוא יצא, וגם שמעתי ברדיו את "לא יודע למה זה קורה לי" כמה וכמה פעמים. אבל יצא שראיתי רק לאחרונה את הסרט "ראיתי ג'ירפות בהודו" שתיעד את חברי הלהקה בהודו לאחר הפיגוע במומבאי, ושמעתי את "אין כניסה לפילים" ברדיו יום קודם (והתאהבתי), ורכשתי לעצמי עותק. בשמיעה הראשונה בבית עיינתי בעטיפה וידעתי שזה דורש פוסט, ומהר. היא חריגה מכל כך הרבה סיבות – ראשית, היא כולה מאויירת (כולל חברי הלהקה). שנית – זו עטיפת קונספט (פוטנציאל לכשלון) שיצאה פשוט נהדרת ובטוב טעם. ושלישית – יצרו אותה, כל אחד בתחומו, אסופת אנשים מוכשרים ומעוררי השראה. ניסיתי להבין למה הסגנון נראה לי מוכר, עד שראיתי מי המאייר (תשובה בהמשך!).

באשר למוסיקה – כל אלבום של ג'ירפות שונה מקודמו, וכך גם כאן. אמנם האלבום מתקשר לאותה נסיעה מפורסמת להודו, אבל רק השירים שפותחים וחותמים את האלבום הם אכן כאלה. יתרה מכך – זהו האלבום הכי ישיר, הכי ברור והכי מפוקס שלהם עד היום. לשם שינוי אני מרגיש שהבנתי את כוונת המשורר (בטח טעיתי), אולי בסתירה לאווירת הודו, והוא דווקא מאוד ישראלי בעיניי. את "גג" אני כנראה אוהב יותר, אבל ג'ירפות שוב מאתגרים את המאזין, ההפקה משובחת כהרגלה ו"31" הוא פשוט שיר מצחיק.

במה מדובר:

עטיפת הסינגל "לא יודע למה זה קורה לי"

"אין כניסה לפילים" הוא אלבומה השלישי של ג'ירפות, והוא נכתב בעקבות סיבוב ההופעות של הלהקה בהודו (שתועד גם בסרט הדוקומנטרי "ראיתי ג'ירפות בהודו"). התקליט מורכב מאסופת סצינות וסיפורים קטנים במיקרוקוסמוס שלנו – אם שחזרה מטיול בהודו, עגלון ובנו ברחובות תל אביב-יפו, מציל שמתחיל עם בחורות על החוף ואפילו זוג ציפורי שיר שעושות אהבה. ההפקה עשירה מאוד (לראשונה בחיי התוודעתי לכלי בשם "נבל פה"! מסתבר שזה הצליל המוזר ב- give it away של הפפרז), יאיר קז מנגן כהרגלו על אינספור כלים והטקסטים מאוד בוגרים, אישיים ואנושיים.

אז ככה:

עטיפת הסינגל "אין כניסה לפילים"

עטיפת האלבום היא רצועת איור אחד ארוך, הפרוסה על פני לא פחות משמונה דפים וכוללת את כל הדמויות מהאלבום ואת חברי הלהקה על הטיילת בתל אביב. מי שהגה את הקונספט הייחודי ששימש לעטיפה הוא גלעד כהנא, סולן הלהקה: "הקונספט נולד מתוך השראה של צילומים פנורמיים של ברי פרידלנדר, צלם ישראלי שיצר תמונות פנורמיות של רגעים מסויימים והצליח דרך הפנורמה לשלב בצילום רבדים רבים מאותה הסיטואציה. היה לי חשוב להבהיר שהכל, חברי הלהקה, הסיפורים ,הדמויות, הנוף, הקונטקסט – הכל נובע ממקום אחד ויחיד. מן המקום שבו אנחנו חיים".

סקיצה #1

מכיוון שהעטיפה כוללת את כל הדמויות שמוזכרות בשירי האלבום, כמובן שהיא נוצרה לאחר שהאלבום הושלם. מי שהיה אחראי על עיצוב העטיפה היה ינק יונטף, מעצב אותיות וטיפוגרף בחסד, שכל מעצב גרפי מתחיל יודע ומעריך את תרומתו המכרעת לפונטים בעברית. "אחרי שהאלבום היה מוכן (אין מה לעשות, אנחנו קודם כל עוסקים במוזיקה) פניתי לינק יונטף הנפלא ודיברתי איתו על הקונספט. הזכרתי את דוד פולונסקי כאחד האנשים שבעיני מתאים ביותר לאיור העטיפה, והוא אמר שהוא מכיר אותו ונתן לי את מספר הנייד שלו. מן הרגע שדיברתי עם פולונסקי ועד הרגע בו האיור הראשי היה מוכן עבר מעט מאוד זמן. התקשורת בינינו הייתה מיידית ולא היה כמעט צורך במילים."

סקיצה #2

את סגנונו של פולונסקי אתם ודאי זוכרים מ"ואלס עם באשיר", בו היה ארט דיירקטור ועשה עבודה פשוט נפלאה כמאייר הראשי. דוד מספר: "מהלך העבודה היה פרוזאי מאד ולצערי אין הרבה פיקנטריה – גלעד כהנא התקשר, נפגשנו והוא הציג בפני את הרעיון שלו – ציור פנורמי של הטיילת עם דמויות מהשירים וחברי הלהקה. הוספתי כמה רעיונות משלי – אני מכיר את הנוף הזה כי אני רוכב על אופניים בטיילת כל בוקר בדרך לסטודיו, אבל באופן כללי האיור הוא פרשנות שלי לרעיון של גלעד". מספר מקטעים (בשינויים קלים) שמרכיבים את התמונה הכוללת שימשו כעטיפות הסינגלים ששוחררו מהתקליט.

כהנא עצמו זוכר את התהליך כקצר מאוד וחלק מרגע גיבוש הקונספט. ועדיין, לא הכל הלך בקלות: "הדבר היחידי שלקח זמן ועיכב את העטיפה היה איור חלק מחברי הלהקה (לא אומר מי) שהרגישו שהאיור שלהם לא מייצג אותם מספיק טוב. או קיי…אומר מי… אסי (המתופף) הרגיש שהאיור לא באמת דומה לו, ונדרשו כמה עד אשר הוא סופק… בינינו – עד היום הוא חושב שזה לא דומה לו".

ג'ירפות, "אין כניסה לפילים", היי פידליטי, 2010. קונספט עטיפה – גלעד כהנא, עיצוב – ינק יונטף, איור – דוד פולונסקי.

 

 

Read Full Post »

רואים רוקנ'רול

"אנ'לא אשבור חדרי מלון
לא פרובקציות בעיתון
לא סמים רק רוצה לישון
וזה טיפה פתאטי"

חמי רודנר, מתוך "אין רוקנ'רול בעברית"

מועדון הפינגווין, 1984. צילום: מירי דוידוביץ'

מתישהו בחיי אדם מגיע השלב שהוא מבין שהוא זקן. זאת אומרת, לא באמת זקן, אבל הוא כבר כמה שנים שומע את אותם להקות שבעצם הוא שמע בגיל 16. לפעמים את אותם דיסקים, לפעמים חומרים ממוחזרים שנשענים על ימי זוהר שחלפו. וקצת נמאס לו שדוחפים שם מקדימה ושמזיעים ודביק, ותכלס אפשר להנות מהופעה טובה גם מאחורה (ואפילו הרמקולים קצת יותר חלשים שם, שזה בכלל מצוין). רק חבל שתמיד הכל מתחיל כל כך מאוחר, ומחר עובדים. ואיזה מזל יש למוזיקאים האלה, שיכולים לקום מאוחר. ובעצם, גם הם אנשים כמוני וכמוך, ועבודה זאת עבודה. ואולי גם הם צריכים בייביסיטר כדי להיות שם באולם.

לעתים רחוקות מאוד אני חווה ההתרגשות אמיתית של הופעה, ההתרגשות של לראות אמן שאני אוהב, הדגדוג הזה בבטן לפני. היה לי את זה בפיית' נו מור שכל כך אהבתי בתיכון (ההופעה הכי טובה שאני זוכר בארץ, by far) לפני שנתיים, וקפצתי כמו ילד קטן. בחוזה גונזלס שתקתי והייתי מהופנט כמו כל מי שעמד סביבי בבארבי . זהו, לשנים האחרונות, אם אני לא טועה. אני כבר לא מעריץ אף אחד. יש אלבומים מעולים, יש הופעות טובות, אבל כבר אין בקושי התבוננות למעלה מהשורה הראשונה ביראת כבוד. מה שעבד כשהייתי בבי"ס פעם בשבוע קורה כאן בהופעת חו"ל פעם בשנה בקושי.

צילום: אילון פז

השבוע הייתי בפתיחה של תערוכת "רואים רוקנ'רול" בבית האמנים בתל אביב שעסקה במימד הויזואלי של הרוק הישראלי. התערוכה תרוץ בחודש הקרוב ותוכלו לראות שם אוסף של כרזות להופעות, עטיפות אלבומים, צילומי יח"צ ופרומו, ציורים ועבודות אמנות שקשורים לרוקנ'רול הישראלי. כיאה לתערוכה שעוסקת ברוקנ'רול (אני שונא את המילה הזאת), רוב הקהל הסתובב עם כוס בירה ביד, בניגוד מוחלט להשקת תערוכת אמנות אחרת שהתקיימה באולם הסמוך. על הגג של הבניין ניגנה להקת "ימים משונים" שהתערבבה עם הפסקול שערכו אנשי 88FM ללוות את התערוכה. הכל כסדרו.

צילום: ורדי כהנא

ליד תמונת פורטרט\יח"צ פרובוקטיבית של אביב גפן, עמד ארקדי דוכין עם בתו הצעירה. "אבא מי זה?" היא שאלה בהתפעלות. "זה? זה אביב גפן", ענה האבא בחוסר עניין. ההערצה האוטומטית של ילדים לאייקונים תרבותיים, זה פשוט נורא. והאמת? אני מבין אותו. כל התמונות האלה נראות קצת מגוחכות היום. ברי ופורטיס עטופים באיזולירבנד ומחזיקים ביחד גיטרה. פאקינג נושאי המגבעת, כמה חרשתי על הדיסק שלהם, נראים כמו חבורת ילדי בר מצווה בבאולינג.

אין רוקנרול בעברית.

אולי יש, אבל הוא לא היה כאן. ייאמר לזכות המארגנים – יש אוסף נאה ביותר (גם די מהנה!) של המוסיקאים הכי בולטים בארץ, ושל הצלמים והמעצבים והציירים הכי בולטים בארץ. המחשבה שכל כך הרבה מהם הסתובבו איתי באירוע הפתיחה, שאין לי מושג איך הם נראים ואת חלקם אני מנסה כבר חודשים לאתר היתה אפילו די מתסכלת. אבל זה פשוט לא הרגיש לי בועט, פרוע ומשוגע כמו שזה יכול להיות. ואולי פשוט ככה זכרתי את זה בפסטיבל צמח או רוק עצמאות בכיתה ט' עד הבוקר.

צילום: מיכה קירשנר

היו שם כמה עבודות נהדרות שאף פעם לא ראיתי, כולל מנשה קדישמן עם דיוקן של שמוליק קראוס על תוצאות בדיקת דם שלו (צחקתי בקול), צילומים מעולים של יוסי אלפנט (חגית מור) והשיא – מיכה קירשנר מצלם את הקליק למדור אופנה ב- 1984 בשיתוף עם דורין פרנקפורט. בחיי, זה משוגע.

האוסף הוא גדול, וכיף לראות שיש לזה במה בארץ. את הסדר אני חייב להודות שלא כל כך הבנתי. הכל נראה קצת אקלקטי. נעים להזכר. היי, הנה בנזין על הבמה, כשפוליקר עוד היה צעיר. מודעות ופוסטרים לקראת הופעה של המכשפות. מאיפה שלפו את זה? ואיורים של אורי ליפשיץ מסדרת שלום חנוך (שאחד מהם גם הגיע לעטיפת "רק בן אדם"). באמת אוסף רחב, אבל מבולגן. ואולי כל חוסר הסדר הזה – הוא הוא הרוקנ'רול האמיתי?

אז לא, לא שכחתי את הבלוג, וכן, יש לי הרבה לחץ בעבודה כרגע, ויש לי פוסט על אלבום שאני מנסה כבר שבועיים לסיים ולא מספיק (על העטיפה המקסימה באמת של ג'ירפות האחרון, אם תהיתם). ואני בכלל מתפלא שאני עוד ער בשעה כזאת עם כל ההשכמות של התינוקת בלילה. מצטער, אני זקן.

Read Full Post »

ספיישל שבועות: בקיץ הזה תלבשי לבן!

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »

נעם רותם – ברזל ואבנים, 2011

נעם רותם / ברזל ואבנים, 2011

"התעוררתי בלי אויר על המיטה הלבנה
לא הצלחתי להסביר מה צעקתי משינה
היו לי חלומות רעים, הלוואי שלא היו אמת
מתחמק ממבטך, ואני חייב לצאת

והנה יום חדש מתחיל, אני חוצה את הכבישים
אל השדה מאחורי המפעלים הנטושים
שם כל החלומות הופכים לאלף רסיסים קטנים
יושב על הר אשפה רואה ברזל ואבנים"

מתוך שיר הנושא "ברזל ואבנים", מילים נעם רותם

 קודם כל: שימו פליי [איזה גיטרות ג'וני מאר, הא?]

דבר העורך:

לפני מספר שבועות ערכתי סקר בדף פייסבוק של"סיפור כיסוי" (איך עוד לא הצטרפתם?!) בנוגע לאלבום הבא שיפורסם באתר. אתם בחרתם את ברי סחרוף החדש והמשובח (שפורסם כאן), אבל החלטתי בכל זאת לתת את הכבוד הראוי גם לסגנו בסקר, נעם רותם, שאני אוהב מאוד.

נעם רותם ממוקם היטב ובאופן מובהק בקטגוריה הגדולה (יתר על המידה) שנקראת "הרוק הישראלי". בניגוד לאמנים רבים בז'אנר, אני חושב שרותם אחד המעטים שבאמת ראוי לשיוך הזה. מעבר לסאונד, לגיטרות ולשירה המאוד ישראליים, רותם עושה רוק כמו שרוק צריך להיות. עם טקסטים מחוספסים, ישירים, מטלטלים ובועטים, ככה זה צריך להישמע. מטיח לך את האמת בפרצוף, בלי פוזות, בלי הגזמות ובלי זיוף. אלבומו הקודם "עזרה בדרך" היה כל כך ישיר וכואב שזה שורף מבפנים. בקונטקסט שבו הם נכתבו, שירים כמו "חרב דמוקלס" ו"שיר מהקומה התשיעית" (זמינים להאזנה גם באתר של רותם) מסוגלים לגרום לחסרי הרגש שביניכם להעלות נצנוץ קל בעין. היי, אפילו "איתו לנצח" מימי קרח תשע היה כנראה השיר הראשון שדיבר בצורה כל כך מפורשת על יחסים חד מיניים. נכון שהנושאים שבהם הוא עוסק השתנו רבות לאורך השנים, כשם שהוא עצמו התבגר והשתנה, אבל זה מצוין. שירי מחאה חברתית של שלום חנוך, או שירי שלום של אביב גפן שיוצאים היום נשמעים כבר כמו שטנץ שחוק ולא בועטים ומטלטלים כפי שהיו במועד צאתם. נעם מצליח להשמע אמיתי עם צאת כל אלבום שלו, ואתה יודע שהמילה מייצגת היטב את מה שהוא מרגיש וחווה מנקודת מבטו באותו רגע. רותם הוא תמלילן אינטליגנטי (כיף שיותר ויותר מוסיקאים נעזרים בטקסטים שלו בשנים האחרונות) שתמיד מצליח להותיר מקום של סקרנות לאן הוא ימשיך ויתפתח.

במה מדובר:

נעם רותם החל את דרכו כסולן להקת קרח תשע בהיותו בן 19 (אולי איחוד וחימום של סוויד עוד חודש, לזכר הימים הטובים?). אחרי 2 אלבומים יצא לקריירת סולו, כשב- 2004 יצא אלבומו הראשון "חום אנושי" (כולל "הומור" של שלומי שבן, שלוש שנים לפני שהופיע ב"עיר"). אלבומו השני, "עזרה בדרך", עסק במחלת הסרטן שתקפה את אשתו ובמותם של מכרים, וזכה לתשבוחות מקיר לקיר. לאחרונה יצא אלבומו השלישי, "ברזל ואבנים" בהפקתו של אביחי טוכמן ובשיתוף עם המפיק גארת' ג'ונס (שעבד הרבה עם דפש מוד). האלבום עוסק יותר בנושאי יומיום וחוויות אישיות, וכולל בין היתר את "ברזל ואבנים", "קראת לי קין" ו"סופת בדידות" (המצוין!).

אז ככה:

משחק עם קונספט המבוכים, נסיון ראשון

את העטיפה עיצב אדם אוהב-עמי, שמלווה את נעם רותם בשנים האחרונות (כולל העטיפה של אלבומו הקודם "עזרה בדרך", שאולי תקבל אף היא פוסט ביום מן הימים). "אדם ואני עובדים כבר כמה שנים ביחד", מספר רותם. "הוא מעצב ומצלם את כל העטיפה הגראפית הקשורה אליי (פוסטרים, פלאיירים, אינטרנט), ואני משתדל שלא להתערב…"

העטיפה עברה מספר שינויים עד שהגיעה לתצורתה הסופית. אדם מסביר: "התחלתי בעצם לבד, ועלה רעיון של שימוש במבוכים. השירים מדברים הרבה מאוד על לבטים וסוג של דילמות פנימיות, בעיות שבין אדם לעצמו אם אפשר להגיד. המוזיקה מושכת מאוד לכיוון של אייטיז, של רוק המופק היטב אך לא מופק מידי, של משהו ישיר ומדוייק.  חשבתי שעם מבוכים אפשר לשחק הרבה, לעשות משהו שבבסיסו הוא מאוד פשוט גרפית, צבעים פשוטים, צורות פשוטות, אך זה משהו שניתן לשחק עם השילובים שלו ולהגיע לתוצאות מעניינות – מבחינת הרעיון, הסימבוליקה שמאחורי המבוך, והמחשבות הפנימיות של בנאדם.. סה"כ די מדברת בעד עצמה".

קונספט המבוכים, נסיון שני

במקביל, יצאו השניים לליל צילומים, שהתחיל מאוחר ונמשך אל הבוקר המוקדם – למטרת האלבום, למטרת יח"צ, לא לגמרי ברור. רותם מספר: "ידעתי שאני רוצה בעטיפה את הר האשפה שרואים מחלון הבית שלי, ושאני עובר לידו בכל פעם שאני יוצא מהעיר (ההר מופיע גם בשיר הנושא "ברזל ואבנים"). ניסינו לצלם אותי על רקע ההר, אבל זה לא יצא כפי שציפינו". רעיון לניסוי קטן ואחרון הניב דווקא את התוצאות המעניינות ביותר, שלבסוף התגלגלו גם לשימוש באלבום עצמו. "אדם הציע להקרין עליי את הנוף הזה בסטודיו. ניסינו כל מיני רקעים, ביניהם את ההר, כשאני עומד מול המקרן ואדם מצלם".

אדם: "הגענו עקב המלצת נעם למקום שמדבר אליו ומתכתב גם עם אחד השירים, סוג של הר-אשפה המוזכר בשיר הנושא באלבום. היו נסיונות ליצור עטיפה גם מתמונות אלו, אך לבסוף רעיון לניסוי קטן התגלגל גם לשימוש באלבום עצמו. צילמנו את נעם כאשר התמונות מאותו סשן, מוקרנות עליו ועל קיר לבן פשוט. היו נסיונות לשלב את המבוך, היו ניסיונות לשלב את אותו הר-האשפה ולבסוף מכל החומרים האלו נולדה העטיפה.

נעם מספר: "אדם בחר את התמונה עם הידיים על הראש, שנתנה תחושה של סוף מסלול מתיש, אולי של שבוי, או של השלמה? – אני חשבתי שהוא קלע בדיוק לרעיון שמאחורי האלבום. הוא בחר פונט גדול, אני חושב בכדי לתת לכל העניין תחושה של מרחב פילמוגראפי. בעטיפה הפנימית השתמשנו בתמונה מתוך ההקלטות, אולם ברגע האחרון חשבנו שתמונה מהופעה תתאים יותר לרוח האלבום". ואילו אדם מסכם: "היו נסיונות לשלב את המבוך, היו ניסיונות לשלב את אותו הר-האשפה ולבסוף מכל החומרים האלו נולדה העטיפה.אני אישית מאוד שמח על כל הניסיון הזה, נעם יודע איך להדריך אותי, במקביל לשמירה מלאה על חופש פעולה שלי, להגיע לתוצאה המינימלית, התמציתית והפשוטה ביותר, איך לרדת מרעיונות "מורכבים" ואיך להוציא דווקא מהפשוט ביותר, תמונה וטקסט, את המקסימום אוירה – וזה שיעור חשוב".

נעם רותם, "ברזל ואבנים", נענע דיסק, 2011. צילום ועיצוב – אדם אוהב-עמי.

 

 

 

Read Full Post »