Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘2009’

הוצאת אלבום ולאן הוא ילך? למי?

"למעט אנשים, אז מה? רוב הדברים שאני הכי אוהבת בעולם הם דברים שרק מתי מעט אוהבים".

אבל זה לא עצוב לך? כי הרי יש דברים שאת אוהבת שהם גם מאוד מצליחים.

"ויש דברים שהם מאוד לא מצליחים או שהם פרופורציונליים לפית/קית באמריקה. ריאיינתי את קים דיל (פיקסיז, הברידרז) והיא סיפרה לי שהיא היחידה בלהקה שלה שמתפרנסת ממוזיקה, ולכל השאר יש עבודות יומיות. פאקינג הברידרז, אתה מבין? לאחותה התאומה של קים דיל יש דיי ג'וב, וזו להקה אלטרנטיבית ענקית. זה חלק מהפשרות שצריכים לעשות. "'אז מה', תשאל אותם, 'לא עצוב לכם?'. לא. כי הם עושים את המוזיקה שהם מאמינים בה. אני עושה את המוזיקה שאני מאמינה בה… כשאתה עושה אינדי אתה יודע שאתה לא יכול להתפרנס מזה, וזה לא מגיע להרבה אנשים אבל אתה עושה את זה כי אתה יודע שזה מה שאתה צריך לעשות".

דנה קסלר, מתוך ראיון מצוין לעכבר העיר, 2009.

יש לי יחס קצת אמביוולנטי בכל מה שקשור לדיון על האינדי הישראלי, האם יש או אין, מה מייחד אותו מזה העולמי ולאן פניו. מי שהנושא זר לו, פשוט לא יתעניין במה שיש לכולם להגיד. מנגד, חברי הביצה שעולמם נמצא שם, לעתים דשים בזה יותר מאשר ליצור מוזיקה. לאן זה מוביל אותנו? אני לא ממש יודע להגיד. אבל עם כל החשיבות שאני רואה במפעל המקומי הקטן שלנו, הייתי מסתפק בלבטל את כל השיח הקצת-מיותר הזה ולהתמקד בלעשות מוזיקה טובה, ואם אפשר אז לא יותר מדי ממוחזרת.

אל דנה קסלר פניתי לפני כמה חודשים בעיקר כי היא פשוט כותבת מעולה בעיניי. במשך שנים היא היתה כותבת (אולי גם עדיין?) בוואלה, במעריב "סופשבוע" ונראה לי שבעוד מקומות על הקיור והמאניק סטריט פריצ'רז ובלר ודינוזאור ג'וניור ופאלפ ושאר בני תקופתם. היא עשתה את זה בתשוקה ובאהבה רבה, כזאת שמי שמרגיש את זה גם, שותף לתחושות שלה (אני יכול להעיד על עצמי, בכל מקרה). לפעמים הרגשתי שאני חלק מקבוצה קטנה יחסית של קוראים, בטח בפלטפורמות הגדולות, שמכיר את האלבומים וההיסטוריה של המוסיקאים, ומבין באמת על מה היא מדברת. ובכל זאת, היא התמידה בשלה, בסגנון ובפירוט שלה (הנה אחד מלפני כמה שנים שממש זכרתי שהיא כתבה, למשל).

קסלר היתה שותפה ללהקה קטנה בשם Las Michelles עם מיכל קהן לפני כעשור. היא גם כתבה המון שנים בהמון מקומות, מלמדת בבית ספר Muzik, שותפה לערבי החוג לתולדות המוזיקה בקוזה נוסטרה ועוד כל מיני דברים שפספסתי או שאני לא יודע עליהם. לפני שלוש שנים הוציאה אלבום עם הרכב שנקרא "מורה חיילת", בלב ליבו של האינדי הישראלי. דווקא שמחתי שהיא רצתה לספר על העטיפה שלו – גם כי מסקרן לשמוע, וגם כי הוא מאיר בזווית נוספת את אותו מונח שכבר קשה לי להזכיר פה פעם אחר פעם.

"במאי 2006 אני והגיטריסט יוני כדן הקמנו את מורה חיילת וצירפנו את אריאל קליינר (מוסיקאי ירושלמי) כמתופף", מספרת קסלר. "עשינו אינדי ישראלי – מושג שעל אף שמשתמשים בו רבות, הוא לגמרי לא מובן מאליו. אחרי כמה שנים של הופעות הוצאנו אלבום בכורה שהרגשנו שהוא אלטרנטיבה אמיתית למוסיקה ישראלית, ועדיין ישראלי לגמרי".

צילומים בבית פית/קית, מתוך העטיפה.

"בהרבה מובנים העבודה עם יוני, ובכלל הסביבה של פית/קית [הלייבל בו יצא האלבום], עזרו לי להתחבר לארץ, על כל הפרובלמטיות שלה, ולמצוא בה פינה קטנה שבה אני יכולה לפעול בחופשיות ולעשות את המוסיקה שאני מאמינה בה באופן שאני מאמינה בו. אם פעם חשבתי שלעולם לא אמצא את הגשר בין המוסיקה שאני אוהבת לבין המקום שאני חיה בו ולשפה שאני מדברת וכותבת בה, יוני לימד אותי שזה לא נכון, ושהעובדה שאני חיה בישראל היא לא גזירת מוות תרבותית".

"מהמקום הזה צמחה העטיפה. מבחינתי היא מהווה חיבור מושלם בין אסתטיקת האינדי והלואו-פיי שאנחנו פועלים בה, לבין ישראליות. השמש היוקדת והנוף הצחיח הם מאוד ישראלים. ויש באיור הזה גם משהו מאוד נוסטלגי כמובן. ניכר שזה איור משנות השישים. והנוסטלגיה הזאת מתחברת לי לאיזושהי פנטזיה של ארץ ישראל של פעם, שמעולם לא הכרתי."

עטיפת הספר "משל יותם"

"הרעיון לעטיפה נולד עוד לפני שהאלבום היה מוכן. חבר שלי הוא מקיבוץ כפר בלום, ויום אחד עברנו על ארגז ספרים ישנים של אמא שלו. מצאתי שם חוברת של "משל יותם". זה משהו שפורסם בשנות השישים. ברגע שראיתי את איור העטיפה של "משל יותם" היה לי ברור שזאת צריכה להיות עטיפת האלבום שלנו. מן הסתם הדימוי שבאיור הוא עץ. אבל כשהוא מוצא מהקונטקסט המקורי, הוא גם נראה כמו עמוד חשמל".

"אז העטיפה של מורה חיילת היא בעצם האיור המקורי שלו, בלי שינויים כמעט. השינוי היחיד הוא שהורדנו את הכותרת "משל יותם" וכתבנו מורה חיילת במקום. על הגרפיקה עבדו גילי ברנע וגיל אהרנסון. הגוונים של האיור, וחוסר הליטוש שלו, התאימו מאוד הן למוסיקה שלנו והן לסביבה הטבעית שלנו, ולמראה של בית פית/קית. יש באיור הזה מבחינתנו גם שילוב בין אורבניות לטבע, שזאת תמה שמורגשת יותר בחלק מהשירים של יוני".

"החיבור [בין המוסיקה לעטיפה] הוא בכך שאנחנו עושים אינדי ישראלי. ניסינו להוציא אלבום שהוא אלטרנטיבה אמיתית למוסיקה ישראלית, גם כי הוא אלטרנטיבי לגמרי וגם כי הוא ישראלי לגמרי. בשונה מהאינדי האסקפיסטי שמתכתב עם אינדי מחו"ל תוך התכחשות לישראליות ומבלי לחדש דבר מבחינה מוסיקלית, במורה חיילת ניסינו לחדש הן כלהקה ישראלית והן כלהקה שפועלת בקונטקסט מוסיקלי רחב של אינדי. מבחינתנו האיור הזה של אלוני העביר באופן ויזואלי בצורה מדויקת לחלוטין את מה שניסינו להעביר במוסיקה, ובכלל באסתטיקה של הלהקה".

"לשמחתי, חברי הלהקה התלהבו גם. עכשיו הבעיה היחידה הייתה למצוא את המאייר כדי לקבל את אישורו להשתמש באיור. הקרדיט של האיור חשף שהוא שייך למישהו בשם יעקב אלוני, אז פשוט התקשרנו לכל היעקב אלוני שמצאנו ב-144 עד שמצאנו את האיש. סיפרנו לו מי אנחנו ושאנחנו רוצים להשתמש באיור שלו מלפני ארבעים שנה לעטיפה שלנו. הוא מאוד התלהב ואמר שאין שום בעיה. הוא גם שלח לנו עוד איורים שלו, למקרה שנרצה להשתמש בעוד משהו. כל הסיפור של למצוא אותו ולהשיג את אישורו היה תהליך קל בהרבה ממה שחשבנו שיהיה".

פוחלץ של תנשמת!

"בנוסף לאיור של יעקב אלוני שעל העטיפה הקדמית (וחלק מהאיור שלו שהפך לעטיפה האחורית), כוללת החוברת של הדיסק גם צילומים של בית פית/קית – הבית של הלייבל, בית בדרום תל אביב שהקלטנו בו את האלבום. אני צילמתי את התמונות בתקופת ההקלטות, בקיץ 2008. ויש בחוברת גם תמונה של ינשוף תנשמת מפוחלצת שצילמתי בכפר בלום. אגב, כשהאלבום יצא שלחנו עותק ליעקב אלוני, אבל לא שמענו ממנו שוב. כנראה שהוא לא אהב את המוסיקה".

——————————————–

לפני סיום: בראשית ימי הבלוג כתבתי כאן על עטיפה של תומר בן-אפרים. גם שם התמונה נבחרה בשלב מוקדם, והאתגר היה לאתר את הבעלים על זכויות היוצרים. על הפתרון (המפתיע!) תוכלו לקרוא כאן, אם פספסתם.

מורה חיילת – "מורה חיילת", פית/קית, 2009. איור – יעקב אלוני. עיצוב – גילי ברנע וגיל אהרנסון.

Read Full Post »

שלומי סרנגה - מונו, 2009

בשבוע שעבר שוחחתי ארוכות אודות עטיפות תקליטים עם ענת ספרן, מעצבת, כותבת, מבקרת ומארגנת את הפצ'ה קוצ'ה המהולל (שיחה שהסתיימה בראיון למעריב על עטיפות ישראליות, אותו אני ממליץ לכם בחום לקרוא כאן). אחד הנושאים המעניינים שעלו בשיחתנו היה הדיסוננס הצורם בין ההשקעה, העיצוב והאיכות בעטיפות האינדי הישראליות אל מול עטיפות אליהן אני מתייחס כ"מזרח תיכון חדש". במהלך השנה האחרונה דיברתי עם עשרות רבות של מעצבים שהקדישו בדרך כלל חודשים רבים ליצירת עטיפה לאלבום, לעתים רבות בתקציב אפסי. האזנות חוזרות לאלבום, מפגשים רבים עם המוסיקאי, מאות סקיצות, קונספטים מתחלפים ותהליך ממושך וארוך. מנגד, קצת קשה לקבל בשתיקה את אותן עטיפות מזרחיות שהזכרתי. תמונת פורטרט של הזמר\ת, עם צוות רחב של מאפרת, סטייליסטית, שיער ומה לא, בעטיפה שאומרת מעט מאוד (אם בכלל) על האלבום, ובתקציב גדול לאין ערוך ממה שמוקצה לאינדי הישראלי נניח.

מכיוון שחטאתי בהכללות ובשיפוט מוקדם, אני אנסה להביא את האירועים כסדרם, מבלי לעוות או לחטוא בתיאור לא מדויק:

עטיפת אלבומו הבא "לא עזבתי מעולם"

מודה ומתוודה, לא יצא לי לשמוע את שלומי סרנגה מעולם. מהטיפה שנתקלתי ברדיו, זה לא כל כך נשמע כמו הסגנון שלי. אם הייתי נדרש, הייתי מקטלג אותו תחת אותה מטרייה ים תיכונית שהזכרתי קודם לכן. לפני כמה חודשים כתב יפה גיאחה מעונג שבת על השיר "לא עזבתי מעולם" של סרנגה. אני זוכר שהופתעתי מהחום, מההגשה המענגת ומהנעימות שעטפה שיר פופ אמיתי. זה היה די מפתיע, וזה היה די נעים. לאחר מכן, המשכתי לסדר היום. כמה ימים לאחר מכן, במסגרת דפדוף אקראי באוזן השלישית (בדיסקים יד שניה יש תחלופה ובעיקר ניתן לדפדף בעטיפות; הבלוג מתמוגג מרוב הנאה), חלפתי על פני "מונו" של שלומי סרנגה. עוד עטיפה עם תמונת פורטרט בחזית. הפעם דווקא משהו קרץ לי. נעצרתי על פני האלבום, ואני חושב שנזכרתי בשיר המדובר. משהו בכל זאת גרם לי להתעכב ולדפדף בעטיפה.

יש יופי של חוברת לעטיפה של מונו. לדעתי, זו גם הראשונה עם תמונת פורטרט שאני כותב עליה כאן בבלוג. קודם כל, זאת תמונה טובה. בלי איפור צועק, רקע מגוחך או פוזה מביכה (זאת, למשל, בלתי נסלחת). היא היתה מספיק מעניינת כדי לדפדף בחוברת. מכאן והלאה, פשוט תענוג לעיניים. אינספור פריטים אישיים, שאני משוכנע שנבחרו בקפידה, וכולם באו לתת תמונה משלימה לאדם ולמוסיקאי שעומד מאחוריה. הגרפיקה נקייה מאוד ונכונה בעיניי. הכל פיקס. בסוף החוברת הופתעתי ושמחתי לגלות שיצרו אותה הצלם הנהדר דוד עדיקא (שיש לו עבודות נפלאות באנטייטלד, שם אני מבקר מפעם לפעם) לצד המעצב קובי פרנקו (שבהתבסס על איורי רותו מודן יצר את העטיפה הנהדרת של "עיניים זרות" של רונה קינן, עטיפה שנוגעת בשלמות ואחת האהובות עליי בכלל). בקיצור, שילוב מנצח. שניהם מתארים ברהיטות ובמחשבה רבה את התהליך שהביא ליצירת החוברת, יותר מאשר אני זוכה לשמוע לרוב במסגרת האתר. אני לא מתבייש להודות שטעיתי, ושמח להגיש עטיפה יפהפיה שפשוט נעשתה נכון.

(בינתיים, אני ממליץ מכל הלב לשמוע את האינטרפרטציה של סרנגה ל"האמנם (את תלכי בשדה)" של חוה אלברשטיין. יופי של עיבוד מצד יוני בלוך, הצ'לו המדויק של מאיה בלזיצמן ובעיקר ביצוע נפלא של סרנגה:)

"שלומי ואני נפגשנו לראשונה סביב 2003", מספר עדיקא. "צילמתי אותו לכתבת שער לשבעה ימים בידיעות אחרונות. מאז שמרנו על קשר והידקנו את היחסים לכדי חברות קרובה, ובמסגרת זו – אך טבעי היה שאהיה אמון על החלק הויזואלי של עטיפת האלבום 'מונו', כמו גם על האלבום שיצא זה עתה 'לא עזבתי מעולם'". עדיקא ופרנקו התחברו כבר בתקופת לימודיהם המשותפים בבצלאל, כשבמהלך השנים הזדמן להם לעבוד על כמה וכמה פרוקטים משותפים. "שלומי ודוד באו עם הרעיון של שימוש בחפצים ביתיים, יומיומיים מהאוספים של שלומי", מסביר פרנקו. "ביחד הסתובבנו בביתו ואספנו כמות נכבדה של פריטים. כמעט לכל חפץ היה לשלומי סיפור לספר: מאיפה נקנה, לאיזו מטרה, איך התגלגל לביתו, חפצים מבית אימו, פריטים יקרים שהיו שייכים לאביו וכו'. כבר בשלב זה ידענו שזה הכיוון הנכון". עדיקא מצידו מרבה לצלם דיוקנאות וטבע דומם, ולבנות נרטיב שמחבר בין חפצים לאנשים. מבחינתו, הרעיון היה לייצר דיוקן של שלומי דרך החפצים שהוא אוסף ואוהב.

מתוך החוברת

על תמונת השער הוא מספר: "הדיוקן המצולם של שלומי מבקש ללכוד אותו ברגע אמיתי, אותנטי, חף עד כמה שניתן ממניפולציות צילומיות או מהלבשה של סיפור או אילוסטרציה כלשהי. מתוך כך, שלומי צולם באור טבעי, בסביבה ביתית ועל רקע לבן ואה-קונטקסטואלי, כשהוא מיישיר מבט למצלמה. נטו". באשר ליתר החוברת, מרחיב עדיקא את הסבריו: "ביחד עם שלומי אספתי חפצים מהאוספים הרבים שלו – שלומי הוא אספן של חפצי נוי – ופריטים כאלו ואחרים. דרך הבחירות שלו, שברובן הן נוסטאלגיות vintage, הוא מגדיר את האישיות שלו. בחרתי חפצים שהוא מגדיר כחשובים \ יקרי ערך – לצד חפצים "פוטוגניים" לטובת הניראות של התצלומים.

על עבודת העיצוב מסביר פרנקו: "את הצילומים צילמנו אצלי בסטודיו. היה לי בראש דימוי נקי, סטרילי ובוהק, ודוד בחר בצילום באור יום על רקע לבן. היה לי ברור שהאלבום יודפס על נייר כרומו עם למינציה מבריקה להדגשת הבוהק, ולכן השמשנו במצע פרספקס לבן מבריק שהחפצים ישתקפו בו ויתמזגו עם הברק של הנייר. ביחד בנינו קומפוזיציות לצילום, כשמה שהנחה אותנו היה חיבור צורני ואסתטי בין הפריטים. אחר כך, בשלב העריכה הגרפית, חיברתי בין הצילום לטקסט. החיבור היה רעיוני, צורני ולעיתים תחושתי. מבחינה טיפוגרפית, רציתי להמשך את התפיסה הנוסטלגית ובחרתי להשתמש בגופן בשם "דרוגולין". גופן סרפי, קצת מיושן אמנם אך משדר חום וביתיות, וחימם קצת את הקרירות של הרקע הלבן".

מתוך החוברת

כפי שכבר צוין, העבודה המשותפת בין השלושה גלשה גם לאלבום הבא של סרנגה, "לא עזבתי מעולם". "בתחילת העבודה על האלבום שלומי רצה לעשות משהו אחר לחלוטין", מספר פרנקו. "בדקנו כל מיני כיוונים, גם צילומיים וגם איוריים, ואיכשהו לא התחברנו לאף אחד מהם. אני הרגשתי שיש צורך לייצר פה סוג של סדרה ולהמשיך את אותה תפיסה גרפית-צילומית של "מונו" אבל כנגטיב – אם הראשון היה לבן, שהשני יהיה שחור. בכדי למנוע תחושה כבדה מידי, היה לי חשוב "לקשט" את הרקע השחור בנגיעות חזקות של צבע". הצילומים שנבחרו הפעם הגיעו מתוך תיק העבודות של עדיקא, ככאלה שהמטען הגנטי שלהם הוא צבעוניות עזה על רקע שחור. "ביקשתי מדוד שישלח לי צילומים שעשה במהלך השנים שבהם הקו המנחה היה גרפי: רקע שחור דומיננטי ושימוש עז בצבע. אח"כ התאמתי בין צילום לשיר. גם פה בחרתי להמשיך את הקו הטיפוגרפי והשימוש ב"דרוגולין" אך הפעם בקשת מגוונת של צבעים. דוד צילם את שלומי על רקע שחור עם חולצות צבעוניות שונות."

מתוך החוברת של "לא עזבתי מעולם"

עוד על הקשר ועל היחסים המעניינים בין סרנגה לעדיקא בראיון המוצלח כאן. "אני חושב ששלומי ואני משפיעים אחד על השני – כל אחד מהכיוון שלו", מסכם עדיקא. "הוא סוחב אותי למחוזות מוסיקליים שלא הכרתי, ואני סוחב אותו לשדות "אמנותיים" חדשים. לא היתה לי מחשבה לעשות אלבום "אחר" או "שונה" או "מחוץ לז'אנר" – פעלתי מתוך נאמנות לעשייה שלי".
שלומי סרנגה – מונו, 2009. צילום: דוד עדיקא. עיצוב: קובי פרנקו

Read Full Post »

שלומי שבן - מגדל הפזמון, 2009

"כל חברי עזבו, יש לי מעט שיער
כואב לי במקום הזה שפעם שר
ואני מת להתאהב
אבל מן הון להון
רק משלם שכר דירה יום-יום
במגדל הפזמון

שאלתי את שמוליק קראוס
כמה בודד זה עוד יהיה
שמוליק קראוס לא ממש עונה
אבל שמעתי אותו משתעל המון
מאה ותשע עשרה קומות מעלי
במגדל הפזמון"

מתוך "מגדל הפזמון", בתרגומו הנפלא של קובי מידן ללאונרד כהן

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

(דרוזית מהגליל כתבה את הפוסט הזה, אגב)

אחד האמנים שאני יותר מעריך במוסיקה הישראלית הוא שלמה גרוניך. מעבר ליכולותיו המוסיקליות המדהימות, לפריון ולתעוזה היצירתית הנדירה, גרוניך לא מפחד לגשת למקומות הפחות קלים והיותר מאתגרים. "מאחורי הצלילים" הוא אחד האלבומים החשובים ביותר שיצאו כאן מאז ומעולם, והוא רק משתבח עם השנים. "קצת אחרת" הוא יצירה נהדרת שליופיה ולחריגותה יש מעט מתחרים, אם בכלל, בתקופה שבה יצאה. ול"צמר גפן מתוק", תקליט א-ד-י-ר, הייתי כותב כבר מזמן פוסט אלמלא ספי מטיוק (שעיצב אותה) היה אומר לי שהוא פשוט שכח שהוא עבד עליה לפני שלושים שנה ושאין לו שום זכרון מכל העניין.

ובכל זאת, לא התבלבלתי בזמר. למה אני מספר לכם את זה? כי את "רוזה מרציפן", קלאסיקה גרוניכית אמיתית, שמעתי לראשונה בחיי בוקעת דווקא מפיו של מר שבן בהופעה במרתף 10 בחיפה, שנה לפני צאת האלבום המדובר. אין לי מושג איך פספסתי את השיר הזה עד אותו שלב, אבל כמעט היו לי דמעות בעיניים מרוב יופי. הטקסט (של שולמית לפיד) מצמרר, ופרפורמר כמו שלומי יודע לעמוד על הניואנסים הכי דקים ולדייק בהגשה. כאילו אני היחיד בקהל, ופנס קטן מאיר את שבן שמנגן רק בשבילי. יחד עם זאת (ועם הקדמת הפסנתר האלמותית של רוזה), הרגשתי שהוא פשוט עושה מה שהוא רוצה, מנגן מה שמתחשק לו, ומי שלא רוצה להצטרף, שיישאר בחוץ.

בעבודה קשה, שהיא הרבה מעבר לשני האלבומים הראשונים שלו, הגיע שבן למעמד של מוסיקאי שיכול להרשות לעצמו (כמעט) הכל. עם אקסטרה כשרון, חוש הומור ופרפורמריות שאין כמעט שני לה בקרב בני דורו, מצליח שלומי להוביל קו איכותי אך נגיש לקהל הרחב ובהרבה חן. למרות זאת, כששמעתי לראשונה את "מגדל הפזמון", קצת התאכזבתי. אולי כי קיוויתי לעוד כמו "עיר" המופתי, שיצא שנתיים קודם לכן. בלי הפקה מרשימה, פחות נגיש וקליט, והרגיש כאילו שלומי מנגן לבד, בפסנתר לעצמו. האלבום ה- 2.5 שלו, אם תרצו.

לאחרונה חזרתי אל התקליט הזה, והאזנתי לו קצת אחרת. הוא עדיין נשמע לי כמו מישהו שמנגן לעצמו ועושה מה שבא לו, אבל פתאום התחוור לי שככה זה כנראה הרגיש לראות את גרוניך לפני שלושים ומשהו שנה. לדאבוני הרב, "רוזה מרציפן" לא נכנס בסוף ל"מגדל הפזמון", אבל תוכלו לשמוע אותו כאן בגירסה משותפת לגרוניך ולשבן. אני עדיין מעדיף את המקור לרוב השירים, אבל אולי זה רק כי התרגלתי ואני קצת מקובע. ימים יגידו, אבל עוד שלושים שנה (הוא יישאר איתנו, כמו שזה נראה עכשיו) אני חושב שיביטו על התקליט הזה ויגידו שבנקודת המפנה הזו, שלומי שבן לא פחד והלך עם האמת שלו. ולמרות שצריך ביצים גדולות כדי להוציא דיסק קאברים בשלב הזה בקריירה, אני בטוח שהוא ממש, אבל ממש נהנה לעבוד על התקליט הזה. שם, במגדל הפזמון.

בשבוע שעבר נישא שלומי שבן לבחירת ליבו, ואני מברך אותו במזל טוב, ושיביא מלא שלומצים קטנים לעולם, ומעניק לו פוסט שרציתי לכתוב כבר מזמן. היי, אני אפילו מוכן למחול לו על שלא בחר להופיע אצלנו בסלון.

עפ"י 'דאווין של שיר מחאה'. אני לא מתיימר להסביר

במה מדובר:

האלבום "מגדל הפזמון" הגיע בעקבות סיבוב הופעות אינטימי בשם "ספר השירים שלי", בו הציע שבן (בליווי פסנתר בלבד) עיבודים חדשים לשירים של אחרים. לאחר שהתגלגל עם מספר הופעות באותו סיבוב, החליט לתעד ולהקליט אלבום ברוח הופעה זו. האלבום הוקלט אף הוא באווירה אינטימית בשבדיה, באולפן שמתמחה בהקלטות פסנתרים (אליו הגיע בהמלצת החצוצרן אבישי כהן). מי שהצטרף אליו להקלטות היו אסף תלמודי, שמלווה אותו מספר שנים, וכן המנהל מיכאל תפוח. בראיון לעכבר העיר מספר שבן שהעיקרון המנחה שלו היה "אלבום בהופעה באולפן בלי קהל". את השירה והנגינה הקליט במקביל. "אני לא יודע אם זה נשמע כמו הופעה, אולי יותר כמו מישהו שר ומנגן בחדר. וזה מה שרציתי, את הקריסטליות של הרגע".

באלבום זה מציע שבן גירסאות אישיות לשירים של רנדי ניומן, של לאונרד כהן, של ז'אק ברל ואף של מאיר אריאל ושל הבילויים. לפני כשנה הגיע "מגדל הפזמון" למעמד של תקליט זהב.

סקיצה נהדרת שלא נכנסה לעטיפה (עפ"י 'החיים שלי טובים')

אז ככה:

החוברת שמלווה את האלבום כוללת איורים בשחור על גבי לבן של שבן ושל אימאג'ים נבחרים מתוך הטקסטים אותם עיבד מחדש, וניתן לדפדף בה באתר של דורון עדות. מי שאחראית לאיורים היפים היא המאיירת בתיה קולטון, שבאמתחתה מספר רב של ספרי ילדים, וגם הדברים המקסימים שכאן. "שלומי פנה אליי כיוון שרצה כי את שיריו יעטרו ציורי קומיקס, מלווים בבועות דיבור מתוך מילות השירים", מספרת קולטון. "כל הרעיון נבע סביב השיר 'מגדל הפזמון' – מגדל שמאכלס את כל היוצרים".

ידעתם שבסין בלוויות נהוג לרקוד? (עפ"י שגר-פגר)

מכיוון שהאלבום מכיל גירסאות אישיות לשירים של אחרים, עלה הרעיון לשלב את שבן עצמו באיורים עצמם. "שלומי הציע שדמותו תופיע בכל שיר, בכל פעם בתפקיד אחר, ואכן דמותו של שלומי מופיעה בחלק מהאיורים. לאחר כמה סקיצות, שלומי ואני הרגשנו שזה לא מספיק טוב, שהרעיון מילולי מדי והוא מחליש את הדימויים – כלומר הוא מפרש אותם יותר מדי". לכן שולבה דמותו רק בחלק מן האיורים, וללא תוספות טקסט. "לאחר שסיימתי את הציורים, החלטנו שנשאיר אותם בשחור-לבן, בהתאמה לאווירה האינטימית של האלבום".

עם הזמן, נתגבש הקונספט לעטיפה, היא החלה לקרום עור וגידים וקיבלה מימדים נוספים של עומק. "רעיון העטיפה היה כבר המשך טבעי לשרשרת הדימויים שקדמה לו – בעיקר לציור של מגדל הפזמון. איור זה הוא מעין פאראפראזה על סחיבת פצוע משדה הקרב, או פינוי אלגנטי מתוך כבוד אחרון לאמן שמשאיר אחריו משהו בשבילנו. על העטיפה [הקדמית] מסתובב האמן הנודד עם פסנתר אלונקה, מוכן לפרוק אותו בכל עת כחייל נאמן לקהל מאזיניו".

העבודה המשותפת על האלבום לא היתה קלה לשניהם. "תוך כדי תהליך העבודה קרו לשלומי ולי אסונות קטנים וגדולים. לשלומי נתפס הגב בצורה חמורה. לי היתה התקפת צרעות בתוך הבית מתוך קן שבנו על חלוני, וכלבתי האהובה נפטרה. כל התירוצים שאנו מעלים על דעתנו בשעת עבודה כדי להתחמק ממנה קרו באמת. מאוד נהנתי לעבוד עם שלומי", היא מסכמת. "הוא יוצר נפלא וחכם".

שלומי ופסנתר האלונקה (לחצו להגדלה)

שלומי שבן והפסנתר, "מגדל הפזמון", היי פידליטי, 2009. איורים – בתיה קולטון, עיצוב – סטודיו דורון עדות.
 
 

Read Full Post »

דני סנדרסון \ לא יפריד דבר, 2009

עם כל הרע שבעולם\ הפשע המושלם
מה כבר אפשר לומר
בין מזימות ועימותים \ צופה למאדים
חושב הוזה על יום שונה.

תנו לי ת'זמן הזה
את החלום המגושם הזה
אני אומר שלמות כולם יודעים
בסוף נלמד לחיות אני מאמין.

מתוך "נלמד לחיות"

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי (אני חורג ממנהגי – השיר לא מתוך האלבום – אבל זה עדיין אחד השירים הכי מצחיקים שנכתבו בעברית, כאילו, ever)

דבר העורך: תמיד מייחסים לגידי גוב את מידת היותו כל כך "ישראלי", באופן שבו הוא פונה לאוזניים ישראליות, מין קלילות ומעט חוסר רצינות שכזה אבל מדבר תכל'ס ובגובה העיניים. לא שאני חושב שעומד משהו עמוק במיוחד מאחורי הקיטלוג הזה, אבל כשותף לדרך ארוכה ומשותפת של השניים (בכוורת, בגזוז ולאחר מכן בדודה) תמיד נעשה בעיניי עוול לדני סנדרסון. הוא מצחיק, קליל, מדייק במילותיו ומצליח להביע בשפה יומיומית אך שנונה להחריד כל מה שעובר בדמיונו הפרוע. ועדיין – יודע לרגש, לגעת בעדינות בנושאים שקרובים ללבו וכל זאת בממלכה אינסופית של דימויים ורעיונות.

כבר עוד מעט ארבעים שנה והבחור פשוט לא מפסיק ליצור, לנגן ולהופיע. כשקיבל את הפרס למפעל חיים מאקו"ם, הגיב: "כשצלצלו אלי ואמרו לי שזכיתי בפרס, נבהלתי. זה נשמע כל כך סופי. אני בדיוק מחמם את הקנה וכבר מקפלים את המטרות". הפסקול שיצר סנדרסון במהלך הקריירה שלו הוא הפסקול הכי ישראלי שאני מצליח להעלות על הדעת, וסנדרסון לא חדל לרגע מלעבוד עליו. גם אם התבגר מאז ימים כוורת\גזוז העליזים, דני סנדרסון הוא עדיין אותו ילד שובב שאי אפשר להפסיק לאהוב. העטיפה המושקעת של האלבום קלעה בול בעיניי, ואני שמח להציג אותה כאן באתר.

במה מדובר: "לא יפריד דבר" הוא אלבומו העשירי (!) של סנדרסון, לא כולל אוספים, לא כולל כוורת, לא כולל גזוז, לא כולל דודה. האלבום, בהוצאת NMC, הוקלט תוך שיתוף מלא של להקת הליווי שלו בשנים האחרונות (הכוללת בין היתר את תמר אייזנמן, כפיר בן-ליש, שאול עשת ויותם בן חורין). "לא יפריד דבר" חורג מעט ממנהגו של סנדרסון ונוקט קו מעט רציני יותר. בין היתר עוסק האלבום בהתמודדות עם פטירתה של אשתו נעמי ב- 2005, כשהטקסטים נוטים להיות אישיים ורגשניים יותר. מתוך התקליט שוחררו השירים: "לא יפריד דבר", "אתה לבד" ו"אם בחיים לא נאהב".

אז ככה: את עטיפת הפינגווינים הנהדרת הזו יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה. שחם אחראית לחלק מהעטיפות היותר מושקעות שיצאו בארץ בשנים האחרונות, בהן פאניק אנסמבל ויהוא ירון ממש לאחרונה. במהלך העבודה על האלבום, בחן סנדרסון עטיפות דיסקים באוזן השלישית. "דני ראה את העטיפות שעשיתי ל"פאניק אנסמבל" ול"קטב מרירי" ושאל את המוכר אם הוא מכיר את המעצבת", מספרת שחם. "במקרה המוכר הספציפי הוא חבר, וישר שלף את הטלפון שלי. בפגישה הראשונה שלנו דיברנו על המון דברים שלאו דווקא קשורים לאלבום". סנדרסון השמיע לשחם כמה שירים מהאלבום החדש, ואחד הדברים שמאוד היו חשובים לו להדגיש היה אלמנט הקבוצה והלהקה. הוא מאוד מחובר ללהקה העכשווית שלו ומאוד גאה בה, בין השאר גם רוב החברים שרים שירים שלו באלבום – כך שהוא ממש מפנה את הבמה כמו בימי כוורת וגזוז".

בפגישתם לא דיברו השניים על אימאג'ים בכלל. "אני בדרך כלל מסרבת לקבל רעיונות ויזואליים", היא מסבירה. "אני מעדיפה תמיד להבין את התכנים קודם, לשמוע מה יש למוסיקאי להגיד על היצירה שלו מאשר לקבל ממנו חיזיון לגבי הדימויים שיש לו בראש". לאחר מכן הקשיבה שחם לאלבום מספר רב של פעמים. "ניסיתי לנתח כל שיר ולפרק אותו לגורמים. כתבתי חלק מהטקסטים שחשבתי שמכילים בתוכם את המהות של האלבום. בשונה קצת מדברים שדני עשה בעבר, יש באלבום גם חלקים רגישים מאוד שמבטאים צער, געגוע ואף בדידות".

סקיצה ראשונה שלא נבחרה לעטיפת האלבום

בשלב ראשון נוצרו שתי סקיצות ראשוניות. "הראשונה שיקפה את הפן הרגשי באלבום, דמות אחת אפורה עם מסכה, מן דב אדם תמים ונוגה. ההקבלה לדני מבחינתי היתה יצירה של דמות שיש בה גם הומור וגם חשיפה של רגש, לאו דווקא אופטימי ושמח, לבדה בעולם שמשולבים בו צבעים חיים, צמחייה ונאיביות לבין עולם אפור ומנוכר יותר". החלופה השנייה שיקפה את הפן של הלהקה, שהיה חשוב לסנדרסון. "ניסיתי לחשוב על בעלי חיים שחיים בלהקות ומיד קפץ לי העניין של הפינגווינים, שגם הם תמיד נראו לי כמו ילדים תמימים ומתוקים, עם המון הבעה ורגש ותמיד נראה שיש להם המון מה להגיד. נזכרתי בסצינה של הפינגווינים מתוך מרי פופינס, בה חבורת מלצרים פינגווינים מוטרפים משרתים את מרי וברט ורוקדים ומשתגעים יחד איתם. ניסיתי ליצור גם מן תלת מימד בחיבור בין הדמות לרקע, מן רמז דהוי למקום שממנו הדמויות באות".

הסקיצה השנייה עברה בהצלחה מרובה. "דני מאוד התחבר לזה ואהב, וברגע שקיבלתי את האות להמשיך, לא הפסקתי ליצור את הדמויות הפינגוויניות הללו. כל שיר זכה לחברים משלו. דני ואני נפגשנו באמצע התהליך כדי לחשוב על כמה דמויות יחד. בנוסף שילבתי תמונה של כל הלהקה שלובת ידיים ממש כמו בעטיפה החיצונית.
"החוויה שלי מול דני היתה באמת מדהימה", מסכמת שחם. "לחלוטין הייתי מאמצת אותו לעולמים בתור אבא אלטרנטיבי אם הייתי יכולה…כל התקשורת ביננו היתה נדירה וכמובן שרוב הזמן לא הפסקתי לצחוק".

דני סנדרסון, "לא יפריד דבר", 2009. עיצוב – מירב שחם. צילום להקה – עומר מסינגר.

Read Full Post »

דניאלה ספקטור\דניאלה ספקטור, 2009

בואי אל גני גנים
תראי
טבע שלי
והנה אני
גדל פרא.

מתוך "גני גנים"

 

 

 

 

 

 

 

 

 קודם כל: שימו פליי


 

דבר העורך: דניאלה ספקטור היא אחת ההפתעות הנעימות של השנים האחרונות במוסיקה הישראלית בעיניי. צריך להאמין ולהיות בטוח בעצמך כשניגשים ליצור אלבום שהוא כל כולו על טהרת האומן עצמו, ובמקרה הזה ההימור יותר מהשתלם. ספקטור, בשירתה בצלילים הגבוהים, מצליחה לרגש אך עדיין להיות קפדנית ומדויקת, שרה ברכות ובעדינות אבל בלי להתחנחן. יש משהו מאוד נעים, מרגש, מתומצת ומדויק באלבומה של ספקטור (גם רונה קינן נעה בלא פחות מיומנות על התפר הזה) ותשעת שירי האלבום (לפעמים זה בדיוק כמה שצריך!) בהחלט ממכרים והשאירו טעם של עוד לקראת האלבום הבא. גם עטיפת האלבום היא פשוטה ונעימה אך מאוד מדויקת הולמת, וקולעת בדיוק לנקודה לטעמי.

במה מדובר: אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור יצא בשנת 2009 וזכה לשבחים מקיר לקיר. ספקטור כתבה והלחינה את כל השירים, ועיבדה את רובם בעצמה. על ההקלטות, המיקסים וחלק מהעיבודים אחראי בעלה, בן ספקטור. שירתה של ספקטור מאוד מוקפדת ומדויקת, ומצליחה להעביר הרבה סאבטקסט מעבר למילים היפות שכתבה. מרבית הלחנים שקטים ועדינים, ומשאירים מקום למילים להישמע היטב. מתוך האלבום שוחררו הסינגלים "הכוכב הזה מת" ו"הירושימה".

 

על הסט

אז ככה:

העטיפה מציגה את ספקטור צנועה ומצונפת, משפילה מבט בטבע הפתוח. החיבור בין ספקטור לגלית מרציאנו, מעצבת העטיפה, החל כשמרציאנו עיצבה את ההזמנה לחתונתה של דניאלה עם בעלה בן. ספקטור, שהתחברה לסגנון של גלית, ביקשה שתעצב עבורה גם את עטיפת האלבום.

הצילומים נערכו בסמוך להוד השרון, מחוץ לעיר. "היה לכולם ברור שהצילום צריך להיערך בחוץ" מספרת מרציאנו. "לא בנוף אורבני, אלא נדרש חיבור לטבע. תחושה של מקום רחוק קצת". הכתיבה של דניאלה ספקטור משדרת משהו מאוד עדין וצנוע, והיה נסיון לתפוס את האלמנטים הללו בצילום.

רישומי עצים

לצד התמונות של דניאלה בחוברת, ניתן למצוא גם ציורים עדינים של עצים. ציורים אלה מבוססים על סקיצות ורישום ראשוני שיצרה דניאלה בעצמה. "כל העצים באים לייצג איזה סיפור", מציינת מרציאנו. "לא סיפור עם נרטיב ועלילה, אלא יותר סיפור המעביר אווירה מסוימת. הן בתמונות והן ברישומים נעשה שימוש בסקלת צבעים לא רוויה, כמעט אנמיים, אך עדיין מצליחים להעביר עושר שכזה. זה פשוט התחבר היטב עם המוזיקה".

 דניאלה ספקטור, "דניאלה ספקטור", 2009. עיצוב – גלית מרציאנו. צילום – אלין לב הר.

Read Full Post »